אגרסיביות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אגרסיביות (או תוקפנות) היא אינטראקציה חברתית גלויה או סמויה, לעיתים קרובות מזיקה, מתוך כוונה לגרום נזק ליצור אחר; למרות שלעיתים היא עשויה להיות שימושית.[1] האגרסיביות עשויה להתרחש באופן תגובתי או ללא התגרות. בבני אדם, תוקפנות יכולה להיגרם על ידי דברים שונים, מתסכול עקב מטרות חסומות ועד לתחושת זלזול.[2] ניתן לסווג את האגרסיביות האנושית לאגרסיביות ישירה ועקיפה; בעוד שהראשונה מאופיינת בהתנהגות פיזית או מילולית שנועדה לפגוע במישהו, השנייה מאופיינת בהתנהגות שנועדה לפגוע ביחסים החברתיים של אדם או קבוצה.[3][4]
בהגדרות הנפוצות במדעי החברה ובמדעי ההתנהגות, אגרסיביות היא פעולה או תגובה של אדם היוצרת גירוי לא נעים אצל האחר. חלק מההגדרות כוללות כוונה של הפרט לפגוע באחר.[5]
בפרספקטיבה בין-תחומית, אגרסיביות נתפסת כ"מנגנון שנוצר במהלך האבולוציה במטרה להעמיד את עצמך, קרובי משפחה או חברים נגד אחרים, על מנת להשיג או להגן על משאבים)... מנגנונים אלו מונעים לרוב על ידי רגשות כמו פחד, תסכול, כעס, תחושות של דחק, דומיננטיות או הנאה. לפעמים התנהגות תוקפנית משמשת להקלה על תחושות מתח, חרדה, דיכאון או על מנת להשיג תחושת כוח."[6][7]
אגרסיביות יכולה להתבטא במגוון דרכים, אשר עשויות לבוא לידי ביטוי פיזי, או בתקשורת מילולית או לא-מילולית: כולל התגוננות מפני טורפים, תוקפנות הגנתית (כתוצאה מפחד), תוקפנות טורפנית, תוקפנות דומיננטית, תוקפנות בין-גברית, פרדיגמת התושב-פולש. תוקפנות אימהית, תוקפנות ספציפית למין, תוקפנות מינית, תוקפנות טריטוריאלית, תוקפנות הנגרמת על ידי בידוד, תוקפנות מתוך עצבנות ותוקפנות הנגרמת על ידי גירוי מוחי (היפותלמוס). אחת ההבחנות המקובלות במחקר ובפרקטיקה הנוגעות לאגרסיביות היא הבחנה בין שתי תתי-קבוצות של התנהגות אגרסיבית: אלימות פרו-אקטיבית ואלימות תגובתית: הראשונה תת-סוג מבוקר-אינסטרומנטלי (תכליתי או ממוקד מטרה); והשנייה תת-סוג תגובתי-אימפולסיבי (מבוססת על עוררות רגשית עזה ואימפולסיבית, כתגובה מיידית לאירועים שהפרט תופס כניסיון התגרות ופרובוקציה או כאיום ממשי על הנפש – ומתקשה להכיל את התסכול שהם מעוררים בו).[8]