הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון, אשר נחתמו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בשנת 1978 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה עוסק בוועידת שלום בשנת 1978 שהובילה להסכם השלום ישראל-מצרים. אם התכוונתם לוועידת שלום בשנת 2000 בראשות ביל קלינטון, אהוד ברק ויאסר ערפאת, ראו ועידת קמפ דייוויד (2000).
לחיצת יד משולשת בין ראש הממשלה, מנחם בגין (ימין), נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר (מרכז), ונשיא מצרים, אנואר סאדאת (שמאל), לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית.מעמד החתימה על הסכמי קמפ דייוויד בבית הלבן, 17 בספטמבר1978יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק
ההסכם הראשון, "מסגרת לשלום במזרח התיכון", שהצהיר שהחלטות מועצת הביטחון242 ו-338 הן הבסיס לשלום כזה, נחלק לשני חלקים - האחד, העוסק בגדה המערבית ורצועת עזה, קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע; והשני, "יחסי ישראל-מצרים", עסק בתהליך הנורמליזציה ביחסים בין שתי המדינות, אשר לאחריו יבואו הסכמים דומים בין ישראל לירדן, סוריה ולבנון.
ההסכם השני היה "מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל", המבוסס על נסיגה מלאה של ישראל מסיני "עד לגבול הבינלאומי המוכר בין מצרים ובין ארץ-ישראל המנדטורית", שלאחריה ייכונו יחסים נורמליים הכוללים הכרה ויחסים דיפלומטיים, כלכליים ותרבותיים, "שימת קץ לחרמות כלכליים ולמחסומים לתנועה חופשית של טובין ובני אדם, והגנה הדדית על אזרחים באמצעות הליכי משפט הוגנים".
לישראל הובטח כי תמשיך לקבל אספקת נפט מהשדות בסיני.
למצרים חשוב היה לקשר בין ההסכמים הנוגעים לגדה המערבית ורצועת עזה לבין תהליך השלום עם ישראל, כדי למנוע האשמות בדבר הליכת מצרים לשלום נפרד והזנחת העניין הפלסטיני.
דאגתה המרכזית של ישראל הייתה כיצד לא לוותר על הזכות לריבונות ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אל ההסכמים נלוו גם איגרות בדבר הסטטוס של ירושלים, שבהן הצהיר בגין שירושלים לא תחולק ותישאר עיר הבירה של ישראל, וסאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית, אשר יש להחזירה לריבונות ערבית. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ-דייוויד ב-27 בספטמבר1978; 84 חברי כנסת הצביעו בעד, 19 חברי כנסת הצביעו נגד (ביניהם משה ארנס, משה שמיר וגאולה כהן מהליכוד ושלמה הלל מהמערך), 17 חברי כנסת נמנעו (ביניהם יצחק שמיר ויורם ארידור מהליכוד ויגאל אלון מהמערך).
.jpg)
