Loading AI tools
תהליך חברתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חילוּן (באנגלית: Secularization) הוא מעבר של חברה מזהות, זיקה, ערכים או מוסדות דתיים, לכיוון זהות, ערכים ומוסדות חילוניים. במקור, המונח מגיע מן הנצרות ומציין הפקעה של דבר-מה מן הקודש אל החול, כלומר התחום שאין בו קדושה. החול, או הסקולארי, הוא בהשאלה כל תחום או דבר שלדת אין אחיזה בו.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
תהליך החילון בתרבות המערב גאה במאה ה-18, בהשפעת ערכי עידן הנאורות והתפתחות המדע והטכנולוגיה. במרכזו של החילון עמדה תחושת הניכור אל הדת הנוצרית ואל עיקריה, בשל התחזקות הרציונליזם שסתר את ההיבטים האי-רציונליים של הדת, כמו גם בשל התרופפות כוחה של הכנסייה הנוצרית לטובת עליית כוחה של המדינה הריכוזית החדשה. מן העולם הנוצרי המערבי, החילון התפשט לרחבי תבל, בייחוד בהשפעת הקולוניאליזם האירופאי.
החילוניות לא ידועה לנו מהתקופה של לפני הופעת המונותאיזם, ההצהרה של האדם על עצמו כחילוני או כבלתי דתי באה אל מול הדרישה הדתית להקדשה עצמית וחברתית. מסיבה זו גם אין למצוא תפיסות חילוניות בתרבויות לא מערביות כמו תרבויות יבשת אמריקה, אפריקה או מזרח אסיה בטרם הגיעה אליהם התרבות המערב-אירופית הנוצרית. בנוסף, העובדה ההיסטורית מציגה כי החילונות איננה ניצבת כנגד כל דת מונותאיסטית. היא קיבלה מעמד איתן דווקא בתוך מדינות של החברה הנוצרית, ולא במדינות האסלאם – על אף שדרישותיו להקדשה חריפות עוד יותר.
על רקע הסמכותיות הדתית, בעיקר הנוצרית, של ימי הביניים נשמעים קולות ראשונים של התרסה כלפי החיוב להחזיק באורח חיים דתי, דברים כאלה מופיעים בתיעוד חקירות האינקוויזיציה.
ההומניזם של הרנסאנס, ערב העת החדשה (כפי שהתבטא למשל בשלילת הדוגמטיות והחיפוש אחר אמת אחת המשותפת לכל הדתות במחשבתו של פיקו דלה מירנדולה), חתר תחת המונופולין של הכנסייה על האמת והידע. ההומניזם, יחד עם הרפורמציה אותה עודד, הביא לקריסת סדר העולם הזה.
הגותו של הפילוסוף ברוך שפינוזה הייתה אבן בוחן בערעור על האמיתות הדתיות הישנות. שפינוזה, ששלל את תוקפם של כתבי הקודש ואת האפשרות שהתרחשו נסים, היה ממנסחי הרעיון של דת טבעית כתחליף לתאיזם.
מוכרת בהקשר זה אמירתו של פייר-סימון לפלס: (dieu?) je n'ai pas eu besoin de cette hypothèse – "(אלוהים?) לא הזדקקתי להיפותזה זו", אמירה המדגישה את הוצאת העל-טבעי ממערכת החשיבה ואת הכפפת ההבנה האנושית את העולם למה שניתן להוכיח באמצעים מדעיים.
בקהילה המדעית, בראשיתה של המאה ה-19, היו שסברו כי האמונה הדתית תיעלם תוך כדי תהליכי הקידמה שעוברת הציוויליזציה. הטענה הייתה כי האנושות עוברת מחשיבה המתאפיינת בביטויים מאגיים ומיסטיים, לקודים ומערכות חשיבה המאורגנים סביב הנחות לוגיות, שיטתיות-מדעיות. תאורטיקנים רבים כדוגמת קרל מרקס, גאורג זימל, אדוארד טיילור, אמיל דורקהיים ומקס ובר, תיארו את הדת, בשל כך, כמצע של אמונות טפלות, מיתולוגיות, קסמים, מאגיה וכישוף. בהמשך התגבשה תאוריה זו לכדי פרדיגמה מובילה, על פיה, יחד עם (ואולי בעקבות) תהליכי מודרניזציה כדוגמת רציונליזציה, תיעוש, בירוקרטיזציה, התמחות ועיור, החוויה המודרנית מכילה בתוכה גם תהליכי חילון.
החל מהמאה ה-17, הסדקים בשלטון הדת באירופה התרחבו והחל תהליך החילון המודרני הגדול. הוא נבע ממספר גורמים:
פרדיגמת החילון מכילה בתוכה כמה נוסחים. המשותף לכולם היא הטענה כי מוסדות דתיים ומוסדות לא דתיים עברו לאורך השנים, ובמיוחד בתקופה המודרנית, תהליך של בידול (דיפרנציאציה). הטענה היא כי הסימביוטיקה בין מוסדות הדת ובין מוסדות המדינה נחלשה בתקופת ימי הביניים, והבידול העמיק בתקופה המודרנית. התאורטיקנים חלוקים באופן בו הם רואים את ההשפעה שיש לתהליך הבידול החברתי על היחסים בין הספרות הדתיות והלא דתיות, ועל העוצמה הדתית והאופי של האינדיבידואל הדתי.
אחת ההגדרות המקובלות ביותר באקדמיה, שנטבעה על ידי פיטר גלסנר ב-1977, נוקבת בעשרה סוגים שונים של תהליכי חילון:
בעוד שתשעת התהליכים הראשונים מקיפים את כל האוכלוסייה ללא קשר למידת האמונה הדתית של הפרטים בה, ורובם הופיעו באופנים מסוימים לאורך כל ההיסטוריה – כפי שכתב ג'ורג' אלר, "תאיסטים טובים רבים תומכים בחילון הממשל האמריקני באמצעות הפרדת הדת והמדינה, וכולם מבלים חלק מזמנם בפעילויות לא-דתיות" – רק הסוג העשירי מוביל בהכרח לגיבוש זהות לא-דתית.[3]
מקס ובר ואמיל דורקהיים, מאבות הסוציולוגיה, היו חלוצי הגדרת החילון כתהליך חברתי. ובר דן ב"הסרת הקסם" (entzauberung) מן העולם עקב התקדמות הידע האנושי, ומעבר לעולם מודרני רציונלי ובירוקרטי. "פרדיגמת החילון" שניסחו תפסה את מערכת היחסים בין המודרניות ובין הדת כליניארית, כך שלכל מקום שאליו מגיעה המודרניות, הדת נסוגה ונחלשת. החוקרים השונים מדגישים שלושה ממדים של חילון:
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, האקדמיה דחתה את "תזת החילון" הקלאסית,[4] לאור עלייתם של כוחות דתיים רבי-עוצמה, בייחוד התחייה האוונגליסטית בארצות הברית והפונדמנטליזם האסלאמי. המחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי החל להצביע על פריחתם של כתות, תנועות, ארגונים וקהילות דתיות חדשות, וכן על הקצנה גוברת והולכת של זרמים מסוימים בתוך הדתות המונותאיסטיות, כתגובה למודרנה. במקום ההנחה על חילון ליניארי, אומצו מודלים מורכבים יותר או גישות פוסט-חילוניות.[5][6] עם זאת, הסוציולוג יירג שטולץ טען שבמאה ה-21 עולה מחדש מעמדה של הפרדיגמה, לנוכח נתונים אמפיריים רבים המוכיחים אותה.[7]
בארצות הברית ישנה הפרדה היסטורית בין דת למדינה ברמת הממשל, ועם זאת רמת הדתיות של אזרחיה גבוהה בהרבה מאשר ברוב מדינות מערב אירופה. למרות רמה גבוהה זו, המגמה לאורך מרבית המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 היא של חילון הולך ומתרחב.[8][9] החוקר רוברט פטנאם הצביע על עליה ניכרת בארצות הברית באחוז האנשים שלא משייכים עצמם לדת כלשהי, מ-3% בשנת 1957 ל-26% ב-2019.[10] קבוצת ה"לא משויכים" (Unaffiliated) היא בימינו הקבוצה השנייה בגודלה בארצות הברית (אחרי פרוטסטנטים) ומהווה דוגמה לחילון של האוכלוסייה ברמה הקוגניטיבית והחברתית, אם כי פטנאם מציע שהגורם לצמיחת הקבוצה הוא דווקא פוליטי-מוסדי: הזיהוי שנוצר בשנות ה-90 בין אמונה דתית לימין הפוליטי בארצות הברית, שאחז בדעות לא פופולריות בקרב צעירים וליברלים.[11] עם זאת, החוקר אריק קאופמן טען כי אף על פי שכ-37% מהצעירים (בני 24 ומטה) בארצות הברית מגדירים עצמם כ"לא משויכים דתית" (unaffiliated), דעיכת הדתיות במדינה תיעצר ותתייצב על כמחצית מהאוכלוסייה, בדומה למצב בסקנדינביה ובצרפת. קאופמן מונה שלושה גורמים שעשויים לאזן את תהליך החילון בארצות הברית עד כדי עצירה מוחלטת עד אמצע המאה ה-21:[12]
במאה ה-21, בזכות מדידת היבטים שונים של חילון בתאריכים שונים ובקבוצות גיל שונות, הוברר כי במדינות רבות במערב, החילון מתקדם באופן דומה: כל דור (או קבוצת גיל אחרת, למשל ילידי עשור מסוים) דתיים פחות מן הקודם. בניגוד לתהליך חילון סדיר זה, רמת הדתיות בתוך ילידי אותו עשור היא פחות סדירה: היא עשויה לעלות, לרדת, או להישאר ללא שינוי ממשי עם העלייה בגיל. בין המדינות (בנוסף על ארצות הברית) שבהן זוהה תהליך כזה: בריטניה,[8] אוסטרליה,[8] קנדה,[8] ניו זילנד, צרפת, בלגיה וספרד.
מממצאי הסקר החברתי שנערך בשנת 2018 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[13] עולה כי 18% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת דיווחו כי נעשו דתיים יותר במהלך חייהם, לעומת 19% שדיווחו שנעשו פחות דתיים. בקרב המוסלמים 3% דיווחו כי נעשו פחות דתיים ו-30% כי נעשו יותר דתיים.
במחקר על נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2009, כשליש עד 40% מן הנסקרים היהודים שינו את הזדהותם הדתית במהלך חייהם, כאשר מתוכם כשני שלישים שינו אותה להזדהות יותר חילונית, וכשליש להזדהות יותר דתית. מבין הנסקרים שגילם עלה על 45, הרוב שינו את ההזדהות הדתית שלהם, כאשר שינוי להזדהות יותר חילונית היה נפוץ פי 2.5 בקבוצת הגיל של בני 45–59, ופי 5.4 בקבוצת הגיל של בני 60 ומעלה.[14]
מחקר של מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי מעריך כי קיימת בישראל תזוזה בין-דורית חזקה לכיוון החילוני אצל יהודים דתיים ומסורתיים, ומאידך שיעורי הפריון והנאמנות לאורח החיים של המגזר החרדי מביאים לעליה הדרגתית במידת הדתיות של האוכלוסייה.[15]
מחקר של מכון טאוב מעריך כי למרות הפריון הגבוה של חרדים ודתיים, הגידול של מערכות החינוך הדתיות ומספר המצביעים למפלגות חרדיות קטנים מהצפוי לפי שיעורי הפריון של המגזר, בעוד מערכת החינוך הממלכתי גדלה בניגוד לתחזיות. לשיטתם, מצביעים נתונים אלה על ניידות דתית לכיוון החילוני, שמאזנת את הפריון הגבוה ועשויה להשפיע באופן ניכר על הרכב האוכלוסייה הצפוי לשנת 2059, עד כדי עליית אחוז החרדים ל-28% בלבד מהיהודים בישראל (לפי החלופה הגבוהה) במקום 37%.[16]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.