Loading AI tools
סופרת צרפתייה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מָארִי דֹה פְרֹנְס (בצרפתית: Marie de France – "מארי מצרפת") הייתה המשוררת הצרפתייה הראשונה, אשר כפי הנראה חיה באנגליה במהלך המאה ה-12. היא חיברה תריסר פואמות ברטוניות, הקרויות "Breton lais" – שירים קצרים עלילתיים, ששאבו השראה ממקורות ארתוריאניים ומהאהבה החצרונית. בנוסף, תרגמה מארי קובץ משלים ימי-ביניימי, המכיל כמאה משלים המיוחסים ל"איזופוס הקטן" ("איזופט" בלשונה); את אגדת "כור המצרף של פטריק הקדוש"; ואת ההגיוגרפיה (ביוגרפיה של קדוש דתי) של אודרי הקדושה. ההתייחסויות השונות המצויות בפואמות שלה למשוררים גדולים אחרים (דוגמת סנקה ואובידיוס), כמו גם תרגומיה מלטינית ומאנגלית לניב האנגלו-נורמני, מעידים על השכלתה הרחבה כאישה ממעמד האצולה בימי הביניים[1][2].
לידה |
המאה ה־12 ברטאן, צרפת |
---|---|
פטירה | המאה ה־13 |
מדינה | ממלכת צרפת |
שפות היצירה | צרפתית עתיקה |
זרם ספרותי | שירת ימי הביניים |
יצירות בולטות | ספר העלילות, Legend of the Purgatory of St. Patrick |
תקופת הפעילות | 1160–1215 (כ־55 שנים) |
מארי דה פראנס היא המשוררת הראשונה שכתבה בשפה הצרפתית[3] המוכרת לנו כיום. באפילוג שלה לקובץ המשלים "איזופט", כתבה: "Marie ai nun, se sui de France"[4] ("מארי הוא שמי, אני מצרפת"). הדגשתה את ארץ מוצאה תרמה להנחה הרווחת שחיה באנגליה, בחצרו של המלך הנרי השני, ואף כתבה עבורו את העלילות הברטוניות[5]. כינויה מארי דה פראנס ("מארי בת צרפת") נטבע על ידי קלוד פושה, שסבר ב-1581 שמארי היא "ילידת צרפת"[6].
למרות שארבע יצירותיה של מארי השתמרו היטב, לא ידוע לבטח דבר על זהותה ועל חייה, מלבד שמה וארץ מוצאה. במשך השנים, חוקרים רבים ניסו להתחקות אחר עקבותיה ולזהותה עם מספר נשים צרפתיות אחרות בשם מארי, אך ללא הצלחה. מארי זוהתה בין היתר עם:
שתיים מיצירותיה של מארי מכילות פרולוג, בו ציינה את האצילים להם הוקדשו היצירות, ואפילוג, בו חתמה את שמה. זיהויים החלקי של האצילים המוזכרים בפרולוג סייע בתארוך יצירותיה המשוער. שירי העלילה הברטוניים הוקדשו ל-"nobles reis" ("מלך אצילי") – ככל הנראה מלך אנגליה דאז, הנרי השני[8]. על כן, ייתכן שהם חוברו במהלך השנים 1160 עד 1189, היא שנת מותו של הנרי השני. תרגום קובץ המשלים תלוי בזהותו של "הרוזן וויליאם" לו הוקדש (ייתכן כי מדובר בברון וויליאם דה מנדוויל, או בוויליאם מרשל[9]) ועל כן תארוך היצירה נע בין 1189–1208. אגדת "כור המצרף של פטריק הקדוש" תורגמה ועובדה החל מ-1190 ועד 1208–1215[10]. ההגיוגרפיה של אודרי הקדושה "נושאת את מאפייניו של טקסט שנכתב בשלהי המאה ה-12, או לכל המאוחר, ראשית המאה ה-13"[11].
כל עלילה ברטונית עוסקת, בדרך כזו או אחרת, במשולשי אהבה רומנטיים, בהשפעת האהבה החצרונית (fin'amor באוקסיטנית – "אהבה טהורה"). המונח תיאר אהבה אידיאלית, "באמצעותה היטהרו האוהבים עצמם"[12]. זו האחרונה הייתה לתמה המרכזית בשיריהם של טרובדורים וטרוברים בימי הביניים. כמו כן, בשיריהם נתפשה התשוקה ככוח הרסני ומסוכן. מארי, כבת צרפת בתקופה זו, הושפעה ככל הנראה מתפישות אלו[13]. סדר העלילות מובא כאן לפי הופעתן בכתב היד Harley 978, העותק הישן ביותר בו מובאות כל עלילותיה של מארי[14].
קובץ המכיל 102 משלים שתורגם על ידי מארי. לטענתה, היא עצמה השתמשה בתרגומו של המלך אלפרד (הידוע בתרגומיו הרבים של יצירות אחרות) לאנגלית; עם זאת, אין בנמצא כתב יד (ואף לא אזכור) של תרגומו את משלי איזופוס. על כן, הסיקו חוקרים כי מארי טעתה בזיהויו של המתרגם[15].
החיבור אותו תרגמה מארי נכתב (1188 לערך) בלטינית על ידי הנזיר הנרי מסלטרי, ומתאר את מסעו של האביר האירי אווין (Owein). אווין ירד אל מערת כור המצרף על מנת לכפר על חטאיו, סייר בגיהנום ולבסוף זכה במבט חטוף בגן העדן השמימי. בגרסתה של מארי, שונו מספר פרטים: שדים מנסים לשכנע את אווין להתכחש לדתו, והוא מצליח לדחותם מעליו בכל פעם שהגה את שמו של ישוע. לבסוף, לאחר שהעביר לילה שלם בכור המצרף, הוא יוצא ממנו מטוהר מחטאיו[16].
שאלת זהות מחבר הטקסט הייתה נתונה במחלוקת עד לפני כעשור, אז פורסם מחקר[17] המראה כי מחברת ההגיוגרפיה (שציינה כי שמה מארי) היא אכן מארי דה פראנס; גישה זו מקובלת כיום על חוקרים ברחבי העולם[18]. בהגיוגרפיה, מתארת מארי כיצד התחמקה אודרי מבעלה השני בניסיונו לפתותה לקיים עמו יחסי מין במשך שתים עשרה שנים, עד שלבסוף ניסה לאונסה. אודרי מצליחה לברוח למנזר, וממונה לתפקיד אם המנזר[19]. מארי תרגמה חלק מן הטקסט המקורי בלטינית ועיבדה אותו[20].
חוקרים סוברים כי יצירתה של מארי דה פראנס מותחת ביקורת על נושאים רבים, דוגמת המיזוגיניה הרווחת בחברה דאז והאהבה החצרונית. כך, למשל, ב"ביסקלבר" הביעה מארי את מורת רוחה על העונש החמור שהוטל על נשים שהואשמו בניאוף (תלישת אפן), בהציגה את אלימותו של איש הזאב המאופיין כאביר. כך, טשטשה מארי את הגבול בין אנושיות למפלצתיות. במקביל, כשביסקלבר מאבד את בגדיו ורכושו מופקע ממנו, הוא נהיה נשי, בעוד שאשתו מקבלת את הפריבילגיות הגבריות ומרגישה חופשייה להתחתן בשנית[21]. מאוחר יותר, תלישת אפה תביא להפקעת כוחה החדש של האישה כמו גם מעמדה בחברה, וצאצאיה חסרי האף מסמלים את המיניות הנשית המתפרצת והמגונה[22].
ב"אלידוק", הציבה מארי את האהבה הרוחנית ואת אהבת האל כנגד האהבה הארצית, בה חטא האביר אלידוק עם פילגשו[23]. בהמשך לכך, בעלילה הברטונית "הזמיר" (Laüstic), נטען כי מארי ביקרה את פעולותיהם של הבעל, האישה ומאהבה; שכן הללו חוטאים, כל אחד בתורו, ועוברים על שניים מתוך עשרת הדיברות והחוקים שניתנו בברית החדשה[24].
מארי דה פראנס תרמה רבות ביצירותיה לספרות המערבית המוכרת כיום. עלילותיה הברטוניות מכילות מוטיבים רבים המזוהים עם הפולקלור הקלטי: פילגש-פיה ("לנבל"), אייל לבן המסוגל לדבר בלשון בני אדם ("גיז'מר"), שיקויים קסומים ("שני הנאהבים") ואנשי זאב ("ביסקלבר")[25]. אלו השתלבו במהלך השנים בספרות הפנטזיה המערבית. בנוסף, העלילות הברטוניות של מארי הציגו חידושים נוספים שאומצו לאחר מכן בספרות המערבית – ההרפתקה הבלתי צפויה ועקרון הגמול. ב"עלילות", אף גיבור לא יצא לחפש אחר הרפתקה במכוון: האירועים אותם חוות הדמויות מתרחשים בהפתעה גמורה (בניגוד לסיפורי העם הקלטיים, שרווחו אז). התנהגותן של הדמויות נשפטת לפי ציותן לעקרונות המוסריים של התקופה, כפי שהוצגו בתקנון האהבה החצרנית ("De amore") של אנדראס קאפלאנוס (Andreas Capellanus). אם הן אכן עמדו בדרישות שהוצגו בתקנון זה, הרי שזכו בגמול החיובי לו היו ראויות[1].
בנוסף, ייתכן כי מארי השפיעה אף על הספרות היהודית בימי הביניים. אליבא דביברינג, המחבר יעקב בן אלעזר (אשר חי בטולדו בין המאות ה-12 וה-13) הושפע עמוקות מהעלילות של מארי דה פראנס; במיוחד אלו המתארות את האביר שנאלץ להתגבר על מכשולים בדרכו לזכות באהובתו (בסיפורו "סהר וכימה" מופיעים מוטיבים אלו)[26]. יוצר יהודי נוסף ששאב השראתו מיצירתה של מארי הוא ברכיה הנקדן, שחי בין סוף המאה ה-12 לתחילת המאה ה-13. במבוא לספרו "משלי שועלים", כתב ברכיה ש"הושפע מאד מידידיו, אנשי רוח נוצריים". לטענתה של גורביץ', ברכיה הכיר את מארי וכתיבתו הושפעה ממנה[1].
בהקשר זה, הציעה גלזנר במאמרה כי לאה גולדברג כתבה בהשפעת שיר העלילה "Laüstic" את הסונטה התשיעית מתוך המחזור "אהבתה של תרזה דימון". כמו כן, מתוארים קווי דמיון רבים הקיימים בין "הזמיר" לבין הסיפור על קאתרינה וריצ'רדו בדקאמרון לבוקאצ'ו. אליבא דגלזנר, בוקאצ'ו השתמש בחלק ניכר מהעלילה הברטונית של מארי דה פראנס ובמוטיבים המופיעים בה[27].
יוצר נוסף מהמאה ה-14 שככל הנראה שאב השראה מיצירתה של מארי דה פראנס היה אגנולף פון שטאופנבורג, משורר גרמני שחי ב-1310 לערך בשטרסבורג או באורטנאו. פון שטאופנבורג חיבר שיר הלל לבן משפחתו, פיטר פון שטאופנבורג, החווה הרפתקאות דומות ביותר לאלו של לנבל[28]. פואמה נוספת שחוברה בהשראת עלילה זו היא "סיר לונפל" (Sir Launfal), אשר נכתבה על ידי תומאס צ'סטר. היא מספרת בהרחבה על הרפתקאותיו של לונפל (אורכה 1,045 שורות).
מתילדה בת'אם, משוררת אנגליה (1776–1852) כתבה שיר עלילה המספר אודות מארי דה פראנס עצמה (1816) בשם "העלילה על מארי" ("The Lay of Marie").
על-שמה נקרא בית-הספר הגבוה "מארי דה פרנס" במונטריאול.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.