מפלט פישרי
תאוריה של מנגנון ברירה זוויגית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מפלט פישרי או ברירת נתיב מפלט היא תאוריה של מנגנון ברירה זוויגית, שהוצעה על ידי הביולוג המתמטי רונלד פישר בתחילת המאה ה-20, כדי להסביר את האבולוציה של עיטורי זכר מוגזמים על ידי ברירה נקבית מתמשכת ומכוונת.[1][2][3] דוגמה לכך היא נוצות הטווס הצבעוניות והמטופחות בהרבה יחסית לנוצות הצנועות של נקבת הטווס או של הפסיון. הקישוטים, שעלות החזקתם וטיפוחם גבוהה, נראים כבלתי מתיישבים עם הברירה הטבעית. מפלט פישרי עשוי לכלול תכונות פנוטיפיות של דו-צורתיות זוויגית כגון התנהגות שונה של כל אחד משני הזוויגים.
דו-צורתיות זוויגית קיצונית (בין אם בהופעה, בתכונות גוף או בהתנהגות) הפוגעת לכאורה בסיכויי ההישרדות וההזדווגות הייתה פרדוקס עבור ביולוגים אבולוציוניים מדרווין ועד הוגי הסינתזה האבולוציונית המודרנית. דרווין ניסה לפתור את הפרדוקס על ידי כך שהניח שיש בסיס גנטי הן להעדפה והן לקישוט, והניח שיש "חוש אסתטי" בבעלי חיים "מפותחים" יותר (פרימטים ובכלל זה האדם), המוביל לברירה חזקה של שתי התכונות (ההעדפה והקישוט) בדורות הבאים. פישר פיתח תאוריה זו על ידי כך שהניח שקיים מִתאם גנטי בין ההעדפה והקישוט: בתחילה הקישוט סימן פוטנציאל כְּשִׁירוּת גדול יותר (הסבירות שאורגניזם מסוים יותיר אחריו יותר צאצאים), כך שלהעדפת הקישוט היה יתרון ברירני (או ברירתי). לאחר מכן, אם ההעדפה של הנקבות לקישוטים מוגזמים של בן הזוג הייתה מספיק חזקה, היא יכלה לגבור על הברירה הטבעית גם כאשר הקישוט הפך לבלתי-סתגלני מבחינה אבולוציונית. בדורות הבאים הדבר היה יכול להוביל ל"ברירת נתיב מפלט" על ידי משוב חיובי, והמהירות שבה התכונה וההעדפה הופכות נפוצות יותר יכלה לגדול באופן מעריכי, עד להופעתה של ברירה נגדית.