מתקפת מז-ארגון
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתקפת מז-ארגון (הידועה גם כמתקפת יער מז-ארגון, [1] קרבות מז-ארגון ומערכת מז-ארגון) הייתה חלק מרכזי במתקפה האחרונה של מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה שנמתחה לאורך כל החזית המערבית. היא נמשכה מ-26 בספטמבר 1918 ועד שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918, בסך הכל 47 ימים. מתקפת מז-ארגון הייתה הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית, בה היו מעורבים 1.2 מיליון חיילים אמריקאים. זהו הקרב הקטלני ביותר בהיסטוריה האמריקאית, שהביא ליותר מ-350,000 נפגעים, כולל 28,000 הרוגים גרמנים, 26,277 הרוגים אמריקאים ומספר לא ידוע של הרוגים צרפתים. ההפסדים של ארצות הברית הוחמרו בגלל חוסר הניסיון של רבים מהחיילים, הטקטיקות ששימשו בשלבים המוקדמים של המבצע וההתפרצות הנרחבת של התפרצות השפעת העולמית המכונה "השפעת הספרדית".
 | |||||||||||||||||
| צוות תותח אמריקאי מפלוגת המטה הרגימנטלי, רגימנט הרגלים ה-23, יורה בתותח 37 מ"מ במהלך התקדמות נגד עמדות מבוצרות גרמניות. | |||||||||||||||||
| תאריכים | 26 בספטמבר 1918 – 11 בנובמבר 1918 (47 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
גראנד אסט  | ||||||||||||||||
| קואורדינטות | 49°16′21″N 5°08′31″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מדינות ההסכמה | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מתקפת מז-ארגון הייתה המעורבות העיקרית של חיל המשלוח האמריקני (AEF) במהלך מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה אחת מסדרת התקפות בעלות הברית הידועות בשם מתקפת מאה הימים, שהביאה את המלחמה לסיומה. זה היה המבצע הגדול והעקוב מדם של מלחמת העולם הראשונה עבור ה-AEF גם אם בהתחשב בהיקף הקרבות האחרים בחזית המערבית, גודלו היה מוגבל והמבצע עצמו משני שכן הוא היה רחוק מהציר ההתקפי הראשי.
ההכנות הלוגיסטיות למתקפת מז תוכננה על ידי הקולונל האמריקני ג'ורג' מרשל שהצליח להעביר יחידות אמריקאיות לחזית לאחר קרב סן-מייל (סן-מייל היא עיירה על נהר מז, מכשול המים החשוב ביותר בחזית המערבית). [2] פריצות הדרך של בעלות הברית (צפונה, מרכז ומזרחה) לאורכו של קו החזית בספטמבר ואוקטובר 1918 - כולל קרב יער ארגון - נחשבות כיום כחלק ממה שזכור בדרך כלל בתור המתקפה הגדולה (הידועה גם כמתקפת מאה הימים) של בעלות הברית בחזית המערבית. מתקפת מז-ארגון כללה גם חיילים מצרפת, בעוד ששאר בעלות הברית, כולל צרפת, בריטניה וצבאותיה האימפריאליים (בעיקר קנדה, אוסטרליה וניו זילנד), ובלגיה תרמו לקרבות גדולים בגזרות צפון-מערביות יותר של החזית המערבית, כולל קו הינדנבורג.
לאחר מבצע מיכאל, המתקפה הגרמנית של 1918, החלה בצורה טובה אך הסתיימה באסון בריימס מול הצרפתים ובאמיין כנגד הכוחות הבריטיים. הצבאות הצרפתיים והבריטיים דחקו בשיטתיות צבא גרמני שיעילותו הלכה ופחתה במהירות. ההתקדמות הבריטית, הצרפתית והבלגית בגזרות הצפון-מערביות של החזית, יחד עם ההתקדמות הצרפתית-אמריקאית סביב יער ארגון, הובילה ישירות לשביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918. ב-26 בספטמבר החלו האמריקנים במתקפה צפונה לכיוון סדאן. למחרת, דיוויזיות בריטיות ובלגיות תקפו לכיוון גנט, בלגיה. צבאות בריטיים וצרפתים תקפו ברחבי צפון צרפת ב-28 בספטמבר. קנה המידה של המתקפה הכוללת, שחוזקה על ידי חיילי צבא ארצות הברית הטריים והלהוטים אך ברובם לא מנוסים וחסרי ניסיון, סימן על מרץ מחודש בקרב בעלות הברית ועמעם בחדות את התקוות הגרמניות לניצחון.
קרב מז-ארגון היה המחויבות הקדמית הגדולה ביותר של חיילים על ידי צבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, וגם הקטלנית ביותר שלו. הפיקוד היה מתואם, עם כמה יחידות (למשל חיילי באפלו מהדיוויזיה ה-92 והדיוויזיה ה-93) שצורפו ושירתו תחת פיקוד צרפתי (למשל הקורפוס ה-17 במהלך השלב השני).
הכוחות הלוחמים
הכוחות האמריקאים כללו בתחילה 15 דיוויזיות של הארמייה הראשונה של ארצות הברית בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג עד 16 באוקטובר ולאחר מכן לוטננט גנרל האנטר ליגט. [3] הלוגיסטיקה תוכננה ונוהלה על ידי הקולונל ג'ורג' מרשל. הכוחות הצרפתיים שלידם כללו 31 דיוויזיות, כולל הארמייה הרביעית (תחת אנרי גורו) והארמייה החמישית (תחת אנרי מתייה ברטלו).[4] הדיוויזיות האמריקניות של ה-AEF היו גדולות מדי (12 גדודים לכל דיוויזיה לעומת תשעה גדודים צרפתיים-בריטים-גרמנים לכל דיוויזיה), בגודל של עד פי שניים מהדיוויזיות של בעלות הברית האחרות שדוללו בקרבות, אבל הדיוויזיות הצרפתיות ושאר בעלות הברית התחדשו בחלקן לפני המתקפה הגדולה, כך שהתרומה של ארצות הברית וצרפת בכוחות הייתה ניכרת. כל הציוד הכבד (טנקים, ארטילריה וכלי טיס) סופקו על ידי בעלות הברית (בעיקר על ידי הצבא הצרפתי). עבור חזית מז-ארגון לבדה, זה כלל 2,780 כלי ארטילריה, 380 טנקים ו-840 מטוסים.
_(14596448378).jpg)
בנוגע לתמיכה משוריינת, הדיוויזיה ה-35 תוגברה על ידי חטיבת הטנקים ה-1 (תחת ג'ורג' פטון) עם 127 טנקים קלים רנו FT-17 עם צוות אמריקאי ו-28 טנקים בינוניים של שניידר עם צוות צרפתי. חטיבת הטנקים האמריקנית ה-3 עם 250 טנקים בצוות צרפתי הייתה מעורבת גם בתמיכה עבור הקורפוס ה-5. הדיוויזיות ה-37 וה-79 תוגברו עם רגימנט טנקים צרפתי (רנו FT טנק קל) ו-2 קבוצות של טנקים בינוניים (St-Chamond). הדיוויזיה ה-91 תוגברה בכוח שווה ערך (רגימנט טנקים קלים ו-2 קבוצות טנקים בינוניים).
ככל שהקרב התקדם, גם האמריקאים וגם הצרפתים הביאו תגבורת. בסופו של דבר, 22 דיוויזיות אמריקאיות השתתפו בקרב בשלב זה או אחר, שייצגו שתי ארמיות שדה מלאות. כוחות צרפתיים נוספים שהיו מעורבים כללו את הקורפוס הקולוניאלי השני, בפיקודו של אנרי קלודל, אשר לחם גם הוא לצד ה-AEF בקרב סן-מייל מוקדם יותר בספטמבר 1918.
הכוחות היריבים כללו רק כוחות גרמניים. במהלך תקופה זו של המלחמה, דיוויזיות גרמניות כללו רק 50 אחוז או פחות מכוחן הראשוני. לדיוויזיה ה-117 הגרמנית, שהתנגדה לדיוויזיה ה-79 האמריקנית בשלב הראשון של ההתקפה, היו בשורותיה רק 3,300 איש. המורל השתנה בין היחידות הגרמניות. לדוגמה, דיוויזיות ששירתו בחזית המזרחית היו בעלות מורל גבוה, בעוד שלדיוויזיות ששירתו בחזית המערבית היה מורל ירוד. ההתנגדות גדלה לכ-200,000–450,000 חיילים גרמנים מהארמייה החמישית של קבוצת הארמיות גלוויץ בפיקודו של הגנרל גאורג פון דר מרוויץ. האמריקנים העריכו שהם התנגדו לחלקים מ-44 דיוויזיות גרמניות בסך הכל, אם כי הרבה פחות בכל זמן.
מטרת המתקפה
המטרה של בעלות הברית הייתה לכידת מרכז הרכבת בסדאן מה שינתק את רשת הרכבות התומכת בצבא הגרמני בצרפת ובפלנדריה.
שלב ראשון (26 בספטמבר - 4 באוקטובר 1918)
"במהלך שלוש השעות שקדמו לשעת הש', בעלות הברית הוציאו יותר תחמושת ממה ששני הצדדים הצליחו לירות לאורך ארבע השנים של מלחמת האזרחים האמריקנית. מאוחר יותר חושב שהעלות הייתה 180 מיליון דולר, או מיליון דולר לדקה." [5] המתקפה האמריקאית החלה בשעה 05:30 ב-26 בספטמבר עם תוצאות מעורבות. הקורפוסים ה-5 וה-3 עמדו ברוב מטרותיהם, אך הדיוויזיה ה-79 לא הצליחה לכבוש את מונפאוקון, המתקפה של דיוויזיית "אבן המפתח" ה-28 כמעט נעצרה עקב התנגדות גרמנית אדירה, ודיוויזיית "המערב הפרוע" ה-91 נאלצה. לפנות את הכפר אפינונוויל למרות שהתקדמה 8 קילומטרים (5.0 מיל). דיוויזיית "באקיי" ה-37 חסרת הניסיון לא הצליחה לכבוש את מונפאוקון ד'ארגון.
למחרת, ב-27 בספטמבר רוב הארמייה הראשונה לא הצליחה להשיג הישגים. הדיוויזיה ה-79 כבשה לבסוף את מונפאוקון ודיוויזיית "סנטה פה" ה-35 כבשה את הכפר באולני, גבעה 218 וצ'רפנטרי, והציבה את הדיוויזיה קדימה של יחידות סמוכות. ב-29 בספטמבר נפרסו שש דיוויזיות גרמניות נוספות כדי להתנגד למתקפה האמריקנית, כאשר המשמר ה-5 והדיוויזיה ה-52 תקפו את הדיוויזיה ה-35, שנגמר לה מזון ותחמושת במהלך המתקפה. הגרמנים השיגו בתחילה הישגים משמעותיים, אך נהדפו לבסוף על ידי גדוד ההנדסה ה-110 של הדיוויזיה ה-35, גדוד המקלעים 128, וסוללת תותחי השדה ה-129 בפיקודו של הארי טרומן. במילותיו של פרשינג, "לא היינו עסוקים עוד בתמרון של לכידה מתוך מבלט, אלא היינו מחויבים בהכרח, באופן כללי, למתקפה חזיתית ישירה נגד עמדות חזקות ועוינות המאוישות במלואן על ידי אויב נחוש". [6]
התקפת הנגד הגרמנית פגעה בצורה קשה בדיוויזיה ה-35 - דיוויזיה שהובלה בצורה גרועה, שרוב מפקדיה המרכזיים הוחלפו זמן קצר לפני המתקפה, שהורכבה מיחידות המשמר הלאומי ממיזורי וקנזס - שהיה צריך להחליף אותה יותר מוקדם, אם כי שרידי הדיוויזיה נכנסו לאחר מכן שוב לקרב. [7] [8] חלק מהמתקפה הצרפתית הסמוכה נתקל בבלבול זמני כשאחד הגנרלים שלה נהרג. למרות זאת, היא הצליחה להתקדם 15 קילומטרים (9 מיל), וחדרה עמוק לתוך הקווים הגרמניים, במיוחד סביב Somme-Py ומצפון-מערב לריימס.[4] ההתקדמות הראשונית של הכוחות הצרפתיים הייתה אפוא מהירה יותר בין 3 ל-8 ק"מ יותר ממה שהושג על ידי היחידות האמריקאיות הסמוכות, אם כי היחידות הצרפתיות נלחמו בשטח פתוח יותר, שהוא שטח קל יותר לתקוף ממנו.
שלב שני (4–28 באוקטובר 1918)
השלב השני החל ב-4 באוקטובר, כאשר דיוויזיות התקיפה הראשונות (ה-91, ה-79, ה-37 וה-35) הוחלפו בדיוויזיות ה-32, ה-3 וה-1. הדיוויזיה ה-1 יצרה פער בקווים כאשר התקדמה 2.5 קילומטרים (1.6 מיל) נגד הדיוויזיות הגרמניות ה-37, ה-52 והמשמר ה-5. בשלב זה התרחשה פרשת הגדוד האבוד. הגדוד חולץ בהתקפה של הדיוויזיות ה-28 וה-82 (הדיוויזיה ה-82 התקיפה זמן קצר לאחר שנכנסה לעמדות בפער שבין הדיוויזיה ה-28 לדיוויזיה ה-1) ב-7 באוקטובר. האמריקנים פתחו בסדרה של התקפות חזיתיות יקרות שפרצו לבסוף את ההגנות הראשיות של גרמניה (ה-Krimhilde Stellung של קו הינדנבורג) בין 14–17 באוקטובר. במהלך קרב מונפאקון, יחידות המשמר הלאומי של מיזורי וקנזס היו החיילים האמריקאים הראשונים שניסו לפרוץ את מעוז קו הינדנבורג בקוט דה שאטיון אך הם נהדפו עקב מנהיגות לקויה. לאחר מכן, הדיוויזיה ה-1 ניסתה ונכשלה לאחר שספגה אבדות קטסטרופליות. דיוויזיית "הקשת" ה-42 בפיקודו של בריגדיר גנרל דאגלס מקארתור הצליחה סוף סוף לכבוש את קוט דה שאטיון לאחר שחשפה פער בהגנות הגרמניות שהתגלה על ידי חייליו של מקארתור. הניצחון הזה בקוט דה שאטיון נחשב לנקודת המפנה המכריעה של כל מתקפת מז-ארגון. [9] עד סוף אוקטובר, חיילי הצבא האמריקאי התקדמו 16 ק"מ וטיהרו את יער ארגון. משמאלם התקדמו הצרפתים 32 ק"מ, והגיעו לנהר האן. במהלך פתיחת המבצע הזה, ב-8 באוקטובר, התרחש האירוע שבו רב"ט (לימים סמל) אלווין יורק לכד 132 אסירים גרמנים ליד קורניי.[10]
שלב שלישי (28 באוקטובר - 11 בנובמבר 1918)
עד 31 באוקטובר, האמריקנים התקדמו 15 קילומטרים (9.3 מיל) ופינו את יער ארגון. משמאלם התקדמו הצרפתים 30 קילומטרים (19 מיל), להגיע לנהר האן. הכוחות האמריקאים התארגנו מחדש לשתי ארמיות. הארמייה הראשונה, בראשות הגנרל ליגט, עבר למסילת הרכבת קריניאן-סדאן-מזירס. הארמייה השנייה, בראשות לוטננט גנרל רוברט בולארד, הופנתה לנוע מזרחה לכיוון מץ. שתי הארמיות התמודדו עם חלקים מ-31 דיוויזיות גרמניות בשלב זה. החיילים האמריקנים כבשו הגנות גרמניות בבוזנסי, ואיפשרו לחיילים צרפתיים לחצות את נהר האן, ומשם הם מיהרו קדימה וכבשו את לה-צ'סנה. [11] בימים האחרונים, הכוחות הצרפתיים כבשו את היעד המיידי, סדאן ומרכז הרכבת הקריטי שלה, ב-6 בנובמבר וכוחות אמריקאים כבשו את הגבעות שמסביב. ב-11 בנובמבר, הידיעה על שביתת הנשק הגרמנית שמה קץ פתאומי ללחימה.
- גלריה
נחתים אמריקאים במהלך המתקפה
חפירות גרמניות בארגון
מטוס דו-כנפי גרמני דו-מושבי הנובר אשר הופל ליד סירז'ה
- מתקפת מז-ארגון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
