Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סֵנוֹטֶה (מספרדית: Cenote; במקור משפת מאיה יוקטק "דזונוט" שפירושו "באר"[1]) היא בולען שנפער בסלע, המוצף בחלקו במי תהום. מרבית הסנוטות מצויות בחצי האי יוקטן שבמקסיקו, ובחלק מהאיים הקריביים הסמוכים. מקור המונח בלשונם של התושבים בני המאיה של חצי האי יוקטן – ומשמעותו: מקום בו ניתן להשיג מים. חלק מהסנוטות, דוגמת "הסנוטה הקדושה" ("cenote sagrado") בצ'יצ'ן איצה, היוו אתר חשוב בפולחן הדתי של המאיה. הסנוטות מהוות לעיתים כניסה למערכת מערות תת-קרקעיות מוצפות, ומשום כך הן מהוות כיום אתרים פופולריים ביותר לצלילת מערות.
סנוטות הן פתחים בפני השטח למאגרי מים תת-קרקעיים. אף שהסנוטות הידועות ביותר הן בריכות מים גדולות שקוטרן כמה עשרות מטרים, כדוגמת אלו בצ'יצ'ן איצה, מרבית הסנוטות קטנות בהרבה וחבויות בין עצי היער הגשם הטרופי, ולא בהכרח יש בהן מים. אף שמקור המונח במקסיקו נעשה שימוש במונח סנוטה על-מנת לתאר תופעות קרסטיות דומות בארצות אחרות דוגמת קובה ואוסטרליה, בנוסף למונח הכללי יותר: בולענים.
המים בסנוטות הם בדרך-כלל צלולים מאוד, שכן מקורם הוא מי גשם שחלחלו באיטיות דרך שכבות הסלע למאגר מי התהום, תהליך שסינן מהמים את מרבית הרחופת. מהירות זרימת המים בסנוטות משתנה: בחלק מהסנוטות הקצב איטי מאוד, בין מטר ל-1,000 מטרים לשנה, ובחלקן זרימת המים מהירה - עד 10 ק"מ ביום.
תהליך היווצרות הסנוטות כולל שני שלבים עיקריים. בשלב הראשון נוצר חלל תת-קרקעי כאשר המסלע שמתחת לפני השטח, הבנוי אבן גיר, מתמוסס בהשפעת המים החומציים. חלל תת-קרקעי זה עשוי להיות מחובר למערכת פעילה של מערות. בשלב השני מתמוטטת התקרה הסלעית שמעל לחלל התת-קרקעי כאשר אינה מסוגלת עוד לתמוך במשקלה, ונוצר פתח בפני השטח אל החלל התת-קרקעי. גושי הסלע שנפלו לתוך המים יתמוססו גם הם, ויפנו בכך מקום לגושי סלע נוספים. קצב התמוטטות התקרה גדל בתקופות שבהם גובה פני מי התהום יורד והתקרה אינה נתמכת יותר על ידי כוח הציפה שמעניקים המים. תקרת הסנוטות יכולה להתמוטט לחלוטין וליצור בכך בריכת מים גלויים, או להתמוטט חלקית כשחלק מהסלע תלוי עדיין מעל המים. הסנוטות הידועות ביותר דומות לבריכת מים עגולה שקוטרה כמה עשרות מטרים ודופנותיה אנכיים, אבל במרבית הסנוטות יש צורך להתכופף ואפילו לזחול על-מנת להגיע אל המים. סנוטות עתיקות עשויות להתמלא בשפוכת, בדרדרת ובחומרים אורגניים, ובסופו-של-דבר הגישה למים נחסמת ונותר אגן שעל מדרונותיו התלולים גדלה צמחייה. שלב זה קרוי סנוטה יבשה.[2]
בצפון ובצפון-מערב חצי האי יוקטן שוכנות הסנוטות מעל חללים שעומקם נע בין 50 ל-100 מטרים מתחת לגובה מי התהום של ימינו. עם זאת, נראה כי סנוטות מעטות בלבד מחוברות למערכת נרחבת של נהרות תת-קרקעיים, ומרביתן ניזונות ממי אקוויפר המפעפעים דרך הקירות או דרך סדקים.[1] לעומת זאת, הסנוטות המצויות לאורך החוף הקריבי של חצי האי יוקטן (כחלק ממדינת קינטנה רואו (Quintana Roo)) מאפשרות גישה למערכות נרחבות מאוד של מערות. נכון ל-2003 נתגלו 91 מערכות כאלו שאורכן הכולל מעל ל-500 קילומטרים, בהן שלוש מערכות המערות המוצפות הגדולות בעולם:
חצי האי יוקטן מכיל מערכת אקוויפר חופית נרחבת, בה ערוכים המים בכמה שכבות השונות בצפיפותן. שכבה דקה של מים מתוקים הניזונה ממי גשמים מצויה מעל, כשהיא צפה על-פני שכבת מים מלוחים הכבדה ממנה. שכבת המים המלוחים נעה כלפי החוף, הן משום שמים מתוקים מתערבים בה או בשל תנועת שכבת המים המתוקים המושכת אחריה את שכבת המים המלוחים העליונה. כפיצוי יש תנועה של מים מלוחים יותר בשכבה העמוקה ביותר כלפי היבשה. האקוויפר הוא לכן מערכת אנכיאלינית (מיוונית "קרוב לים" מערכת הקשורה לים). כאשר הסנוטה שהיא מערה מוצפת מאפשרת גישה עמוקה לתוך האקוויפר, ניתן להגיע לממשק שבין המים המתוקים והמים המלוחים. ממשק זה המכונה הלוקלינה (מיוונית "מצע המלח") ומתרחש בו שינוי חד בריכוז המלח בשכבה שאורכה קצר יחסית. העומק בו מצויה ההלוקלינה נגזר מצירוף של כמה גורמים: האקלים – ובמיוחד כמות מי הגשמים היורדים באזור והמחדשים את מי האקוויפר, מידת החלחול של הסלע, פיזור המערות, הקשרים ביניהן ועד כמה הן מנקזות ביעילות את המים לחוף, וכן המרחק מהחוף. ככלל, ההלוקלינה עמוקה יותר ככל שהמרחק מהחוף גדל, וביוקטן עומק זה הוא בין 10 ל-20 מטרים מתחת לגובה פני מי התהום בחוף ו-50 ועד 100 מטרים מתחת לפני מי התהום במרכז חצי האי. מים מלוחים מצויים מתחת לכל חצי האי.[1]
ב-1936 הוצעה שיטת מיון של סנוטות המבוססת על צורתן:
שיטת מיון זו התבססה על תצפיות מעל מי התהום, ולכן משקפת בצורה חלקית את התהליכים שיצרו את הסנוטות ואת הקשרים ההידרוגאוכימיים עם מערכת המערות המוצפת שמתחת לסנוטות. אלו החלו להתגלות רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 ואילך כאשר החל מחקר באמצעות צלילת מערות.
סנוטות מצויות בשפע בכל רחבי חצי האי יוקטן, ועם זאת קיים ריכוז גדול במיוחד של סנוטות לאורך קשת המקבילה לשולי מכתש צ'יקשולוב, מכתש פגיעה הקבור מתחת לקרקע. מכתש זה אותר תחילה בשל צורת הקשת בה התהוו הסנוטות, אבל זוהה אחר-כך באמצעים גאופיזיים (כולל מיפוי כבידה), ונבחן באמצעות קידוחים עמוקים. המכתש מתוארך לתקופה שבין הקרטיקון לשלישון, כלומר לפני כ-65 מיליון שנים. פגיעת המטאוריט באתר זה מזוהה עם התקופה שבה נכחדו יצורים רבים, בין השאר כל סוגי הדינוזאורים, אירוע המכונה הכחדת קרטיקון-שלישון.
בחצי האי יוקטן אין נהרות אלא מספר קטן של אגמים, וגם אלה הם בדרך-כלל יותר ביצות מאשר אגמים. הסנוטות, שתפוצתן נרחבת, הן מקור מי השתייה הקבועים העיקריים במרבית חצי האי יוקטן. ליישובים העיקריים של המאיה נדרשה גישה לאספקת מים נאותה, ולכן הערים – ובכלל זה העיר הידועה צ'יצ'ן איצה – נבנו סביב בארות טבעיות אלה. חלק מהסנוטות, דוגמת "הסנוטה הקדושה" (cenote sagrado) המכונה גם סנוטת הקורבנות (Cenote de los Sacrificios) ומהווה חלק מאתר המורשת העולמית של צ'יצ'ן איצה, היוו אתר חשוב בפולחן הדתי. בהאמינם כי בריכות אלו הן פתחים לעולם הבא, נהגו תושבי המקום להשליך לעיתים חפצים יקרים לתוכן.
שמועות בדבר מנהג זה ואף בדבר קורבנות אדם שהושלכו לסנוטות התפשטו בקרב הספרדים עוד מכיבוש מקסיקו במאה ה-16. בישוף ספרדי כתב: ”לתוך הבאר הזאת הם נהגו... להשליך בני אדם חיים קורבן לאלים, בעתות בצורת...הם השליכו לתוכה גם... אבנים יקרות ודברים שהיו רבי-ערך בעיניהם” (ארכאולוגיה כהרפתקה, תרגם עמוס כרמל).
אדוארד הרברט תומפסון (Edward Herbert Thompson; 1935-1857), חוקר חובב של המאיה שכיהן כקונסול ארצות הברית ביוקטן ובקמפצ'אה, רכש ב-1894 את החווה והמטעים שבתחומיהם שכנה עיר המאיה צ'יצ'ן איצה והתגורר שם עם משפחתו. בהתבססו על הסיפורים החליט תומפסון לחקור את הסנוטה הקדושה – בריכה שקוטרה 60 מטרים ועומקה כ-15 מטרים עד קו המים. ב-1904 הציב תומפסון עגורן ומחפר פרימיטיביים ובעזרתם שלה ממעמקי הבאר כדורים של קטורת ריחנית, פכים לנסך ונטיפות זהב. כאשר המחפר לא שלה דברים נוספים לבש תומפסון בגדי אמודאים של אותה תקופה וירד אל הסנוטה שוב ושוב. עד 1911 העלה תומפסון כ-30,000 פריטים שונים מהסנוטה, שכללו תכשיטים מזהב, ירקן וטורקיז, אבל גם עצמות אדם – בוגרים וילדים – שהוכיחו כי האגדה בדבר הקרבת קורבנות אדם לאל הגשם היו נכונות. ב-1961 חזרו הארכאולוגים לסנוטה הקדושה ובאמצעים מודרניים מצאו עוד כ-4,000 פריטים וגולגולת של אישה צעירה.[3]
בחלק מהמקרים (בייחוד קרוב לחוף) מהוות הסנוטות פתח למערכת מערות תת-קרקעיות מוצפות. משום כך הן מושכות אליהם צוללני מערות. הצלילה משמשת לעיתים למחקר. צוללים מיפו ועדיין ממפים את מערכות המערות הנרחבות, שחלקן משתרעות לאורך של כמה עשרות קילומטרים (מעל 100 קילומטרים במקרה של מערכת "אוקס בל הא" –"Ox Bel Ha"), אבל מרבית הצלילות הן של חובבים המחויבים על-פי חוק להיעזר במדריכים מקומיים. גם כך לא מעט צוללים, כולל מנוסים, קיפחו את חייהם בסנוטות.[4]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.