פילוסופיית החיים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פילוסופיית החיים (בגרמנית: Lebensphilosophie) היה זרם פילוסופי שצמח במאה ה-19 וה-20, מתוך התנגדות לפוזיטיביזם ולנאו-קאנטיאניזם. הזרם התפתח בצרפת על ידי אנרי ברגסון ובגרמניה על ידי וילהלם דילתיי. הוגי הזרם התרחקו מהמשגה אובייקטיבית ומלוגיקה פורמלית והחליפו אותם בתפיסה מקיפה של הווית החיים, שכללה אלמנטים א-רציונליים, יצירתיים, דינמיים וסובייקטיביים. נקודת המוצא של פילוסופיית החיים היא החוויה או הניסיון האנושי (Erfahrung des Menschen) ("חוויה" היא תחדיש של פילוסוף החיים א"ד גורדון, הלחם בסיסים של "חיים" ו"הוויה").[1] החוויה הקונקרטית של בני האדם כוללת בנוסף לתבונה גם אינטואיציות, אינסטינקטים, דחפים, ורצונות.
הגישות הפילוסופיות של נציגי פילוסופיית החיים שונות עד כדי כך שאי אפשר לקבוע קריטריונים אחידים לאסכולה זו החורגים מהעובדה שתופעת החיים היא מושא המחקר המרכזי. עם זאת ניתן להצביע על מרכיבים משותפים על בסיס ההתנגדותם לרציונליזם, לאינטלקטואליזם, למדענות ולחומרנות.[2] שורשי הזרם מצויים בהגותם של שופנהאואר וניטשה, ובביקורתם על הרציונליזם והנאורות. לפילוסופיית החיים הייתה השפעה רחבה, בין היתר על האקזיסטנציאליזם, וכן על הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל, שהפך את רעיון "עולם החיים" (אנ') לקטגוריה יסודית בפילוסופיה המאוחרת שלו.