ציד בהתשה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ציד בהתשה (לפעמים מכונה גם ציד התמדה, ציד סיבולת או ציד מרחקים) היא טכניקת ציד של טורפים אצנים, בה טורפים או ציידים העשויים להיות איטיים ביחס לטרפם למרחקים קצרים, משתמשים בשילוב של ריצה, הליכה וגישוש כדי להתיש את הטרף.[1] בין המשתמשים באסטרטגית ציד זו אפשר למצוא חיות טרף כמו הזאב המצוי, הזאב הטלוא, אורקות ואת האדם. השימוש בטכניקת ציד זו דורשת מהצייד יכולת של ריצה למרחקים ארוכים ולמשך פרקי זמן ארוכים.
ערך מחפש מקורות | |
האדם הוא היחיד ממיני הפרימטים המשתמש ב"ציד בהתשה" ככלי הישרדותי. בנוסף לכך, לאדם יש יתרון ביכולת לריצה למרחקים ארוכים בכך שיש לו שיער דליל יחסית מה שהופך את הזיעה לאמצעי יעיל ביותר לקירור גופו. לעומת זאת הפרסתנים ויונקים נוספים צריכים לנשום על מנת לקרר את עצמם ולפעמים אף להאט או לעצור. ציד בהתשה נחשב לאחת משיטות הציד המוקדמות ביותר ששימשו את האדם כבר לפני אלפי שנים. שיטת ציד זו משמשת עדיין[2] את הבושמנים יושבי מדבר קלהארי, וכן את שבט הטאראהומרה האינדיאני החי בצפון-מערב מקסיקו.