Loading AI tools
סופר בריטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר ורט (באנגלית: Alexander Werth; 4 בפברואר 1901 – 5 במרץ 1969) היה עיתונאי, סופר וכתב צבאי בריטי ממוצא רוסי שתיעד את ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.
לידה |
4 בפברואר 1901 סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה |
5 במרץ 1969 (בגיל 68) פריז, צרפת |
מדינה | הממלכה המאוחדת, האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
שפות היצירה | אנגלית |
יצירות בולטות | רוסיה במלחמה, 1941-1945 |
אלכסנדר ורט נולד בשנת 1901 בסנקט פטרבורג, עיר הבירה של רוסיה באותה עת, לאב רוסי – א. ורט, אולי ממוצא גרמני, עובד של רשות מסילות הברזל, ולאם אנגלייה ממוצא גרמני – קמילה שמידט[1]. בשנת 1917, בעת המהפכה הרוסית, והוא בן 16 שנים, היגר עם משפחתו לאנגליה, שבה המשיך בלימודיו. בשנת 1922 סיים את לימודיו באוניברסיטת גלאזגו, ובשנת 1924 הפך לעיתונאי.
בשנות השלושים נשלח ככתב חוץ של העיתונות הבריטית לצרפת. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כבר כתב ופרסם שלושה ספרים על אודות המצב הפוליטי בצרפת. אחד מהם, שראה אור בשנת 1939, היה "צרפת ומינכן לפני ולאחר הכניעה" (France And Munich Before And After The Surrender). ביוני 1940, בעת נפילת צרפת, הצליח להימלט מהמדינה. בשובו לבריטניה פרסם את ספרו על נפילת צרפת, "ימיה האחרונים של פריס: מיומנו של עיתונאי" (The last days of Paris: A journalist`s diary), שהיה לרב מכר.
לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות נשלח ורט, שהיה קרוב בהשקפותיו לחוגי השמאל בבריטניה וגילה אהדה רבה לברית המועצות, לסקר את מלחמתה ככתב חוץ של רשות השידור הבריטית ה-BBC, של השבועון "סאנדיי טיימס" ושל סוכנות הידיעות "רויטרס". כתבותיו משם התפרסמו גם בארץ ישראל בעיתון "פלסטיין פוסט" החל מיולי 1941, והמשיכו להתפרסם בעיתון גם שלוש שנים נוספות לאחר תום המלחמה.
שליחתו לברית המועצות המותקפת הייתה דבר בעתו. ידיעת השפה הרוסית, שהייתה שפת האם שלו, והיכרותו את העם הרוסי, יחד עם הרקע של קרבתו לשמאל הבריטי, כל אלה פתחו בפניו את האפשרות לסקר את המלחמה ולשוחח עם אזרחים, עם חיילים, עם מפקדים ואף עם ראשי השלטון הסובייטי, שרחשו לו אמון. נפתחה בפניו האפשרות, שלא ניתנה לאחרים, לבקר בזירות הקרב. ידיעת השפה אפשרה לו לעמוד על הלך הרוחות בעורף, משיחות עם בני העם, מקריאת העיתונים ומהאזנה לשידורי הרדיו.
במשך תקופת שליחותו ברוסיה פרסם באנגליה שישה ספרים נוספים. לאחר סיום המלחמה, בשנת 1946, הפסיק להיות כתב של ה-BBC ברוסיה, אך המשיך להיות בה כתב חוץ מטעם העיתון "גארדיאן". בשנת 1948, לאחר שבע שנים, תמה תקופת שליחותו ברוסיה והוא חזר לבריטניה. בשנים 1949–1953 שימש כתבו של המגזין האמריקני הליברלי "דה ניישן" (The Nation).
עם שובו לבריטניה פרסם תשעה ספרים נוספים. בשנת 1964 ראה אור ספרו הנודע ביותר, "רוסיה במלחמה 1941–1945" (Russia At War 1941–1945), שעל כתיבתו שקד מאז שובו, ובו סיכם את רשמיו מתקופת שליחותו בה, מתוך יומניו ומחומר רב שאסף. הספר זכה להד עולמי כספר המערבי המקיף ביותר על תקופת המלחמה ברוסיה.
אלכסנדר ורט נפטר בשנת 1969.
בהקדמה לספרו "רוסיה במלחמה 1941–1945" כתב ורט:
ספרו של ורט הוא בן קרוב ל-700 עמודים. הספר אינו ספר היסטוריה צבאית במובנה הצר, אלא תיאור חי של מאבקו של העם הרוסי בפולש. מבנה הספר הוא תערובת של תיאורים היסטוריים ושל רפורטז'ה. מחד ניתוחים מדיניים, דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים, ומאידך תמונת מצב מקרוב – רשמים מהעורף, ביקורים בחזיתות בסטלינגרד, ראיונות שטח ושיחות. ורט נכח בכל המקומות שבהם הוכרע גורל המערכה, כמוסקבה, לנינגרד, סטלינגרד ומקומות אחרים; ביקר במחנה ההשמדה מיידנק מיד לאחר שחרורו; ובסוף הדרך הגיע עם צבא האדום לברלין.
על ביקורו במיידנק כתב בספר:
לקראת סיום ספרו תיאר את האירועים ואת המהלכים שברית המועצות הייתה מעורבת בהם לאחר שנסתיימה המלחמה באירופה, השתלטותה על מזרח אירופה, ועידת ילטה והמלחמה הקצרה נגד יפן מ-6 עד 14 באוגוסט 1945.
את ספרו סיים במילים הבאות:
מוטיב עיקרי בספרו של ורט, המלווה אותו לכל אורכו, הוא מנהיגותו של סטלין במלחמה ויחס העם הרוסי כלפיו. בראשית ספרו תיאר את התאוששותו המהירה של סטלין לאחר המתקפה הגרמנית ותבונתו שגרמה למלחמה להיות בעיני העם הרוסי למלחמה לאומית, מלחמת המולדת הרוסית ולא המדינה הסובייטית, ולו עצמו להיות מנהיג לאומי שיביא לבסוף לניצחון. גורם מכריע לביסוס מנהיגותו של סטלין הייתה החלטתו להישאר במוסקבה, כאשר משרדי הממשלה פונו מן העיר מזרחה.
מאז תחילת הפלישה התקדמו הכוחות הגרמניים מאות קילומטרים לכיוון מוסקבה. מתקפתם על מוסקבה החלה בראשית אוקטובר 1941. לאחר 19 יום בלבד מתחילת המתקפה הגיעו הגרמנים עד למרחק של כ-30 קילומטר ממוסקבה, ואז האטו התקדמותם לאור ההתנגדות הנואשת של הרוסים. לפי הלוח הנהוג ברוסיה חל יום המהפכה ב-6 בנובמבר. כשהגרמנים עמדו בשערי העיר נתכנסה עצרת "ערב יום המהפכה" בליל 6 בנובמבר באולם גדול של הרכבת התחתית. באולם נכח קהל של מאות אנשים, פעילי מפלגה ואיגודים מקצועיים וחיילים. סטלין נשא בפניהם נאום, שוורט ציטט ממנו בספרו. בראשית נאומו תיאר סטלין את המצב הקודר ופירט את מספרי אבדות הרוסים בארבעת חודשי הלחימה; 700,000 הרוגים, 378,000 נעדרים ו-1,020,000 פצועים. בהמשך מנה סטלין את אבדות האויב והגזים במספרי האבדות, לדברי ורט, כדי להוכיח את טענתו על כישלון מלחמת הבזק הגרמנית. בהמשך עבר לדברי עידוד לעם הרוסי, ואמר כי העורף הרוסי מוצק מאי פעם, וכי כל מדינה אחרת שהייתה מאבדת שטחים נרחבים כאלה הייתה מתמוטטת. סטלין עבר לתאר את מצבם של הגרמנים הלוחמים בשטח אויב הרחק מבסיסי האספקה שלהם, הנמצאים באיום מתמיד מצד הפרטיזנים, והמשיך, על פי הציטוט של ורט:
למחרת נשא סטלין נאום לפני החיילים שצעדו במצעד יום המהפכה, שוורט מתאר אותו כדרמטי אף יותר. בפתח דבריו אמר:
וכאן נשא סטלין דברים שהצביעו על הקו שלו בהמשך, הדגשת הרציפות ההיסטורית באזכור שמותיהם של הגיבורים הלאומיים הרוסים בתקופה שקדמה למדינה הסובייטית:
בקו לאומי-רוסי זה, להבדיל מסובייטי-קומוניסטי, המשיך סטלין להנהיג את רוסיה במלחמה. בין היתר, הנהיג סימני דרגה מוזהבים לקצינים, כדוגמת אלה שנהגו בתקופת הצארים ואותות הצטיינות שנשאו את שמותיהם של גיבורי העבר אלכסנדר נייבסקי, אלכסנדר סוברוב ומיכאיל קטוזוב. כמו כן ניטלה מהקומיסרים הפוליטיים הסמכות להתערב בהחלטותיהם של הקצינים.
לאחר הדיפת הצבא הגרמני ממוסקבה בנובמבר 1941, לבש סטלין, לדברי ורט, "דמות אב בעיני החיילים" והם הלכו לקרב בקריאה "למען המולדת, למען סטלין" (За родину, за Сталина), אף כי הרוסים עדיין ספגו מפלות כבדות בחורף של שנת 1942.
הניצחון הרוסי בפברואר 1943 בקרב סטלינגרד היה נקודת מפנה במלחמה. הוסר האיום הקיומי והחרדה לתוצאות המלחמה הוחלפה באופטימיות, למרות זאת היו עתידות לחלוף עוד כשנתיים וחצי עד הניצחון הסופי. אל התעמולה הרשמית, שעד אז דיברה על המורשת הלאומית הרוסית, חזרה המילה "סובייטית" ותפסה את מקומה מחדש. הודגשה העובדה כי הניצחון בסטלינגרד לא היה ניצחון הגבורה הרוסית, אלא פרי ניצחונו של הארגון הסובייטי והמפלגה הקומוניסטית. בעקבות הניצחון האדיר מנגנון התעמולה של המפלגה את דמותו של סטלין ונולדה האגדה על "גאוניותו הצבאית".
בהמשך המלחמה נטש סטלין את המאבק בכנסייה, וזאת כפי שהוצהר "למען אחדות לאומית מוחלטת". מספר המבקרים בכנסיות גדל בצורה בולטת. בליל חג הפסחא של 1943, רחובות שלמים במוסקבה שליד כשלושים הכנסיות שבעיר המו אדם. בספטמבר אותה שנה נחתם מעין קונקורדט בין הכנסייה למדינה, לאחר שסטלין נועד בקרמלין עם שלושת המטרופולינים של הכנסייה. באוקטובר אותה שנה הוכרה הכנסייה כנציגתה הרשמית של הנצרות האורתודוקסית. התהליך היה דו-צדדי והכנסייה מצדה האדירה את כבודה של הממשלה הסובייטית. סטלין הפך למעשה את מוסקבה לוותיקן של הכנסייה האורתודוקסית. התהליך שירת גם את יחסיה של ברית המועצות עם בעלות בריתה המערביות. ורט סיפר כי שמע מהשגריר הבריטי במוסקבה כי בפגישתו עם סטלין בסוף שנת 1944 אמר לו הלה כי "לפי דרכו שלו, אף הוא מאמין באלוהים. השגריר הוסיף "אני מעז לומר כי דברים אלה נאמרו מן השפה ולחוץ, אולם אין ספק כי יש משמעות בעצם העובדה שסטלין ראה להעיר הערה כזאת לפני."
בהמשך באה שורת הניצחונות של 1943 ו-1944, שהגדול בהם היה הניצחון בקרב קורסק. את המצב לאחר ניצחון זה מתאר ורט:
בין אותם גילויים מנה ורט את סרטו של סרגיי אייזנשטיין "איבן האיום", שהופק בשנת 1943, על פי פקודה מפורשת של סטלין, אשר תיאר את הצאר בונה מוסקבה, האכזר אך הנבון, כמבשרו של סטלין. כמו כן הזכיר ורט בין אותם גילויים את הקמתם של תשעה "בתי ספר על שם סוברוב", בתי ספר לפרחי קצונה, כדוגמת בתי הספר לצוערים של התקופה הצארית, שנועדו ליצור מעין כת עילית של קצינים. בראשית שנת 1944 הותאמו להמנון הישן של המפלגה הקומוניסטית מילים חדשות לאומניות-סטליניסטיות והוא הפך להמנונה של ברית המועצות במקום "האינטרנציונל".
לקראת סיום המלחמה, בסוף שנת 1944, כאשר הפולשים סולקו כבר מאדמת ברית המועצות והצבא האדום המשיך להתקדם במזרח אירופה, הייתה בעם הרוסי הרגשת גאווה, שוורט תיארה:
בהמשך, בראשית שנת 1945, כאשר הצבא האדום נכנס לגרמניה, נלחם על ברלין ולבסוף היטלר התאבד, העיר נכבשה וגרמניה נכנעה, אחזה בעם שמחה המונית. לדברי ורט שניים או שלושה מיליוני אנשים מילאו את הכיכר האדומה, את גדות נהר מוסקבה, אנשים רקדו ושרו וחיבקו ונישקו כל חייל וכל קצין שנקרו בדרכם. מן הפופולריות העצומה ממנה נהנה הצבא הפיק גם סטלין תועלת והוסיף לשמו את התואר "גנרליסימו", אך רגשות הגאווה והאופטימיות של העם הרוסי עם סיום המלחמה, חלפו עד מהרה, ובמקומם באו שנים של אכזבה ותסכול.
כאשר הספר "רוסיה במלחמה" ראה אור בשנת 1964 שררה עדיין המלחמה הקרה במלוא עוצמתה. היה זה שנתיים לאחר משבר הטילים בקובה, ובשנה שבה הוחלף ניקיטה חרושצ'וב, כמנהיג ברית המועצות, על ידי ליאוניד ברז'נייב, שייצג קו קשוח יותר כלפי מדינות המערב. על רקע זה נתקבל ספרו של ורט במערב ברגשות מעורבים; מחד הערכה על ערכו הספרותי והתיעודי של הספר, ומאידך הסתייגות מאהדה שגילה הספר כלפי התנהלות השלטונות הסובייטיים בעת המלחמה.
בביקורת של "טיים מגזין" על הספר בגיליונו מ-24 בדצמבר 1964, לאחר ששיבח את הספר על היקפו וערכו, הוסיף המגזין:
הקורא העברי התוודע לראשונה לספרו של ורט כאשר בשנת 1965 פורסמו קטעים נרחבים ממנו בשלושה המשכים בחוברות "דבר השבוע", החל ב-24 בספטמבר 1965. בפתח הדברים כתבה מערכת השבועון:
הספר המתורגם במלואו ראה אור בהוצאת מערכות במאי 1968 וזכה לתפוצה נרחבת. באותה עת, עשרים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, זכרו רבים את ההזדהות של אנשי היישוב עם ברית המועצות והעם הרוסי במלחמתם ואת חלקם של הרוסים בשחרור מחנות המוות, וספר זה שסיפר את תהילתם של הרוסים במלחמתם, תאם הלך רוח זה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.