Loading AI tools
הליך משפטי בהלכה היהודית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דרישה וחקירה[hebrew 1] הן שני מרכיבים הכרחיים בחקירת עדים על פי ההלכה, והן מהוות תנאי לקבלת העדות בדיונים שאינם דיני ממונות. כמו כן, "דרישה וחקירה" הוא כינוי מקובל לעצם הליך התשאול בבית הדין. הדרישה והחקירה מתבצעות באמצעות שאלות מפי הדיינים, ומתמקדות בעיקר בעניינים של זמן ומקום האירוע. נשאלות גם שאלות נוספות וכלליות יותר המכונות "בדיקות" ושנתונות לשיקול דעת הדיינים. בחלק מהשאלות נדרשים העדים לענות לשאלה, ותשובת 'איני יודע' פוסלת את העדות, ובחלקן הם נדרשים רק שלא לסתור זה את זה, אך יכולים להשיב 'איני יודע'. קיימת מחלוקת תנאים לגבי מהותן של השאלות, ומחלוקת ראשונים נוספת בנוגע לחשיבותן וסיווגן.
מקרא | דברים, י"ג, ט"ו; דברים, י"ז, ד'; דברים, י"ט, י"ח |
---|---|
משנה | מסכת סנהדרין, פרק ה' |
תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין, דף מ', עמוד א'; מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א' |
תלמוד ירושלמי | מסכת סנהדרין, פרק ה', הלכה א' |
משנה תורה | ספר שופטים, הלכות עדות, פרק ג' |
שולחן ערוך | חושן משפט, סימן ל' |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קע"ט ספר החינוך, מצווה תס"ג |
במקורה מחייבת הלכת הדרישה-וחקירה בדיונים אזרחיים ופליליים,[hebrew 2] אך כדי שלא לנעול דלת בפני לווים - דהיינו החשש שאנשים ימנעו מלהלוות כספים בשל דרישות מחמירות לקבלת עדות - תקנו חז"ל שבתחום האזרחי אין צורך בדרישה וחקירה.[1]
הלכת הדרישה והחקירה המחייבת את ביצוע הדרישה והחקירה, פוסלת כל עדות בה לא ניתן מסיבה כלשהי לבצע אותן - למעט חריג מרכזי, והוא מקרים של תקנות הקהילה שמותקנות על ידי בית-דין או הנהגה אזרחית-עירונית, שבסמכותן להטיל סנקציות מעבר למה שקבעה ההלכה. במקרים אלה לא קיימת כפיפות לסדרי-דין כלשהם, ובין השאר הם פטורים גם מדרישה וחקירה.[2] אחת ההשלכות שנובעות מהחיוב לדרוש ולחקור היא על ההלכה הקובעת כי אין לקבל עדות בכתב אלא רק ישירות מפי העדים, וזאת כתוצאה מכך שלא ניתן לחקור את העדים אם הם מעידים בכתב.[hebrew 3]
בהלכה מושם דגש רב יותר על ביצוע הדרישות והחקירות מאשר על מניעת עינוי דין. דבר זה נראה מכמה מקורות,[hebrew 4] אך הוא נובע באופן הבולט ביותר מאימרתו של רבי שמעון בן שטח הקובעת כי: ”הוי מרבה לחקור את העדים.” (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ט'.).[hebrew 5]
המקור המרכזי לצורך בדרישה וחקירה הוא פסוק בספר דברים, המצווה על כך ישירות: ”ודרשת וחקרת ושאלת היטב.” (ספר דברים, פרק י"ג, פסוק ט"ו) אך בנוגע לאופן ממנו למדים על מספר השאלות ועל ספציפיותן, כאמור - קיימת מחלוקת. כציווי הנלמד מכמה פסוקים הוא נמנה כמצווה במנייני המצוות של מוני המצוות השונים.[4]
השאלות הספציפיות הנלמדות ישירות מהמקרא הן השבע המוזכרות במשנה בלבד (או השמונה - כשיטת הברייתא שתובא בהמשך), ולא השאלות שמכונות "דרישות" ו"בדיקות". באשר לשני סוגי שאלות אלה האחרונים, הם נלמדים בעקיפין או שלא נלמדים כלל, ומקורן מסברה הגיונית.[hebrew 6] בתלמוד מצוטטות כמה פרשיות שונות בתורה, כולן מספר דברים, שנועדו ללמד את הצורך בשאלות כפי שהן מוצגות במשנה. פרשייה ראשונה עוסקת בדין אדם המוגדר כ"מדיח", כלומר, מי שגרם לאחרים לעבור עבירות, ובה נכתב: ”וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ” (דברים, י"ג, ט"ו). פרשייה נוספת עוסקת באדם שעבד עבודה זרה, ועליו נאמר: ”וְהֻגַּד-לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל” (דברים, י"ז, ד'). ופרשייה שלישית היא אודות עד שקר, שהרשעתו כשקרן נעשית רק בתנאי ש”דָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו” (דברים, י"ט, י"ח).
התנאים נחלקו במשנה באשר למספר החקירות; תנא קמא סבור כי במסגרת ה"חקירות" יש לשאול שבע שאלות, רבי יוסי סבור כי יש לשאול שלוש, ואילו לעומתם בברייתא מובאת דעה הגורסת כי יש לשאול שמונה שאלות.[hebrew 7] כל אחת מהדעות הללו משתמשת באופן אחר בשלושת המקורות התנ"כיים על מנת ללמוד את מספר השאלות המדויק:
תנא קמא לומד כך את מספר החקירות משלושת הפסוקים הנ"ל: בפסוק הראשון נכתב: "ודרשת" - 1, "וחקרת" - 1, "ושאלת היטב" - 1, בשני נכתב: "ודרשת היטב" - 2, ובשלישי נאמר: "ודרשו השופטים היטב" - 2, וכן לומד מהקטע בפסוק בו נכתב: "והנה אמת נכון הדבר" - 4 נוספות, בסך הכל 11: 7 מהם הם מלמדות על מספר השאלות, באמצעות גזירה שווה של המילה "היטב" (שלוש פעמים, אחת בכל פסוק) הוא לומד שמספר הדרישות והחקירות אינו מוגבל לפרשיות בהן נכתבו הפסוקים אלא לכל עדות באשר היא. ומהאחרון הוא לומד שגם עדים שבאו להעיד על עבירה המחייבת במיתת שרפה, שהיא חמורה יותר משאר המיתות לפי רבי שמעון - עדיין זקוקים לדרישה וחקירה.[hebrew 8]
רבי יוסי סבור שאכן ניתן ללמוד אודות שבע שאלות, אלא שהוא לא משתמש בלימודו של תנא קמא מהפסוק "והנה אמת נכון הדבר" ומסתפק בשבע. אם כן, שלוש מהן משמשות כדי ללמוד שדרישה-וחקירה נצרכות בכל מקום בו מתקבלת עדות, ולא רק במקומות בהם נכתבו הפסוקים,[hebrew 9] ואחת נוספת משמשת כדי ללמוד על עדות בעבירות שעונשן הוא מיתה בשרפה, החמורה יותר, ונותרו שלוש.
אופן ההסקה של הברייתא מפסוקי התורה דומה לזה של תנא קמא; אך לעומתו הוא אינו סבור שדרוש פסוק מיוחד שילמד אודות הצורך בדרישה וחקירה בעדות על עבירה שעונשה שרפה, ולכן הוא נותר פנוי כדי ללמד על צורך בשמונה חקירות.
היו בודקין אותם בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. רבי יוסי אומר: באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום. מכירים אתם אותו? התרתם בו? העובד עבודה זרה, את מי עבד? ובמה עבד? כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח... מה בין חקירות לבדיקות? חקירות אחד אומר איני יודע - עדותן בטלה, בדיקות אחד אומר איני יודע, ואפילו שניים אומרים אין אנו יודעין - עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה
במשנה שלושה סוגים של שאלות:
בנוסף, "בדיקות" הן שאלות כלליות שאינן מפורטות במשנה.[hebrew 11]
מחלוקתם של התנאים נסובה אודות זהותן של השאלות המוגדרות כ"חקירות"; כלומר, אלו שאלות יש לשאול במסגרת החקירות:
לגישת תנא קמא[hebrew 12] יש לשאול את שבע השאלות הבאות:
בתלמוד נכתב, כי דעתו של תנא קמא היא שעל הדיינים לשאול את שבע השאלות הללו בכל מקרה, גם בכזה בו התשובות ידועות; וזאת בהתבסס על דברי רבי שמעון בן אלעזר: ”מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן ויחזרו בהן” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'); כלומר, על הדיינים לחקור את העדים במטרה ליצור לחץ עליהם, שמא יתגלו כעדי שקר, ולא רק כדי לדעת התשובות.
לגישת רבי יוסי אין צורך לשאול את כל השאלות הנ"ל, ודי בשלוש האחרונות. בתלמוד מוסברת דעתו של רבי יוסי בניגוד לתנא קמא, בכך שלדברי תנא קמא על הדיינים לשאול את כל השאלות בכל מקרה, גם אם התשובות ידועות; לעומתו רבי יוסי סבור כי כאשר התשובות ידועות אין צורך לשאול את השאלות.[hebrew 14]
לגישת הברייתא[hebrew 15] קיימת חקירה נוספת, שמינית, אך לא כתוב מהי.
שתי אפשרויות סבירות בנוגע לשאלה הנוספת. הראשונה, היא אודות השלב בתוך השעה בו התרחש המקרה,[hebrew 16] והשנייה, היא שאילת היובל בו התרחש המקרה.[5]
בתלמוד ומפרשיו מופיעות שלוש אפשרויות להסביר את עצם הצורך בדרישה וחקירה. שתי האפשרויות הראשונות מתמקדות במהלך התקין של קבלת עדות בבית דין, והשלישית נזקקת להלכה אחרת, עיקרית, בהלכות עדות.
במשנה מוצגים ארבעה סוגים של שאלות. שבע השאלות המוגדרות כ"חקירות" (יום, שעה, מקום וכו'); שאלות נוספות: "מכירים אתם אותו? התרתם בו?", לגביהן נראה שקיים קונצנזוס בקרב הפרשנים, כי מדובר בשאלות שלא נועדו לאישושה של העדות או לבדיקת אמינות העדים, אלא מדובר בפרטים שעל העדים לספק כחלק מהעדות עצמה;[hebrew 19] שאלות בלתי מסווגות נוספות: "העובד עבודה זרה, את מי עבד? ובמה עבד?" - שמעמדן אינו ברור דיו; ולבסוף מופיע המונח הכללי "בדיקות" ("כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח"). בניגוד למחלוקת התנאים שנסובה אודות זהות השאלות שעל הדיינים לשאול, הראשונים חלוקים בנוגע למעמדו הבסיסי של כל אחד מסוגי השאלות הללו, וכן בנוגע לסיבות.
עיקר הקושי נובע ממעמדן הבלתי ברור של השאלות "העובד עבודה זרה, מי עבד? ובמה עבד?", המוצגות במשנה כסוגה עצמאית, ולא ברור האם הצורך בהן נועד לעצם העדות, ואז מדובר בשאלות שלא נועדו לאישוש או אימות, אלא כחלק מהעדות עצמה, או שהן נועדו לאימותה של העדות, ואז רק נותר לדון בסיווגן, האם הן דומות יותר ל"דרישות" ול"חקירות" או ל"בדיקות".
הרמב"ם בספרו "משנה תורה",[7] בתוך ניסוח החיוב לדרוש ולחקור, כותב: ”...ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל, שאם העידו עליו שעבד עבודה זרה, שואלין להן את מה עבד ובאיזו עבודה עבד... וכן כל כיוצא בזה הרי הוא מכלל החקירות.” (ספר שופטים, הלכות עדות, פרק א', הלכה ד'.) ובהמשך: ”...החקירות והדרישות הם הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטר... שאין אנו יכולים להזים את העדים עד שיכוונו את הזמן והמקום.” (ספר שופטים, הלכות עדות, פרק א', הלכה ה'.)
בדבריו מרחיב הרמב"ם את המונח "חקירות", וקובע, שבמובנן המצומצם אמנם מדובר על שבע השאלות שמופיעות במשנה, אך בנוסף להן יש גם את ה"דרישות" - שהן שאלות שאמנם משתנות בהתאם לסיפור, אך הן בסיסיות עד כדי כך שהן נדרשות לנו בדיוק כמו החקירות, מה שאומר שבמקרה של אי-ידיעת התשובה להן העדות נפסלת.
אף על פי שלפי קביעה זו ניתן לסווג אוטומטית את הדרישות כחלק אינטגרלי מהחקירות, עדיין לא ייתכן לסווג אותן כזהות להן, שכן אודות ה"חקירות" נכתב ב"משנה תורה" שהסיבה להן היא העובדה שעל כל עדות להיות בת־הזמה - סיבה שאינה מתאימה ל"דרישות", הדרישות אינן הופכות את העדות לבת־הזמה.
אם כן, סביר של"דרישות" ול"חקירות" טעם משותף אחר בגינו סבור הרמב"ם שהדרישות הן חלק מהחקירות. ככל הנראה עדות, ובמיוחד עדות בעניינים שעונשם מוות, לא יכולה להיות לאקונית, ועל העדים לפרט יותר את מראה עיניהם שעליו הם מעידים. סיבה זו נכונה גם בהנמקת ה"דרישות" וגם בהנמקת ה"חקירות", ובגללה סבור הרמב"ם כי ה"דרישות" הן מכלל ה"חקירות".[hebrew 20]
גישתו של רבי זרחיה הלוי מובאת בחידושי הר"ן במקום,[8] והוא מצוטט כאומר: ”דעת הר"ז הלוי ז"ל, דמכירין אתם אותו התריתם בו הוי עיקר העדות, ואם אמר אחד מהם איני יודע עדותן בטלה, אבל ע"א [עבודת אלילים] את מה עבד ובמה עבד הוי בדיקות, ואם אמר אחד מהם איני זוכר את מה עבד ובמה עבד, אבל יודע אני בוודאי שעבד ע"א עדותן קיימת...”
לדבריו קיים הבדל מהותי בין השאלות שכתובות במשנה, לכאורה ללא כל הבחנה. "מכירים אתם אותו? התרתם בו?" הן שאלות מגופה של העדות; כלומר, לא אישוש לעדות או וידוא אמינותם של העדים, אלא העדות עצמה - ובזאת שוררת בינו לבין הרמב"ם הסכמה. לעומת זאת, השאלות שנשאלים עדים המעידים על עובד עבודה זרה: "מי עבד? ובמה עבד?", שהרמב"ם קיטלגן כ"חקירות", לדעתו משתייכות לקטגוריית ה"בדיקות", שבה במקרה בו העדים אינם יודעים לענות, העדות כשרה.
רבי זרחיה הלוי אינו מכיר בסוג השלישי של השאלות; ה"דרישות", שלפי גישת הרמב"ם דומות לחקירות, בכך שחובה לשאול אותן, למרות אי-היותן מכשיר להפיכת העדות לבת־הזמה. לדבריו במסגרת חקירת העדים על ידי בית הדין יש "חקירות", בהן אי ידיעת התשובה פוסלת את העדות; ו"בדיקות", בהן השאלות אופציונליות בלבד, ופוסלות רק במקרה בו התגלתה סתירה בדברי העדים. כל שאלה אחרת שמופיעה במשנה היא חלק אינטגרלי מהעדות ולא אישוש לה או וידוא אמיתותה.[hebrew 21]
רבנו דוד בונפיד מצוטט אף הוא בחידושי הר"ן,[8] ואלו דבריו: ”וה"ר דוד ז"ל סובר, שהשבע חקירות המנויות במשנתינו אין עדותן מתקיימת זולתם, שאם לא שאלו אותם הדיינין אין עדותם עדות, אבל מכירין אתם אותו וכו' עובד ע"א וכו', אם לא שאלו אותן עדותן עדות, שהעדים כך הם מעידים, מעידים אנו באיש פלוני שחייב מיתה שהרג הנפש, ויש בכלל דבריהם שהם ידעו שישראל הרג ושהתרו בו ושקיבל עליו ההתראה, אלא שיש להן לדיינין לבודקן, ולשאול להן על כל דבר ודבר, שאין לסמוך עליהם מן הסתם...”
שיטתו בסיווגן של השאלות במשנה מורכבת; לטענתו, המידע שנובע מן השאלות בנוגע לזהות הנאשם והאם הוא הותרה - "מכירים אתם אותו? התרתם בו?, וכן המידע שנובע מהשאלות לעדים המעידים על עובד עבודה זרה "מי עבד? ובמה עבד?", הוא מידע חיוני שבלעדיו העדות לא קבילה. אלא שבניגוד לרמב"ם שהסיק מכך שמוטלת על הדיינים חובה לשאול ולוודא שהעדים יודעים את התשובות לשאלות הללו, טוען רבנו דוד שהדיינים יכולים להניח כמובן-מאליו שהתשובות לשאלות הללו חיוביות. העובדה שבמשנה נכתב שיש לשאול את השאלות הללו, היא המלצה בלבד, ולא סותרת את האפשרות העקרונית להניח כי העדות מבוססת והתשובות חיוביות - נימוק שמעמיד שאלות אלו בשורה אחת עם "בדיקות" בכך ששאילתן היא רשות, ומאידך כ"חקירות" בכך שאי-ידיעת תשובה להן פוסלת את העדות.[hebrew 22]
בנוגע לשני סוגי השאלות האחרים עליהם נחלקו הרמב"ם ורבי זרחיה הלוי, רבנו דוד אינו מביע דעה, ויכול, באופן עקרוני, להסכים עם כל אחד מהם. יש לשים לב כי רבנו דוד הוא היחיד שסבור כי סוגי השאלות "מכירים אתם אותו? התריתם בו?" ו"מי עבד? ובמה עבד?" הם זהים במעמדם.
דוגמה קלאסית למצב בו התשובות ידועות, הוא במקרה בו אמרו העדים "פלוני רצח את אלמוני, אתמול"; במקרה זה הדיינים יכולים להסיק מיד את התשובות לכל השאלות בנוגע לשמיטה, השנה, החודש וכו'.
התלמוד פירש את מחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי, כנסובה בדיוק אודות שאלה זו; האם נדרשות הדרישה והחקירה במקרה בו התשובות ידועות. ואכן הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת תנא קמא, הגורסת כי בכל מקרה, גם בעת ידיעת התשובות, יש לבצע "חקירה";[9] כמקובל.[10]
מלשונו של רבי זרחיה הלוי,[8] נראה כי למרות כללי הפסיקה שקובעים שיש לפסוק הלכה-למעשה ששאילת השאלות נצרכת בכל מקרה - גם במקרים בהם התשובות ידועות; פוסק רבי זרחיה הלוי ההפך - כשיטת רבי יוסי, הגורסת כי אין כל צורך לדרוש ולחקור, אלא רק על מנת לדעת את התשובות.[11]
למרות זאת, רבי יחזקאל לנדא בספרו "נודע ביהודה",[12] נותן פרשנות מקורית לדברי רבי זרחיה הלוי. על פי גישת רבי זרחיה הלוי שהובאה לעיל, חולקו השאלות לשני סוגים: "חקירות" - אותן היינו מוכרחים לשאול בכל מקרה, ו"בדיקות" - שהיו אופציונליות בלבד, ואליהן גם השתייכו השאלות "מי עבד? ובמה עבד?". לעומת זאת ה"נודע ביהודה" גורס כי גם רבי זרחיה הלוי מודה שהשאלות "מי עבד? ובמה עבד?" אינן נכללות באחת מן הקטגוריות, אלא הן מהוות סוג שלישי של שאלות; שאלות שדומות ל"בדיקות" בכך שאין חובה על העדים לדעת את התשובה, אלא רק שלא לסתור את עצמם, אלא שבניגוד ל"בדיקות" האופציונאליות מטבען, חובה על הדיינים לשאול את שתי השאלות "מי עבד? ובמה עבד?", וזאת מכיוון שמדובר בפרטים בסיסיים ביותר. אם כן מדובר בשאלות שחובה לשאול, אך אין חובה לדעת את התשובות עליהן.
כאמור, ביטלו חכמים את הצורך בדרישה וחקירה במשפט אזרחי, וזאת כדי שלא לנעול דלת בפני לווים - על מנת שאנשים יוכלו לסמוך על כך שכספם יושב להם ללא דרישות ראייתיות נוקשות.
הצגת הדברים בפשטות מביאה לידי הבנה כי מדאורייתא קיים חיוב לדרוש ולחקור, אלא שחכמים ביטלו אותו. אך יש לציין כי קיימת שיטה קיצונית, לכאורה, הגורסת כי אף מדאורייתא אין צורך בדרישות וחקירות במשפטים אזרחיים.[13] אך רבי יחזקאל לנדא בספרו "נודע ביהודה" ממתן את האמירה הקיצונית הזו, ומסביר כי היא מתייחסת לעיקרון אחד מתוך שני עקרונות העומדים בבסיס הצורך בדרישה וחקירה. לדבריו הצורך בדרישה וחקירה שנובע מהצורך שהעדות תהיה בת-הזמה - אינו קיים במשפט אזרחי, אך הצורך בדרישה וחקירה כפי שנלמד מהפסוקים בסוגיה המרכזית,[14] - קיים גם במשפט אזרחי.[hebrew 20]
לאחר תקנת חכמים המבטלת את הצורך בדרישה וחקירה בדיני ממונות חל איסור על הדיינים "להתנדב" ולחקור את העדים.[15] אך אם העדים נחקרו בכל זאת, מכל סיבה שהיא, ונמצא שאינם יודעים פרט מפרטי החקירות, קיימת מחלוקת בין פרשני התלמוד האם העדות נפסלת או לא. רבי מנחם המאירי סבור כי העדות כשרה: ”שאף על פי שאין דיני ממונות בדרישה וחקירה אם מ"מ (-מכל מקום) נמצאו מוכחשים מתוך דבריהם בדרישה וחקירה... ו(גם) ההכחשה גמורה... - עדותן בטלה;” משתמע מדבריו שבמצב בו אין הכחשה אלא רק אי-ידיעה - העדות כשרה.[hebrew 23] לעומתו טוען רבי שבתי הכהן - בספרו שפתי כהן - כי במקרה של אי-ידיעה העדות נפסלת; לדעת הש"ך הסיבה בגינה ניתן לוותר על הדרישות והחקירות במשפטים אזרחיים, היא רק כי ניתן להניח מראש שהעדים יודעים את התשובות, מכאן שבמקרה בו התברר מדבריהם עצמם מעל לכל ספק שהם אינם יודעים את התשובות - עדותם נפסלת.[16]
לעומת המקרה בו התגלו העדים כאינם יודעים, במקרה בו נוצרה סתירה בשאלות, הדרישות והחקירות הדבר נתון במחלוקת אמוראים.
שיטת רב יהודה (על פי הסבר רבא) היא, שקיימת חלוקה בסיסית בין שני סוגי הכחשות: הכחשות שבעיקר העדות, לדוגמה ויכוח בין העדים אודות סוג הכסף שהולווה - בהן הכחשה פוסלת גם בבדיקות, ולעומת זאת הכחשות שבנושאים צדדיים יותר, לדוגמה ויכוח בין העדים אודות הכלי בו היה הכסף המולווה - בהן ההכחשה אינה פוסלת. לעומתו מובאת שיטת אמוראי נהרדעא (בעגה ארמית: "נהרדעי"; על פי שפ"ן הסופר מדובר ברב חמא[17]), הגורסת כי אין להבדיל בין סוגי ההכחשות השונים, ובכל מקרה - גם אם התגלו הכחשות בגופה של העדות - היא כשרה.[18] הר"ן ופרשנים נוספים הסבירו את שיטת אמוראי נהרדעא בכך שבמשפט אזרחי אין צורך כלל ועיקר בבדיקות;[19] אך המהרש"א מסביר שיטה זו בצורה אחרת. לדעתו דברי אמוראי נהרדעא שאמרו ”אפילו אחד אומר מנה (=מאה) שחור ואחד אומר מנה לבן - מצטרפין”, אינם משקפים דעה שגם בהכחשה הדדית מוחלטת העדות כשרה, אלא לדעתם סוג ההכחשה הספציפי הזה - מנה שחור ומנה לבן, אינו נחשב הכחשה מוחלטת, מכיוון שהוויכוח בין שני העדים הוא על צבע המנה ולא על המנה עצמו, כלומר, מכיוון שקיימת הסכמה על עצם העובדה שהולווה מנה, דעתם של אמוראי נהרדעא היא שהעדות כשרה.[20]
תחת ההגדרה הכללית דיני ממונות (או כפי שכונו – משפט אזרחי), נכללים כמה סוגים של דיונים ששונים זה מזה בפרטי ההלכות הנוגעות לדרישה וחקירה. הקטגוריה הראשית "דיני ממונות" מונה את התחומים הבאים:
ההכללה המופיעה במשנה הקובעת כי "דיני ממונות" פטורים מדרישה וחקירה נסובה אודות "הודאות והלוואות" בהן קיים החשש של "נעילת דלת בפני לווים", אך הכללת קטגוריית דיני ממונות מכילה יוצאים מן הכלל; הראשון שבהם הוא דיני קנסות,[21] בהם אין כל סיבה לבטל את הצורך בדרישה וחקירה, שכן הנימוק לביטול הצורך בדרישה וחקירה הוא שלא לנעול דלת בפני לווים - נימוק שלא שייך לדיני קנסות, ולכן בקטגוריה זו נדרשות דרישה וחקירה מלאות.
בנוגע לפטור מהצורך בדרישה וחקירה בענייני "גזלות וחבלות" קיימת מחלוקת ראשונים. בתוספות מופיעות שתי האפשרויות: האחת גורסת כי ענייני גזלות וחבלות לא נפטרו מהצורך בדרישה וחקירה; האפשרות האחרת גורסת כי הם דומים לדיני הלוואות והודאות וגם בהם ביטלו חכמים את הצורך בדרישה וחקירה.[hebrew 24] לפי שיטה שלישית – שיטתו של הרא"ש – קיים הבדל בין גזלות לבין חבלות בעניין זה: בגזלות בוטל הצורך בדרישה וחקירה ואילו בחבלות הוא נותר כשהיה.[22] כמו כן קיימת שיטה רביעית - שיטה המובאת בתוספות, שמחלקת בתוך קטגוריית הגזלות עצמה בין גזלות מצויות ולא מצויות.[23]
מעבר להבדלים העקרוניים בתפיסת מוסד העדות בין ההלכה לבין המשפט בישראל (שאינו דתי), וכן מעבר להבדלים בהלכות המפורטות של גביית עדות,[hebrew 25] קיימים הבדלים בסיסיים גם בנוגע לחקירת העדים. הבדל בולט הוא העובדה כי במשפט הישראלי אין כללים הקובעים אלו שאלות יש לשאול או ירידה לפרטי החקירה באותה רמה בה ההלכה מתערבת בשיקול דעתם של הדיינים. החוקים הכתובים דנים בשאלות נישתיות, כגון חקירת ילדים, חקירת נפגעי עבירות מין ווריאציות שונות של גביית עדות, אך אינם מזכירים מאומה על אופן ביצוע החקירה, ומותירים את פרטיה וניהולה לשיקול דעת השופט, לניסיונו ולדרכים המקובלות.[24]
הבדל מהותי נוסף, אולי הניכר לעין ביותר, נעוץ באופן ביצוע החקירה. במשפט הישראלי החוקרים הם עורכי-הדין של שני הצדדים ותפקידו של השופט הוא לפקח על החקירה ולנהל את המשפט,[hebrew 26] בהלכה הדיינים עצמם הם החוקרים, ותפקידו של הטוען הרבני,[hebrew 27] כלל אינו מוכר.[hebrew 28]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.