פרשנות התלמוד הבבלי

פרשנות התלמוד הבבלי מתקיימת החל מתקופת התלמוד עצמו, וחיבורים של פרשנות הולכים ונכתבים גם בימינו. החיבורים החשובים נכתבו בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים המפורסמים והנלמדים ביותר הם פירושו של רש"י, שנכתב במאה ה-11, והתוספות, שנכתבו בין המאה ה-12 למאה ה-14. עיון בפירושים אלה, שנדפסו כמעט בכל מהדורות הש"ס, מהווה חלק אינטגרלי מלימוד התלמוד בישיבות גם היום.

ספרי התלמוד מודפסים כך שנוסח התלמוד עצמו במרכז, והפירושים מקיפים אותו. שני הפירושים המרכזיים הם פירוש רש"י, הנדפס בצידו הפנימי של הדף, ופירוש התוספות, הנדפס בצידו החיצוני. במעגל חיצוני יותר מובאים פירושים נוספים, הגהות וציונים.

פרשנות בתקופת התלמוד

למעשה התלמוד בעצמו מכיל פרשנות התלמוד, משום שהוא מורכב רבדים של דברי אמוראים המפרשים את דברי קודמיהם. בין השאר עסקו האמוראים ביישוב מקורות סותרים, בקושיות על מהלכים למדניים בדורות שקדמו להם ובתירוצים לקושיות, ובעיון בדרכי הלימוד וההיסק של הדורות הקודמים, כגון אופן השימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. הסבוראים שבאו בדור שאחרי חתימת התלמוד לא כתבו חיבורי פרשנות נפרדים לתלמוד, אלא עסקו בעיקר בהטמעה והשלמה של התלמוד, בכינוסו ועריכתו.

בתקופת הגאונים

בני בבל עצמה דיברו בלשון התלמוד, למדו תלמוד יומם ולילה, ולא היו כמעט זקוקים לפירוש על התלמוד. כל צורת הלימוד הייתה בעל-פה, ולפיכך לא היה כל צורך בפירוש כתוב שיאפשר לתלמידים ללמוד בעצמם. אולם, לרוב קהילות ישראל הרחוקות מהמרכז הבבלי, התלמוד הבבלי היה כספר חתום, ולבקשתם הגאונים חיברו פירושים לתלמוד משני סוגים עיקריים:^[1]

• פירוש קצר של המילים הקשות והמושגים השונים.
• פירוש ארוך המבאר את כל הקושיות והפירוקים לפרטי פרטים.

עם הגאונים מפרשי התלמוד (רובם מישיבת סורא ומיעוטם מישיבת פומבדיתא) נמנים רב פלטוי גאון, רב נטרונאי גאון, רב נחשון גאון, רס"ג, רב שרירא גאון, ורב האי גאון. פירושי הגאונים היו מצויים עוד בידי החכמים שחיו בשלוש מאות השנים הראשונות שאחרי תקופת הגאונים^[1], בעיקר אצל הספרדים. במהלך הדורות הפירושים אבדו ברובם מן העולם, ורק שרידיהם התגלו בדורות האחרונים.

תקופת הראשונים

בתקופת הראשונים, עם שקיעת קרנה של יהדות בבל והמעבר לספרד ולאשכנז (גרמניה וצרפת), החלה להיכתב ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. במעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו בקירואן פירושיהם של רבנו חננאל ורבנו נסים גאון, וכעבור דור פירושו של תלמידם הרי"ף, שעיקרו ציטוט סוגיות הלכתיות מהטקסט התלמודי, בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי, ופסיקת הלכה למעשה. במהרה קיבל ספר הלכות הרי"ף מעמד של בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי.

אשכנז

באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל הפירוש מבית מדרשו של רבנו גרשום מאור הגולה^[2]. סוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירוש רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.

צרפת

נכדיו של רש"י, רשב"ם ורבנו תם, יחד עם ר"י הזקן, ר"ש משאנץ והריצב"א כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספות. בעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות, לחפש בהן קוהרנטיות, ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה. ספרות התוספות המשיכה להיכתב בצרפת עוד כמאתיים שנה (לערך מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-14).

ספרד

פרשני ספרד הקדומים – בראשם רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אבן גיאת, ואחרים, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. ספר הלכות הרי"ף, ופירוש התלמוד של ר"י מיגאש, היו מקורות הפסיקה העיקריים, לאחר חז"ל, של הרמב"ם. הרמב"ם עצמו חיבר את משנה תורה, ספר הלכות שהוא גם ספר פרשני, המשמש עד ימינו להבנת הגמרא. רבי מאיר הלוי אבולעפיה חיבר את ספר "יד רמה" על התלמוד כולו. רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני חיבר ספר הלכות על סדרי מועד, נשים, ונזיקין, המאריך בפירושים ומביא מדברי הגאונים והחכמים שאחריהם. במאה ה-13 הרמב"ן חיבר את פירושו לתלמוד, המצרף את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, כשהחשובים שבהם הם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.

פרובאנס

בפרובאנס היה מרכז תלמודי חשוב עוד מתקופת הגאונים. פירושים לתלמוד חוברו החל מהראב"ד ומרבי זרחיה הלוי בעל "המאור", שחיבר השגות על הרי"ף, ומחידושי רבי יהונתן הכהן מלוניל, ועד פירושו המקיף של רבי מנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו.

איטליה

בימי הביניים היה מרכז תורה חשוב בדרום איטליה, ממנו נשתייר שריד מפירוש רבי שלמה בן היתום לתלמוד. במאה ה-11 רבי נתן מרומי חיבר את ספר הערוך, מילון מילים שבתלמודים. רבי ישעיה די טיראני חיבר חידושים עצמאיים על התלמוד הנקראים תוספות רי"ד.

תקופת האחרונים

פלפול

ערך מורחב – שיטת הפלפול

בתחילת תקופת האחרונים התמקדה פרשנות התלמוד בפלפול בסוגיות התלמוד, בשיטה שכונתה "שיטת החילוקים", שהגיעה לשיאה בין המאה ה-15 והמאה ה-17 בגרמניה ובפולין, אם כי ניצנים ראשונים של השיטה ניתן לזהות ב"תוספות גורניש" של המאה ה-14. שיטת פלפול זו הגיעה לעיתים לקיצוניות, שהתבטאה בעיסוק בפרטי פרטים וערימת תלי תלים של השערות והנחות שלא הייתה להן משמעות מלבד האתגר האינטלקטואלי. אמנם רוב הלימוד בשיטה זו התקיים בעל-פה, וכמעט שלא הועלו על הכתב חיבורים של פרשנות פלפולית כזו. שיטה זו עוררה עליה ביקורת, גם מצד רבנים, שהעדיפו עיון במידה המספיקה לעמוד על עקרונות הסוגיה והבנת השיטות המרכזיות בה. פירושים ברוח זו של התנגדות לפלפול קיצוני נכתבו למשל בידי המהרש"א והמהרש"ל, והם התמקדו בעיון בסוגיה ובדברי רש"י והתוספות על הסוגיה.

לימוד חקרני

ערך מורחב – שיטת בריסק

במחצית תקופת האחרונים לערך גבר כוחם של השוללים את הפלפול המוגזם, ובהם רבי יעקב יהושע פאלק בעל "פני יהושע" ורבי אריה לייב גינצבורג בעל "שאגת אריה". את פלפול החילוקים החליף לימוד בעל אופי חקרני יותר, שהתמקד בהבנה קונספטואלית של הרעיונות ההלכתיים ובפענוח הגורמים העקרוניים המשפיעים על מהלכי הסוגיה. דרך לימוד זו, שמופיעה כבר בפירוש קצות החושן של רבי אריה לייב הלר, הגיעה למיצוי בלומדעס: שיטת בריסק שפותחה בידי רבי חיים מבריסק, ובמקביל שיטות הלימוד של רבי איצ'לה מפוניבז' והרוגוצ'ובר. כן נכתבו קובצי חידושים רבים, כגון אלו של הגר"א, רבי עקיבא איגר, הנצי"ב, רבי שמעון שקופ וראשי ישיבות נוספים. דרך לימוד זו הדגישה את הראשונים ובעיקר את ראשוני ספרד כמקורות סמכות ולימוד; והמשיכה את המגמה של בעלי התוספות שפעלו למצוא קוהורנטיות בין המקורות.

יציאה מעולם הישיבות

עם ראשית פעילותה של תנועת ההשכלה היהודית ואנשי חוכמת ישראל החל גם עיסוק במחקר ביקורתי של התלמוד ועיון בדרכי התפתחותו ובנוסחיו. מחקר זה ביקש להדגיש דווקא את השונות שבין המקורות השונים. בין החוקרים החשובים בתחום זה: זכריה פרנקל, יעקב נחום אפשטיין ושאול ליברמן. בדרך כלל לא התקבל מחקר התלמוד בעולם הישיבתי, וברגיל קיים נתק הדדי בין שיטת הלימוד הישיבתית-החדשה לבין חוקרי התלמוד באוניברסיטאות. עם זאת, ניתן למצוא מספר חריגים, כגון שיטת הרב יחיאל יעקב וינברג. בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשלב בין שתי התפיסות בבתי מדרש המשתמשים גם בכלי המחקר הביקורתי.

במחצית השנייה של המאה ה-20 נכתבו, על רקע התפשטות לימוד הגמרא גם אל מחוץ לישיבות, מספר פירושים שמטרתם הסברת לשון הגמרא באופן בהיר ובשפה לא למדנית (אנגלית או עברית מודרנית). הראשון בפירושים אלה היה פירושו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) (תלמוד שטיינזלץ), שנתקל במידה מסוימת בהתנגדות מצד העולם החרדי. על פירוש זה נוסף התרגום והפירוש שלצידו שבמהדורת "שוטנשטיין" שהוציאה הוצאת "ארטסקרול" בארצות הברית, מהדורת "מתיבתא" של מכון עוז והדר, מהדורת "לובלין" של מכון המאור, ועוד כמה פירושים פחות נפוצים, שקיבלו דחיפה רבה בין השאר ממפעל הדף היומי.

סוגות בפרשנות

פרשנות התלמוד קיימת בסוגות שונות. הסוגות הנפוצות ביותר הן הביאורים והחידושים.

• ביאורים: הסברים, בדרך כלל קצרים, שמטרתם להבהיר ללומד את תוכן הסוגיה ולפשט את מהלכיה. מכיוון שלשון התלמוד קשה ולעיתים בלתי מובנת, ומפני שבמהלך הסוגיות עולים לעיתים מושגים לא מוכרים וקישורים לעניינים רחוקים, נדרשו פירושים שוטפים לאורך הסוגיה כדי לבאר את המושגים הקשים, הלשון והתוכן. הפירוש המזוהה ביותר בסוגה זו הוא פירוש רש"י, המהווה עד היום את הפירוש הנלמד ביותר.
• חידושים: פירושים שמטרתם להעמיק בחקר הרעיונות והמושגים שבתלמוד, לעיתים תוך השוואה למושגים אחרים או לסוגיות אחרות. רוב פירושי חכמי ספרד משתייכים לקטגוריה זו, וכן חלק ניכר מפירושי האחרונים.
• תוספות: סוגת פרשנות ייחודית שהתפתחה בעיקר בצרפת במאות 12 - 14, ועיקרה הנגדה ועימות בין סוגיות מקבילות או סותרות בחלקי הש"ס השונים. במידה מסוימת סוגה זו היא המשך דרכו של התלמוד עצמו, העסוק בעימות בין מקורות תנאיים שונים ובתירוץ הקושיות המתעוררות מן ההשוואה בין המקורות.
• פלפולים: הבנת הסוגיה בפני עצמה והסבר מהלכיה, ללא עיסוק בהשוואה למקורות אחרים. בצורתם הקיצונית הפלפולים יוצאים מנקודת הנחה שמאחורי כל קושיה ותירוץ בסוגיה יש היגיון ותפיסת עולם, ולפיכך יש להסביר מה טעם הקשה המקשן כך ולא אחרת, מה טעם תירץ התרצן כפי שתירץ וכן הלאה. שיטת הפלפול, שהפליגה לעיתים מן ההיגיון הפשוט לאבסורדים ולבניית מגדלים הפורחים באוויר, הגיעה לקיצוניות במחצית הראשונה של תקופת האחרונים, ועוררה עליה ביקורת מצד דמויות רבניות חשובות.
• חקירות: עיון קונספטואלי המתמקד יותר בעניין או בדין הנידון בסוגיה ופחות במהלך הסוגיה עצמו. השימוש הידוע ביותר בסוגה זו היה בשיטת בריסק שאותה פיתח רבי חיים מבריסק במאה ה-19 ובה לומדים עד היום ברוב הישיבות הליטאיות.
• פרשנות הלכתית: פרשנות המתמקדת בהשלכות שיש לסוגיית הגמרא על פסיקת ההלכה. פרשנות מסוג זה נכתבה בכל התקופות, לעיתים תוך שילוב בחיבורים הלכתיים מובהקים כגון בשו"תים.
• פרשנות האגדה: עיסוק בחלקים האגדתיים (הלא-הלכתיים) שבתלמוד, בדרך כלל תוך מתן הסברים אלגוריים או מיסטיים. גם פרשנות זו נכתבה בכל התקופות, אבל בדרך כלל בשולי העיסוק התלמודי ולא בזרם המרכזי, ורבים מפרשני האגדה התלמודית ידועים יותר בזכות פירושיהם התלמודיים המקובלים. בין פרשני האגדה - הרשב"א, המהרש"א, המהר"ל, רבי יעקב בן חביב בעל "עין יעקב" ובדורות האחרונים, הבן איש חי בעל "בן יהוידע" והרב אברהם יצחק הכהן קוק.
• הגהות: הערות על נוסח הגמרא, לעיתים תוך הצעת תיקונים מסברה או על פי נוסחאות המצויות בכתבי יד ודפוסים קדומים. יש פרשנים שהסתייגו מעיסוק מוגזם בביקורת נוסח, מחשש שתביא להפחתה בקדושה המיוחסת לתלמוד כפי שמופיע לפנינו^{[דרוש מקור]}.
• ציונים: הפניות למקורות הקשורים לסוגיית הגמרא: פסוקים, סוגיות תלמוד מקבילות, ספרות הלכתית וכן הלאה.

ראו גם

• דרכי לימוד התלמוד

לקריאה נוספת

• יובל בלנקובסקי, ‏מאמר על פרשנות התלמוד, באתר "דעת"
• י"מ תא שמע הגר"א ובעל שאגת אריה, הפני יהושע וספר ציון לנפש חיה - לתולדותיהם של הזרמים החדשים בספרות הרבנית ערב תנועת ההשכלה, סידרא טו תשנ"ט,
• י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, כרך א: 1000 - 1200, כרך ב: 1200 - 1400, הוצאת מאגנס
• מ' ברויאר, אוהלי תורה - הישיבה תבניתה ותולדותיה, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ד