הפארק הלאומי וייט סנדס
פארק לאומי בניו מקסיקו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי וייט סנדס (באנגלית: White Sands National Park, מילולית "החולות הלבנים") הוא פארק לאומי השוכן בדרום מדינת ניו מקסיקו שבארצות הברית ומוקף כולו על ידי מטווח הטילים וייט סנדס. הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, משתרע על שטח של 601.3 קילומטרים רבועים בתוך אגן טולארוסה (אנ'), וכולל את 41% הדרומיים של 710 הקילומטרים הרבועים של דיונות חול לבנות המורכבות מגבישי גבס. שדה דיונות גבס זה הוא הגדול מסוגו על פני כדור הארץ.[2] גבישי הגבס בשדה הדיונות מגיעים לעומק של כ-9.1 מטרים מתחת לפני הקרקע, והדיונות מתנשאות מעל הקרקע לגובה של עד 18 מטרים. בסך הכול מכיל השדה כ-4.1 מיליארד טון של חול גבס.
 | |
| צילום אוויר של שדה הדיונות | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם |
Tularosa basin gypsum dunes  |
| תאריך הקמה |
18 בינואר 1933 (כמונומנט לאומי |
| מבקרים בשנה | 608,785[1] (נכון ל־2019) |
| גוף מנהל | שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 601.3 קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| מיקום |
מחוז אוטרו, מחוז דוניה אנה |
| קואורדינטות | 32°46′47″N 106°10′18″W |
|
nps | |
  | |
לפני כ-12,000 שנה היה נוף אגן טולארוסה שונה מאוד מימינו, וכלל אגמים גדולים, נחלים, ערבות עשב ויונקים מעידן הקרח האחרון. כשהאקלים התחמם, המיסו מי הגשמים ומי הפשרת השלגים גבס מההרים שמסביב והסיעו אותו לאגן. התחממות ויובש נוספים גרמו לאגמים להתאדות וליצור גבישי סלניט. רוחות עזות אז שברו את הגבישים והעבירו אותם מזרחה. תהליך דומה ממשיך לייצר חול גבס גם כיום.[3]
אלפי מינים של בעלי חיים מאכלסים את הפארק, חלק גדול מהם חסרי חוליות. צבעם של כמה מיני בעלי חיים הוא לבן או קרם. לפחות 45 מינים הם אנדמיים לפארק זה, כאשר 40 מהם הם מיני עשים. באגן טולארוסה חיו תושבים אנושיים, החל מפלאו-אינדיאנים לפני 12,000 שנה ועד חקלאים מודרניים, חוואים וכורים.
הפארק הלאומי וייט סנדס הוגדר במקור כמונומנט הלאומי וייט סנדס ב-18 בינואר 1933 על ידי נשיא ארצות הברית הרברט הובר, הוגדר מחדש כפארק הלאומי ה-62 של ארצות הברית על ידי הקונגרס של ארצות הברית, ונחתם בחוק על ידי הנשיא דונלד טראמפ ב-20 בדצמבר 2019. זהו האתר הפופולרי ביותר של שירות הפארקים הלאומיים בניו מקסיקו, ומבקרים בו מדי שנה כ-600,000 אנשים. הפארק כולל כביש ממרכז המבקרים אל לב הדיונות, אזורי הפיקניק, מחנאות בטבע בשדה הדיונות, מסלולי הליכה מסומנים וגלישה על מזחלות על הדיונות. שומרי הפארק מעבירים הדרכות ומובילים טיולים בטבע בזמנים ובחודשים שונים לאורך השנה.
הפארק הלאומי וייט סנדס ממוקם בדרום ניו מקסיקו, בצידו הצפוני של כביש 70 (אנ') של ארצות הברית כ-24 קילומטרים דרומית-מערבית לאלמוגורדו (אנ') ו-84 קילומטרים צפונית-מזרחית ללאס קרוסס,[4] במערב מחוז אוטרו ובצפון-מזרח מחוז דוניה אנה. שדה התעופה המסחרי הקרוב ביותר נמצא באל פאסו, טקסס, כ-137 קילומטרים משם.[4] הפארק ממוקם באגן טולארוסה בגבהים שבין 1,185 מטרים באגם היבש אגם לוסרו (אנ') לבין 1,255 מטרים באתר צבאי לשעבר המכונה NE 30.
המאפיין העיקרי של הפארק הוא שדה דיונות חול לבנות המורכבות מגבישי גבס. שדה דיונות זה הוא הגדול מסוגו על פני כדור הארץ. הפארק מגן על שטח של 300 קילומטרים רבועים מתוך שטח הדיונות של 710 קילומטרים רבועים, כ-41%, ואילו יתר 410 הקילומטרים הרבועים נמצאים מצפון לפארק בתוך מטווח הטילים וייט סנדס. עומק חול הגבס על פני השדה כולו הוא כ-9.1 מטר מתחת לפני השטח שבין הדיונות, ואילו הדיונות הגבוהות ביותר הן בגובה של כ-18 מטר. כ-4.1 מיליארד טון של חול גבס ממלאים את שדה הדיונות, שנוצר לפני כ-7,000–10,000 שנים.[5]
שטח הפארק הכולל הוא 601.3 קילומטרים רבועים הכוללים 19.6 קילומטרים רבועים שנלקחו ממטווח הטילים בשנת 2019 בעקבות שינוי הגדרת השמורה ממונומנט לאומי לפארק לאומי. מטווח הטילים גובל בפארק מכל עבריו, עם אזור שימוש משותף בחלק המערבי של הפארק, שם גישה ציבורית מותרת רק ברישיון. שטח השימוש המשותף כולל את רוב האזור של האגם היבש המכונה "אלקלי פלאט" (Alkali Flat, "המישור האלקלי") ברביע הצפון-מערבי של הפארק, כמו גם אגם לוסרו ודיונות הכיפה ברביע הדרום-מערבי. הרי סן אנדרס (אנ') מתנשאים מעבר לגבול המערבי של הפארק, ואילו בסיס חיל האוויר הולומן (Holloman Air Force Base) נמצא במרחק קצר ממזרח.[6] מערך סלעים הנקרא טווין ביוטס (Twin Buttes) נמצא דרומית על אדמה המנוהלת על ידי לשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית.
אקלים
על פי מערכת סיווג האקלים של קפן, האקלים בפארק הלאומי וייט סנדס הוא אקלים צחיח למחצה קר על גבול אקלים צחיח קר (BWk). טמפרטורת יומיות ממוצעות דומות לאלה של אקלים סובטרופי גשום (Cfa), אם כי גובהו הגבוה יחסית והמשקעים הנמוכים גורמים לשינויי טמפרטורה יומיים גבוהים יותר ולעונת צמיחה קצרה יותר מאשר היה אופייני לאקלים כזה. עונת הצמיחה נמשכת בדרך כלל פחות משישה חודשים, בממוצע בין 27 באפריל ל-19 באוקטובר.[7][8]
החודשים החמים ביותר הם אפריל עד אוקטובר, כאשר הטמפרטורה הגבוהה הממוצעת מגיעה או עולה על 26°C מעלות צלזיוס, והטמפרטורה הממוצעת היומית היא בטווח 16°C-27°C מעלות צלזיוס. טמפרטורות אחר הצהריים ביוני ויולי ממוצעות סביב 36°C מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הגבוהה ביותר המתועדת היא 44°C מעלות צלזיוס, שנמדדה ב-22 ביוני 1981. החודשים הקרירים יותר הם נובמבר עד מרץ, כאשר הטמפרטורה הנמוכה הממוצעת נמוכה מ-0 מעלות צלזיוס, והטמפרטורה הממוצעת היומית היא בטווח 11°C–4°C מעלות צלזיוס, כאשר דצמבר וינואר הם החודשים הקרים ביותר. הטמפרטורה הנמוכה ביותר המתועדת היא 32°C-, שנמדדה ב-11 בינואר 1962.[9]
כמות המשקעים השנתיים הממוצעים היא 230 מילימטרים, כשהחודש הגשום ביותר הוא אוגוסט עם 45 מילימטרים. הימים הגשומים ביותר הם ביולי עד אוקטובר, בממוצע ארבעה עד שבעה ימים בחודש. בחודשים הנותרים יש ממוצע של יומיים או שלושה עם משקעים. שלג עשוי לרדת מנובמבר עד מרץ, עם הצטברות ממוצעת של 25 מילימטרים או פחות.[9]
| אקלים בפארק הלאומי וייט סנדס | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 14 | 17.2 | 21.4 | 26.4 | 31.2 | 36.1 | 36.2 | 34.8 | 31.7 | 26.1 | 18.9 | 13.7 | 25.6 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -5.4 | -3.5 | -0.3 | 4.2 | 9.2 | 14.8 | 17.8 | 16.6 | 12.3 | 5.1 | -2.2 | -5.7 | 5.2 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 13 | 9.7 | 7.1 | 7.6 | 9.7 | 19 | 34 | 45 | 33 | 24 | 11 | 17 | 230.1 |
| מקור: Western Regional Climate Center (ממוצע ושיא טמפרטורות ונתוני משקעים לתקופה 1939–2012; ממוצע טמפרטורות מקסימום ומינימום 1939–2019)[9] | |||||||||||||
במהלך תור הפרם כיסו ימים רדודים את האזור המהווה כיום את הפארק לאומי וייט סנדס. הימים הותירו אחריהם גבס (סידן גופרתי), ופעילות טקטונית שלאחר מכן הרימה אזורים בקרקעית הים העשירה בגבס והפכה לחלק מהרי סן אנדרס (אנ') והרי סקרמנטו (אנ').[3] עם הזמן המיס גשם את הגבס המסיס במים בהרים, ונהרות הובילו אותו לאגן טולארוסה, שאין לו מוצא לים. המים הלכודים שקעו בקרקע או יצרו בריכות רדודות שהתייבשו לאחר מכן והותירו את הגבס על פני השטח בצורה גבישית הנקראת סלניט. מי תהום הזורמים החוצה מאגן טולארוסה זורמים דרומה לאגן וואקו (Hueco Basin). בעידן הקרח האחרון, כיסה את רוב האגן גוף מים המכונה אגם אוטרו (Lake Otero), שהשתרע על שטח של 4,144 קילומטרים רבועים. עם התייבשותו נותר שטח גדול שטוח המכוסה בגבישי סלניט שכונה "המישור האלקלי" (במקור אלקלי פלאט).[3]
האזור המכונה "אגם לוסרו" (Lake Lucero) הוא ברוב השנה קרקעית אגם יבש בפינה הדרומית-מערבית של הפארק, באחת הנקודות הנמוכות ביותר באגן. גשמים, מי הפשרת השלגים מההרים שמסביב ועליית מי תהום עמוקים בתוך האגן ממלאים מעת לעת את אגם לוסרו במים המכילים גבס מומס.[3] כשהוא מתמלא, האגם משתרע על כ-26 קילומטרים רבועים בעומק של 0.61–0.91 מטר.[1] עם התאדות המים נוצרים גבישי סלניט קטנים בקוטר של כ-2 סנטימטרים על פני האגם. רוב היווצרות הגבישים מתרחשת כאשר שיטפונות גדולים מרכזים את המים המינרליים אחת לעשר עד ארבע עשרה שנים. רוח ומים מפרקים את הגבישים לחלקיקים קטנים יותר ויותר עד שהם גרגירים עדינים של חול גבס לבן.[3]
האדמה במישור האלקלי ולאורכו של חוף אגם לוסרו מכוסה גם בגבישי סלניט באורך של עד מטר. בליה וסחיפה שוברים בסופו של דבר את הגבישים לגרגרי חול המשונעים על ידי הרוחות השוררות מדרום-מערב ויוצרים את הדיונות הלבנות. הדיונות משנות צורה כל הזמן ונעות אט אט במורד הרוח. מכיוון שהגבס מסיס במים, החול שמרכיב את הדיונות עלול להתמוסס ולעבור מילוט לאחר הגשם, וליצור שכבת חול מוצקה יותר, מה שמגביר את עמידות הדיונות בפני רוחות. העמידות המוגברת אינה מונעת מהדיונות לכסות צמחייה תוך כדי תנועה. מינים מסוימים של צמחים יכולים לצמוח מהר מספיק כדי להימנע מקבורתם על ידי הדיונות, בעוד שאחרים משתמשים באסטרטגיות הישרדות כגון היווצרות בסיס נוקשה סביב שורשיהם כדי לייצב את הצמח בין הדיונות הנעות.
הפארק הלאומי וייט סנדס מכיל צורות שונות של דיונות. דיונות כיפה נמצאות בשוליים הדרום-מערביים של השדה, דיונות סהר (ברחן) ואורכיות במרכז השדה ודיונות פרבוליות לאורך השוליים הצפוניים, הדרומיים והצפון-מזרחיים.[10] מדענים סקרו רצועת דיונות באורך 15 קילומטרים עם לייזרים; חפרו בארות מים רדודות על פני שדה הדיונות; בחנו את הכימיה והגיל של המים מתחת לדיונות; מדדו מאות אלפי גרגירי חול בודדים מכל רחבי הדיונות; והשתמשו בלוויינים כדי לבחון שינויים בטמפרטורה ובלחות לאורך כל השנה.
לקראת הצד המערבי של שדה הדיונות, גובהן של הדיונות יותר מ-15 מטר, והן הולכות וקטנות לכיוון הקצה המזרחי, עד שהן נעצרות באופן פתאומי בגבול המזרחי. לאורך הדיונות, המים נמצאים במרחק מטר בלבד מפני השטח ומלוחים מאוד, אך לכיוון הקצה המערבי של שדה הדיונות, המים עתיקים יותר ומלוחים אף יותר. גם העומק שבו מתחילים מי התהום יורד מ-1.5 מטרים מתחת לפני השטח בקצה המזרחי ל-0.3–0.6 מטר בקצה המערבי של שדה הדיונות. בדיונות בקצה המערבי יש מעט מאוד צמחייה והן נעות במהירות רבה, ואילו הדיונות בקצה המזרחי נעות לאט מאוד ומכוסות צמחייה. לקראת הקצה המערבי גרגרי החול גדולים יותר ובעלי צורות שונות, ואילו בקצה המזרחי כולם קטנים מאוד ועגולים. על בסיס תמונות לוויינים התברר ששדה הדיונות קריר ולח בהרבה מאדמות המדבר החמות והיבשות שמסביב. מדענים גילו מה שנראה כמו חופי אגמים עתיקים מתחת לדיונות באמצעות טכנולוגיית סריקת לייזר. תנועת הדיונות וסוגי הדיונות משתנים מאוד בין טרסות האגם העתיקות הללו.
לפני שהסתיימה תקופת הפליסטוקן לפני כ-12,000 שנה, היה השטח שבתוך אגן טולארוסה מכוסה באגמים גדולים, נחלים ושטחי עשב. האקלים היה גשום וקריר יותר, וירדו הרבה יותר גשמים ושלגים מאשר בהווה. אגם אוטרו היה אחד האגמים הגדולים ביותר בדרום-מערב ארצות הברית של ימינו, והוא השתרע על 4,144 קילומטרים רבועים.[11]
האגן שקק חיים, כולל יונקים גדולים מעידן הקרח שחיו על גדות אגם אוטרו ובאזורי העשב שמסביב. ממותות קולומביאניות, עצלני קרקע, זאבי בלהות, אריות, גמלים וטיגריסים שנחרביים חצו כולם את אגן טולארוסה שם שוכנות הדיונות כיום. החיות הותירו עקבות מאובנות בזמן שהלכו על גדות אגם אוטרו הבוציות, ומשקל גופן דוחס את החימר והגבס הרטובים. המסלולים השבריריים נחשפים על ידי הרוח, ואז נשחקים במהירות, כשעקבות רבים נעלמים לאחר שנתיים בלבד.[11]
לאורך האגמים היבשים כעת יש עקבות של גמלים עתיקים וממותות קולומביאניות. נראה כי העקבות המאובנות נאספות סביב מאגרי מים עתיקים. במשך 80 שנה נמצאו בפארק רק אוסף קטן של עקבות מאובנות; אולם קבוצת מדענים הבחינה בכתמים כהים המנקדים את מרחב האגם שנראו כמו עקבות. בעשור השני של המאה ה-21 התגלו עקבות של זאב בלהות לצד זרעים קדומים שתוארכו לפני למעלה מ-18,000 שנה. גם עקבות מאובנות של עצלני קרקעי נמצאו בפארק. לעיתים עקבות אנוש פלאוליתיות נמצאות ביחסי גומלין עם בעלי חיים מעידן הקרח. קבוצה אחת של עקבות מראה מעקב אחר העצלנים. בני האדם מהתקופה הפלאוליתית שחיו באגן טולארוסה לא השאירו אחריהם שום עדות אחרת למעברם. אף על פי שנתזים של אבן מייצור כלים, ראשי חץ ונקודות חנית נמצאו באזורים הסובבים, הם החפצים של בני האדם שחיו לאחר עידן הקרח. קרקעית האגם כמעט נטולת חפצים אנושיים מלפני מחקר הארצות הספרדי במאה ה-16.[12]
טורפים
זאבי בלהות חיו באמריקה הצפונית והדרומית בתקופת הפליסטוקן. גובהם 80–85 סנטימטרים ומשקלם 60–68 קילוגרם, וגודלם זהה לזה של זאבים מצויים מודרניים, אך עם מבנה כבד ושרירי יותר. היו להם לסתות חזקות, עם נשיכה חזקה יותר מזאבים מודרניים, וכנראה צדו בלהקות, מה שאיפשר להם להתגבר על טרף גדול יותר כמו סוסים וביזונים.[11]
במהלך הפליסטוקן חיו מיני חתולים גדולים ברחבי העולם, כולל אריות באמריקה הצפונית. גובהם כ-1.2 מטר בכתף ומשקלם מעל 230 קילוגרם, לאריות אמריקניים היו רגליים ארוכות ודקות למרדף אחר טרף. הם צדו על ידי מארב בעלי חיים כמו איילים, גמלים, עצלני קרקעיים, ביזונים וממותות צעירות.[11]
טיגריסים שנחרביים ידועים בניבים הגדולים שלהם, שעשויים היו להגיע לאורך של 17–20 סנטימטרים. גובהם מטר אחד ומשקלם עד 340 קילוגרם, טיגריסים שנחרביים היו בעלי מבנה שרירי מגושם שאיפשר להם להכניע טרף גדול, כמו עצלנים, ביזונים וממותות צעירות. כמה ראיות של מאובנים מצביעות על כך שייתכן שצדו בלהקות.[11]
אוכלי עשב
גובהן של ממותות קולומביאניות הגיע עד מעל לארבעה מטרים בכתף ומשקלן 8,000–10,000 קילוגרם. היו להם חטים גדולים ושיניים משוננות לאכילת צמחים כמו פילים מודרניים. לאוכלי העשב הענקיים הללו כנראה לא היה הרבה שיער, בניגוד לממותות צמריות שהתפתחו באזורים קרים יותר. ממותות קולומביאניות חיו בתחום שבין קנדה לניקרגואה והונדורס.[11]
גמלים מקושרים בדרך כלל לאפריקה, אם כי מקורם באמריקה הצפונית. הגמל המערבי הקדום דמה כנראה לגמלים חד-דבשתיים מודרניים, אך רגליו היו ארוכות יותר, וגובהו הגיע עד מעל לשני מטרים בכתף. הגמלים היו אוכלי עשב אופורטוניסטיים, שליחכו עשב בתחומי תפוצה גדולים והותירו עקבות ייחודיים.[11]
עצלני קרקע הם קרובי משפחתם העתיקים של עצלני עצים מודרניים, ארמדילים ודובי נמלים. הפרמילודון, מין של עצלן, מגמד את קרובי משפחתו מודרניים. גובהו 3 מטרים (כשהוא זקוף) ומשקלו מעל לטון (1000–1090 קילוגרם). אוכלי עשב ענקיים אלה עברו הליכה איטית ושכשוך והותירו עקבות בצורת כליה, שנוצרו כאשר כפות רגליהן האחוריות הסתובבו פנימה תוך כדי הליכה. כמה עקבות של עצלני קרקע נראות כשל הולך על שניים, שייתכן שנגרמו על ידי הרגליים האחוריות הגדולות שכיסו את עקבות כפות הרגליים הקדמיות הקטנות יותר. לעיתים טועים לחשוב שמסלולי עקבות אלו הם של אדם ענק.[11]
למעלה מ-300 מיני צמחים, 600 מינים של חסרי חוליות,[13] 250 מיני עופות, 50 מיני יונקים, 30 מיני זוחלים, שבעה מינים של דו-חיים ומין דג אחד חיים בפארק הלאומי וייט סנדס.[1] מיני בעלי חיים שצבעם לבן או קרם, כוללים שלושה יונקים, שלושה זוחלים, דו-חיים אחד וחרקים רבים. לפחות 45 מינים הם אנדמיים, החיים רק בפארק זה, כאשר 40 מהם הם מיני עשים, יחד עם עכבר מתת-המין Perognathus flavescens Apachii (באנגלית Apache pocket mouse), תת-המין של חולדה סוחרת "Neotoma micropus leucophaea" (באנגלית White Sands wood rat), מין לטאה Holbrookia maculata ruthveni (באנגלית bleached earless lizard), ושני מינים של צרצרי מערות (Rhaphidophoridae, באנגלית מכונים גם צרצרי גמלים).
צמחייה
הצמחים בפארק הלאומי וייט סנדס מייצבים את הקצוות של הדיונות, ומספקים גם מזון וגם מחסה לחיות הבר. בני אדם עשו שימוש רב בצמחים המקומיים של שדה הדיונות, והשתמשו בחלקם למאכל ובאחרים לאריגת בדים ולתרופות. העמים הילידים בארצות הברית שזרו מחצלות מעלי העשב העבים יותר, וצרכו חלק מהזרעים של העשבים.[14]
צמחיית הפארק חייבת להיות קשוחה על מנת לשרוד באדמה האלקלית הדלה בחומרים מזינים שבשדה הדיונות. צמחים העמידים לבצורת מסוגלים לשרוד בטמפרטורות הנעות בין טמפרטורות מתחת לנקודת הקיפאון, למעל 38 מעלות צלזיוס (תלוי בעונה). רבים מהצמחים הללו עמידים גם לריכוזים הגבוהים של המלח, ואילו הגיבסניות משגשגות בתנאים אלה.[14]
Cylindropuntia imbricata (באנגלית Cane cholla) ומיני קקטוסים אחרים, כמו גם סוקולנטים מדבריים כמו Yucca elata (באנגלית Soaptree yucca), מסוגלים לאגור מים בקיצים החמים והחורפים היבשים, ולפרוח באביב. עשבים מדבריים פיתחו סבילות לאדמה הבסיסית מאוד. מיני עשב כמו Sporobolus airoides (באנגלית Alkali sacaton) וOryzopsis hymenoides (באנגלית Indian ricegrass) הם מקור מזון לבעלי חיים זעירים רבים, כגון Perognathus flavescens Apachii וירבוען. זרעי העשב מכילים גרעין עשיר בחלבון שמתייבש היטב וממלא אסמים תת-קרקעיים של מכרסמים רבים.
הילידים האמריקאים השתמשו בחלקים רבים של ה-Yucca elata. גבעולי הפרחים הצעירים עשירים בוויטמין C, ואילו את תרמילי הפרחים ניתן להרתיח או לצלות. סיבי העלים שימשו לייצור חבלים, מחצלות, סנדלים, סלים ובד גס. השורשים נקצצו והורתחו כדי לייצר סבון לשטיפת שיער (מקור שם הצמח באנגלית), שמיכות ושטיחים.[15]
צמחים אחרים כוללים אוג משולש (Rhus trilobata), תת-המין Populus deltoides wislizeni של צפצפה משולשת (באנגלית Rio Grande cottonwood), מרווה חלבית (Poliomintha incana), Abronia angustifolia (באנגלית Purple sand verbena), Ephedra trifurca (באנגלית Mormon tea), והקקטוס Echinocereus triglochidiatus (באנגלית Claret cup) שפריו הוא המתוק מכל צמחי המדבר. אינדיאנים אמריקאים השתמשו במרווה חלבית לתיבול מזונות, וב-Abronia angustifolia כתרופת הרגעה קלה. הם השתמשו בפירות של האוג המשולש להכנת משקה, ואילו הגבעולים הגמישים שימשו להכנת סלים ולעיטוף. ענפי האוג המשולש מכילים טאנין, אשר שימושי בייצור צבעים, ועליו שימשו כחומר עוצר דימום לטיפול בעקיצות, נשיכות, פריחות וכוויות שמש. את פירות הקקטוס Cylindropuntia imbricata ניתן לאכול טריים או לבשל אותם, בעוד שניצני הפרחים שלו שימשו כחומר משתן, וחומר מחזק שיער נוצר משורשיו. רצועות ענפי הצפצפה המשולשת וקליפתה נשזרו לסלים. ניצני העץ ופרחיו אכילים, וקליפתו שימשה לטיפול בחבלות ונקעים. תה עשוי קליפת צפצפה משולשת הוא חומר אנטי דלקתי ומשתן קל. הצמח Ephedra trifurca מכיל כמות זעירה של אפדרין, המהווה סם ממריץ ממשפחת האדרנלין וגורם מקל על גודש באף ויעיל למניעת תסמינים של הצטננות.[15]
בעלי חיים
_-_White_Sands_National_Monument.JPG)
בפארק חיים יותר מ-800 מינים של בעלי חיים, רבים מהם פעילי לילה. כמה מיני בעלי חיים פיתחו אמצעי הישרדות מיוחדים מאוד בסביבה קשה זו, המאפשרים להם לשגשג במקום עם מעט מאוד מים עיליים ומי תהום עשירים מאוד במינרלים. מינים מסוימים השוכנים בדיונות שינו בהדרגה את צבעם במהלך מאות שנים של אבולוציה, והפכו בהירים יותר באופן משמעותי מקרוביהם במקומות אחרים. רבים מהמינים הלבנים הללו הם אנדמיים לפארק.[16] העכבר מתת-המין Perognathus flavescens Apachii (באנגלית Apache pocket mouse), מין לטאה Holbrookia maculata ruthveni (באנגלית bleached earless lizard), מין של צרצר מערות (המשפחה Rhaphidophoridae, באנגלית מכונים גם צרצרי גמלים), Daihiniodes larvale (באנגלית sand-treader camel cricket), ומין עכביש Arctosa littoralis (באנגלית Sand wolf spider), ומיני עשים כולל Protogygia whitesandsensis ו-Givira delindae הם בין בעלי החיים הלבנים השוכנים בשדה הדיונות. בעלי חיים בצבעים בהירים יותר מתמזגים בסביבתם הלבנה טוב יותר מבעלי חיים כהים יותר, מה שעוזר להם להימנע מטריפה, ומאפשר להם זמן רב יותר להתרבות.[17]
חסרי חוליות מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר עם יותר מ-600 מינים, כולל מינים מגוונים של עכבישים, צרעות, חיפושיות ועשים.[13] מיני עכבישים כוללים: Phidippus apacheanus (באנגלית Apache jumping spider), Geolycosa rafaelana (באנגלית Burrowing wolf spider), Agelenopsis longistylus (באנגלית Funnel-web spider), מיני פרווניתיים מהסוג Aphonopelma ואלמנה אמריקאית. מיני עכבישנים אחרים כוללים את מין עקרב Paruroctonus utahensis (באנגלית sand scorpion) והעכשוב מהסוג Eremobates (באנגלית Wind scorpion). מיני החרקים כוללים את מין רפרף Hyles lineata (באנגלית White-lined sphinx moth), מין עש Tegeticula elatella (באנגלית Yucca moth), מין שפירית Libellula composita (באנגלית bleached skimmer dragonfly), צרעות עכבישים, גמל שלמה מהמין Litaneutria minor (באנגלית Minor ground mantis), מין חגב Paropomala pallida (באנגלית Toothpick grasshopper), מין מקלונאי Diapheromera velii (באנגלית Prairie walkingstick), מין נמלת קציר Pogonomyrmex maricopa (באנגלית Maricopa harvester ant) וחיפושית ממשפחת השחרוריתיים (Tenebrionidae).[13] נמלת הקציר של מריקופה שוכנת בחלק ניכר מדרום-מערב ארצות הברית, והיא בעלת ארס החרקים הרעיל ביותר בעולם. בני אדם עשויים לחוות עד ארבע שעות של כאב עז, בעוד שהמקבילה לשנים עשר עקיצות נמלים מסוגלת להרוג חולדה במשקל של 4.4 קילוגרם.[18]
בפארק יש רק מין אחד של דגים: Cyprinodon tularosa (באנגלית White Sands pupfish). הדג אנדמי לאגן טולארוסה ומצוי רק בשני מעיינות ושני נחלים קטנים. לדג עיניים כהות, קשקשים כסופים, ואורכו 44–64 מילימטרים.[16]
שבעה מינים של דו-חיים חיים בפארק, כולל שלושה מינים של קרפדות: קרפדת המישורים הגדולים (Anaxyrus cognatus), קרפדה מערבית (Anaxyrus boreas) ו-Anaxyrus punctatus (באנגלית Red-spotted toad); שלושה מינים של חפריתיים אמריקאים: Scaphiopus couchii (באנגלית Couch's spadefoot toad), Spea bombifrons (באנגלית Plains spadefoot toad) ו-Spea multiplicate (באנגלית New Mexico spadefoot toad), שלכולם טופר קשה וכהה אחד בצד התחתון של כל כף רגל אחורית המשמש לחפירה באדמה כדי למנוע אובדן מים והתחמקות מטורפים; ומין סלמנדרה אחד, סלמנדרה מנומרת (Ambystoma mavortium).[19]
בקרב הזוחלים, הלטאות הנפוצות ביותר כוללות את Holbrookia maculata ruthveni (באנגלית Bleached earless lizard), Aspidoscelis gypsi (באנגלית Little white whiptail), לטאה לבנה שתנתק את זנבה כאסטרטגיית בריחה, Sceloporus cowlesi (באנגלית Southwestern fence lizard) ולטאה מוכתמת-צד; הנחשים הנפוצים ביותר הם זעמן השוט, תת-מין של נחש גופר פסיפי (Pituophis catenifer affinis), עכסן הערבות (Crotalus viridis), עכסן אימתן מערבי, ועכסן קטן שחור (Sistrurus catenatus) שהוא עוד סוג של עכסן, כולם ארסיים. מין הצבים היחיד בפארק הוא צב סגיר מערבי. (Terrapene ornata).[20]
נכון לחודש נובמבר 2019, תועדו 246 מינים של עופות, כולל גדרוניים, חקייניים, ועורבים, כמו גם מינים גדולים יותר כמו קוקייה רצנית גדולה ועופות דורסים. ארבעה עשר מינים מתועדים כמשמעותיים בכך שניתן לצפות בהם מדי יום, אך לא בכמויות גדולות, בעוד שהאחרים נראים רק פעמים ספורות בכל חודש, בכל שנה או אחת לכמה שנים. המינים הנפוצים ביותר הם: תורית אמריקנית (Zenaida macroura), קתרטס תרנגולי, עקב בונאפרט (Buteo swainsoni), עקב אדום-זנב, Myiarchus cinerascens (באנגלית Ash-throated flycatcher), עורב צ'יוואווה (Corvus cryptoleucus), עורב שחור, חקיין צפוני (Mimus polyglottos), פרוש הבית (Haemorhous mexicanus), Spizella breweri (באנגלית Brewer's Sparrow), Amphispiza bilineata (באנגלית Black-throated Sparrow), דרור לבן-כתר, ו-Quiscalus mexicanus (באנגלית Common grackle). לגדרון הקקטוס יש פס לבן ארוך מעל עיניהם, מקבץ של כתמים שחורים על חזותיהם, וקריאותיהם רעשניות במידה מה. הם בונים את הקנים שלהם בקקטוסים וניזונים על ידי ניתור מתחת לשיחים וציד חרקים, או איסוף חרקים מסבכת הרדיאטור של מכוניות חונות. ציפורים נצפות בדרך כלל באזורים הצמחייה של הפארק הרחק מלב שדה הדיונות, בעיקר ליד מרכז המבקרים ושולי שדה הדיונות, כמו גם אגם לוסרו, אם כי האזור פתוח לציבור רק פעם בחודש ורק בסיור מודרך.[21]
רוב היונקים של אגן טולארוסה הסתגלו לקיץ החם על ידי שהייה במחילותיהם עד הערב. המבקרים עשויים לראות עקבות רגליים לאורך הדיונות כעדות לחיפוש מזון וציד לילי של חיות הלילה. טורפים כוללים זאב ערבות, שונר מצוי, גירית אמריקאית ושועל מקרוטיס. הארנבות כוללות ארנבון אודובון (Sylvilagus audubonii) וארנבת שחורת-זנב, המסוגלת לרוץ במהירויות הגבוהות עד 64 קילומטרים לשעה. מכרסמים כוללים סמרניים, חולדי השק, העכבר מתת-המין Perognathus flavescens Apachii (באנגלית Apache pocket mouse), ומין ירבוען Dipodomys merriami (באנגלית Merriam's Kangaroo Rat), כשהאחרון יכול לקפוץ לגובה של 3 מטרים כשהוא מפוחד אף על פי שיש לו גוף באורך 13 סנטימטרים וזנב באורך 20 סנטימטרים בלבד. עטלף פאליד אוכל חרקים באוויר כמו עטלפים אחרים אך מאתר את מרבית מזונו בקרקע תוך כדי הליכה.[22] בפארק נצפו גם ארבעה מיני עטלפים אחרים, אם כי עטלף פאליד הוא המין הנפוץ ביותר ומקנן מתחת לגג מרכז המבקרים במהלך הקיץ.[23]
דרור הבית בפארק
קרפדת המישורים הגדולים
ילידים
מסלול עקבות מאובנות של טביעות רגליים של בני אדם ועצלני קרקע שנמצאו בווייט סנדס ומתוארך לעידן הקרח האחרון מראה כי עצלני קרקע ניצודו על ידי בני אדם לפני 11,700 שנה לפחות.[24] פלאו-אינדיאנים ישבו בקו החוף של אגם אוטרו, אגם גדול שכיסה את רוב אגן טולארוסה. הם השתמשו באבנים מההרים כדי ליצור ראשי חניתות, מהצורות המכונות "חודי פולסם" (Folsom point) ו"חודי פלנו" (Plano points), והצמידו אותם לחניתות לציד ממותות, גמלים, עצלני קרקע וביזונים. באגן נמצאו ראשי חניתות וכלי אבן כשהם קשורים לקו החוף העתיק, לנחלים ולגבעות. כאשר יריעת הקרח הגדולה שכיסתה את יבשת אמריקה הצפונית נסוגה, החל אגם אוטרו להתאדות והשאיר אחריו אגם יבש המכונה "מישור אלקלי" ואת אגם לוסרו היבש רוב השנה. ערבת העשב נעלמה והאגן נעשה צחיח יותר ויותר, והפך אט אט לבתה מדברית. המגה-פאונה נעלמה מהאגן והותירה אחריה עקבות מאובנות.[25]
בני התקופה הארכאית באמריקה הצפונית שיפרו את החנית שהושלכה ביד בה השתמשו הפלאו-אינדיאנים עם המצאת האטלאטל (אנ'). לאחר התייבשות אגם אוטרו, נשאה רוח כמויות גדולות של חול גבס מקרקעית האגן שהצטברה לשדה דיונות גדול. בני התקופה הארכאית נכנסו לאגן טולארוסה לפני כ-4,000 שנה, לאחר שהדיונות התייצבו, שייתכן שמה שמשך אותם לשם היה Oryzopsis hymenoides (באנגלית Indian ricegrass), מין עשב ממשפחת הדגניים. העדויות הראשונות לחקלאות הן מהתקופה הארכאית. שבטים ארכאיים טיפחו צמחי בר כך שהם יגדלו בצורה אמינה יותר ובכמויות גדולות מכפי שהתרחש באופן טבעי. אנשים ארכאיים החלו להתגורר בכפרים קטנים לאורך כל עונות השנה כדי לטפל בשדותיהם. תלוליות של מדורות התגלו בתוך הדיונות, שהן שרידי שריפות פרהיסטוריות המכילות פחם ואפר. כאשר מחממים גבס ל-149 מעלות צלזיוס הוא הופך לטיח שמתקשה כשמוסיפים מים שמתאדים לאחר מכן. הטיח הצמיד את שרידי המדורות למקומם, ושימר אותן במשך אלפי שנים.[26]
בני תרבות מגיון יצרו כלי חרס, חיו בבתים קבועים, ועיבדו אדמות באגן טולארוסה. עדויות לנוכחותם הפרהיסטורית מתחילות משנת 200 לערך לספירה. בני תרבות מגיון אכלסו את האגן עד 1350 לספירה כאשר הם עזבו, והשאיר מאחוריהם מבני אדובי ושברי חרסים.[27]
לפני למעלה מ-700 שנה, חבורות של אפאצ'ים עקבו אחר עדרי ביזונים מהמישורים הגדולים לאגן טולארוסה.[28] האפאצ'ים היו ציידים-לקטים נודדים שהתגוררו במבנים זמניים המכונים ויגוום (אנ') וטיפי. האפאצ'ים שלטו על שטח נכבד בדרום ניו מקסיקו עד שהגיעו חוקרי הארצות האירופים. הם הגנו בחירוף נפש על הזכויות על מולדתם כנגד פלישתם של מתיישבים קולוניאליים. חבורות של אפאצ'י, בראשות ויקטוריו (אנ') וג'רונימו, לחמו נגד המתיישבים באגן וערכו קרבות צבאיים עם חיילי באפלו. הקרב על אגן אמברייו (Battle of Hembrillo Basin) בשנת 1880 היה מעורבות צבאית בין הלוחמים של ויקטוריו לבין גדוד הפרשים ה-9 של חיילי באפלו של צבא ארצות הברית. שדה הקרב, שנמצא במטווח הטילים וייט סנדס, הוא העדות הארכאולוגית הקרובה ביותר למלחמות האפאצ'י (אנ') (1849 עד 1924). הסכסוך בין האפאצ'ים למתיישבים האמריקאים על האינטרסים הסותרים שלהם באגן הסתיים בסופו של דבר בהגלייתם של האפאצ'ים בכוח ממולדתם לשמורות אינדיאנים. האפאצ'ים משבט מסקלרו (אנ') שומרים על זיקה תרבותית פעילה לנוף אבותיהם.[29]
מתיישבים ממוצא אירופי
בעוד שצפונה משם הוקמה מושבה ספרדית (אנ') סביב סנטה פה, בדרך כלל נמנעו האירופאים מלהיכנס לאגן טולארוסה עד המאה התשע עשרה. לאגן לא היו מקורות מים אמינים והיה המעוז העיקרי של אפאצ'ים מקומיים שגנבו בעלי חיים מיישובי הפואבלו וההתיישבויות הספרדיות בסמוך לאגן. כאשר ספרדים בכל זאת נכנסו לאגן, הם השתמשו רק בדרכים מבוססות אל מדבר המלח שמצפון למישור אלקלי.[30] המתיישבים הספרדים סללו את דרכי המלח בשנת 1647, כדי לחבר בין מרבצי המלח לקמינו ריאל (הדרך המלכותית) באל פאסו דל נורטה (סיודאד חוארס של ימינו) ומכרות הכסף בדורנגו, מקסיקו. מלח הוא מרכיב חשוב בתהליך הפקת כסף מהעפרות. משלחות המשתמשות בעגלות רתומות לפרדות עם ליווי צבאי יצאו כמה פעמים בכל שנה למסע למלחות (מדבריות המלח).[31]
לאורך התקופה הקולוניאלית הספרדית והתקופה המקסיקנית הותר לתושבים ההיספנים לאסוף מלח מהמלחות, שנחשבו לרכוש ציבורי. מתיישבים טקסנים-אמריקאים תבעו בעלות פרטית על האדמה כדי להרוויח מכריית מינרלים על רכושם. ג'יימס מגופין (James Magoffin) רשם בעלות על מישורי המלח מצפון לאגם לוסרו, אך לא הצליח לגבות מס על איסוף מלח. בשנת 1854, תוך שימוש בכוח צבאי, הוא עצר משלחת לאיסוף מלח של היספנים מהיישוב דוניה אנה (אנ') במישורי המלח תוך הריגת שלושה היספנים. האירוע קיבל את הכינוי "מלחמת המלח של מגופין" (Magoffin Salt War). בתגובה לשימוש בכוח הקיצוני של מגופין במהלך האירוע, ביטלו בתי המשפט את תביעתו הקניינית למישורי המלח וקבעו תקדים לגישה ציבורית בחינם למאגרי המלח.[31]
הסקר הראשון של צבא ארצות הברית בדרום-מרכז ניו מקסיקו נערך בשנת 1849 על ידי קבוצה של קצינים מיחידת המהנדסים הטופוגרפיים (United States Army Corps of Topographical Engineers, מוזגה ב-1863 לתוך חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית). הם עברו מערבית להרי סן אנדרס ולהרי אורגן (אנ'). סגן נשלח מזרחה דרך האגן עם חבורת סיירים כדי למפות נתיב עגלות צבאי פוטנציאלי אל רכס סיירה בלנקה (אנ').
משפחות היספניות הקימו קהילות חקלאיות בטולארוסה (אנ') בשנת 1861 ובלה לוס (אנ') בשנת 1863. תושבי הכפרים ערבבו מים עם חול גבס משדה הדיונות כדי ליצור טיח לקירות בתיהם. הצבע הלבן היה לא רק דקורטיבי אלא גם פונקציונלי בהחזרת קרני השמש בקיץ.
בשנות השמונים של המאה ה-19, גרמה תקופה קצרה של גשמים עזים לצמיחה של עשב שופע באגן טולארוסה, שמשך את תשומת ליבם של רועי עזים, כבשים ובקר, בעיקר מטקסס. עדרי בקר גדולים הובלו לאגן, וחוות הבקר הפכו לסוג הכלכלה הדומיננטית בשישים השנים הבאות. בשנת 1897, האחים חוסה, פליפה ואסטבן לוסרו, הקימו חווה בגדה הדרומית של האגם שעתיד לשאת בסופו של דבר את שמם. עד 1940 איחד פליפה את החוות המשפחתיות לשטח של 81 קילומטרים רבועים. זמן קצר לאחר מכן, העביר שירות הפארקים הלאומיים לידיו את הבעלות על נכסי משפחת לוסרו באמצעות הפקעה של אגם לוסרו ומישור אלקלי. שרידי החווה המשפחתית של לוסרו כוללים את מכלאות הבקר, שוקת השקיה, באר מים וטחנת רוח הרוסה שהמבקרים יכולים לראות בסיור בהובלת שומר הפארק לאגם לוסרו אחת לחודש, בחודשים הקרירים יותר של השנה.[32]
בראשית המאה העשרים, גרמו גילוי נפט, פחם, כסף, זהב ומרבצים של מינרלים יקרים אחרים למתיישבים רבים ליזום תביעות כריה באגן טולארוסה. בשנת 1904 למשל, הגישו מעל 114 אנשים תביעות לזיכיונות כריה של מינרלים ביותר מ-42 קילומטרים רבועים של אגם לוסרו. עם זאת, מעט מאוד מהתביעות יושמו. אדי'ס סודה פרוספקט (Eddy’s Soda Prospect), היה מיזם לכריית המינרל גלאובריט (אנ') לאורך החוף הדרומי של אגם לוסרו שהוקם על ידי אותם האחים אדי שהקימו קודם לכן את חברת הרכבת אל פאסו וצפון-מזרח ואת העיירה אלמוגורדו. בשנת 1907 הקימו ג'יי. אר מילנר (J.R. Milner) וביל פץ (Bill Fetz) מפעל לייצור אבקת גבס תעשייתית לאורך הקצה הדרומי של הדיונות. הפעולה כללה קידוח פירים ארוכים לתוך הדיונות וחילוץ גבס לחימום לאבקת גבס בלילה. אף על פי שהמפעל הצליח, הקמת המונומנט הלאומי השביתה לצמיתות את המפעל.[33]
מונומנט לאומי
הפעם הראשונה שהועלה רעיון להקים פארק לאומי כדי להגן על תצורת החולות הלבנים הוא משנת 1898 כאשר קבוצה מאל פאסו, טקסס, הציעה להקים את "הפארק הלאומי מסקלרו" (Mescalero National Park). התוכנית נכשלה מאחר שהיא כללה שמורת ציד, מאפיין העומד בניגוד לרעיון השימור כפי נקבע על ידי מחלקת הפנים של ארצות הברית.
אלברט ב. פול (Albert B. Fall), סנאטור מניו מקסיקו שלימים מונה למזכיר הפנים של ארצות הברית - ובעל חווה גדולה ביישוב המכונה טרי ריוורס (Three Rivers) מצפון-מזרח לשדה הדיונות, קידם בקונגרס בשנים 1912–1922 ארבע הצעות חוק נפרדות לפארק לאומי באגן טולארוסה. התוכנית האולטימטיבית של פול נקראה "פארק לאומי לכל עונות השנה", שכן הוא יהיה פתוח לאורך כל השנה, בניגוד לפארקים צפוניים יותר. הצעת החוק כללה ארבעה אזורים נפרדים ומגוונים, שינוהלו כפארק לאומי אחד. השטחים המוצעים כללו חלק נופי, כ-8.1 קילומטרים רבועים, של שמורת האינדיאנים של המסקלרו, 2.6 קילומטרים רבועים של שדה הדיונות, 2.6 קילומטרים רבועים של אזור געשי מצפון בשם קריסוסו מאלפאיס (Carrizozo Malpais), וקו החוף של מאגר המים אליפנט ביוט (Elephant Butte Reservoir) ממערב, מעבר להרי סן אנדרס. סטיבן מאת'ר (אנ'), המנהל הראשון של שירות הפארקים הלאומיים, מתח ביקורת על ההצעה בשל "הגבולות המופרדים, היעדר הנוף המרהיב והשימוש המוטל בספק". "איגוד השימור של הפארקים הלאומיים" (National Parks Conservation Association) ו"עמותת זכויות האינדיאנים" (Indian Rights Association) ניהלו קמפיין נגד הצעת החוק של פול, בעיקר בגלל הפקעת אדמות שמורת האינדיאנים, ובטענה כי היא עשויה ליצור תקדים לשימוש תעשייתי בפארקים. הצעת החוק נכשלה בקונגרס, ופול התפטר בשנת 1923 במהלך חשיפת שערוריית השחיתות שבה היה מעורב המכונה פרשיית הטיפוט דום.
במהלך שנות העשרים של המאה העשרים קידם איש עסקים מאלמוגורדו בשם טום צ'ארלס (Tom Charles) את היתרונות הכלכליים הפוטנציאליים בהגנה על תצורת החולות הלבנים. צ'ארלס גייס מספיק תמיכה מקומית להקמת כביש מדינתי משופר בין לאס קרוסס לאלמוגורדו (כיום כביש 70 של ארצות הברית), שעבר את בקצה הדרומי של שדה הדיונות. הוא פעל לגרום להכרזת הדיונות יוכרזו כפארק לאומי, אך הסנאטור ברונסון מ. קטינג (Bronson M. Cutting), שהיה בעל השפעה על נשיא ארצות הברית הרברט הובר, יעץ לו שיהיה הרבה יותר קל להשיג מעמד של מונומנט לאומי.
ב-18 בינואר 1933, הכריז הנשיא הובר על הקמת "המונומנט הלאומי וייט סנדס" על בסיס סמכותו כפי שנקבעה בחוק העתיקות משנת 1906.[5] טקס ההקדשה והפתיחה הגדולה היו ב-29 באפריל 1934. טום צ'ארלס הפך למנהל הראשון של המונומנט, ולזכיין הראשון בשנת 1939, שפעל במסגרת "חברת השירות וייט סנדס" (White Sands Service Company).
מרכז המבקרים ותחנת נוחות סמוכה, שלושה בתי מגורים לשומרי הפארק, וכן שלושה מבני תחזוקה נבנו מלבני אדובי כפרויקט של מינהל קידום העבודות [hebrew 1] החל משנת 1936 ועד שנת 1938.[34] שמונה מבנה האדובי המקוריים ומבנים סמוכים אחרים הוגדרו כמחוז ההיסטורי של המונומנט הלאומי וייט סנדס כאשר הם נוספו למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1988. האדריכלים העיקריים היו לייל א. בנט ורוברט וו. אלברס, שתכננו גם מבנים נוספים עבור שירות הפארקים הלאומיים במונומנטים הלאומיים בנדלייר וקאסה גראנדה.[35] בנט תכנן גם את מחסות שולחנות הפיקניק בווייט סנדס, את פונדק המדבר הצבוע (Painted Desert Inn) ביער המאובן, ואת המבנים בפארק הלאומי מערות קרלסבד.[34]
הפארק מוקף לחלוטין במתקנים הצבאיים של מטווח הטילים וייט סנדס ובסיס חיל האוויר הולומן, ומאז ומתמיד היו היחסים בינו לבין הצבא בעייתיים. מטווח הטילים ובסיס חיל האוויר הוקמו לאחר הפצצת פרל הארבור בשנת 1941, עם המשך פעילות לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה הקרה.[36] טילים תועים נפלו לעיתים קרובות בגבולות הפארק, והרסו מדי פעם חלק מאזורי המבקרים. טיסות מהולומן הטרידו את שלוות האזור. משימות אימון טיסה נמשכות מעל שדות הדיונות,[36] והפארק נסגר באופן זמני למשך מספר שעות במהלך ניסויי טילים באזור הסמוך ואזור השימוש המשותף בצד המערבי של הפארק.[37]
בשנים 1969–1977 שוחררו 95 ראמים בשטח מטווח הטילים ובאזורים הסמוכים לאגן טולארוסה על ידי מחלקת הציד והדיג של ניו מקסיקו למטרות ציד. לראמים אין טורפים טבעיים בשטח הפארק והם התחרו עם מינים מקומיים על מזון. אלפי ראמים חיים כיום במטווח הטילים, אם כי ציד שנתי מתרחש מאז 1974 כדי לסייע בשליטה וייצוב האוכלוסייה. שירות הפארקים הלאומיים, שחשש מההשפעות השליליות על צמחים ובעלי חיים מקומיים בפארק, הקים בשנת 1996 גדר גבול באורך של 108 קילומטרים על מנת למנוע כניסת ראמים.[38]
אירועי שיכרות גוברים של סטודנטים בחופשת האביב בשנות התשעים הובילה לאיסור על צריכת אלכוהול.[39] חל איסור על הכנסת אלכוהול ברחבי הפארק החל מ-1 בפברואר ועד 31 במאי.[40]
מחלוקת אתר המורשת העולמית
המונומנט הלאומי וייט סנדס הוצע לרשימה הזמנית של אתרי מורשת עולמיים פוטנציאליים ב-22 בינואר 2008.[41] שני הסנאטורים של המדינה, פיט דומניצ'י וג'ף בינגמן, כתבו מכתבי תמיכה בבקשה.[42] איש הקונגרס מניו מקסיקו, סטיב פירס, סירב לתמוך בבקשה מחשש ללחצים בינלאומיים עתידיים נגד הפעולות הצבאיות באזור.
הצעת המונומנט הלאומי וייט סנדס כאתר מורשת עולמית גרמה למחלוקת רבה במחוז אוטרו, שהתחוללה ברובה בישיבות ועדת מחוז אוטרו. עתירה שכללה 1,200 חתימות המתנגדות לבקשה הוגשה לוועדה ב-16 באוגוסט 2007. הוועדה קיבלה החלטה להתנגד לבקשה ב-23 באוגוסט 2007,[43] וחוקקה חוק עזר מספר 05–07 ב-18 באוקטובר 2007, המתייחס לכל ייעוד פוטנציאלי של אתר מורשת עולמית במחוז. חוק העזר מחייב תיאום עם המחוז בעקבות תהליך התכנון והסקירה הסביבתי באמצעות המועצה הציבורית לייעוץ לשימוש בקרקעות, וקובע כי "שום אתר מורשת עולמית ... לא ימוקם על אדמה צבאית כלשהי או סמוכה לה ... בתוך או סמוך לגבולות מחוז אוטרו".[44] ב-24 בינואר 2008, לאחר שהוכרזה הרשימה הבלתי סופית של אתרי המורשת העולמית, הורתה הוועדה לפרקליט המחוז לכתוב מכתב למזכיר הפנים, בדרישה להחריג את המונומנט הלאומי וייט סנדס מהרשימה.
חוק הפארק הלאומי
במאי 2018 העלה הסנאטור האמריקני מרטין היינריך (דמוקרט מטעם ניו מקסיקו) הצעת חוק ליעד את וייט סנדס לפארק לאומי.[45] היינריך התייעץ עם העובדים במונומנט הלאומי, בשירות הפארקים הלאומיים, במטווח הטילים וייט סנדס, בצבא ארצות הברית ובבסיס חיל האוויר הולומן לפני שהצעת החוק הועלתה בקונגרס. הצעת החוק נתמכה על ידי ועדת עיריית אלמוגורדו, מועצת העיר לאס קרוסס, מועצת השבט של אפאצ'י מסקלרו, עיריית מועצת הנאמנים של העיירה מסילה (אנ'), ראש עיריית אלמגורדו, ריצ'רד בוס (Richard Boss), הסנאטור מניו מקסיקו, רון גריגס (Ron Griggs, רפובליקני), לשכת המסחר של אלמוגורדו, לשכת המסחר הגדולה של לאס קרוס, לשכת המסחר הירוקה של לאס קרוס, האגודה לשימור הפארקים הלאומיים, וברית האדמות הציבורית בדרום ניו מקסיקו. עם זאת, נציבי מחוז אוטרו התנגדו להצעת החוק, שקבעו כי הטיעון העיקרי לטובת מעמד הפארק הלאומי הוא הפוטנציאל לביקור מוגבר, תוך שהם מציינים כי המונומנט הלאומי הוא כבר אתר הפארקים הלאומיים הפופולרי ביותר במדינה. הנציבים היו מודאגים גם מכך ש"שינוי הסטטוס ישפיע על עשיית הסרטים כאן באמצעות שכר טרחה גבוה יותר או מהגדלת הרגולציה". הנציבים תמכו רק בשינויי גבולות ובתשתיות נוספות, כמו שטחי מחנאות ושיפור הגישה באמצעות כבישים.[46] גם הנציבים של מחוז דוניה אנה התנגדו לשינוי ההגדרה של וייט סנדס כפארק לאומי. הצעת החוק לשינוי ההגדרה הועלתה מחדש ב-27 במרץ 2019.[47][48]
ב-11 בדצמבר 2019 העביר בית הנבחרים האמריקני את חוק אישור ההגנה הלאומי לשנת הכספים 2020, הכולל חקיקה שהגדירה מחדש את המונומנט הלאומית וייט סנדס כפארק הלאומי וייט סנדס.[49] הסנאט אישר את הצעת החוק ב-16 בדצמבר והנשיא דונלד טראמפ אשרר בחתימתו את החוק ב-20 בדצמבר. החוק כלל חילופי קרקעות בין מטווח הטילים לפארק החדש, כמו גם הגנה על קרקעות נוספות, והוסיף 8.2 קילומטרים רבועים לפארק.[50]
הפארק הלאומי וייט סנדס הוא אתר המתוייר ביותר של שירות הפארקים הלאומיים בניו מקסיקו, עם כ-600,000 מבקרים מדי שנה. מבקרים רבים מגיעים במהלך החודשים החמים יותר ממרץ עד אוגוסט, אך ניתן לראות מבקרים המחליקים על הדיונות וצלמים בכל ימות השנה. מרץ ויולי הם החודשיים העמוסים ביותר עם יותר מ-60,000 מבקרים כל אחד, או כ-2,000 ליום, ואילו בין נובמבר לפברואר יש הכי מעט מבקרים עם פחות מ-30,000 בכל חודש, או פחות מ-1,000 ליום.[1]
"כביש הדיונות" (Dunes Drive) מוביל למרחק של 13 קילומטרים לתוך הדיונות ממרכז המבקרים בכניסה לפארק.[51] שלושה אזורי פיקניק זמינים, כמו גם אתר מחנאות בטבע עם עשרה אתרי מחנאות ללינה בשדה הדינות. חמישה שבילים מסומנים בסך הכל 14 קילומטרים מאפשרים למבקרים לחקור את הדיונות ברגל.[1] שומרי הפארק מעבירים הדרכות ומדריכים טיולים בטבע בזמנים ובחודשים שונים לאורך השנה. טיולי שקיעה מוצעים בכל ערב בשנה, בעוד טיולי אגם לוסרו מוצעים פעם בחודש, מנובמבר עד אפריל,[52] וטיולים מודרכים לאור הירח מאפריל עד אוקטובר, מוצעים בלילה שלפני הירח המלא.[53] הפארק משתתף בתוכנית לילדים בגילאים 5–12 (Junior Ranger Program), עם פעילויות שונות לפי קבוצת הגיל.[54]
גם הפארק וגם כביש 70 של ארצות הברית בין לאס קרוסס לאלמוגורדו כפופים לסגירה מטעמי בטיחות כאשר נערכות ניסויים במטווח הטילים וייט סנדס שמקיף את הפארק לחלוטין. כביש הדיונות עלול להיות סגור לתקופות של עד שלוש שעות במהלך ניסויי הטילים. צוות הפארק מקבל הודעה בדרך כלל שבועיים לפני ניסויים מתוכננים; עם זאת, ייתכנו גם מצבים שהודעות ממטווח הטיליים וייט סנדס עלולות להתקבל רק 24 שעות לפני הניסוי. כל פעילות, כולל רכיבה על סוסים, מחנאות בחיק הטבע, טיולים רגליים, מזחלות ונסיעה ב"כביש הדיונות" אסורים במהלך כל ניסויי טילים הדורשים סגירת כבישים.
בתקופה שהמקום פעל כמונומנט לאומי הוא היה אתר צילומים לכמה מערבונים, כולל "Four Faces West" (ארבעה צופים מערבה, 1948), תלה אותם גבוה (אנ') (1968), "The Hired Hand" ("עובד שכיר", 1971), קוראים לי אף אחד (1973), בשן חורקת (אנ') (1975) ואקדוחנים צעירים 2 (אנ') (1990). סרטים באורך מלא נוספים כוללים מכרות המלך שלמה (1950), האיש שנפל מכוכב אחר (1976), חולות לבנים (אנ'), רובוטריקים (2007), רובוטריקים 2: הנקמה (2009), גברים שבוהים בעזים (אנ') (2009), פרה-היסטרי (אנ') (2009), והנבחר (2010).[55]
סצנת הפתיחה לווידאו המוזיקלי שהוכן לשיר 911 של ליידי גאגא (2020) צולם בווייט סנדס.[56]
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי וייט סנדס (באנגלית)
הפארק הלאומי וייט סנדס, ברשת החברתית פייסבוק
הפארק הלאומי וייט סנדס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- הפארק הלאומי וייט סנדס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- White Sands National Park – Las Cruces Convention & Visitors Bureau
Proposal to make White Sands a national park faces hurdles, סרטון באתר יוטיוב
- באנגלית Works Progress Administration, היה גוף שהוקם ב-1935 ונועד לספק עבודות יזומות למובטלים הרבים בעקבות השפל הגדול
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
