Loading AI tools
ארגון בינלאומי שהוקם ב-1920 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חֶבֶר הלאומים או חֶבֶר האומות (בצרפתית: La Société des Nations; בראשי תיבות: SDN או SdN; באנגלית: The League of Nations, LoN) היה ארגון בינלאומי שעקרונותיו נוסחו בחלק הראשון של חוזה ורסאי, אחד התוצרים של ועידת השלום בפריז והוקם בפועל ב-10 בינואר 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביוזמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. מטרות החבר כללו מניעת מלחמה באמצעות ביטחון קיבוצי, פירוק מנשק, יישוב סכסוכים בין מדינות באמצעות משא ומתן ודיפלומטיה ושיפור הרווחה העולמית.
סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, פרי ניסוחו של יאן סמאטס, היה המסד לשיטת המנדטים במסגרתה התגבש 'המנדט על פלשתינה' לכינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ונמסר לביצוע הנאמן מטעם החבר, בריטניה.
תפיסת העולם הדיפלומטית שהביאה להקמת חבר הלאומים ייצגה שינוי משמעותי במחשבה המדינית של מאה השנים שקדמו להקמתו. תפיסת העולם הקודמת, מורשתו של קונגרס וינה, ראתה באירופה שדה לבריתות מתחלפות בין המעצמות שהיו קיימות ב-1815, היווצרות מאֲזני כוחות הנשמרים על ידי צבאות חזקים, ובריתות חשאיות. לפי תפיסת העולם החדשה, היה אמור הארגון להיות ממשלתן של הממשלות, ולו תפקיד מוגדר, של יישוב סכסוכים בפורום פתוח הפועל על פי כללים חוקיים. היוזמה להקמת הארגון באה מנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אך כמדינות רבות אחרות, ארצות הברית מעולם לא הצטרפה לחבר הלאומים.
בשונה ממוסד ממשלתי, חבר הלאומים קם ללא כוח צבאי או משטרתי משלו, והיה תלוי למעשה בחסד רצונן של המעצמות החברות בו על מנת שיאכפו את החלטותיו בכוחן, דבר שהתקיים רק לעיתים נדירות. כך, בשנות השלושים, לא היה חבר הלאומים מסוגל למנוע תוקפנות מצד המדינות הפשיסטיות, והעולם הידרדר אל המלחמה שאותה נועד הארגון למנוע – מלחמת העולם השנייה. מוראות המלחמה הזו והרצון להימנע מחזרה נוספת עליהן היוו את הבסיס להקמתו של הארגון הבינלאומי שהחליף את חבר הלאומים, הלא הוא האומות המאוחדות. ואולם בדומה לקודמו, גם ארגון האומות המאוחדות לא הצליח להתפתח לכדי מוסד ממשלתי עולמי, ואף הוא סובל מחולשות שמונעות ממנו להגשים את מטרותיו.
הרעיון של קהילה עולמית שלווה של אומות תואר בכתבי עמנואל קאנט, בחיבור "השלום הנצחי" ( Zum ewigen Frieden) (אנ'). הרעיון של חבר אומות נוצר כפי הנראה על ידי שר החוץ הבריטי אדוארד גריי ואומץ בחום על ידי נשיא ארצות הברית וודרו וילסון כדרך להימנע משפיכות הדמים שאפיינה את מלחמת העולם הראשונה. יצירת חבר הלאומים הייתה חלק מרכזי בתוכנית ארבע עשרה הנקודות של הנשיא וילסון, שניתנה בנאום שנישא בקונגרס של ארצות הברית בינואר 1918, ובמיוחד בנקודה הארבע עשרה:
וילסון היה בין הדורשים את הקמת החבר כאחד התוצרים של חוזה ורסאי.
ועידת השלום בפריז קיבלה את ההצעה לכלול את חבר הלאומים, וב-25 בינואר 1919 נוסחה אמנה לחבר. החבר נוצר על פי סעיף 1 לחוזה ורסאי, אשר נחתם ב-28 ביוני 1919. בתחילה נחתמה אמנת החבר על ידי 41 מדינות, שבהן 31 מדינות אשר לקחו חלק במלחמה לצד מדינות ההסכמה, או שהצטרפו אליהן במהלך הלחימה. על אף שהיה זה וילסון שיזם את הקמת החבר, ועל כך קיבל את פרס נובל לשלום בשנת 1919, ארצות הברית מעולם לא אישרה את אמנת החבר או הצטרפה אליו, בשל נטיות בדלניות בסנאט, ובמיוחד מצד המנהיג הרפובליקני המשפיע הנרי קבוט לודג'.
החבר התכנס לראשונה בלונדון ב-10 בינואר 1920. פעולתו הראשונה הייתה לאשר את חוזה ורסאי, ובאופן זה לסיים רשמית את מלחמת העולם הראשונה. עד מהרה עבר מטה החבר לז'נבה, שם התכנסה האספה הראשונה של המליאה הכללית של החבר ב-15 בנובמבר 1920.
לחבר הלאומים לא היה דגל רשמי או לוגו. הצעות לקבלת סמל רשמי נעשו במהלך תחילת פעולת החבר, אך המדינות החברות לא הגיעו מעולם להסכמה בשאלה זו. עם זאת, ארגונים שפעלו במסגרת החבר השתמשו במבחר של סמלים ודגלים בפעולותיהם. בשנת 1929 התקיימה תחרות בינלאומית על מנת למצוא סמל, אך נכשלה. אחת הסיבות לכישלון זה היה חששן של המדינות החברות מכוחו של הארגון.
לבסוף, בשנת 1939, נמצא חותם רשמי-למחצה: שני כוכבים מחומשים בתוך מחומש כחול. המחומש והכוכבים אמורים היו לסמל את חמש היבשות וחמשת הגזעים המיוחסים למין האנושי. בתוך קשת מעל ומתחת למחומש הופיעו שמות החבר באנגלית ובצרפתית. דגל זה הונף על בניין החבר בתערוכה העולמית של ניו יורק (1939).
לחבר היו שלושה ארגונים מרכזיים: מזכירות, בהנהגתו של המזכיר הכללי, ומושבה בז'נבה, מועצה ומליאה, וכן סוכנויות וועדות רבות. לאשרורה של פעולה כלשהי נדרשה הן החלטה פה אחד על ידי המועצה, והן הצבעת רוב במליאה.
המזכירות הייתה אחראית להכנת סדר היום למועצה ולמליאה, ולפרסומם של דוחות מן הדיונים, ולעניינים אחרים שבשגרה, כגון מתן דוח שנתי על פעילותו הכוללת של הארגון. במהלך פעילות החבר פעלו המזכירים הכלליים הבאים:
תקופת כהונה | שם | מדינת מוצא |
1920–1933 | סר ג'יימס אריק דראמונד (אנ') | בריטניה |
1933–1940 | ז'וזף אבנול (אנ') | צרפת |
1940–1946 | שון לסטר (אנ') | אירלנד |
מועצת החבר הייתה בעלת הסמכות לטפל בכל עניין הנוגע לשלום העולם. המועצה החלה את פעולתה כשלה ארבע חברות קבועות – בריטניה, צרפת, איטליה והאימפריה היפנית, וארבע חברות זמניות, המתחלפות אחת לשלוש שנים. הרכב זה השתנה כאשר גרמניה הוכנסה כחברה קבועה, ואילו מספר החברות הלא קבועות גדל לתשע מתוך חמש עשרה מדינות. ארצות הברית אמורה הייתה להיות החברה הקבועה החמישית, אך היא מעולם לא הצטרפה לחבר.
המועצה נפגשה לישיבות קבועות ארבע פעמים בשנה, ולעיתים לישיבות שלא מן המניין. בסך הכול נפגשה המועצה 107 פעמים במהלך השנים שבין 1920 ו-1939.
לכל חברה בארגון היה קול אחד במליאה. חברות בודדות לא תמיד שמרו על נציגות קבועה בז'נבה. המליאה התכנסה אחת לשנה בחודש ספטמבר.
לחבר הייתה סמכות פיקוח על בית המשפט הבינלאומי, וגופים וועדות אחרים שנועדו לטפל בבעיות בינלאומיות שוטפות. אלו כללו את ועדת פירוק הנשק, ארגון הבריאות העולמי, ארגון העבודה הבינלאומי, ועדת המנדטים, הוועד המרכזי לעניין האופיום, הוועדה לענייני פליטים והוועדה לענייני עבדות. בעוד שהחבר עצמו נראה מבחינה היסטורית ככישלון, חלק מן הוועדות שפעלו במסגרתו הגיעו להישגים במסגרת המנדט שניתן להן.
חלק ממוסדות אלו הועברו לאו"ם לאחר מלחמת העולם השנייה. בנוסף לארגון העבודה הבינלאומי, בית הדין העולמי הפך לארגון של האו"ם, וכך גם ארגון הבריאות העולמי.
המנדטים של חבר הלאומים נוסדו על פי סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים. טריטוריות אלו היו חלקים של האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית אשר הושמו תחת השגחת החבר. היו שלושה סוגי מנדטים.
טריטוריות אלו נשלטו על ידי "מקבלות המנדט" כבריטניה (אשר קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ודרום מערב אפריקה, עד שאלו נמצאו כשירות לקבלת שלטון עצמי). היו ארבע עשרה טריטוריות שנשלטו על ידי שש חברות בחבר: בריטניה, צרפת, בלגיה, ניו זילנד, אוסטרליה ויפן. בפועל התייחסו מקבלות המנדט לטריטוריות אלו כמושבות לכל דבר, ואלו לא קיבלו את עצמאותן המעשית אלא לאחר מלחמת העולם השנייה, בתהליך שנמשך עד לשנות התשעים. לאחר פירוקו של החבר עברו מקצת הטריטוריות (בעיקר אלו מסוג "C") לנאמנותו של האו"ם (כיום זכו כל הטריטוריות הללו לעצמאות).
בנוסף למנדטים החבר עצמו שלט בחבל הסאר במשך חמש עשרה שנה, עד להשבתו לידיה של גרמניה לאחר משאל עם, ובעיר החופשית דנציג בין 15 בנובמבר 1920 עד 1 בספטמבר 1939, אם כי תפקיד הנציב העליון מטעם החבר בדנציג היה מוגבל להסדרת יחסיה עם פולין, ולא כלל התערבות בענייניה הפנימיים של העיר. כך, לדוגמה, לאחר שנת 1933 שלטה המפלגה הנאצית בעיר והעבירה חקיקה אנטי יהודית. הנציב העליון מטעם החבר, שון לסטר (Lester), מחה בפני הממשלה בדנציג על החקיקה, אך לא יכול להתערב בכך.
מקובל לחשוב כי החבר נכשל במשימתו להשיג פירוק מנשק, למנוע מלחמה ליישב סכסוכים באמצעות דיפלומטיה ולשפר את הרווחה העולמית. עם זאת היו לחבר מספר הצלחות משמעותיות.
הצלחה נוספת הייתה קבלת העתירה שהגישו יהודי שלזיה, בשנת 1933, נגד חוקי הגזע של המשטר הנאצי בגרמניה. בערבות העתירה ( BERNHEIM PETITION) בוטלו הגזרות נגד יהודי האזור הגרמני של שלזיה עד שנת 1937.
בראייה היסטורית, היה חבר הלאומים כישלון. פרוץ מלחמת העולם השנייה היווה את הסיבה המיידית לסיום פעולת החבר, אך היו מגוון של סיבות אחרות, ויסודיות, הנעוצות בכשלים מהותיים ברעיונות שעמדו מאחורי חבר הלאומים.
חבר הלאומים, כמו האו"ם, היה ללא כוח צבאי עצמאי, ונשען על המעצמות שתאכופנה את החלטותיו, והמעצמות לא ששו לעשות כן. סנקציות כלכליות, שהיו צורת הענישה החמורה ביותר שיכל החבר להטיל, למעט הפעלת כוח צבאי, היו קשות לאכיפה, וללא השפעה של ממש על ארצות היעד, מכיוון שאלו יכלו לסחור עם המדינות הרבות (ובראשן ארצות הברית) שלא היו חברות בחבר הלאומים.
שתי החברות החשובות בחבר, בריטניה וצרפת, לא ששו להפעיל את הסנקציות, והיו מעוניינות עוד פחות לתרום מכוחן הצבאי על מנת לקדם את מטרות החבר. זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה היה חלק ניכר מאוכלוסיית מדינות אלו בעל נטיות פציפיסטיות. המפלגה השמרנית הבריטית העדיפה לפעול במישור הבינלאומי מבלי לערב את חבר הלאומים. בסופו של דבר, הן בריטניה והן צרפת נטשו את עקרון הביטחון הקולקטיבי לטובת פייסנות אל מול האיום הגובר מצד גרמניה של אדולף היטלר.
הייצוג בחבר היווה לעיתים קרובות בעיה. אף שהחבר התעתד להקיף את כל אומות העולם, היו רבות שלא הצטרפו, או שהצטרפו לתקופה מוגבלת, ובראשן ארצות הברית. דבר זה פגם מאוד בכוחו של החבר. על אף שהיה זה הנשיא וילסון אשר יזם את הקמת החבר, הצביע הסנאט של ארצות הברית ב-19 בינואר 1919 שלא להצטרף לחבר. השבץ שבו לקה וילסון מנע ממנו את קידום הצטרפות ארצות הברית לחבר הלאומים.
החבר הוחלש עוד כאשר המעצמות הפשיסטיות עזבו את שורותיו בשנות ה-30. יפן החלה את פעילותה כחברה קבועה במועצת החבר, אך ראתה את החבר כאירוצנטרי ופרשה בשנת 1932. איטליה החלה אף היא כחברה קבועה במועצה, אך פרשה בשנת 1937. החבר קיבל לשורותיו את גרמניה בשנת 1926, והכריז כי היא "מדינה רודפת שלום", אך עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 פרשה גרמניה מחברותה. ברית המועצות הייתה חברה משנת 1934 על מנת ליצור משקל נגד אל מול גרמניה שפרשה מן החבר בסמוך לכך, אך זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת החורף כנגד פינלנד, ב-14 בדצמבר 1939, פרשה מן החבר.
הנייטרליות המוצהרת של החבר התפרשה לעיתים קרובות כחוסר יכולת להגיע להחלטה. אמנת החבר דרשה הצבעה פה אחד של תשע (ולאחר מכן חמש עשרה) המדינות החברות במועצה על מנת לתת תוקף חוקי להחלטה, כך שהיה קשה להגיע להחלטה חד משמעית בעניינים רבים. תהליך ההחלטה דרש זמן רב. כמה מן ההחלטות דרשו אף אישור פה אחד של המליאה.
חולשה נוספת של החבר הייתה כי הוא ניסה לייצג את כל האומות, אך כל חברה בשורותיו ניסתה לקדם את ענייניה היא, ולא ראתה את עניינו של החבר כעניינה. חוסר הרצון לתרום כוחות לפעולות הצבאיות של החבר הוא דוגמה טובה לעניין זה. אם היה החבר מראה נחישות צבאית בתחילת פעולתו, היו הדיקטטורים זהירים יותר במילוי אחר החלטותיו לאחר מכן. כישלונותיו של החבר היו בין הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
חולשתו הכללית של החבר מודגמת היטב בכשלונותיו אלו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ברור שהחבר סיים את תפקידו ההיסטורי, והוא מניעתה של מלחמת עולם נוספת. לא ניתן היה לכנס את המליאה או את המועצה של החבר, והמזכירות בז'נבה הופחתה לצוות שלדי. החלטתו האחרונה של חבר הלאומים הייתה קריאה למדינות החברות בו לסייע לפינלנד במלחמת החורף.
לאחר כישלונו במניעת מלחמה אחת, הוחלט ליצור גוף חדש שימלא את תפקידי החבר, אך יימנע מן הכשלים שליוו את פעולת החבר. גוף זה היה האו"ם. רבים מגופי החבר הפכו למוסדות של האו"ם והמשיכו בתפקודם. בכינוס של המליאה בשנת 1946 הכריז החבר באופן רשמי על פירוקו, והעביר לרשות האו"ם את כל סמכויותיו, המנדטים שלו וארגוניו.
מבנה האו"ם נועד להפוך אותו לאפקטיבי יותר מן החבר. בעלות הברית העיקריות במלחמת העולם השנייה (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, סין וברית המועצות) הפכו לחברות קבועות במועצת הביטחון של האו"ם והעניקו למעצמות הגדולות סמכויות והשפעה מעבר לאלו שהיו להן במועצת החבר. החלטות מועצת הביטחון מחייבות כל מדינה חברה באו"ם, אך בניגוד למועצת החבר לא נדרשת החלטה פה אחד, כי אם ניתנה זכות וטו לחברות הקבועות על מנת לשמור על האינטרסים החיוניים שלהן. בדומה לכך אין לאו"ם כוח צבאי משלו, אך האו"ם הצליח הרבה מעבר להצלחת חבר הלאומים בגיוס כוחות צבא מחבריו, כפי שהיה במלחמת קוריאה או בכוחות שמירת השלום ברחבי העולם. סנקציות כלכליות שמטיל האו"ם ניתנות לאכיפה הרבה יותר מן הסנקציות שהטיל החבר. האו"ם הצליח יותר מן החבר לקבל לשורותיו את רוב מדינות העולם, ובמיוחד את ארצות הברית, חברה מרכזית בשורות האו"ם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.