לינדון ג'ונסון

לינדון ג'ונסון
Lyndon Johnson
	לינדון ג'ונסון, 10 במרץ 1964
לידה	27 באוגוסט 1908; סטונוול (אנ'), טקסס
פטירה	22 בינואר 1973 (בגיל 64); סטונוול (אנ'), טקסס
שם לידה	Lyndon Baines Johnson
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	grave of Lyndon B. Johnson (25 בינואר 1973)
השכלה	אוניברסיטת המדינה של טקסס (1930); Junction School; המרכז למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	ליידי בירד ג'ונסון
	22 בנובמבר 1963 – 20 בינואר 1969; (5 שנים ו־8 שבועות)
סגן נשיא ארצות הברית	יוברט האמפרי
	→ ג'ון פיצג'רלד קנדי ריצ'רד ניקסון ←
	20 בינואר 1961 – 22 בנובמבר 1963; (שנתיים ו־43 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית	ג'ון פיצג'רלד קנדי
	→ ריצ'רד ניקסון יוברט האמפרי ←
	3 בינואר 1949 – 3 בינואר 1961; (12 שנים)
	3 בינואר 1949 – 3 בינואר 1961; (12 שנים)
	10 באפריל 1937 – 3 בינואר 1949; (11 שנים)
	10 באפריל 1937 – 3 בינואר 1949; (11 שנים)
פרסים והוקרה
	פרס לסקר-בלומברג לשירות הציבור (1965); מדליית המערכה האמריקנית; מדליית המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט; מדליית החירות הנשיאותית; כוכב הכסף; מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה ;
חתימה

לינדון ביינס ג'ונסון (באנגלית: Lyndon Baines Johnson, בראשי תיבות: LBJ‏; 27 באוגוסט 1908 – 22 בינואר 1973[1]) היה נשיאהּ השלושים ושישה של ארצות הברית, בין השנים 1963–1969. כחבר המפלגה הדמוקרטית מטקסס, מילא ג'ונסון מספר תפקידים במהלך קריירה ארוכה בקונגרס האמריקאי, בו שירת כחבר בית הנבחרים (בשנים 1937–1949), וכן כסנאטור (בשנים 1949–1961). בין תפקידיו כיהן במשך שש שנים כמנהיג הרוב בסנאט, עד שנבחר לסגן נשיא ארצות הברית ב-1960, תחת הנשיא ג'ון קנדי. בנובמבר 1963, לאחר רצח קנדי, הפך לנשיא. ג'ונסון הוא אחד מארבעת האנשים ששירתו בכל המשרות הניתנות לבחירה בממשל הפדרלי.[2]

Quick facts: לידה, פטירה, שם לידה, מדינה, מקום קבורה... ▼

ג'ונסון נולד בחווה בסטונוול, שבטקסס, ועבד כמורה ועוזר פרלמנטרי לפני שנבחר בעצמו לבית הנבחרים ב-1937. הוא נבחר לסנאט ב-1948, ומונה למצליף הרוב בסנאט ב-1951. ב-1953 הפך למנהיג המיעוט בסנאט, וב-1955 מונה למנהיג הרוב בסנאט. כמנהיג הסנאט, נודע ג'ונסון כאדם דומיננטי ובקשריו עם פוליטיקאים רבים שסייעו לו לקדם חקיקה. ניסה להתמודד במפלגה הדמוקרטית בבחירות של 1960. הוא נכשל, אולם קיבל את ההזמנה של הסנאטור ג'ון קנדי ממסצ'וסטס להיות עמיתו למירוץ. הם ניצחו במירוץ צמוד את המועמדים של המפלגה הרפובליקנית, ריצ'רד ניקסון והנרי קבוט לודג' הבן, וב-20 בינואר 1961, הושבע לתפקיד סגן הנשיא. ב-22 בנובמבר 1963, לאחר ההתנקשות בקנדי בדאלאס, טקסס, ומותו באותו היום, ירש ג'ונסון את קנדי כנשיא. כעבור שנה, נבחר לכהונה מלאה בבחירות ב-1964, כשניצח את הסנאטור בארי גולדווטר מאריזונה.

בתחומי הפנים, החל ותכנן את ביצוע "החברה הגדולה" – תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים כמדיקר ומדיקייד, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון לשחורים. יחד עם עזרה חלקית מכלכלה צומחת, המלחמה בעוני עזרה למיליוני אמריקאים לעלות מעבר לקו העוני בעת נשיאותו. חוקי זכויות אזרח שנחתמו בידיו אסרו אפליה על רקע גזעי במקומות ציבוריים, בסחר בין-מדינתי, במקומות עבודה ובדיור. חוק זכות ההצבעה אסר דרישות מסוימות שהונהגו במדינות דרומיות על מנת להפלות אפרו-אמריקאים. עם העברת חוק ההגירה והאזרוח, ביצע רפורמה במערכת ההגירה של המדינה, ועודד הגירה ממדינות שאינן באירופה. נשיאותו נחשבה לשיא הליברליזם לאחר תקופת הניו דיל.

בתחומי החוץ, נתפס ג'ונסון כאחראי לעיקר ההסלמה שחלה במלחמת וייטנאם, כאשר ב-1964 העביר הקונגרס חוק שאישר שימוש בכוח צבאי בדרום-מזרח אסיה ללא הכרזת מלחמה. עשרות שנים אחר כך פורסם שזה נעשה כי ג'ונסון הוטעה על ידי דיווח לא נכון כאילו צפון וייטנאם התקיפה פעמים רבות אניית מערכה אמריקאית, זאת בגלל מיכשור פגום באנייה. מספר החיילים האמריקאים בווייטנאם ב-1963 היה כ-16,000, ובתחילת 1968 היו בה כמעט 550,000 חיילים. מספר ההרוגים במלחמה עלה ומאמצי השלום נתקעו. אי-הנוחות מהמלחמה לוותה בתנועות אנטי-מלחמתיות גדולות ואגרסיביות, בפרט בקרב אוניברסיטאות וקמפוסים בארצות הברית וברחבי העולם.

בקיץ 1965 החלו מהומות רבות נגד מלחמת וייטנאם בערים הגדולות, והפשיעה עלתה במהלך הקיצים לאחר מכן. אויביו הפוליטיים החלו לדרוש החזרת החוק והסדר. על אף שהחל את נשיאותו עם תמיכה ענפה ונחשב למועמד מוביל בתחילת מערכת הבחירות של 1968, החליט לפרוש כבר בשלביה המוקדמים, נוכח התסכול הרב בציבור ובמפלגתו שלו עם המלחמה וההתנגדות לה. ניקסון נבחר להחליפו, כשקואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה במשך שלושים ושש שנה התפרקה. לאחר עזיבת תפקידו ב-1969, חזר אל החווה שלו בטקסס, ומת מהתקף לב בגיל שישים וארבע ב-22 בינואר 1973.

הוא הוכתר כאיש השנה של המגזין "טיים" לשנים 1964 ו-1967. בשנת 1973 החליטה סוכנות החלל האמריקאית נאס"א לקרוא על שמו את "המרכז לטיסות חלל מאוישות" שביוסטון, הנקרא מאז "מרכז החלל ג'ונסון". עקב מדיניות הפנים שנקט, שהעבירה חוקים רבים בנושאי זכויות אזרח, שימוש בנשק, שימור הסביבה ומדיניות רווחה, היסטוריונים מחשיבים אותו לאחד הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית.[3] עם זאת, ספג ביקורת רבה על מדיניותו במלחמת וייטנאם.[4][5]