רצח יצחק רבין
ההתנקשות בראש ממשלת ישראל ב-1995 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע בתום עצרת תמיכה בשלום ונגד האלימות, ב־4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. יגאל עמיר, שהתנגד לדרכו המדינית של רבין ובמיוחד לחתימתו על הסכמי אוסלו, רצח אותו ביריות אקדח.
 | |
| דף עם מילות 'שיר לשלום'. רבין החזיק את הדף בכיסו כשנרצח ולכן הדף הוכתם בדמו. | |
| תאריך | 4 בנובמבר 1995 |
|---|---|
| מקום | כיכר מלכי ישראל, תל אביב, ישראל |
| מטרה | יצחק רבין |
| קואורדינטות | 32°04′55″N 34°46′51″E |
| סוג | רצח פוליטי |
| הרוגים | 1 (יצחק רבין) |
| פצועים | 1 (יורם רובין, מאבטחו של רבין) |
| מבצע |
יגאל עמיר  |
| מספר מפגעים |
1 |
| מניע | התנגדות להסכמי אוסלו ולדרכו המדינית של רבין |
|
(למפת תל אביב רגילה)   זירת הרצח   זירת הרצח זירת הרצח | |
  | |
.jpg)
הרצח גרם לזעזוע נרחב בחברה הישראלית, והיו לו השלכות רבות גם על המצב הפוליטי במדינה. המקרה אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין הימין לשמאל.[1] בעקבות הרצח נקבע יום הזיכרון ליצחק רבין, החל מדי שנה בתאריך י"ב בחשוון.
התקופה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו הייתה תקופה סוערת בישראל. טבח מערת המכפלה וגל של פיגועי התאבדות בישראל בשנים 1994–1995, שבהם נרצחו עשרות אנשים, עוררו קרע חריף בין הימין לשמאל. הימין האשים כי מדיניות הממשלה בראשות יצחק רבין מובילה לפיגועי טרור פלסטיני, ומסע ציבורי נרחב נוהל נגד מדיניות הממשלה ונגד רבין, שעמד בראשה. כמה אנשי ימין, בהם חברי כנסת, טענו כי הממשלה, שהייתה ממשלת מיעוט, אינה לגיטימית ומתחו עליה ביקורת חריפה, חלק מחברי הכנסת מן הימין השוו את פעולותיה של הממשלה לאלה של משתפי פעולה עם גרמניה הנאצית.[2][3]
הפגנות ופעולות מחאה רבות נערכו בכל רחבי הארץ – הפגנות מאולתרות שאורגנו בזירות פיגועים מיד לאחר התרחשותם, והפגנות מאורגנות, שחלקן כללו חסימת כבישים וצמתים, פעולות שארגנה בעיקר התנועה "זו ארצנו" בהנהגת משה פייגלין, שניסתה להוביל מרי אזרחי בלתי־אלים כנגד ממשלת ישראל. בהפגנות נשמעו קריאות קראו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח", וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין.[4] במרץ 1994 נערכה בצומת רעננה הפגנה בהשתתפות ראש האופוזיציה בנימין נתניהו שבה נשאו מפגינים ארון קבורה עם הכתובות "ישראל בסכנה", "רבין ממית ציונות"[5] ו"רבין קובר ציונות",[6] וכרכו חבלי תלייה סביב צווארם.[7][8] בעקבות ההפגנות התקיימה ישיבת ממשלה שבה נידונה האפשרות להעמיד לדין את מי שמתיר את דמו של ראש הממשלה ומסית לפגוע בו באופן פיזי.[9]
בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ־450 כפרים בשטחי יש"ע, שוסעה המדינה במחלוקת פנימית עזה. באוגוסט ניסה צעיר לדרדר את מכוניתו של השר יוסי שריד לתהום,[10] וב־2 באוקטובר 1995 נערך טקס פולסא דנורא מול ביתו של רבין בירושלים. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, ששם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין.[11] בתום ההפגנה צעדו כמה מאות מהמפגינים מהכיכר למשכן הכנסת ושם השתוללו באלימות, ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת והרסו את מכוניותיהם של שרי הממשלה וחברי הקואליציה.[12] יו"ר הכנסת, שבח וייס, שלל מחבר הכנסת חנן פורת את זכות הדיבור במליאה בשל המהומות והורידו מהדוכן בצעקות "תרגיע את האנשים שלך שם שבחוץ". במהלך ההפגנה ולאחריה פורסמה כרזה שיצר קטין[13], ובה הוצג רבין כשהוא לבוש במדי אס אס, ואחד מעותקיה נמסר לכתב הטלוויזיה ניצן חן על ידי סוכן שירות הביטחון הכללי אבישי רביב. עותק נוסף, של אותה כרזה, נמסר לעיתונאית רינה מצליח על ידי איתמר בן גביר[14].
לא רחוק מההפגנה, השר בנימין בן אליעזר הותקף במכוניתו בדרכו לכנסת. אחרי כמה ימים, כשרבין השתתף בכינוס במכון וינגייט, המון התנפל על מכוניתו ואחד הנוכחים ניסה להתפרץ לעברו ולתקוף אותו פיזית.[15] לאחר אותה תקרית התראיין לטלוויזיה איתמר בן גביר, פעיל כך (ולימים שר בממשלת ישראל), עם סמל של מכונית קאדילק, שלטענתו נעקר ממכוניתו של רבין, ואמר: "כמו שאנחנו הגענו לסמל הזה – אנחנו יכולים להגיע לרבין".[16][17]
במחנה השמאל היו שהתריעו מפני פגיעה ברבין בידי פעילי ימין קיצוני. למשל, אריה כספי כתב בעיתון "הארץ" שבועיים לפני הרצח: ”'רבין בוגד' הוא ביטוי שיכול להביא מישהו מהמאזינים של הימין לחסל את החשבון עם הבוגד. כל מי שמשתמש בביטוי יודע זאת.”[18] אל מול האשמות וחששות אלה, היו בימין שהאשימו את השמאל בפרובוקציה ובניסיון לסתימת פיות.[19]
גם במחנה הימין התריע אהרן דומב, איש מועצת יש"ע, במכתב לרבין ב־13 במאי 1994: "אנו מצידנו עושים כל מאמץ, אולם מצאתי לנכון להתריע בפניך על כך, וכי באם תמשיך בדרך זאת תישא לפחות 'באחריות עקיפה' (בניסוחה של ועדת כהן) בגין פעולה שטנית של יחיד" (רצח פוליטי).[20]
כבר מספר חודשים לפני הרצח שמו של יגאל עמיר היה ידוע לאנשי המחלקה היהודית בשב"כ כחלק מרשימה של אנשי ימין קיצוני שהתנגדו להסכמים.[21]
כמשקל נגד להפגנות הימין, ארגנו תנועות השמאל במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, הפגנה גדולה לתמיכה בקואליציה, בממשלה וברבין תחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות".
הרצח אירע בליל י"ב בחשוון התשנ"ו, בשעה 21:45 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בתום הפגנת התמיכה בממשלה "כן לשלום, לא לאלימות".[22] העצרת הסתיימה בביצוע "שיר לשלום" שבו השתתף גם רבין. הדף ובו מילות השיר נותר בחולצתו של רבין והוכתם בדמו, והפך מאוחר יותר לאחד מסמלי האירוע.
המילים האחרונות |
|---|
|
|
בעת שצעד רבין מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, מלווה במאבטחיו, אנשי היחידה לאבטחת אישים, התקרב הרוצח, יגאל עמיר, תושב הרצליה וסטודנט למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, חובש כיפה בעל השקפה ימנית קיצונית, לעבר רבין וירה לעברו שלוש יריות מטווח קצר. שתיים פגעו ברבין, שלא לבש אפוד מגן, במרכז הגוף, ואחת במאבטחו יורם רובין. עמיר התמקם באזור הירידה מבמת העצרת אל החניה, בלא שעורר את חשדם של המאבטחים ושל השוטרים שהוצבו במקום. עמיר היה יכול לפגוע בשמעון פרס, שעבר בקרבתו זמן קצר קודם לרבין, אך נמנע מכך מאחר שראה בראש הממשלה רבין אובייקט משמעותי יותר לפגיעה. רבין הוחש אל מכוניתו והובל למרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי, שם נפטר מפצעיו כעבור 40 דקות. עמיר נעצר מיד במקום הרצח לאחר שהמאבטחים והשוטרים השתלטו עליו, בלא שהשתמשו בנשקם.
_-_TEENAGERS_LIGHTING_MEMORIAL_CANDLES_AFTER_HEARING_OF_THE_ASSASSINATION_OF_P.M._YITZHAK_RABIN.jpg)
לאחר שרופאי המרכז הרפואי תל אביב אשר טיפלו ברבין הכריזו על מותו בתום מאבק קצר על חייו, קרא מנהל לשכתו, איתן הבר, הודעה מטעם הממשלה לציבור, מחוץ לשערי בית החולים, ובה אישר את מותו של רבין. לשון ההודעה:
ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב.
הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב.
יהי זכרו ברוך.
ההודעה נוסחה בידי הבר בשיתוף שמעון פרס ומילותיה הראשונות, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", הפכו למטבע לשון. את המילה "בתדהמה" הוסיף יוסי שריד, כאשר הבר שאל לדעתו על נוסח ההודעה הסופי.[23]
על פי דבריו בחקירתו, עמיר סבר שהסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל. הוא תכנן למנוע את קידומם בידי ראש הממשלה, על ידי התנקשות בו. עמיר הודה במעשה וטען שפעל לבדו ועשה זאת "בקור רוח". ואת ההשראה לרצח רבין שאב מברוך גולדשטיין, שביצע את טבח מערת המכפלה. בפברואר 1994 נסע עמיר להלוויה של גולדשטיין. הוא שוחח עם חבריו של הרוצח, ועליהם אמר: "זה לא סתם ציבור פנאטי קיצוני, זה ציבור שמאוד לוחם בעד העם. מאוד חשובים לו ערכים... אחרי גולדשטיין זה התחיל. אז עלה לי הרעיון שצריך להוריד את רבין."[24] לדבריו לרצח קדמו שלושה ניסיונות קודמים שלא צלחו: בינואר, באפריל ובספטמבר 1995.
לדברי חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר שסייע לו בהכנות לביצוע הרצח, יגאל עמיר חשש כי השב"כ עוקב אחריו, ועל כן מידר את חגי אחיו מפרטים על זמן יציאתו ועל דרך הגעתו למקום העצרת. יגאל עמיר מילא בעצמו את מחסנית אקדחו לסירוגין בכדור מסוג הולופוינט ובכדור רגיל, מתוך חשש שרבין ילבש אפוד מגן, שאותו כדור ההולופוינט אינו חודר. בתחתית המחסנית סידר יגאל עמיר כדורים מיוחדים שהכין אחיו חגי, אליהם ייחס חגי יכולת חדירה טובה יותר. סמוך למקום העצרת ביצע יגאל עמיר תרגילים שונים כדי לוודא כי אינו תחת מעקב.[25] עמיר הסתיר את כיפתו בכיסו וניסה להתלבש בסגנון דומה לפעיל שמאל, לשם היטמעות בקהל.
ערך מורחב – הלוויית יצחק רבין
ארונו של רבין הוצב ברחבה שלפני משכן הכנסת בירושלים ואנשים רבים, שהגיעו למקום ביום ובלילה, המתינו בתור ארוך כדי לעבור על פני הארון. מרבית גופי החדשות העריכו את מספר העוברים על פני הארון במאות אלפים, אך היו גם הערכות נמוכות יותר (עשרות אלפים) וגבוהות יותר (עד למעלה ממיליון). זכורות במיוחד מילות הפרידה שאמר בעברית נשיא ארצות הברית ביל קלינטון: ”שלום, חבר”. טקס ההלוויה נפתח בשעה 14:00 בצפירה דומיה בת שני דקות שהושמעה במדינה כולה. צפירה זו הייתה הצפירה האחרונה שהושמע באופן חד פעמי (ולא בימי הזיכרון)
רבין נקבר בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. בהלווייתו השתתפו כ־40 ראשי מדינות ונשיאים.
נוסף על ההמונים שעברו על פני הארון והשתתפו בהלוויה, אלפי בני נוער התאספו במקום הרצח כדי להתייחד עם זכרו של רבין בשירים ובהדלקת נרות זיכרון (לימים הם כונו "נוער הנרות"). לאחר מכן עלו רבים לקברו ועשרות אלפים השתתפו בעצרת זיכרון לזכרו. שמה של כיכר מלכי ישראל שונה ל"כיכר רבין" ובמקום הרצח הוקמה אנדרטה לזכר רבין. גם חלק מהכתובות וציורי הקיר שנכתבו בזמן האבל מוצגים בכיכר. על שמו של רבין נקראו רחובות בכל הארץ, מרכז רפואי ובנייני ציבור.
לאחר מותו פורסמו בעיתונות הישראלית הספדים של מנהיגי ישראל והעולם המדגישים את הישגיו ומעמדו כמדינאי דגול, בהם הוא תואר כצבר טיפוסי, כאחד מאבות האומה וכמנהיג. למעשה, רצח רבין גרם לכך שהוא הפך לסמל מייצג של ערכי הסובלנות והדמוקרטיה, ושל חתירה להסכמי שלום.[26]
חוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע את יום י"ב בחשוון, מועד הרצח לפי הלוח העברי, כיום זיכרון ממלכתי, שיצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.
נוסף ליום זיכרון זה, נערכה במהלך השנים עצרת הזיכרון המרכזית לרבין, שאינה ממלכתית, במוצאי שבת הקרובים ל־י"ב בחשוון, בכיכר רבין בתל אביב. בעצרת לקחו חלק אנשי רוח ותרבות, פוליטיקאים ואמנים.
לאחר הרצח התברר כי רוני קמפלר, רואה חשבון במקצועו העובד במשרד מבקר המדינה, תיעד במצלמת וידאו את ההתנקשות ברגע התרחשותה. קמפלר השתתף בעצרת שבסופה נרצח רבין. לדבריו ביקש להנציח את האירוע לצורך הכנת סרט אישי, בהיותו צלם חובב. לקראת סיום העצרת הסתובב עם מצלמתו ברחבה הסמוכה למדרגות בית עיריית תל אביב, מאחורי בימת הנואמים, וצילם את הנעשה בה בזמן שנשמעו הנאומים על הבמה. כשראה שהצפיפות אינה מאפשרת לו לצלם, עלה לגג קניון "גן העיר" הסמוך, שממנו נשקפה אותה רחבה.[27] בין היתר התמקדה עדשת מצלמתו ביגאל עמיר, שהסתובב ברחבה. בהמשך הסרט נראה רבין יורד במדרגות ומתקרב למכוניתו, ועמיר מתקרב אליו עם אקדח שלוף ויורה בו בגבו. לאחר מכן תועדה המהומה המתפתחת במקום, עד שהצילום הסתיים בחטף.
קמפלר מסר את הקלטת שצילם לוועדת שמגר, ועל פי מכתב תודה שקיבל ממנה, לדבריו, סייעה הקלטת רבות לחקירת הרצח.[28] הקלטת שימשה גם ראיה במשפטו של הרוצח.
בדצמבר 1995, חודש וחצי לאחר הרצח, מכר קמפלר לחברת החדשות של ערוץ 2 ולעיתון "ידיעות אחרונות" שמונה דקות מתוך הסרט, אותן דקות גורליות שצילם ברחבה, מאחורי במת הנואמים ומגג בניין גן העיר. הקלטת זכתה לצפיית שיא בערוץ 2, וכן לפרסום עולמי לאחר שרשתות זרות שידרו קטעים ממנה.
- ערך מורחב – ועדת שמגר (רצח רבין)
בעקבות הרצח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ("ועדת החקירה לעניין רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל"). ב־28 במרץ 1996 פרסמה הוועדה את ממצאיה. היא מתחה ביקורת על תפקוד השב"כ בהגנת ראש הממשלה, אך שללה תאוריות קשר שהועלו באשר לרצח.
על ראש השב"כ, כרמי גילון, כתבה הוועדה: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ, התפטר מתפקידו מייד לאחר הרצח. גם בעניינו קבעה הוועדה כי לא מילא כראוי את תפקידו. הוועדה המליצה שבני להב, ראש היחידה לאבטחת אישים, "לא ימשיך במילוי תפקידו בשירות הביטחון הכללי", והוא פוטר מהשירות. הוועדה ציינה אנשי שב"כ נוספים שהתרשלו בתפקידם.[29]
על המהפך שחולל הרצח כתבה הוועדה:
מאז כינונה של מדינת ישראל היה כוחה בשילוב ובאיזון ההכרחיים בין טיפוח כוחה, לבין ההגבלות המוסריות שנטלה על עצמה. גאוותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הייתה בין השאר בכך שתופעות שליליות, כגון רצח פוליטי, אינן מצויות בתרבות הפוליטית שלה. ראינו את עצמנו משוחררים מלחצים של אלימות פנימית, שאפיינה לא אחת מדינות אחרות באזור. לא העלינו על דעתנו כי חשבונות פוליטיים או מחלוקות אידאולוגיות יוכרעו במדינת ישראל בלחיצה על ההדק. לא האמנו כי יישוב מחלוקות אידאולוגיות נמצא בטווח של ירייה. סירבנו להשלים עם המחשבה כי שפיכות דמים בין יהודים תהפוך להיות דרך שאיש או קבוצה, ויהיו קיצוניים ככל שיהיו, תתייחס אליה כאמצעי שניתן לנקוט בו במסגרת של מאבק פוליטי־אידאולוגי. האמנו כי כוחנו המוסרי יעמוד לנו לעצור את התהליכים השליליים.
שלוש יריות אקדח ב־4 בנובמבר 1995 שינו כליל את הנחות היסוד האמורות. מדינת ישראל שלאחר רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל, לא תשוב להיות מה שהייתה לפניו.
הממשלה, שהתכנסה עוד בליל הרצח, בחרה פה אחד בשמעון פרס לראש הממשלה בפועל, וב־22 בנובמבר הציג פרס את ממשלתו החדשה, שבה שימש גם שר הביטחון, והיא כיהנה עד לניצחונו של בנימין נתניהו במערכת הבחירות בשנת 1996.
האשמת מחנה הימין-דתיים
 |
ראו גם – תגובת החברה הדתית לרצח רבין |
לאחר הרצח החלו להישמע קולות רבים בשמאל,[30] אשר טענו כי האווירה הציבורית הטעונה ששררה לפני הרצח היוותה הסתה, ושהיה קשר ישיר או עקיף בינה ובין הרצח, וביקשו לנקוט אמצעים משפטיים (כגון העמדה לדין) כנגד רבנים ופוליטיקאים מהימין שלטענתם הסיתו לרצח. שופט בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן טען כי "כל הסימנים מעידים שהחלת דין רודף על ראש הממשלה מפי פוסקי הלכה כלשהם הביאה אחד שומר מצוות לידי שפיכות דמים".[31] השופט בדימוס אליהו מצא טען, שביטויי ההסתה שנשמעו בציבוריות הישראלית לפני מקרה הרצח השפיעו על הרוצח והכשירו את הקרקע לקראתו, וכראיה לדבריו הביא מדברי עמיר בחקירתו לאחר הרצח: ”כל מה שעשיתי לא הייתי עושה, אלא בגלל חובתי הדתית להגנת עם ישראל, מצד דין מוסר, שאליו השתייך רבין, כפי שנאמר על ידי הרבה רבנים”.[32][33][34]
למעשה, השיח העיתונאי לאחר מותו של רבין הבליט שתי זירות עימות מרכזיות בחברה הישראלית: חילוניים מול דתיים ושמאל נגד ימין. בעיני השמאל, פוליטיקאים מהימין התעלמו מהסיסמאות, מהשלטים ומהמיצגים האלימים בהפגנות הימין ואף שלהבו את ההמונים שפקדו את ההפגנות. חמור מכך, הם טענו שרבנים החילו על רבין ״דין רודף״ שהצדיק את גדיעת חייו כדי למנוע מסירת שטחים. מנגד, פוליטיקאים מהימין ומנהיגי ציבור ציוניים־דתיים טענו כי הם, למעשה, הקורבנות, משום שסומנו כאשמים ברצח על לא עוול בכפם.[26]
רבים בימין טענו כי מדובר בניצול פוליטי של הרצח, שעשה מתנקש בודד, ובניסיון לבלום את הביקורת נגד הסכמי אוסלו וספיחיהם.[35] הרב אליעזר מלמד נחקר בגין מכתב ששלח לרבנים בפברואר 1995 ובו כתב שלל סיטואציות בהן יחידים ייטלו את החוק לידיהם אך שאל אם יש מקום "שחכמי ישראל וראשי הציבור צריכים להזהיר את רוה"מ ואת שרי הממשלה, שאם ימשיכו למסור את תושבי יש"ע לשלטון מרצחים, על פי ההלכה יהיה הכרח להעמידם למשפט ציבורי ולהענישם כדין של מוסר".[36] לא הוגש נגדו כתב אישום. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אמר לימים שלא הוכח כי הסתה גרמה לרצח.[37]
נוער הנרות
- ערך מורחב – נוער הנרות
במהלך תקופת ה"שבעה" לאחר הרצחו של ראש הממשלה פקדו נערים ונערות רבים את כיכר מלכי ישראל, בתי ספר ומרכזי ערים נוספות, כשהם מדליקים נרות נשמה רבים, מניחים פרחים ושרים שירי אבל לצד תמונתו של ראש הממשלה המנוח. נוער הנרות הביע את דעותיו ורגשותיו באמצעות כתיבה על קירות המקיפים את הכיכר. התופעה הפתיעה רבים מהמבוגרים בחברה הישראלית אשר הניחו שהנוער הישראלי מנותק ויהיה אדיש לרצח.
התגובה החרדית
פסקה זו אינה כוללת מקורות או הערות שוליים, ואף שהמידע בה כנראה אמין רצוי להוסיף לו מקורות.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (22 במאי 2023)
בציבור החרדי התחולל מעבר מהיר מהלם לתגובת נגד. בימים הראשונים שאחרי הרצח היה זעזוע עמוק, שבוטא על ידי המודיע, יומון אגודת ישראל, בדרך חריגה. רבין זכה להצמדת 'ז"ל' לשמו, דבר שאינו מקובל בו כאשר מדובר באישים חילוניים. יתד נאמן, ביטאון הליטאים, נתן לאירוע כותרת ראשית גדולה ביותר: "תדהמה וזעזוע! זו התחושה הראשונית לאחר פרסום הידיעה הרשמית על הרצח המזוויע של ראש הממשלה יצחק רבין", הכריז העיתון. אחר כך הופיעה ב"יתד נאמן" נימת התנצלות שלא היה בכותרת הגדולה משום השתתפות ב"אבל הלאומי" (המירכאות במקור).
השפעת הרצח על תהליך השלום
קשה להעריך את השפעתו של הרצח ביחס למציאות שהייתה נוצרת אילולא בוצע. עם זאת, בניגוד לדעה הנפוצה, נראה כי מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי נמחו תהליכים שאיימו על יכולת העמידה בהסכם אוסלו גם אילולא הרצח.[38] "מדד השלום", המודד את תמיכת הציבור הישראלי בשלום, הראה ירידה של כ־15% בשנה שקדמה לרצח.[38] לדברי משה יעלון, רבין עמד לעצור את הסכמי אוסלו לאחר שהתברר כי ערפאת עומד מאחורי הטרור.[39]
היו שטענו שבטווח הרחוק השיג הרצח את תכליתו. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון טען שאילולא נרצח רבין, היה מושג הסכם שלום מקיף בין ישראל לפלסטינים בתוך שלוש שנים.[40]
בבחירות שלאחר הרצח התייחסה סיסמת הבחירות של הימין לשלום: "עושים שלום בטוח", אולם תשדירי הבחירות לא כללו התייחסות לרצח ולטראומה ממנו.[41]
השפעת הרצח על המפה הפוליטית
סקרים שנערכו בתקופה שלפני הרצח הראו תמיכה ציבורית רחבה ביותר לימין ולבנימין נתניהו. בין אמצע 1994 לאמצע 1995 הוביל נתניהו על רבין בעקביות, בהפרשים משתנים.[42][43] תוך ימים אחדים חלה הידרדרות ברורה בתמיכה הציבורית בנתניהו,[44] ולאורך החודש לאחר הרצח היה ברור כי פרס מוביל על נתניהו בכ־30%.[44][45] עם זאת, לא היה שינוי בהרכב המחנות הפוליטיים בישראל.[44] בינואר 1996 החל שינוי במגמה, אף שפרס עוד הוביל בכ־20%,[46] והפיגועים שהתרחשו עד הבחירות הטו את הכף לטובת נתניהו, ברוב קטן ביותר.[47]
בועז העצני טען: "אי אפשר להגזים בחומרת הנזק שגרם רצח רבין לעם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל". לדבריו: "רבין עמד לנחול תבוסה מוחצת בבחירות 1996, שהייתה מובילה להתמוטטות הלגיטימציה להסכמים... הרצח מנע הכרעה בדעת הקהל נגד ההסכמים ואיפשר את המשך ההידרדרות".[39]
יונה יהב, ראש עיריית חיפה, טען בשנת 2012 כי "לא קיים בהיסטוריה רצח פוליטי שהצליח כל כך כמו רצח רבין. רוב העם הפך ימני, השיח הפוליטי הפך להיות לגמרי ימין. הפסקנו לחלוטין את השיח עם שכנינו ועם הפלסטינים תושבי ישראל. גרמנו להתרחקות של הדור הצעיר בארצות הברית ממדינת ישראל. התחלנו להימאס על המועמדים לנשיאות בארצות הברית".[48] דבריו נוגדים את הראיות לפיהן לא חל שינוי בהרכב המחנות הפוליטיים בישראל והתמיכה הציבורית בנתניהו, מנהיג הימין באותה עת, ירדה בעשרות אחוזים בעקבות הרצח.[44]
.jpg)
חמישה אנשים הועמדו לדין בעקבות הרצח, אך איש מלבד יגאל עמיר לא הואשם ברצח באופן ישיר. הועמדו לדין:[49]
- יגאל עמיר, שהורשע ברצח יצחק רבין ונידון למאסר עולם על הרצח ולעוד שש שנות מאסר על פציעת מאבטחו של ראש הממשלה. במשפט נוסף (עם אחיו חגי ועם דרור עדני) נידון לעוד חמש שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמרו לשמונה שנים), על השתתפות בקשר לרצח רבין, על קשירת קשר לביצוע פיגועי טרור נגד פלסטינים ועל ייצור והחזקת נשק שלא כחוק. העונשים נגזרו עליו במצטבר. בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על־תנאי ממאסר, תשס"א–2001, ונקבע בו שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי־אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. החוק לא פגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר.
- חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, הורשע בקשירת קשר לרצח ראש הממשלה ובהחזקת נשק, ונגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר (שלאחר ערעור המדינה הוחמר ל־16 שנים). בהיותו בכלא נידון (בשנת 2006) למאסר של שנה (מתוכה חצי שנה לריצוי נוסף למאסרו הקיים וחצי שנה בחופף) ושמונה חודשים על־תנאי בגין איומים על ראש הממשלה אריאל שרון. בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה ב־2006, והוא שוחרר במאי 2012.
- מרגלית הר־שפי, ממכרותיו של יגאל עמיר, הורשעה באי־מניעת פשע, על כך שידעה על כוונתו של הרוצח ולא דיווחה על כך למשטרה. נגזר עליה עונש של 24 חודשי מאסר, מהם תשעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה מאסר על־תנאי. ראש השב"כ עמי אילון המליץ לחון אותה, ולימים נימק זאת בטענה שעל סמך המידע המודיעיני שנחשף לו, היא לא ידעה על כוונת הרצח.
- אבישי רביב, סוכן של השב"כ,[50] הואשם אף הוא באי־מניעת פשע, בטענה שידע על כוונותיו של יגאל עמיר ולא דיווח עליהן למפעיליו, אך זוכה במשפט. במסגרת תפקידו הסית רביב נגד רבין, לרבות הפצת תמונתו במדי האס אס לאמצעי התקשורת. בגין ההסתה הוא לא הועמד לדין, כי היא התבצעה במסגרת פעילותו כסוכן. הקטין שהכין את התמונה נידון לשלושה חודשי מאסר על־תנאי ול־150 שעות עבודה בשירות הציבור. קטין נוסף שהניף אותה בהפגנה ב־5 באוקטובר של אותה השנה נידון לשלושה חודשי מאסר על־תנאי ולקנס של 900 ש"ח. שמם אסור בפרסום.[51]
- דרור עדני, חברו של יגאל עמיר, נידון לשבע שנות מאסר, על קשר לרצח ראש ממשלה ועל קשר לפגוע בערבים, וריצה אותן במלואן עקב קביעת ועדת השחרורים כי עדני מסוכן לציבור ולכן אין לקצר את עונשו. עדני טען לאורך כל השנים כי הוא חף מפשע, ובצאתו מהכלא אמר שהיה קורבן לעלילה כמו זאת שנרקמה סביב אלפרד דרייפוס[52]. מאז שב לאלמוניותו שמלפני הרצח.
- דנה אריאלי־הורוביץ, יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005.
- יורם פרי, יד איש באחיו – רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל, הוצאת בבל, 2005.
- מחזור 95' – אנתולוגיה ספרותית בעקבות רצח יצחק רבין, הוצאת דרור לנפש, 2013. עורכים: ברק סלע, ירדן בן־צור ואלון בר.
- דביר קריב, יצחק – רצח רבין: הסיפור שלא סופר, טפר הוצאה לאור, 2015.
- דנה אריאלי (עורכת), אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין, מכון טכנולוגי חולון ועמותת נט״ל, תל אביב, 2015.
- חזי כאלו, דמו הותר – רצח רבין: עדות מבפנים, ידיעות ספרים, 2021.
- אשר אילני, התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 2004.
- Dan Ephron, Killing a King: The Assassination of Yitzhak Rabin and the Remaking of Israel, W. W. Norton & Company 2015.
-
רצח יצחק רבין, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט - מיוחד: סרטון רצח רבין כפי שטרם נראה, באתר ynet, 24 באוקטובר 2007
- מידע על רצח יצחק רבין בקטלוג הספרייה הלאומית
- יצחק רבין סליחה ששתקנו, אוסף טבנקין, 1995, הספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף דברי דפוס על רצח יצחק רבין, בספרייה הלאומית
- גלריית תמונות מהפגנות הימין לפני רצח רבין, באתר הנוער העובד והלומד
- יוסף אורן, השתקפות רצח רבין בסיפורת הישראלית, כתב העת נתיב (גיליון 100, ספטמבר 2004)
- גלעד סרי לוי, רצח רבין, מלחמת התרבות ופרשנותה, ביקורת על ספרו של יורם פרי "יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" אוקטובר 2006
- חדשות 2, "השעה 23:15, רה"מ יצחק רבין נפטר" – מהירייה עד ההכרזה: השידור מליל רצח רבין, באתר מאקו, 25 באוקטובר 2015
עופר אדרת, 20 שנה לרצח יצחק רבין: ההסתה שקדמה לפייסבוק, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2015
יובל גנור, משדר מיוחד במלאות עשרים שנה לרצח רבין, כולל הקלטות משידורי רשת ב' בליל הרצח, באתר iCast, 31 באוקטובר 2015- רצח רבין, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2023
- רוני שכטר ברן (עורכת), בתדהמה: רצח ראש הממשלה יצחק רבין (אסופת זיכרון) (אורכב 05.10.2018 בארכיון Wayback Machine), הוצאת מרכז יצחק רבין, 2018
- אוהלי זכור של דרור ישראל (אורכב 17.06.2019 בארכיון Wayback Machine)
- עמיחי אתאלי, כך נרקם רצח רבין בראשו של יגאל עמיר: גילויים חדשים, באתר ynet, 15 בספטמבר 2019
- יזהר באר, "בסוף יגאל עמיר ישוחרר, בעוד 20 שנה אולי גם ידליק משואה", באתר הארץ, 31 באוקטובר 2019
רצח יצחק רבין - משדר חדשות הערוץ הראשון - 04.11.1995, סרטון בערוץ "shaidaniel1", באתר יוטיוב- ערוץ 2: המשדר המלא לסיקור רצח רבין, 4.11.1995, סרטון בערוץ "החדשות הישנות", באתר יוטיוב (אורך: 05:41:04)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
