אהרן אמינוף

אהרן אמינוף (28 באוקטובר 1938 – 27 במרץ 2025) היה שופט שכיהן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. כיהן כמזכיר של שלוש ועדות חקירה ממלכתיות: "ועדת עציוני", "ועדת ויתקון" ו"ועדת אגרנט". בצעירותו היה כדורגלן בבית"ר ירושלים.

אהרן אמינוף

לידה	28 באוקטובר 1938 ירושלים, פלשתינה (א"י)
פטירה	27 במרץ 2025 (בגיל 86) עֲפוּלָה, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית
תקופת כהונה	1979–2008 (כ־29 שנים)
תקופת פעילות	1966–2008 (כ־42 שנים)
תפקידים בולטים	שופט בית משפט השלום בעפולה שופט בית המשפט המחוזי בנצרת סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת
השתייכות	מערכת בתי המשפט הישראלית
בן או בת זוג	עירית אמינוף
ילדים	הראל נוף

ראשית דרכו

אהרן אמינוף נולד בירושלים בשנת 1938 להורים שעלו ארצה מאוזבקיסטן בקיץ 1936. הוריו יצאו בדרכם לארץ ברגל מסמרקנד בשנת 1933 והגיעו לארץ, בדרכי ההעפלה של יהודי בוכרה, בנדודים דרך אפגניסטן, איראן והודו. אמינוף גדל בשכונת הבוכרים בירושלים. עד גיל עשר למד בתלמוד תורה "נזר ישראל" ובתום מלחמת העצמאות עבר ללמוד בבית הספר היסודי "עירוני לבנים" בירושלים. בשנת 1953 החל את לימודיו התיכוניים בגימנסיה "כרמיה" בירושלים.

בשנת 1957 התגייס לצה"ל, תחילה במסגרת של"ת מוקדם בגרעין נח"ל של תנועת הנוער בית"ר ולאחר מכן שירת בנח"ל ובפיקוד המרכז. השתחרר מצה"ל בשנת 1960.

בין השנים 1962 ל-1966 למד בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בזמן לימודיו עבד במשרד הראשי של המוסד לביטוח לאומי בירושלים.

קריירה ספורטיבית

בצעירותו היה אהרן אמינוף כדורגלן – חלוץ מרכזי בקבוצת בית"ר ירושלים. הוא החל את דרכו כשחקן בקבוצת "מכבי ירושלים", בגיל 15 וחצי. לאחר שנתיים עבר לקבוצת בית"ר ירושלים תחת המאמן ארנסט "וורמש". נודע בבעיטותיו החזקות וכונה "המפציץ החום". אהרון אמינוף נמנה עם שחקני בית"ר המפורסמים במשך 17 שנה בין השנים 1955 ל-1972 ובאמתחתו 80 הופעות ולמעלה מ-150 שערים מתועדים במדי בית"ר.^[1] בשנים 1971 ו-1972 אימן את קבוצת הכדורגל של המוסד לביטוח לאומי.

קריירה משפטית

עם סיום לימודיו בשנת 1966 התמחה אמינוף במוסד לביטוח לאומי וקיבל רישיון לעריכת דין בשנת 1968. בשנת 1969 התקבל לעבודה בהנהלת בתי המשפט בירושלים. הוא הקים את המחלקה לביקורת פנימית בהנהלת בתי המשפט ועמד בראשה. בתחום אחריותו היו כל בתי המשפט במדינה, לרבות המשרד הראשי של הנהלת בתי המשפט. בין השנים 1970 ל-1972 היה אחראי גם על הביקורת הפנימית של בתי המשפט הערביים באזור יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני.

בשנת 1971 נתמנה ליועץ מקצועי ומזכיר של "ועדת עציוני", שהייתה ועדת חקירה ממלכתית לחקירת השחיתות בליגה הלאומית לכדורגל. בשנת 1972 נתמנה למזכיר "ועדת ויתקון", שהייתה ועדת חקירה ממלכתית לחקירת פרשת "נתיבי נפט". באותה שנה התפטר מעבודתו בהנהלת בתי המשפט והחל לפעול כעורך דין פרטי. ב-1 באוקטובר 1973 חזר לשירות המדינה וב-6 באוקטובר, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גויס לשירות מילואים. אחרי המלחמה מונה לסגן מזכיר "ועדת אגרנט", שהייתה ועדת חקירה ממלכתית לחקר מלחמת יום הכיפורים. עבודת הוועדה ארכה ארבעה עשר חודשים ברציפות. במקביל המשיך בעבודתו השוטפת כמנהל המחלקה לביקורת פנים בהנהלת בתי המשפט.

לאחר סיום עבודתו ב"ועדת אגרנט" יצא בשנת 1975 עם משפחתו לשליחות בת שנתיים מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית לאוסטרליה. מגוריו היו במלבורן והוא פעל לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה במדינות ויקטוריה, ניו סאות' ויילס, קווינסלנד, אוסטרליה הדרומית וכן בקנברה הבירה.

עם שובו לישראל, בשנת 1977, חזר לעבוד בהנהלת בתי המשפט ובדצמבר 1979 מונה לשופט בבית משפט השלום בעפולה, לשם עקר עם משפחתו מירושלים. בשנת 1983 נתמנה כשופט בפועל בבית המשפט המחוזי בנצרת, ולאחר מכן במינוי של קבע. בשנת 2002 נתמנה לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. הוא ביקר דרך קבע בבתי הכלא בצפון הארץ על מנת לבדוק את תנאי החזקת האסירים בהם. במשך חמש שנים שימש יושב ראש של ועדת השחרורים לאסירים. למעלה מעשר שנים שימש כראש ההרכב – אב בית דין – במשפטי פשעים חמורים.

כשופט עסק גם בתחום המשפט האזרחי, במשפטים מנהליים ומסחריים ובערעורים, כדן יחיד, על החלטות בית המשפט לענייני משפחה.

במקביל למשרתו השיפוטית בבית המשפט כיהן כאב בית דין בבית דין צבאי בדרגת רב-סרן.

בנוסף לתפקידיו השיפוטיים שימש בין השנים 1982 ל-1991 כמרצה לענייני משפט באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל. כמו כן שימש בהתנדבות כמרצה אורח במכללה האקדמית לחינוך אורנים, בבתי ספר, בקיבוצים ובמושבים.

בשנת 2006 דן יחד עם שתי שופטות במשפט של אב שאנס במשך שנים את בתו המאומצת, וכתב בהכרעת הדין: "ייתכן שבמשך השנים, משהייתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, על אף שבגרה והבינה כבר שהמעשים אסורים - ולכן היא לא התחמקה מן הנאשם וגם לא טרחה לספר על מעשי הנאשם ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר אירוסיה וכשעמדה להינשא, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה. אף שזו השערה ואפילו השערה הגיונית, אינני יכול לקבוע מסמרות בעניין זה". פסק דין זה זכה לכינוי "הנאנסת שנהנתה" ועורר ביקורת רבה כלפי אמינוף. לדבריו, לא היה בדבר מאום, ועמיתותיו ביקשו ממנו סליחה.^[2][3]

ב-28 באוקטובר 2008, במלאת לו שבעים שנה, פרש לגמלאות.

בסוף 2023 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "יושב על מִדִּין".^[4]

חיים אישיים

במהלך לימודיו, בשנת 1965, נשא לאישה את עירית מלברגר שנודעה לימים כמרצה, סופרת וחוקרת המקרא, התלמוד ומחשבת חז"ל. התגוררו בעפולה ונולדו להם שני בנים ובת, בהם השחקן הראל נוף.^[5] אהרן הוא אחיו של שחקן העבר בכדורגל יוסי אמינוף ויש לו אח נוסף בשם משה.^[5]

אהרן אמינוף נפטר ב-27 במרץ 2025 והובא לקבורה בבית הקברות בעפולה.

לקריאה נוספת

• אהרן אמינוף, יושב על מִדִּין, 2023

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אהרן אמינוף בוויקישיתוף

• אהרן אמינוף, באתר הרשות השופטת
• יובל יועז, אמינוף: שתי השופטות מנסות להתנער מאחריות, באתר הארץ, 9 ביולי 2006
• יובל יועז, מתמחיו של אמינוף: מדובר ברצח אופי, באתר הארץ, 7 ביולי 2006
• יובל יועז, אמינוף: ברק מונע ממני לפרסם גירסתי, באתר הארץ, 4 ביולי 2006