Loading AI tools
מלחמה שפרצה בין ישראל למדינות ערב ביום כיפור, שנת 1973 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; מלחמת 73'; מלחמת יום הדין; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְבּ אֻכְּתוֹבַּר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים י' בתשרי ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד כ"ח בתשרי ה'תשל"ד, 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני, ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן בתום מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, אף שהרוב המכריע של הנפגעים בחזית הסורית היה במקביל למערכה בדרום.[ב]
 | |||||||||||||||||||||
| בכיוון השעון מלמעלה: מטוס נשר ישראלי חג מעל רמת הגולן, חייל ישראלי, סגן אפרים חמיאל מחטיבה 274 מתפלל בסיני על רקע תנועת טנקים,[2] פינוי פצועים ישראלים במסוק יסעור, הנפת דגל מצרים לאחר הצליחה המצרית את תעלת סואץ בתחילת המלחמה, חייל צה"ל מניף את תמונתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, טנק ישראלי עולה על דוברת תמסח לקראת צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב | |||||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמה הקרה | |||||||||||||||||||||
| סוג העימות | מלחמה | ||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים) | ||||||||||||||||||||
| מלחמה לפני | מלחמת ההתשה | ||||||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת לבנון הראשונה | ||||||||||||||||||||
| מקום |
רמת הגולן ודרום סוריה חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ | ||||||||||||||||||||
| תוצאה |
| ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
| מלחמת יום הכיפורים |
.webp)
פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את המודיעין של צה"ל בראשות האלוף אלי זעירא, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב־1967, פיתח את "הקונספציה", ולא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, לאחר ההתאוששות מההלם הראשוני, ועל אף ספיגת אבדות כבדות, הצליח צה"ל להדוף את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, לצלוח את תעלת סואץ בדרום ולכתר את הארמייה השלישית.[9]
מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית דינמית ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, שאף חימשה אותה ברכבת אווירית. המלחמה הייתה למוקד מתח בין-גושי. ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית.
למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות: בזירה הפנים-ישראלית – היא הביאה להקמת ועדת אגרנט ולהדחתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא, ולמשבר פוליטי חריף בשל הרוחות הסוערות בחברה הישראלית, שגרם להתפטרות ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, פחות משנה לאחר המלחמה; ולצד משבר כלכלי שבא לאחריה, נתפסת המלחמה כגורם מרכזי שהוביל למהפך הפוליטי ב-1977.
בתחום המדיני, המלחמה הובילה להסכמי הפרדת כוחות ברמת הגולן שנשארו על מכונם שנים רבות. בדרום נסתיימה המלחמה בהסכם הפרדת כוחות שכלל נסיגה ישראלית מתעלת סואץ, בהמשך להסכם הביניים שכלל נסיגה נוספת ולבסוף להסכם השלום בין ישראל למצרים.
לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".[10]
כישלון הצבא המצרי במלחמת ההתשה והתוצאות הטקטיות הטובות בחלק גדול מפעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, הגבירו את תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".משפט שאף היה סיסמת מפלגת המערך בקמפיין הבחירות לכנסת השמינית.[11]
לעומת זאת, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.
בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפס בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1971–1972 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקני, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. לפי דעה אחרת, סאדאת הוא שלא השיב להצעה אמריקאית להסדר ביניים שבסופו ישראל תסכים לריבונות מצרית על כל סיני עם נוכחות זמנית ביטחונית ישראלית במספר אתרים בסיני.[12][13][14] סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, הצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה, ופעל להתעצמות צבא מצרים.[15] הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"[ג]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.
מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר תיאר כך את מטרת המלחמה בעיני סאדאת אשר יזם אותה: "איש לא הבין בתחילה שסאדאת לא כיוון לניצחון, אלא לשינוי בשיווי המשקל במשא ומתן שרצה לפתוח בו. הוא העריך שהלם המלחמה יאפשר לשני הצדדים, ישראל ומצרים כאחת, להראות גמישות שלא הייתה אפשרית כל עוד ישראל ראתה את עצמה עליונה מבחינה צבאית, בעוד מצרים הייתה משותקת בביזוי לאומי".[17]
מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה מוצהרת משותפת לכיבושים נרחבים, אך מנהיג מצרים, כאמור, החזיק בינו לבין עצמו ביעד אסטרטגי מפוכח וזהיר הרבה יותר. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ בה הכוחות המצרים ייהנו ממטרית ההגנה האווירית שממערב לתעלת סואץ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים.[18] תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן.[19] הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים.
הכישלון הצבאי הערבי במלחמת ששת הימים זעזע את העולם הערבי כולו, בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב וביקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נענו לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו עיראק, לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה וכווית. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמצעי לחימה תוך התייעצות עם עמיתיהן המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל.
בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין, מלך ירדן, עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית.
עקב הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת, שלח חוסיין את חיל המשלוח הירדני בסדר גודל דיוויזיוני. כוח זה השתלב בקרבות השריון שהתנהלו בשטח סוריה נגד כוחות צה"ל וסייע בעצירת תנופת ההתקדמות של צה"ל מזרחה לעומק סוריה.
ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן.
מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של ליאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הנמוך יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות ניאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן.
ישראל נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהנו לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון כנשיאים. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בווייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.
ערך מורחב – סדר הכוחות של צה"ל במלחמת יום הכיפורים| מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים[21] | ||
|---|---|---|
| תפקיד | שם | הערות |
| ראש המטה הכללי | דוד אלעזר (דדו) | |
| סגן הרמטכ"ל | ישראל טל | |
| עוזר הרמטכ"ל | רחבעם זאבי | מונה במהלך המלחמה |
| עוזר הרמטכ"ל | אהרן יריב | מונה במהלך המלחמה |
| מפקד חזית הדרום | חיים בר-לב | מונה במהלך המלחמה |
| מפקד מרחב שלמה | ישעיהו גביש | מונה במהלך המלחמה |
| אלוף פיקוד הצפון | יצחק חופי | |
| אלוף פיקוד המרכז | יונה אפרת | |
| אלוף פיקוד הדרום | שמואל גונן | |
| מפקד חיל האוויר | בני פלד | |
| מפקד חיל הים | בנימין תלם | |
| ראש אגף המודיעין | אלי זעירא | |
| ראש אגף כוח אדם | הרצל שפיר | |
| ראש אגף אפסנאות | נחמיה קין | |
| מפקד גייסות השריון ומפקד אוגדה 162 (עוצבת הפלדה) בסיני | אברהם אדן | |
| קצין חי"ר וצנחנים ראשי | עמנואל שקד | |
| קצין הנדסה ראשי | יצחק בן דב | |
| קצין תותחנים ראשי | נתן שרוני | |
| קצין שריון ראשי | מרדכי ציפורי | מונה במהלך המלחמה |
| קצין חימוש ראשי | אלעזר ברק | |
| קצין קשר ראשי | שלמה ענבר | |
| קצין רפואה ראשי | משה קורדובה | |
| קצין הספקה ראשי | יוחנן גור | |
| ראש הגנה אזרחית | אורי רום | |
| מפקד אוגדה 36 (עוצבת הבזלת) ברמת הגולן | רפאל איתן | |
| מפקד אוגדה 210 ברמת הגולן | דן לנר | |
| מפקד אוגדה 146 (עוצבת המפץ) ברמת הגולן | משה (מוסה) פלד | |
| מפקד אוגדה 252 (עוצבת הכוחות המשוריינים בסיני) ב | ||
