ערבים

ערבים (בערבית: عَرَب – עַרַבּ) הם קבוצה אתנית-תרבותית מגוונת שמקורה ההיסטורי בשבטים נוודיים מחצי האי ערב. כיום הם מזוהים בעיקר עם השפה הערבית ועם תרבות ערבית משותפת. הערבים הם הקבוצה העיקרית שמאכלסת את העולם הערבי במערב אסיה ובצפון אפריקה, אולם קהילות ערביות גדולות נמצאות גם בחלקים שונים של העולם.^[44]הזהות הערבית מבוססת על השפה הערבית, תחושת שותפות תרבותית והזדהות היסטורית עם המרחב הערבי – הכולל 22 מדינות חברות בליגה הערבית – ומושתתת גם על זהות לאומית, תרבותית ולעיתים דתית.^[45] אף שהרוב בקרבם מוסלמי, הזהות הערבית כוללת גם נוצרים, דרוזים וקבוצות מיעוט נוספות. סוגיות מוצא והשתייכות ממשיכות לעמוד במרכז הדיון ההיסטורי והסוציולוגי.^[46]

המונח "ערבי" מפנה לכאן. לערך העוסק באי במפרץ הפרסי, ראו ערבי (אי).

ערבים
عرب

אוכלוסייה
‏[1][2]–420 מיליון[3][4] * הליגה הערבית: 350 מיליון[5][6] * הפזורה הערבית: ~50 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ברזיל: 11,600,000–20,000,000[7][8][9] צרפת: 5,500,000–7,000,000[10][11] טורקיה: 5,000,000[12] ארגנטינה: 3,500,000[13] קולומביה: 3,200,000[14] ארצות הברית: 2,097,642[15] ישראל: 2,080,000[16] צ'אד: 1,800,000[17] איראן: 1,600,000–4,000,000[18][19] ונצואלה: 1,600,000[20] גרמניה: 1,401,950[21] ספרד: 1,350,000[22] מקסיקו: 1,100,000[23] צ'ילה: 800,000[24] קנדה: 750,925[25] איטליה: 705,968[26] שוודיה: 543,350[27] בריטניה: 500,000[28] אוסטרליה: 500,000[29] הולנד: 480,000–613,800[30] חוף השנהב: 300,000[31] הונדורס: 280,000[32] אקוודור: 170,000[33] ניז'ר: 150,000 (2006)[34] דנמרק: 121,000[35] אינדונזיה: 118,866 (2010)[36] אל סלבדור: 100,000[37] אריתריאה: 80,000 (2010)[38] אורוגוואי: 75,000[39] טנזניה: 70,000[40] קניה: 59,021 (2019)[41] סומליה: 30,000[42]
שפות
ערבית
דת
בעיקר: אסלאם (סוני שיעי איבאדי) מיעוט משמעותי: נצרות (נצרות יוונית-אורתודוקסית רומית קתולית מלכיתית יוונית-קתולית מארונית קתולית פרוטסטנטית) מיעוט קטן: דרוזים יהדות בהאיים היסטורית: פגאניזם ערבי (נבטית)
קבוצות אתניות קשורות
עמים אפרו-אסיאתיים ושמיים אחרים של המזרח התיכון וצפון אפריקה[43]

הערבים חיים בסהר הפורה כבר אלפי שנים.^[47] במאה ה-9 לפני הספירה, כתבים אשוריים מזכירים ערבים שחיו בלבנט, במסופוטמיה ובחצי האי ערב.^[48] במזרח הקדום הקימו הערבים ציוויליזציות חשובות החל משנת 3000 לפני הספירה, כמו דילמון (במפרץ הפרסי), גֶּרָה (ביוונית עתיקה: Γέρρα; במזרח ערב) ומָגָן (עומאן של ימינו), והם מילאו תפקיד מרכזי במסחר בין מסופוטמיה לאזור הים התיכון.^[49] שבטים בולטים נוספים כוללים את מדין, עד ותמוד שמוזכרים במקרא ובקוראן. מאוחר יותר, בשנת 900 לפני הספירה, שבט הקדריים קיים קשרי מסחר קרובים עם מדינות הכנענים והארמים הסמוכות, ושטחם השתרע ממצרים התחתונה ועד דרום הלבנט.^[50] בתקופה שבין 1200 לפני הספירה ל-110 לפני הספירה התפתחו בחצי האי ערב ממלכות עוצמתיות כמו שבא, ליחיאן, מיניאן, קטבאן, חצרמות, אווסאן וחמייר.^[51] על פי מסורת הדתות האברהמיות, הערבים הם צאצאיו של ישמעאל.^[52]

בעת העתיקה, שבטים ערביים הקימו ממלכות עצמאיות ברחבי המזרח התיכון לצד האימפריות הגדולות של התקופה. הנַבַּטִים, שבט שמקורו בחצי האי ערב, דיבר ערבית אך כתב בארמית,^[53][54] הקימו ממלכה סביב העיר פטרה והיא הייתה למרכז מסחרי חשוב בדרך בין ערב והים התיכון.^[55] באזור סוריה של היום, המלכה זנוביה מפלמירה הרחיבה את שליטתה ובשנת 271 לספירה השתלטה על סוריה, ערב פטראה, מצרים וחלקים מאנטוליה.^[56] שבטים ערביים נוספים התיישבו באזורים שונים: האיטוראים – שבט שמקורו בחצי האי ערב^[57] התיישב בלבנון, בסוריה ובצפון ארץ ישראל – וחי שם במהלך התקופות ההלניסטית והרומית. במקורות רומיים הם מתוארים כשבט של לוחמים ושודדי דרכים.^[58][59] ממלכות אוסרואנה וחטרא, שגם הן נוסדו על ידי שבטים ערביים, פרחו בצפון מסופוטמיה.^[60] השבטים האלה נחשבים ערביים על פי המקורות העתיקים בשל מוצאם הגאוגרפי מחצי האי ערב, השפה הערבית או הדיאלקטים הקרובים לערבית שבהם השתמשו, והזיהוי שלהם כערבים במקורות רומיים ופרסיים.^[61][62] האימפריה הפרסית-הסאסנית הכירה בנוכחות הערבית הזאת וקראה לאזור שבו חיו ערבים "ארבאיסטאן" – ארץ הערבים.^[63] גם בעיר אמסה (חומס של היום) בסוריה שלטה משפחת מלוכה ערבית החל מהמאה הראשונה לפני הספירה.^[64] לקראת תום התקופה העתיקה, השבטים הערביים התנוכים, הסליחידים, הלכמידים, כינדה והגסנידים הפכו לכוחות דומיננטיים בלבנט, במסופוטמיה ובחצי האי ערב, ורובם אימצו את הנצרות.^[65]

במאה ה-7 לספירה, עליית האסלאם שינתה את המבנה הפוליטי של המזרח התיכון. הדת איחדה את השבטים הערביים תחת מסגרת פוליטית אחת ויצרה כוח צבאי ופוליטי מאורגן. תחת הח'ליפות הראשונות – הראשידים, האומיים, העבאסים והפאטמים – התרחבה השליטה הערבית-מוסלמית על פני שטחים נרחבים.^[66] הכיבושים הערביים הביאו לנפילת שתי האימפריות הגדולות של התקופה: הביזנטית איבדה את מצרים, סוריה וצפון אפריקה,^[67] והסאסנית הפרסית קרסה לחלוטין בעקבות כיבושי צבאות מוסלמיים במאה השביעית.^[68] במקביל, אוכלוסיות ערביות גדולות היגרו לאזורים שנכבשו – למגרב, ללבנט ולמסופוטמיה – ושם הן התיישבו לצמיתות, דבר שתרם להפצת השפה והתרבות הערבית ברחבי האימפריה.^[69] בשיא התרחבותן, השטחים תחת שלטון ערבי-מוסלמי השתרעו מדרום צרפת ועד מערב סין.^[70]

במאות מאוחרות יותר, ובעיקר בתחילת המאה ה-20 עם היחלשות האימפריה העות'מאנית, החלה להתפתח בקרב הערבים תודעה לאומית. מתוך תסכול מהשלטון העות'מאני ומתוך חיקוי התנועות הלאומיות באירופה, נוצרו תנועות עצמאות ערביות שראו בשפה, בהיסטוריה ובתרבות המשותפת בסיס זהות פוליטי.^[71] המרד הערבי נגד העות'מאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה היה הביטוי הפעיל הראשון למאבק הלאומי הזה.^[72] לאחר המלחמה ופירוק האימפריה העות'מאנית, הוקמה הליגה הערבית בשנת 1945 כמסגרת פוליטית שמטרתה לקדם "מולדת ערבית מאוחדת".^[73]

ערבים ממרוקו ועד עיראק חולקים מאפיינים תרבותיים ולשוניים משותפים המבוססים על השפה הערבית, מורשת היסטורית דומה וזהות תרבותית.^[74] המאפיינים המשותפים האלה יוצרים לאזור זהות תרבותית מובחנת, אף על פי שקיימים הבדלים פוליטיים, חברתיים וכלכליים משמעותיים בין המדינות השונות.^[75] הערבים פיתחו תרבות עשירה הכוללת ספרות, מוזיקה, אמנות ואדריכלות ייחודיות, ותרמו תרומות משמעותיות למדע, לפילוסופיה ולרפואה, במיוחד בתקופות מסוימות בהיסטוריה.^[76][77] מבחינה דתית, לפני האסלאם רוב הערבים האמינו בדתות פוליתאיסטיות, אם כי שבטים מסוימים אימצו את היהדות או הנצרות.^[78] כיום כ-93% מהערבים הם מוסלמים, והשאר כוללים נוצרים, דרוזים ובהאים.^[79]

אטימולוגיה

כתובת נמרה היא כתובת קבר בערבית בכתב נבטי של אמרו אל-קיס, בן עמרו, "מלך כל הערבים". בזלת, נמצאה בנמרה בחוראן (דרום סוריה), מתוארכת ל-7 בדצמבר 328 לספירה.

השימוש המתועד הראשון במילה "ערב" כהתייחסות לעם מופיע במונולית מכורח כחלק מרישום באכדית של הכיבוש האשורי של ארם (המאה ה-9 לפנה"ס). במונוליתי השתמשו במונח כדי לתאר את הבדואים של חצי האי ערב תחת המלך גינדיבו, שלחמו כחלק מקואליציה שהתנגדה לאשור.^[80]

המילה הקשורה "אעראב" (أعراب) משמשת היום להתייחסות לבדואים, בניגוד ל"ערב" (عرب) המתייחס לערבים בכלל.^[81] שני המונחים מוזכרים כ-40 פעמים בכתובות עתיקות בשפה השבאית – שפה שמית קדומה שהייתה נפוצה בדרום חצי האי ערב לפני האסלאם. המונח "ערב" מופיע גם בתוארי המלכים של ממלכת חמייר העתיקה בתימן, שהייתה אחת הממלכות החזקות בדרום ערב בין המאה ה-3 למאה ה-6 לספירה. בקוראן, הטקסט הקדוש של האסלאם שנכתב בערבית, מוזכר המונח "אעראב" בהתייחסות לבדואים שחיו סביב מדינה (עיר הנביא מוחמד). חוקרים סבורים שייתכן שמילה זו הגיעה לערבית הקוראן מהשפות שהיו נפוצות בדרום חצי האי ערב.^[82]

העדות הכתובה הראשונה לזהות ערבית מאוחדת מופיעה בכתובת מהמאה ה-4 לספירה, שנכתבה בערבית עתיקה באותיות נבטיות ומזכירה את אמרו אל-קיס בן עמרו כ"מלך כל הערבים".^[83][84] זוהי העדות הראשונה לתפיסה של זהות ערבית כוללת. היסטוריונים יווניים עתיקים כמו הרודוטוס, אגתרכידס ודיודורוס סיקולוס מתארים ערבים החיים באזורים שונים: בסיני ודרום ארץ ישראל, לאורך נהר פרת במסופוטמיה, בירדן (הנבטים), במדבר הסורי ובמזרח חצי האי ערב. כתובות מהמאה ה-6 לפני הספירה בתימן כבר משתמשות במונח "ערב".^[85]

לגבי מקור המילה עצמה, יש כמה תיאוריות: סופרים ערבים מסורתיים טענו שהשם בא מיַעְרֻבּ (يَعْرُب), דמות מיתית שנחשבה לאבי הערבים הראשון.^[86][87] חוקר אחר, אל-המדאני, הציע שהמסופוטמים קראו לבדואים "גַרְבּ" (غرب, מערביים) כי חיו מערבית להם, והמילה השתנתה לאורך הזמן ל"ערב".^[88][89]

במקרא, המילה קשורה לעמק הערבה ולמדבר, מה שמתאים לאורח החיים הנוודי של הבדואים. בשפות השמיות השורש ע-ר-ב יכול להתייחס למושגים שונים כמו מערב, מדבר, התערבות או נדודים – כולם רלוונטיים לתיאור אורח החיים הערבי הקדום.^[90]

מקורות

ציור של הגר ובנה ישמעאל במדבר (1819) מאת הצייר הבלגי פרנסואה-ז'וזף נאבז

הערבית היא שפה שמית השייכת למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות. רוב החוקרים מקבלים את חצי האי ערב כ"מולדת הלשון" המקורית של השפות השמיות,^{[91][92][93][94]} אם כי חוקרים מסוימים בוחנים אם מקורותיה בלבנט.^[95] העמים השמיים העתיקים חיו במזרח הקדום, כולל הלבנט, מסופוטמיה וחצי האי ערב מהאלף ה-3 לפנה"ס ועד סוף העת העתיקה.

השפה השמית הקדמונית המשוערת (פרוטו שמית) הגיעה ככל הנראה לחצי האי ערב באלף ה-4 לפנה"ס, ושפות הבת שלה התפשטו משם.^[96] הערבית העתיקה החלה להתבדל מהשפות השמיות המרכזיות בתחילת האלף ה-1 לפנה"ס.^[97] שפות שמיות מרכזיות הן ענף של השפה השמית הכולל את הערבית, הארמית, השפות הכנעניות (עמונית, עברית, מואבית, פלשתית, פיניקית ואחרות).^[98][99]

קיימת אפשרות שמקורותיה של השמית הקדמונית הן בחצי האי ערב, והשפה התפשטה משם לאזורים אחרים. תיאוריה זו מציעה שעמים שמיים הגיעו למסופוטמיה ולאזורים אחרים מהמדבריות שבמערב, כמו האכדים שנכנסו למסופוטמיה בסביבות סוף האלף ה-4 לפנה"ס.^[96] לצד תיאוריה זו, חוקרים אחרים סבורים שהעמים השמיים התפתחו באזורים מרובים: במסופוטמיה, בלבנט, בחצי האי ערב ובצפון אפריקה. יש הסבורים שהשפה השמית הקדומה התפתחה בלבנט בסביבות 3800 לפנה"ס ולאחר מכן התפשטה לקרן אפריקה בסביבות 800 לפנה"ס מערב, כמו גם לצפון אפריקה.^[100][101]

על פי מסורות ערביות, איסלמיות ויהודיות, ישמעאל בן אברהם והגר היה "אבי הערבים".^{[102][103][104][105][106]} ישמעאל נחשב לאבי קדמונו של הנביא מוחמד, מייסד האסלאם. השבטים של מערב-מרכז ערב כינו עצמם "עם אברהם וצאצאי ישמעאל".^{[107][108][109][110]} אבן ח'לדון, חכם ערבי במאה ה-8, תיאר את הערבים כבעלי מקורות ישמעאליים.^[111]

בקוראן מתואר כי אברהם ופילגשו הגר ילדו ילד נבואי בשם ישמעאל, שקיבל מאלוהים חסד מעל שאר האומות. אברהם וישמעאל בנו את הכעבה במכה, שנבנתה במקור על ידי אדם. על פי הספר השומרוני "אסאטיר": "ולאחר מות אברהם, מלך ישמעאל עשרים ושבע שנים; וכל בני נביות שלטו שנה אחת בחיי ישמעאל; ושלושים שנה לאחר מותו מנהר מצרים ועד נהר פרת; והם בנו את מכה".^[112][113]

תרגום אונקלוס מציין ומתאר את התפוצה של יישובי צאצאי ישמעאל (בראשית כה:טז): "הישמעאלים חיו מהינדקאיה (הודו) ועד חלוצא (אולי בערב), בצד מצרים, ומהאזור סביב ארתור (אשור) צפונה". תיאור זה מציע כי הישמעאלים היו קבוצה מפוזרת בצורה נרחבת, עם נוכחות על פני חלק משמעותי מהמזרח הקדום.^[114][115]

היסטוריה

תבליטים אשוריים המתארים חיילים אשוריים רודפים אחרי לוחמים ערביים קדריים רוכבי גמלים

נוודי ערב התפשטו דרך שולי המדבר של הסהר הפורה לפחות משנת 3000 לפנה"ס, אבל ההתייחסות הידועה הראשונה לערבים כקבוצה נפרדת היא מסופר אשורי שתיעד את קרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס.^[116][117] ההיסטוריה של הערבים בתקופה הקדם-איסלמית נוגעת לאזורים שונים כמו ערב, הלבנט, מסופוטמיה ומצרים. הערבים הוזכרו על ידי שכניהם, כמו בכתובות מלכותיות אשוריות ובבליות מהמאות ה-9 עד ה-6 לפנה"ס.^{[118][119][120][121]}

ישנם גם רישומים מתקופת שלטונו של סרגון (722–705 לפנה"ס, מלך אשור) שמזכירים מוכרי ברזל לאנשים הנקראים ערבים בחוזאזא בבבל, מה שגרם לסרגון לאסור מסחר כזה מחשש שהערבים עלולים להשתמש במשאב לייצור נשק נגד הצבא האשורי. חוקרים מזהים באזכורים מקראיים שונים התייחסויות לשבטים שנחשבים לערביים. במחקר יש שגורסים כי האומה הערבית היא ישות עתיקה ומשמעותית; עם זאת, הוא נטען גם כי הערבים חסרו מודעות קולקטיבית. הם לא רשמו את זהותם כערבים ולא טענו לבעלות בלעדית על שטחים ספציפיים.^[122]

מפת מדין

מגן, מדין ועד היו שבטים וציוויליזציות עתיקות שמקורם בחצי האי ערב והם מוזכרים הן בספרות הערבית והן במקורות עתיקים אחרים. מגן הייתה ידועה בייצור נחושת ומתכות אחרות, הייתה למרכז מסחר חשוב ומוזכרת בקוראן כמקום שבו עבר משה במהלך חייו.^[123][124] מדין, לעומת זאת, הייתה אזור שנמצא בחלק הצפון-מערבי של ערב, ואנשי מדין מוזכרים בקוראן כמי שסגדו לאלילים ונענשו על ידי אלוהים על אי הציותם.^[125][126] על פי המקרא, משה חי במדין לתקופה, שם נשא את ציפורה ורעה צאן. שבט עתיק נוסף היה עד, שחי בדרום ערב והיה ידוע בעושרו, כוחו ובטכנולוגיה מתקדמת. על פי המסורת האסלאמית, השבט הושמד בסופו של דבר על ידי סופת רוח עזה כעונש על אי הציותם לאלוהים.^[127] עד נחשב לאחד השבטים הערביים המקוריים.^[128][129]

ההיסטוריון הרודוטוס סיפק מידע נרחב על ערב, ותיאר את התבלינים, השטח, הפולקלור, המסחר, הלבוש והנשק של הערבים. בספרו השלישי, הוא הזכיר את הערבים ככוח שיש להתחשב בו בצפון חצי האי ערב רגע לפני המערכה של קמביסס השני, מלך פרס, נגד מצרים. גם סופרים יווניים ורומיים אחרים כמו תיאופרסטוס, סטרבו, דיודורוס סיקולוס ופליניוס הזקן כתבו על ערב. ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס כתב על הערבים ומלכם, והזכיר את יחסיהם עם קלאופטרה, מלכת מצרים. המס ששילם המלך הערבי לקלאופטרה נגבה על ידי הורדוס, מלך יהודה, ואולם המלך הערבי הפך מאוחר יותר לאיטי בתשלומיו וסירב לשלם ללא הפחתות נוספות.^[130]

גשם הערבי היה איש ערבי שהתנגד לנחמיה במקרא. הוא היה כנראה ראש השבט הערבי "גושמו" והיה שליט עוצמתי עם השפעה שהשתרעה מצפון ערב ועד יהודה. הערבים והשומרונים עשו מאמצים לעכב את בניית חומות ירושלים מחדש על ידי נחמיה.^{[131][132][133]}

ערב פטראה או פשוט ערב התקיימה מהמאה ה-2 לספירה ואילך. כללה אזורים בירדן, ארץ ישראל, חצי האי סיני וצפון-מערב חצי האי ערב

בכתבים יווניים ולטיניים של המאות הראשונות נעשה שימוש במונח "סרקנים" (יוונית: Σαρακηνοί, לטינית: Saraceni) להתייחסות לערבים שחיו באזורים שהוגדרו על ידי הרומאים כערב פטראה (הלבנט) וערב דזרטה (ערב).^[134][135] הנוצרים בחצי האי האיברי השתמשו במונח "מורים" לתיאור כל הערבים והמוסלמים של אותה תקופה. ערביי מדינה התייחסו לשבטים הנוודיים של המדבריות כ"אעראב", וראו עצמם כיושבי קבע, אך היו מודעים לקשרים הגזעיים הקרובים שלהם. נוצרים דוברי סורית, יוונית וארמנית השתמשו במונח 'הגרנים' לתיאור הכובשים הערביים של מסופוטמיה, סוריה ומצרים. השם נגזר מהגר, שילדה את ישמעאל לאברהם על פי המסורת המקראית. במקרא, ההגרנים מכונים "ישמעאלים" או "ערבים".^[136]

הכיבושים הערביים במאה ה-7 היו מהירים ודרמטיים. צבאות ערביים כבשו במהירות חלק גדול מהמזרח התיכון, צפון אפריקה וספרד. זה היה רגע משמעותי עבור האסלאם, שראה עצמו כיורש היהדות והנצרות.^[137]

העת העתיקה

קבלה על בגדים שנשלחו בספינה לדילמון בשנה הראשונה לשלטונו של איבי-סין, בערך 2028 לפנה"ס.^[138][139]

אל-ח'זנה בפטרה, בירת הממלכה הנבטית, נבנה כמאוזוליאום למלך הנבטי הרטס הרביעי במאה הראשונה לספירה

תיעוד היסטורי מקומי המוגבל של תרבויות אלה גורם לכך שעדויות ארכאולוגיות, תיאורים זרים ומסורות ערביות בעל פה הם המקורות העיקריים לשחזור התקופה. ממלכות רבות בחצי האי ערב העתיק דיברו שפות שמיות שונות שקדמו לערבית הקלאסית, אך הן נחשבות לחלק מההיסטוריה הערבית בשל מיקומן הגאוגרפי, תרבותן ותרומתן להתפתחות העולם הערבי.

תרבויות בולטות באותה עת כללו את דילמון, שהייתה מרכז מסחר חשוב^[140] אשר בשיא כוחה שלטה על נתיבי המסחר במפרץ ערב.^[140] השומרים ראו בדילמון ארץ קדושה,^[141] היא נחשבת לאחת התרבויות העתיקות הקדומות ביותר במזרח התיכון,^[142][143] קמה בסביבות האלף הרביעי לפנה"ס והתקיימה עד 538 לפנה"ס.

גרה הייתה עיר עתיקה במזרח ערב, בצידו המערבי של המפרץ. גרה הייתה למרכז הממלכה ערבית מ-650 לפנה"ס לערך ועד סביבות שנת 300 לספירה. תמוד קמה סביב האלף הראשון לפנה"ס והתקיימה עד כשנת 300 לספירה. מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, טקסטים פרוטו-ערביים, או ערבית צפונית עתיקה, נותנים תמונה ברורה יותר של הופעת הערבים. הכתובות הקדומות ביותר נכתבו בגרסאות שונות של כתב "מוסנד" (סוג של כתב עתיק שהיה נפוץ בדרום ערב) דרום ערבי אפיגרפי (כלומר, כתובות חקוקות על אבן או מתכת, להבדיל מכתב על נייר או קלף), כולל כתובות חסא מהמאה ה-8 לפנה"ס ממזרח ערב הסעודית, והטקסטים התמודיים שנמצאו ברחבי חצי האי ערב וסיני.

מפת ממלכת קדר במאה ה-5 לפנה"ס

הקדרים היו קונפדרציה שבטית ערבית עתיקה נוודית ברובה שמרכזה בואדי סירחאן במדבר הסורי. הם נודעו באורח חייהם הנוודי ובתפקידם במסחר השיירות שקישר את חצי האי ערב עם עולם הים התיכון. הקדרים הרחיבו בהדרגה את שטחם במהלך המאות ה-8 וה-7 לפנה"ס, ועד המאה ה-6 לפנה"ס התגבשו לממלכה ששלטה על שטח נרחב בצפון ערב, דרום ארץ ישראל וחצי האי סיני. הקדרים היו בעלי השפעה במזרח הקדום, וממלכתם מילאה תפקיד משמעותי בענייני המדיניות והכלכלה של האזור במשך כמה מאות.^[144]

מלכת שבא. איור מתוך "התנ"ך האמנותי" (The Art Bible), 1896

שבא היא ממלכה המוזכרת בתנ"ך ובקוראן, אם כי השבאית הייתה שפה דרום ערבית ולא ערבית. שבא מופיעה במסורות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות, ושושלתה מגיעה לקחטאן בן הוד, אחד מאבות הערבים,^[145] שבא הוזכרה בכתובות אשוריות ובכתבי סופרים יוונים ורומים.^[146] אחד המקורות הכתובים העתיקים שעסקו בשבא הוא התנ"ך, לפיו אנשי שבא סיפקו לסוריה ומצרים קטורת, במיוחד לבונה, וייצאו אליהן זהב ואבנים יקרות.^[147]

פסל ברונזה של דמאר עלי יחבור השני, מלך חמירי ששלט בסוף המאה ה-3 או תחילת המאה ה-4 לספירה. מוצג בהמוזיאון הלאומי בצנעא.

בקוראן,^[148] הם מתוארים כסַבַּא (سَبَأ, בשונה מ"צאבא", صَابِئ), הם נודעו במסחר המשגשג ובכלכלה החקלאית שלהם, שהתבססה על גידול לבונה ומור. שרפים ארומטיים יקרי ערך אלה יוצאו למצרים, יוון ורומא, והפכו את השבאים לעשירים ועוצמתיים. הם סחרו גם בתבלינים, טקסטיל ומוצרי מותרות אחרים. סכר מאריב היה אחד מההישגים ההנדסיים הגדולים של שבא ושל העולם העתיק בכלל, והוא סיפק מים לעיר מאריב ולאדמות החקלאיות שסביבה.^{[149][150][146]}

ליחיאן, שנקראה גם דדאן או דדן, הייתה ממלכה ערבית עתיקה חזקה ומאורגנת היטב שמילאה תפקיד תרבותי וכלכלי חיוני באזור הצפון-מערבי של חצי האי ערב והשתמשה בשפה דדנית.^[151] הליחיאנים נודעו בארגון ובמינהל המתקדמים שלהם, והם מילאו תפקיד משמעותי בחיי התרבות והכלכלה של האזור. הממלכה התרכזה סביב העיר דדן (אל-עולא של ימינו), והיא שלטה על טריטוריה גדולה שהשתרעה מיתריב בדרום ועד חלקים מהלבנט בצפון.^[152][151] מסורות הייחוס הערביות רואות בבני ליחיאן ישמעאלים, והם השתמשו בשפה דדנית.^[153]

ממלכת מַעִין (בערבית: مَعِين) הייתה ממלכה ערבית עתיקה עם מערכת מלוכה תורשתית ודגש על חקלאות ומסחר.^[154] ההיסטוריה שלה תועדה דרך כתובות וספרים יווניים ורומיים קלאסיים, אם כי תאריכי ההתחלה והסיום המדויקים של הממלכה עדיין שנויים במחלוקת. התאריכים המוצעים נעים מהמאה ה-15 לפנה"ס עד המאה ה-1 לספירה. לאנשי מעין הייתה מערכת ממשל מקומית עם מועצות שנקראו "מזוד", ולכל עיר היה מקדש משלה בעבור אל אחד או יותר. הם גם אימצו את האלפבית הפיניקי והשתמשו בו לכתיבת שפתם. הממלכה נפלה בסופו של דבר לידי העם הערבי השבאי.^[155][156]

פסל קתבני בסגנון הלניסטי המתאר את הירח כילד הרוכב על אריה המייצג את השמש.^[157]

קתבאן (בערבית: قَتَبَان) הייתה ממלכה עתיקה שהתקיימה בדרום ערב מתחילת האלף הראשון לפנה"ס ועד סוף המאה ה-1 או ה-2 לספירה.^[158][159] היא התפתחה למדינה ריכוזית במאה ה-6 לפנה"ס עם שני מלכים משותפים השולטים בקטבים.^[158][160] קתבאן הרחיבה את שטחה, כולל כיבוש מעין ומסעות מוצלחים נגד השבאים.^{[159][161][162]} היא קראה תיגר על עליונות השבאים באזור וניהלה מלחמה מוצלחת נגד חצרמות במאה ה-3 לפנה"ס.^[161][163] כוחה של קתבאן דעך במאות הבאות, מה שהוביל לסיפוחה על ידי חצרמות וחמיר במאה ה-1 לספירה.^{[164][159][161][158][165]}

ממלכת חצרמות נודעה במורשתה התרבותית העשירה, כמו גם במיקומה האסטרטגי לאורך נתיבי מסחר חשובים שחיברו את המזרח התיכון, דרום אסיה ומזרח אפריקה.^[166] הממלכה הוקמה בסביבות המאה ה-3 לפנה"ס, והגיעה לשיאה במהלך המאה ה-2 לספירה, כאשר שלטה על חלק ניכר מדרום חצי האי ערב. הממלכה נודעה באדריכלות המרשימה שלה, במיוחד במגדלים הייחודיים שלה, ששימשו כמגדלי שמירה, מבני הגנה ובתים למשפחות עשירות.^[167] אנשי חצרמות היו מיומנים בחקלאות, במיוחד בגידול לבונה ומור. הייתה להם תרבות ימית חזקה והם סחרו עם הודו, מזרח אפריקה ודרום-מזרח אסיה.^[168] למרות שהממלכה דעכה במאה ה-4, חצרמות נותרה מרכז תרבותי וכלכלי. מורשתה ניכרת עד היום.^[169]

מטבע מהמאה ה-1 לספירה של ממלכת חמייר, החוף הדרומי של חצי האי ערב.

ממלכת אוסאן (בערבית: أَوْسَان) העתיקה (המאות ה-8–7 לפנה"ס) הייתה אכן אחת הממלכות הקטנות החשובות ביותר של דרום ערב, ובירתה חג'ר יחיר הייתה מרכז מסחר ומסחר משמעותי בעולם העתיק. הרס העיר במאה ה-7 לפנה"ס על ידי המלך והמוכריב של שבא כרב אל וטר הוא אירוע משמעותי בהיסטוריה של דרום ערב. ניצחון השבאים על אוסאן הוא גם עדות לעוצמה הצבאית ולתחכום האסטרטגי של השבאים, שהיו אחת הממלכות החזקות והמשפיעות ביותר באזור.^[170]

ממלכת חמייר הייתה ממלכה עתיקה שהתקיימה מסביבות המאה ה-2 לפנה"ס ועד המאה ה-6 לספירה. היא התרכזה בעיר ט'פאר, הנמצאת בתימן של ימינו. החמירים היו עם ערבי שדיבר שפה דרום ערבית ונודעו ביכולתם במסחר ובספנות,^[171] הם שלטו על החלק הדרומי של ערב והייתה להם כלכלה משגשגת המבוססת על חקלאות, מסחר ומסחר ימי. הם היו מיומנים בהשקיה ובטרסות, מה שאפשר להם לגדל יבולים בסביבה הצחיחה. החמירים התגיירו במאה ה-4 לספירה, ושליטיהם נודעו בתור "מלכי היהודים". התגיירותם נבעה כנראה מקשרי המסחר שחלקו עם הקהילות היהודיות באזור הים האדום ובלבנט. עם זאת, החמירים היו גם סבלניים כלפי דתות אחרות – הנצרות והדתות הפגאניות המקומיות.^[171]

התקופה הקלאסית

מפת הממלכות אוסרואנה, חתרא ואדיאבנה במסופוטמיה בשנת 200 לספירה

הנבטים היו ערבים נוודים שהתיישבו בשטח שמרכזו היה בירתם פטרה בירדן של ימינו.^[172][173] כתובותיהם הקדומות נכתבו בארמית, אך בהדרגה עברו לערבית, ובהכירם את הכתב, היו הראשונים שיצרו כתובות בערבית. האלפבית הנבטי אומץ על ידי ערבים מדרום להם, והתפתח לכתב הערבי המודרני בסביבות המאה הרביעית. עובדה זו מוכחת בכתובות ספאיתיות (כתובות נוודים ערביים, החל מהמאה הראשונה לפנה"ס) ובשמות הפרטיים הערביים הרבים בכתובות נבטיות. החל מהמאה השנייה לפנה"ס בערך, מספר כתובות מקריית אל-פאו חושפות ניב שאינו נחשב עוד "פרוטו-ערבית", אלא "ערבית קדם-קלאסית". חמש כתובות בסורית המזכירות ערבים נמצאו בסומטר חרבסי (אתר ארכאולוגי בטורקיה), אחת מהן מתוארכת למאה השנייה לספירה.^[174][175]

אזכור ראשון של ערבים בתדמור מתוארך לסוף האלף הראשון לפנה"ס.^[176] במהלך הקרבות בין האימפריות ההלניסטיות במאה השלישית לפנה"ס, שייח' ערבי אחד סייע לכוחות הסלאוקים בקרב שהתרחש ליד רפיח בשנת 217 לפנה"ס. החיילים של אותו שייח', שנקרא זבדיבל, תוארו במקורות כערבים. על אף שהטקסטים לא זיהו אותו במפורש כתדמורי, שמו הוא תדמורי במקורו, מה שמוביל חוקרים למסקנה שהגיע מתדמור, כלומר ערבי.^[177]

בשנת 260 לספירה נפל הקיסר הרומי ולריאנוס בשבי במהלך קרב אדסה נגד הפרסים הססאנים. שבייתו של קיסר רומי על ידי המלך הפרסי שאפור הראשון הייתה מכה חסרת תקדים לרומא והותירה את האימפריה פגיעה באזור המזרח. זנוביה, מלכת תדמור, ניצלה את החולשה הרומית וכבשה שטחים עצומים במזרח – החל ממצרים ועד חלקים מטורקיה של ימינו. דא עקא האימפריה התדמורית הזו הייתה קצרת מועד. הקיסר הרומי אורליאנוס התגבר על המשבר, הביס את זנוביה וכוחותיה, והחזיר את כל השטחים שאבדו לרומא. התדמוריים קיבלו עזרה מבעלי בריתם הערבים, אך אורליאנוס הצליח לנצל את בריתותיו שלו כדי להביס את זנוביה וצבאה. בסופו של דבר, האימפריה התדמורית התקיימה רק מספר שנים, אולם השפעתה הייתה שזורה בהיסטוריה של האימפריה הרומית והמזרח הקרוב.

ממלכת אמסה

רוב החוקרים מזהים את האיטוראים כעם ערבי שהתיישב באזור איטוראה,^{[178][179][180][181]} עם שהתגבש כמעצמה בולטת באזור לאחר דעיכת האימפריה הסלאוקית במאה השנייה לפנה"ס. מבסיסם סביב הר לבנון ועמק הבקעה הגיעו לשלוט על שטחים נרחבים ברבדי סוריה,^[182] והתבוננות ארכאולוגית מלמדת על חדירתם אל החלקים הצפוניים של ארץ ישראל עד לגליל.^[183] התנוכים היו קונפדרציה של שבטים ערביים ששכנה במרכז ובמזרח חצי האי ערב במהלך התקופות העתיקות המאוחרות והימי הביניים המוקדמים. הם היו ענף של שבט רביעה, אחד השבטים הערביים הגדולים בתקופה הקדם-אסלאמית. הם נודעו בכושר הלחימה שלהם ומילאו תפקיד משמעותי בתקופה האסלאמית המוקדמת, כשלחמו בקרבות נגד האימפריות הביזנטית והססאנית ותרמו להתרחבות האימפריה הערבית.^[184]

הערבים האוסרואנים, הידועים גם בשם האבגרידים,^[185][186] שלטו בעיר אדסה בהמזרח הקרוב העתיק במשך תקופה ארוכה. אדסה הייתה ממוקמת באזור אוסרואנה, ממלכה עתיקה שהתקיימה מהמאה השנייה לפנה"ס עד המאה השלישית לספירה. הם הקימו שושלת הידועה בשם האבגרידים, ששלטה באדסה במשך מספר מאות שנים. השליט המפורסם ביותר של השושלת היה אבגר החמישי, עליו נאמר שהתכתב עם ישו ומאמינים שהמיר לנצרות.^[187] האבגרידים מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה המוקדמת של הנצרות באזור, ואדסה הפכה למרכז של לימוד נוצרי וחכמה דתית.^[188] ממלכת חתרא הייתה עיר עתיקה הממוקמת באזור מסופוטמיה, שנוסדה במאה השנייה או השלישית לפנה"ס ופרחה כמרכז סחר ותרבות מרכזי תחת האימפריה הפרתית. שליטי חתרא נודעו בשם השושלת הארסקית, שהייתה ענף של משפחת השלטון הפרתית. עם זאת, במאה השנייה לספירה, השבט הערבי בני תנוך השתלט על חתרא והקים שושלת עצמאית. השליטים הערבים של חתרא נטלו את התואר "מלכא", שמשמעותו מלך בערבית, ולעיתים קרובות הם כינו עצמם "מלך הערבים".^[60]

בצפון מסופוטמיה פרחו ממלכות ערביות נוספות, ביניהן אדיאבנה שבירתה ארבלא (ארביל של ימינו בעיראק). הממלכה הזו הייתה חשובה גם ביהדות – בעירה הראשית פעל בית מדרש מפורסם של החכם התלמודי מר עוקבא. אליה וקוץ בה – ערבים מאוחרים יותר קראו גם לעיר שכנה בשם זהה, מה שגרם לבלבול בזיהוי המקום המדויק.^[189][190] הנוכחות הערבית הרחבה באזור זה הוכרה רשמית על ידי הפרסים הססאנים, שקראו לכל המחוז ערביסתאן – כלומר "ארץ הערבים". שמו של המחוז מוזכר לראשונה בכתובת אבן רשמית שחרט שאפור הראשון במקום הקדוש כעבה-יה זרתושת, שהוקמה בסביבות 262.^[191] האמסנים היו שושלת של מלכים-כוהנים ערבים ששלטו בעיר אמסה (חומס של ימינו, סוריה) במחוז הרומי סוריה מהמאה הראשונה לספירה עד המאה השלישית לספירה. השושלת בולטת בכך שהיו בה כוהנים גדולים של האל אל-גבל (אל השמש הסורי), שהיו גם בעלי השפעה בפוליטיקה והתרבות הרומית. השליט הראשון של השושלת האמסנית היה סמפסיקראמוס הראשון, שעלה לשלטון בשנת 64 לספירה. ירש אותו בנו, יאמבליכוס, ואחריו בנו שלו, סמפסיקראמוס השני. תחת שלטונו של סמפסיקראמוס השני, אמסה הפכה לממלכת חסות של האימפריה הרומית, והשושלת נקשרה חזק יותר למסורות הפוליטיות והתרבותיות הרומיות.^[192]

שלהי העת העתיקה

מפת הגסאנידים

מפת הסליחידים

מפת התנוכידים

שלושה שבטים ערביים מרכזיים – הגסאנידים, הלכמיים והכנדיטים – היו לגל ההגירה הגדול אחרון של ערבים מתימן צפונה לפני עלית האסלאם. הגסאנידים הגבירו את הנוכחות השמית בסוריה ההלינסטית – רובם הגדול של השמים היו עמים ארמיים. הם התיישבו בעיקר באזור החוראן ועד לבנון, ארץ ישראל וירדן של ימינו. יוונים ורומאים כינו את כל האוכלוסייה הנוודית של המדבר במזרח הקרוב בשם "ערבים". הרומאים קראו לתימן "ערביה פליקס" (בלטינית: Arabia Felix, כלומר "ערב המאושרת").^[193] הרומאים כינו את מדינות החסות הנוודיות בתוך האימפריה הרומית בשם "ערב פטראה", על שם העיר פטרה, ואילו המדבריות שלא נכבשו וגבלו באימפריה מדרום וממזרח – ערב מגנה (Arabia Magna, ערב הגדולה).

ממלכת לכמיים

השבט השני, הלכמיים, ירשו את השלטון מהתנוכידים שקדמו להם. הם שלטו על אזור נהר הטיגריס (עיראק של ימינו) סביב בירתם אל-חירה. בסופו של דבר הם התחברו עם הססאנים נגד הגסאנידים וההאימפריה הביזנטית. הלכמיים התחרו עם הכנדיטים על השליטה בשבטי מרכז ערב, עד שבסוף הלכמיים הרסו את ממלכת כנדה בשנת 540 לאחר נפילת בעלת בריתם המרכזית חמייר.^[194] הפרסים הססאנים ביטלו את השושלת הלכמית בשנת 602, תחילה תחת מלכי שלטון בובות ואחר כך תחת שליטתם הישירה.

השבט השלישי, הכנדיטים, היגרו מתימן יחד עם השניים האחרים, אך נתקלו בהתנגדות. הם נהדפו בבחריין על ידי שבט עבד קיס מבני רביעה. הם חזרו לתימן וכרתו ברית עם החמירים, שהעניקו להם מעמד של ממלכת חסות השולטת על מרכז ערב מבירתם 'קריה דאת כהל' (קריית אל-פאו של ימינו). הם שלטו על חלק גדול מחצי האי הערבי הצפוני-מרכזי, עד שהושמדו על ידי המלך הלכמי אל-מונדיר ובנו עמר.

הגסאנידים היו שבט ערבי שהתיישב בלבנט במאה השלישית. לפי עצי היוחסין הערביים המסורתיים, הם היו ענף של שבט אזד – אחד השבטים הגדולים שמקורו בדרום ערב. הם נלחמו לצד הביזנטים נגד הססאנים והלכמיים הערבים. רוב הגסאנידים היו נוצרים – התנצרו במאות הראשונות, וחלקם התמזגו עם קהילות נוצריות הלניסטיות. לאחר הכיבוש המוסלמי של הלבנט, מעטים מהגסאנידים הפכו מוסלמים, ורובם נשארו נוצרים והצטרפו לקהילות מלכיתיות (נוצרים הנאמנים לקיסר הביזנטי) וסוריות בתחומי ירדן, ארץ ישראל, סוריה ולבנון של ימינו."^[195]

הסליחידים היו שבט ערבי שכרת ברית צבאית עם האימפריה הביזנטית במאה החמישית (כיום נקראים כאלה "כוחות עזר מקומיים"). הם היו נוצרים נלהבים, אך תקופתם מתועדת פחות מהתקופות הקודמות והבאות בשל מיעוט המקורות. רוב ההתייחסויות לסליחידים במקורות ערביים נובעות מעבודתו של הישאם בן אל-כלבי (היסטוריון ערבי מהמאה השמינית), ואילו ספר ההיסטוריה של יעקובי (היסטוריון ערבי מהמאה התשיעית) נחשב חשוב לקביעת נפילת הסליחידים ותנאי החוזה שלהם עם הביזנטים.^[196]

ימי הביניים

הכיבושים הערביים המוקדמים לפי תקופות השלטון

במהלך ימי הביניים פרחה הציוויליזציה הערבית, והערבים תרמו תרומות משמעותיות לתחומי המדע, המתמטיקה, הרפואה, הפילוסופיה והספרות. במתמטיקה, אל-חוואריזמי ייסד את האלגברה כתחום עצמאי במאה התשיעית דרך חיבורו "אל-ג'בר ואל-מוקאבלה".^[197] ברפואה הם הקימו בתי חולים מתקדמים (שכונו בערבית, בהשאלה מפרסית, 'בימאריסטאן' – بِيْمَارِسْتَان) שפעלו כמרכזי לימוד ומחקר, וחידשו בתחומי רפואת עיניים, ניתוחים ופסיכיאטריה.^[198] במדעים הם לא רק תרגמו ושימרו יצירות יווניות עתיקות, אלא גם פיתחו אותן והוסיפו עליהן באסטרונומיה, כימיה ופיזיקה.^[199] עם עלייתן של ערים גדולות כמו בגדד, קהיר וקורדובה, הן הפכו למרכזי לימוד שמשכו חכמים, מדענים ואינטלקטואלים מכל העולם הידוע.^[200][201]

הערבים יצרו אימפריות ושושלות רבות, הבולטות שביניהן: האימפריה הראשידונית, האימפריה האומיית, האימפריה העבאסית וההאימפריה הפאטמית. אימפריות אלה התאפיינו בהתרחבותן, בהישגיהן המדעיים ובפריחתן התרבותית, והשתרעו מספרד ועד הודו.^[200] האזור היה תוסס ודינמי במהלך ימי הביניים והותיר השפעה מתמשכת על העולם.^[201]

המפנה ההיסטורי הגדול שהוביל לעליית הערבים כמעצמה עולמית החל עם עליית האסלאם. התהליך התחיל כאשר מוחמד וחסידיו היגרו ממכה למדינה באירוע הידוע בשם ההג'רה (622 לספירה). מוחמד הקדיש עשר שנותיו האחרונות לסדרת קרבות לביסוס ולהרחבת הקהילה המוסלמית, ומ-622 עד 632 הוביל את המוסלמים למלחמה נגד תושבי מכה. לאחר מותו של מוחמד החלה תקופה של התרחבות מהירה שהפכה את הערבים למעצמה מרכזית במזרח הקרוב ומעבר לו.^[202] במהלך תקופה זו הערבים כבשו את אזור בצרה, ותחת הנהגתו של עומר בן אל-כטאב הם הקימו בסיס ומסגד. כיבוש נוסף היה מדיין, אך בשל הסביבה הקשה המתיישבים עברו בסופו של דבר לעיר כופה בעיראק של ימינו. עומר הצליח להביס מרידות של שבטים ערביים שונים, והביא יציבות לכל חצי האי הערבי ואיחד אותו. תחת הנהגתו של עותמאן בן עפאן – הח'ליף השלישי – האימפריה הערבית התרחבה דרמטית מעבר לחצי האי הערבי. הערבים כבשו את כל האימפריה הפרסית הססאנית, כולל את אזור פארס (דרום איראן) ב-650 ואת חלקים ניכרים מחוראסאן (צפון-מזרח איראן ואפגניסטן של ימינו) ב-651.^[203] כמו כן החל הכיבוש הערבי של ארמניה בשנות ה-40 של המאה השביעית..^[203] בתקופה זו האימפריה הראשידונית הרחיבה את שלטונה על כל האימפריה הססאנית ועל יותר משני שלישים מהאימפריה הרומית המזרחית.

שלטונו של עלי, הח'ליף הרביעי, התאפיין בסכסוכים פנימיים קשים. פרצה מלחמת אזרחים במדינה המוסלמית הצעירה, הידועה בשם "הפתנה הראשונה" – מאבק על מי ראוי לשלוט על הקהילה המוסלמית לאחר מוחמד. הסכסוך נמשך כמעט לכל אורך תקופת שלטונו ובסופו עלי נרצח. לאחר הסכם שלום עם חסן בן עלי (בנו של עלי שוויתר על השלטון) ודיכוי הפרעות של הח'וארג'ים – קבוצה קיצונית שהתפצלה מתומכיו של עלי – מועאוויה הראשון הפך לח'ליף.^[204] זה סימן מעבר משמעותי בהנהגה: מח'ליפות שהתבססה על בחירה וקרבה למוחמד לשלטון העובר בירושה כחלק מהשושלת האומיית.^[203][205]

האימפריות הערביות

התקופה הראשידונית (632–661)

לאחר מות מוחמד בשנת 632, התחילה תקופה היסטורית חדשה הידועה בשם "התקופה הראשידונית" (בערבית: الخلفاء الراشدون). המונח "ראשידון" משמעותו "המונחים נכון" או "המובלים כראוי", והוא מתייחס לארבעת הח'ליפים הראשונים שמנו את הקהילה המוסלמית לאחר מוחמד. הח'ליפות – כלומר המוסד של הח'ליף כמנהיג דתי ופוליטי של כל המוסלמים – הפכה לבסיס של האימפריה האסלאמית שהתפשטה במהירות מחוץ לחצי האי הערבי.

הצבאות הראשידוניים יצאו למסעות כיבוש והקימו את הח'ליפות, או האימפריה האסלאמית – אחת מהאימפריות הגדולות בהיסטוריה. היא הייתה גדולה יותר ונמשכה זמן רב יותר מהאימפריה הערבית הקודמת של התנוכידים תחת המלכה מאוויה או מהאימפריה התדמורית הערבית. המדינה הראשידונית הייתה מדינה חדשה לחלוטין ושונה מהממלכות הערביות של אותה תקופה כמו החמירים, הלכמיים או הגסאנידים. בניגוד לממלכות מקומיות אלה שהיו מוגבלות גאוגרפית ושלטו על שבטים ספציפיים, המדינה הראשידונית הייתה אימפריה אוניברסלית המבוססת על אידאולוגיה דתית שחתרה לאחד את כל המוסלמים תחת מנהיגות אחת.

במהלך התקופה הראשידונית הקהילה הערבית התרחבה במהירות, כבשה שטחים רבים והקימה אימפריה ערבית עצומה. התקופה מתאפיינת בשלטון ארבעת הח'ליפים הראשונים של הקהילה הערבית.^[206] ארבעת הח'ליפים הללו הם אבו בכר, עֹמַר בן אל-ח'טאב, עות'מאן בן עפאן ועלי בן אבי טאלב, הידועים יחדיו בשם "הראשידון". התקופה הראשידונית היא משמעותית בהיסטוריה הערבית והאסלאמית, מכיוון שהיא מסמנת את תחילת האימפריה הערבית ואת התפשטות האסלאם מעבר לחצי האי הערבי. במהלך זמן זה הקהילה הערבית התמודדה עם אתגרים רבים, כולל פילוגים פנימיים ואיומים חיצוניים מאימפריות שכנות.^[206][207]

תחת הנהגתו של אבו בכר – חברו הקרוב של מוחמד ואביה של אשתו עאישה – הקהילה הערבית הצליחה לדכא מרד של שבטים שסירבו לשלם זכאת. הזכאת היא אחד מחמשת עמודי האסלאם – מס דתי חובה שנועד לעזרה לעניים ולמימון צורכי הקהילה המוסלמית. במהלך שלטונו של עומר בן אל-כטאב, האימפריה הערבית התרחבה משמעותיות וכבשה שטחים כמו מצרים, סוריה ועיראק. שלטונו של עותמאן בן עפאן התאפיין במחלוקות פנימיות ובמרד, שהובילו בסופו של דבר לרציחתו. עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, ירש את עותמאן כח'ליף אך התמודד עם התנגדות מחלק מחברי הקהילה האסלאמית שסברו שהוא לא מונה כדין.^[206]

חרף האתגרים הללו, התקופה הראשידונית נזכרת כזמן של התקדמות והישגים גדולים בהיסטוריה הערבית והאסלאמית. הח'ליפים הקימו מערכת שלטון שהדגישה צדק ושוויון לכל חברי הקהילה האסלאמית. הם גם פיקחו על עריכת הקוראן לטקסט אחיד והפיצו את התורות והעקרונות הערביים ברחבי האימפריה. התקופה הראשידונית מילאה תפקיד מכריע בעיצוב ההיסטוריה הערבית וממשיכה להיות נערצת על ידי מוסלמים ברחבי העולם כתקופה של מנהיגות הנתפסת כאידיאלית.^[208]

התקופה האומיית (661–750 ו-756–1031)

ערך מורחב – בית אומיה

בשנת 661 נפלה הח'ליפות הראשידונית לידי בֵּית אוּמַיָּה (בערבית: بَنُو أُمَيَّةَ, בַּנוּ אֻמַיַּה) ודמשק הוקמה כבירת האימפריה. בית אומיה היו גאים בזהותם הערבית ונתנו חסות לשירה ולתרבות של ערב הקדם-אסלאמית. הם הקימו ערי חיל ברמלה, רקה, בצרה, כופה, מוסול וסמרא, שכולן התפתחו לערים מרכזיות.^[209] הח'ליף עבד אל-מליך קבע את הערבית כשפה הרשמית של הח'ליפות בשנת 686.^[210] הח'ליף עומר השני ניסה לפתור את המתחים החברתיים החריפים באימפריה כאשר עלה לשלטון בשנת 717. הבעיה המרכזית הייתה אפליה נגד מוסלמים שלא היו ערבים במוצאם – תושבי השטחים הנכבשים שהתאסלמו הנקראים 'מוואלי' (mawali).^[211] למרות התאסלמותם, המוואלי נותרו מחוץ למערכת השבטית ובמעמד חברתי נחות.^[212] הם היו חייבים לשלם מיסים גבוהים יותר – לעיתים אף את מס הג'יזיה שנועד רק ללא-מוסלמים – ולא זכו לתפקידים ממשלתיים וצבאיים שנשארו בידי הערבים.^[213][214] עומר דרש שכל המוסלמים – ערבים ולא ערבים כאחד – יקבלו יחס שווה, ביטל את גביית הג'יזיה מהמוואלי וניסה לשלב לא-ערבים בממשל. דא עקא הרפורמות שתכנן לא הספיקו להיות מיושמות ברובן מכיוון שמת לאחר שלוש שנות שלטון בלבד, ורוב הרפורמות בוטלו לאחר מותו.^[215] אי שביעות הרצון מבית אומיה המשיכה לגבור בקרב המוואלי והערבים הלא-אומיים, ותחושת הנחיתות והאפליה הפכה למניע מרכזי למרידה העבאסית שהפילה את השלטון האומי בשנת 750.^[216][217]

ח'ליפות קורדובה בתקופת שלטונו של עבד אל-רחמן השלישי. קבלת השגריר מאת דיוניסיו באיחראס ורדאגר 1885 לספירה.

האומיים הרחיבו את האימפריה שלהם מערבה וכבשו את צפון אפריקה מהביזנטים. לפני הכיבוש הערבי, צפון אפריקה נכבשה או אוכלסה על ידי עמים שונים כולל פונים, ונדלים ורומאים. לאחר שפרצה מרידה רחבת היקף ב-747 במזרח האימפריה – בה התאחדו המוואלי, ערבים לא-אומיים וקבוצות נוספות שהיו מתוסכלות מהאפליה והשלטון האומי – בית אומיה איבדו את רוב שטחיהם למעט איבריה. המרידה הזו, המכונה 'המהפכה העבאסית', הצליחה להפיל את השלטון האומי בשנת 750 ולהעלות את בית עבאס לשלטון. האחיזה האחרונה שלהם נודעה בשם נסיכות קורדובה. רק תחת שלטונו של נכדו של מייסד הנסיכות החדשה הזו נכנסה המדינה לשלב חדש כח'ליפות קורדובה. מדינה חדשה זו התאפיינה בהתרחבות של המסחר, התרבות והידע, ובה נבנו יצירות מופת של אדריכלות אל-אנדלוס (השם הערבי לספרד המוסלמית) וספרייתו של אל-חכם השני שהכילה למעלה מ-400,000 כרכים. עם קריסת המדינה האומיית בשנת 1031 לספירה, אל-אנדלוס חולקה לממלכות קטנות.^[218]

התקופה העבאסית (750–1258 ו-1261–1517)

הארון אל-רשיד (מ. 786–809) מקבל משלחת ששלח קרל הגדול לחצרו בבגדד.

העבאסים היו צאצאיו של עבאס בן עבד אל-מוטלב, אחד מדודיו הצעירים של מוחמד ובן לאותו שבט בני האשם. העבאסים הובילו מרד נגד בית אומיה והביסו אותם בקרב הזאב, שכאמור סיים למעשה את שלטונם בכל חלקי האימפריה למעט אל-אנדלוס. בשנת 762 ייסד הח'ליף העבאסי השני אל-מנצור את העיר בגדד והכריז עליה כבירת הח'ליפות. בניגוד לבית אומיה, לעבאסים הייתה תמיכה של נתינים לא-ערבים.^[209] תור הזהב האסלאמי החל באמצע המאה השמינית עם עליית הח'ליפות העבאסית והעברת הבירה מדמשק לעיר בגדד שזה-נוסדה. העבאסים הושפעו מציוויים במסורות שמעודדים רכישת ידע ולימוד, תפיסה זו הנחתה את מדיניותם התרבותית והובילה להקמת מוסדות לימוד ולעידוד תרגום ומחקר.

אוניברסיטת אל-מוסתנסריה בבגדד

במהלך תקופה זו האימפריה העבאסית הפכה למרכז אינטלקטואלי למדע, פילוסופיה, רפואה וחינוך, שכן העבאסים תמכו בעניין הידע והקימו את "בית החכמה" בבגדד. שושלות יריבות כמו הפאטמים של מצרים ובית אומיה של אל-אנדלוס היו גם כן מרכזים אינטלקטואליים משמעותיים – ערים כמו קהיר וקורדובה שהתחרו עם בגדד.^[219] המונגולים כבשו את בגדד בשנת 1258 והרגו את הח'ליף אל-מוסתעצם. חברי המשפחה המלכותית העבאסית נמלטו מהטבח ונמלטו לקהיר, שהתנתקה מהשלטון העבאסי שנתיים קודם לכן; הגנרלים הממלוכיים נטלו את הצד הפוליטי של הממלכה בעוד הח'ליפים העבאסיים עסקו בפעילויות אזרחיות והמשיכו לתמוך במדע, אמנויות וספרות.

התקופה הפאטמית (909–1171)

הקיסר הבולגרי שמעון (שמאל) שולח שגרירים לח'ליף אל-מהדי (ימין). מיניאטורה מהמאה השתים-עשרה מתוך ה"מדריד סקיליצס"

הח'ליפות הפאטמית נוסדה על ידי אל-מהדי ביללה, צאצא של פאטמה, בתו של מוחמד. הח'ליפות הפאטמית הייתה שיעית שהתקיימה מ-909 עד 1171 לספירה. האימפריה התבססה בצפון אפריקה, עם בירתה בקהיר, ובשיאה שלטה על שטח עצום שכלל חלקים ממה שהיום מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו, סוריה וארץ ישראל. המדינה הפאטמית התעצבה בקרב הכותאמה, במערב החוף הצפון-אפריקני, באלג'יריה, ובשנת 909 כבשה את רקאדה, בירת האע'לבים (השושלת ששלטה בתוניסיה קודם לכן). ב-921 הפאטמים הקימו את העיר התוניסאית מהדיה כבירתם החדשה. ב-948 העבירו את בירתם לאל-מנסוריה, ליד קיירואן בתוניסיה, וב-969 כבשו את מצרים והקימו את קהיר כבירת הח'ליפות שלהם.

מסגד אל-אזהר בקהיר, מצרים בהליבה האסלאמית ההיסטורית של העיר, קהיר הוקמה כבירה החדשה של הח'ליפות הפאטמית ב-970

הפאטמים נודעו בסובלנותם הדתית ובהישגיהם האינטלקטואליים. הם הקימו רשת אוניברסיטאות וספריות שהפכו למרכזי לימוד בעולם המוסלמי. הם גם קידמו את האמנויות, האדריכלות והספרות, שפרחו תחת חסותם. אחד ההישגים הבולטים ביותר של הפאטמים היה בניית מסגד אל-אזהר ואוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. האוניברסיטה נוסדה ב-970 לספירה, והיא אחת האוניברסיטאות העתיקות בעולם ונותרה מרכז חשוב ללימודים אסלאמיים עד היום. לפאטמים הייתה גם השפעה משמעותית על התפתחות התאולוגיה האסלאמית והמשפט האסלאמי. הם נודעו בתמיכתם באסלאם השיעי ובקידומם של הענף האיסמעילי של האסלאם השיעי.

חרף הישגיהם הרבים, הפאטמים התמודדו עם אתגרים רבים במהלך שלטונהם. הם היו במלחמה תמידית עם אימפריות שכנות, כולל הח'ליפות העבאסית וההאימפריה הביזנטית. הם גם התמודדו עם סכסוכים פנימיים ומרידות, שהחלישו את האימפריה עם הזמן. ב-1171 לספירה נכבשה הח'ליפות הפאטמית על ידי השושלת האיובית, בהנהגת צלאח אל-דין. על אף שהשושלת הפאטמית הגיעה לקיצה, מורשתה המשיכה להשפיע על התרבות והחברה הערבית-אסלאמית במשך מאות שנים.^[220]

התקופה העות'מאנית (1517–1918)

חוסיין בן עלי אל-השמי (1854–1931) היה מנהיג ערבי בולט ששימש כשריף ואמיר מכה מ-1908 עד 1917. הוא היה חבר בהשושלת ההשמית, שטענה לייחוס למוחמד.

מ-1517 ועד 1918 שלטו העות'מאנים על שטחים ערביים נרחבים לאחר שהביסו את הסולטנות הממלוכית בקהיר וסיימו את הח'ליפות העבאסית בקרבות מרג' דאביק ורידאניה. הם נכנסו ללבנט ומצרים ככובשים והפילו את הח'ליפות העבאסית לאחר שהתקיימה מאות שנים רבות. בשנת 1911 הקימו אינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים מכל הלבנט את אל-פתאת ("החברה הערבית הצעירה"), מועדון לאומני ערבי קטן, בפריז. המטרה המוצהרת שלה הייתה "הבאת האומה הערבית לשורת האומות המודרניות". בשנותיה הראשונות, אל-פתאת קראה לאוטונומיה רחבה יותר במסגרת מדינה עות'מאנית מאוחדת, ולא לעצמאות ערבית מהאימפריה. אל-פתאת אירחה את הקונגרס הערבי של 1913 בפריז, שמטרתו הייתה לדון ברפורמות רצויות עם פעילים ערבים אחרים שחלקו על המדיניות העות'מאנית.^[221] עם זאת, כאשר הרשויות העות'מאניות הגבירו את הדיכוי על פעילות הארגון וחבריו, אל-פתאת עברה למחתרת ודרשה עצמאות מלאה ואחדות של המחוזות הערביים.^[222]

האזור שמכוסה בהסכמת האופרנדי, כפי שסוכם בהסכם סייקס-פיקו משנת 1916

המרד הערבי היה התקוממות צבאית של כוחות ערבים נגד האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. המרד החל ב-1916 בהנהגת השריף חוסיין בן עלי, ומטרתו הייתה להשיג עצמאות לארצות הערב תחת השלטון העות'מאני וליצור מדינה ערבית מאוחדת. המרד נבע ממספר גורמים, כולל הרצון הערבי לאוטונומיה רחבה יותר במסגרת האימפריה העות'מאנית, טינה כלפי מדיניות עות'מאנית, והשפעת תנועות לאומיות ערביות. המרד הערבי היה גורם משמעותי בתבוסת האימפריה העות'מאנית בסופו של דבר. המרד עזר להחליש את הכוח הצבאי העות'מאני ולהעסיק כוחות עות'מאניים שהיו יכולים להיפרס במקומות אחרים. הוא גם עזר להגביר את התמיכה בעצמאות ובלאומיות ערבית, דבר שהיה לו השפעה מתמשכת באזור בשנים שלאחר מכן.^[223][224]

לאחר תבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, מעצמות ההסכמה כבשו חלקים מאזורי השלטון העות'מאניים. בעקבות כך יושם הסכם סייקס-פיקו, לו הייתה השפעה משמעותית על העולם הערבי. ההסכם חילק את השטחים הערביים של האימפריה העות'מאנית לאזורי שליטה של צרפת ובריטניה, תוך התעלמות משאיפות העם הערבי לעצמאות והגדרה עצמית.^[225]

הרנסאנס

תור הזהב של הציוויליזציה הערבית ידוע כ"תור הזהב האסלאמי", ונמשך מהמאה השמינית עד המאה השלוש-עשרה.^{[226][227][228]} באופן מסורתי נקבע כי התקופה הסתיימה בשנת 1258, כאשר הכוחות המונגוליים כבשו את בגדד לאחר מצור קשה והרגו את הח'ליף העבאסי, מה שסיים למעשה את הח'ליפות העבאסית.^[229] במהלך זמן זה, חכמים ערבים תרמו תרומות משמעותיות לתחומים כמו מתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה ופילוסופיה. להתקדמויות אלה הייתה השפעה עמוקה על חכמי אירופה במהלך הרנסאנס.^[230]

הערבים חלקו את ידעם ורעיונותיהם עם אירופה, כולל תרגומים של טקסטים ערביים.^[231] לתרגומים אלה הייתה השפעה משמעותית על תרבות אירופה, והם הובילו לשינוי של דיסציפלינות פילוסופיות רבות בעולם הלטיני של ימי הביניים. בנוסף, הערבים יצרו חידושים מקוריים בתחומים שונים, כולל האמנויות, החקלאות, האלכימיה, המוזיקה והחרס, והשפיעו על שמות כוכבים מסורתיים כמו אלדבראן, מונחים מדעיים כמו אלכימיה (שממנו גם כימיה), אלגברה, אלגוריתם, ועוד, ושמות סחורות כמו סוכר, קמפור, כותנה, קפה, ועוד.^{[232][233][234][235]}

החכמים האירופיים של הרנסאנס במאה השתים-עשרה החלו להתמקד בלימוד יצירות יווניות וערביות בתחומי מדעי הטבע, פילוסופיה ומתמטיקה. פילוסופים ערבים, בעיקר אברואס (אבן רושד, פילוסוף ופוסק מקורדובה במאה השתים-עשרה), ירשו ופיתחו את הרעיונות היווניים העתיקים שתורגמו לערבית במהלך מאות השמינית-תשיעית. התרגומים והפירושים הערביים על רעיונות אלה עברו מצפון אפריקה והמגרב דרך אל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) וסיציליה לאירופה הנוצרית. איבריה וסיציליה הפכו למרכזים חשובים להעברת ידע זה. מהמאה האחת-עשרה עד השלוש-עשרה הוקמו בתי ספר רבים שהוקדשו לתרגום יצירות פילוסופיות ומדעיות מערבית קלאסית ללטינית של ימי הביניים, בעיקר בית הספר לתרגום טולדו. עבודת התרגום הזו מהתרבות הערבית, למרות שהייתה בעיקר לא מתוכננת ולא מאורגנת, היוותה אחת מהעברות הידע הגדולות בהיסטוריה.^[236]

מימין:

1) א-זהראווי (الزهراوي, 936-1013) - רופא ונתח אנדלוסי הנחשב ל"אבי הכירורגיה המודרנית". פיתח מאות כלי ניתוח וכתב את האנציקלופדיה הכירורגית "אל-תַצְרִיף" (التصريف) בת 30 הכרכים;

2) אבן א-נפיס (ابن النفيس, 1213-1288) - רופא סורי שגילה את מחזור הדם הריאתי 300 שנה לפני הארווי;

3) אבן רושד (ابن رشد, 1126-1198) - פילוסוף ורופא אנדלוסי שהיה הפרשן הבולט ביותר של אריסטו בימי הביניים והשפיע על תומאס אקווינס ורבי לוי בן גרשום;

4) אבן אל-היית'ם (ابن الهيثم, 965-1040) - מתמטיקאי ופיזיקאי עיראקי הנחשב ל"אבי האופטיקה" ולמשכלל השיטה המדעית;

5) מוחמד אל-אדריסי (الإدريسي, 1100-1165) - גיאוגרף אנדלוסי שיצר את "מפת רוג'ר", המפה המדויקת ביותר של ימי הביניים; 6) אל-כינדי (الكِندي, 801-873) - "פילוסוף הערבים הראשון", מתמטיקאי ואסטרונום שסינתז בין הפילוסופיה היוונית לאיסלאמית.

במהלך הרנסאנס הטימורי (תקופת פריחה תרבותית באימפריה הטימורית במרכז אסיה וחלקי איראן, סוף המאה הארבע-עשרה עד תחילת השש-עשרה), התפתחו חילופי דברים אינטלקטואלי נרחב בין תרבויות שונות. באזור זה, שהיה גשר בין המזרח למערב, חכמים ואמנים מרקעים שונים – כולל ערבים, פרסים, טורקים ואחרים – פעלו יחדיו בחצרות השליטים הטימורים. אינטלקטואלים ערבים השתתפו בפריחה התרבותית הזו, תרמו לתחומי הספרות, האמנות, המדע והפילוסופיה, והעבירו ידע בין המזרח הרחוק לעולם האסלאמי המערבי.^[237] בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, הרנסאנס הערבי היה תנועה תרבותית ואינטלקטואלית שהתעוררה.

המונח "נהדה" (בערבית: نهضة) משמעותו "התעוררות" או "רנסאנס" בערבית, ומתייחס לתקופה של עניין מחודש בשפה הערבית, בספרות ובתרבות הערבית לאחר מאות של שלטון עות'מאני. התנועה הזו התאפיינה בהקמת עיתונים בערבית, תרגום יצירות אירופיות, חיבור ספרות מודרנית ופיתוח מחשבה פוליטית ערבית עצמאית.^{[238][239][240]}

התקופה המודרנית

מפת העולם הערבי, הנקרא רשמית המולדת הערבית; ידוע גם בשם האומה הערבית.

התקופה המודרנית בההיסטוריה הערבית מתייחסת לפרק הזמן מסוף המאה התשע-עשרה ועד ימינו. בתקופה זו, העולם הערבי עבר שינויים משמעותיים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. אחד האירועים המשמעותיים ביותר של התקופה המודרנית היה קריסת האימפריה העות'מאנית – סיום השלטון העות'מאני הוביל להופעת מדינות לאום חדשות בעולם הערבי.^[241][242]

השריף חוסיין היה אמור, במקרה של הצלחת המרד הערבי וניצחון הבעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, להקים מדינה ערבית עצמאית המורכבת מחצי האי הערבי והסהר הפורה, כולל עיראק והלבנט. הוא שאף להפוך ל"מלך הערבים" במדינה זו. אולם המרד הערבי הצליח להשיג רק חלק ממטרותיו, כולל עצמאות החיג'אז והכרה של בעלות הברית בשריף חוסיין כמלכהּ.^[243]

תמונה משנת 1920 של ארבעה חברים בולטים בארגון 'אל-ראביטה אל-קלמיה' (הליגה הקלמית – ליגת העט), ארגון של סופרים ערבים בגלות אמריקה הידוע גם בשם 'מהג'ר' (הגלות הערבית)^[244](משמאל לימין): נסיב עריצה, ח'ליל ג'ובראן, עבד אל-מסיח חדאד ומיכאיל נעימה.

לאומיות ערבית התגבשה כתנועה מרכזית בתחילת המאה העשרים, עם אינטלקטואלים, אמנים ומנהיגים פוליטיים ערבים רבים שביקשו לקדם אחדות ועצמאות לעולם הערבי.^[245] תנועה זו צברה תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה, והובילה להקמת הליגה הערבית וליצירת מספר מדינות ערביות חדשות. פאן-ערביות התגבשה בתחילת המאה העשרים ושאפה לאחד את כל הערבים לאומה או מדינה אחת. היא הדגישה מוצא, תרבות, היסטוריה, שפה וזהות משותפים וביקשה ליצור תחושת זהות ערבית פאן-ערבית וסולידריות.^[246][247]

את שורשי הפאן-ערביות ניתן לזהות כבר ברנסאנס הערבי או תנועת אל-נהדה של סוף המאה התשע-עשרה, בה כאמור הייתה התחדשות של התרבות הערבית, הספרות והמחשבה האינטלקטואלית. התנועה הדגישה את חשיבות האחדות הערבית ואת הצורך להתנגד לקולוניאליזם ולשליטה זרה. אחת הדמויות המרכזיות בפיתוח הפאן-ערביות היה המדינאי והאינטלקטואל המצרי גמאל עבד אל-נאצר, שהוביל את מהפכת 1952 במצרים והפך לנשיא המדינה ב-1954. נאצר קידם את הפאן-ערביות כאמצעי לחיזוק הסולידריות הערבית ולהתנגדות לאימפריאליזם המערבי. הוא גם תמך ברעיון של סוציאליזם ערבי, שביקש לשלב פאן-ערביות עם עקרונות סוציאליסטיים. ניסיונות דומים נעשו על ידי מנהיגים ערבים אחרים, כמו חאפז אל-אסד, אחמד חסן אל-בכר, פייסל הראשון של עיראק, מועמר קדאפי, סדאם חוסיין, ג'עפר נומיירי ואנואר סאדאת.^[248]

דגל המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית הוא סמל בולט של הלאומיות הערבית. העיצוב והצבעים שלו הם הבסיס לרבים מדגלי המדינות הערביות. הצבעים פאן-ערביים הם שחור, לבן, ירוק ואדום. בנפרד, כל אחד מארבעת הצבעים הפאן-ערביים נועד לייצג היבט מסוים של הערבים והיסטוריה שלהם.

איחודים מוצעים רבים שאפו ליצור ישות ערבית מאוחדת שתקדם שיתוף פעולה ושילוב בין מדינות ערביות. עם זאת, היוזמות התמודדו עם אתגרים ומכשולים רבים, כולל חלוקות פוליטיות, סכסוכים אזוריים ופערים כלכליים.^[249] הרפובליקה הערבית המאוחדת הייתה איחוד פוליטי שנוצר בין מצרים וסוריה ב-1958, במטרה ליצור מבנה פדרלי שיאפשר לכל מדינה חברה לשמור על זהותה ומוסדותיה. אולם עד 1961 סוריה פרשה במהרה עקב חילוקי דעות פוליטיים, ומצרים המשיכה לקרוא לעצמה בשם האיחוד עד 1971, עם הפיכתה לרפובליקה הערבית של מצרים. באותה שנה שבה נוצרה הרפובליקה, הוקם איחוד פוליטי נוסף, הפדרציה הערבית, בין ירדן ועיראק, אך התמוטט לאחר שישה חודשים בלבד עקב מתחים עם הרפובליקה הערבית המאוחרדת ומהפכת 14 ביולי. קונפדרציה בשם המדינות הערביות המאוחדות, שכללה את הרפובליקה הערבית המאוחדת ואת הממלכה המוטוואכליתית של תימן, נוצרה גם היא ב-1958 אך התפרקה ב-1961.^[250]

ניסיונות מאוחרים יותר ליצור איחוד פוליטי וכלכלי בין מדינות ערביות כללו את פדרציית הרפובליקות הערביות, שנוצרה על ידי מצרים, לוב וסוריה בשנות השבעים אך התפרקה לאחר חמש שנים עקב אתגרים פוליטיים וכלכליים. מועמר קדאפי, מנהיג לוב, הציע גם את הרפובליקה הערבית האסלאמית עם תוניסיה, במטרה לכלול גם את אלג'יריה ומרוקו,^[251] במקום זאת נוצר האיחוד המגרבי הערבי ב-1989.^[252]

במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים, מדינות ערביות רבות חוו סערות פוליטיות וסכסוכים, כולל מהפכות. ההסכסוך הערבי-ישראלי נותר סוגיה מרכזית באזור, והוביל למתחים מתמשכים ולהתפרצויות אלימות תקופתיות. בשנים האחרונות, העולם הערבי התמודד עם אתגרים חדשים, כולל אי שוויון כלכלי וחברתי, שינויים דמוגרפיים והשפעת הגלובליזציה.^[253] האביב הערבי היה סדרה של התקוממויות ומחאות פרו-דמוקרטיות ששטפו מספר מדינות בעולם הערבי ב-2010 ו-2011. ההתקוממויות נבעו משילוב של מחאות פוליטיות, כלכליות וחברתיות וקראו לרפורמות דמוקרטיות ולסיום השלטון האוטוריטרי. בעוד שהמחאות הובילו לנפילת כמה מנהיגים אוטוריטריים ותיקים, הן גם הובילו לסכסוכים מתמשכים ולחוסר יציבות פוליטית במדינות אחרות.^[254]

זהות

תיאור אמנותי של תלבושות ערביות קדם-איסלאמיות של גברים ונשים ערבים בין המאות הרביעית עד השישית

הזהות הערבית מוגדרת ללא תלות בזהות הדתית, והיא קדמה להתפשטות האסלאם. מקורות היסטוריים מעידים על ממלכות ערביות נוצריות ועל שבטים יהודיים ערביים בעבר. כיום, לעומת זאת, רוב הערבים הם מוסלמים, ומיעוט דבק באמונות אחרות – בעיקר נצרות, אבל גם דרוזיים ובהאים.^[255][256] המוצא האבהי נחשב באופן מסורתי למקור הזיקה העיקרי בעולם הערבי כשמדובר בהשתייכות לקבוצה אתנית או לשבט.^[257]

הזהות הערבית מתעצבת ממגוון גורמים: מוצא, היסטוריה, שפה, מנהגים ומסורות.^[258] זהות זו התגבשה על רקע היסטוריה עשירה הכוללת עליית אימפריות ונפילתן, קולוניזציה וסערות פוליטיות. חרף האתגרים שעמדו בפני קהילות ערביות, המורשת התרבותית המשותפת עזרה לשמר תחושת אחדות וגאווה בזהותן. כיום, הזהות הערבית ממשיכה להתפתח וקהילות ערביות מנווטות בנופים פוליטיים, חברתיים וכלכליים מורכבים. עם זאת, הזהות הערבית נותרת היבט חשוב במרקם התרבותי וההיסטורי של העולם הערבי, והיא ממשיכה להישמר בקרב קהילות ברחבי העולם.^[259]

תת-קבוצות

שבטי הימן, כולל בני כלב, גסאן, ג'ודהאם ותנוח', התיישבו בעיקר במחוזות הח'ליפות האסלאמית המוקדמת – פלסטין, הירדן וחומס, בעוד שבטי הקיס התיישבו בעליונה (צפון מסופוטמיה), בגבול הביזנטי ובקינסרין.

שבטים ערביים נפוצים בחצי האי הערבי, מסופוטמיה, הלבנט, מצרים, המגרב, אזור סודן וקרן אפריקה.^{[260][261][262]}

הערבים של הלבנט מחולקים באופן מסורתי לשבטי קיס (قيس) וימן (يمن). ההבחנה בין קיס וימן מתוארכת לתקופה הקדם־איסלאמית ונשענה על שיוך שבטי ומיקום גאוגרפי. שבטי הימן כללו את בני כלב (بني كلب), כינדה (كندة), הגסאנים (الغساسنة) והלח'מים (اللخميون).^[263] הקיס כללו שבטים כמו בני כילאב (بني كلاب), בני טיי (بني طيء), בני חניפה (بني حنيفة) ובני תמים (بني تميم), בין היתר. הימן, לעומת זאת, היה מורכב משבטים כמו בני האשם (بني هاشم), בני מח'זום (بني مخزوم), בני אומיה (بني أمية) ובני זוהרה (بني زهرة), בין היתר.

ישנם גם שבטים ערביים רבים שמוצאם ממסופוטמיה (עיראק של ימינו) ומאיראן, כולל מתקופות קודמות בהרבה לכיבוש המוסלמי של פרס בשנת 633.^[264] הקבוצה הגדולה ביותר של הערבים האיראנים היא הערבים החוזסתנים (عرب خوزستان), כולל בני כעב (بني كعب), בני טורוף (بني طرف) ומשעשעייה (المشعشعية). קבוצות קטנות יותר הן הנוודים ח'מסה (خمسة) במחוז פארס והערבים הח'ורסנים (عرب خراسان).

כתוצאה מההגירה הערבית למגרב שנמשכה מאות שנים, שבטים ערביים שונים (כולל בני הילאל, בני סולים ומקיל) התיישבו גם במגרב ויצרו את תת־השבטים הקיימים עד היום. בני הילאל שהו כמעט מאה שנה במצרים לפני שעברו ללוב, תוניסיה ואלג'יריה, ומאה שנה מאוחר יותר עברו למרוקו.^[265]

על פי המסורות הערביות, השבטים מחולקים למחלקות שונות הנקראות "גולגולות ערביות", המתוארות במנהג המסורתי של כוח, שפע, ניצחון וכבוד. מספר מהן הסתעפו, ולימים הפכו לשבטים עצמאיים (תת־שבטים). מקור רוב השבטים הערביים בשבטי האם הגדולים האלה:^{[266][267][268][269][270]}

עץ משפחה המתאר את צאצאי בני עדנאן.

• בכר (بكر), יש לו צאצאים בערב ובעיראק.^[271]
• כיננה (كنانة), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי, עיראק, מצרים, סודן, פלסטין, תוניסיה, מרוקו וסוריה.^[272]
• הוואזין (هوازن), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי, לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודן ועיראק.^{[273][274][275]}
• תמים (تميم), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי, עיראק, איראן, ארץ ישראל, אלג'יריה ומרוקו.^[276]
• אזד (الأزد), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי, עיראק, הלבנט וצפון אפריקה.^[277]
• גטפאן (غطفان), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי ובמגרב.^[278]
• מדח'ג' (مذحج), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי ובעיראק.^[279]
• עבד אל־קיס (عبد القيس), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי.
• אל קיס (القيس), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי.
• קודעה (قضاعة), יש לו צאצאים בחצי האי הערבי, סוריה וצפון אפריקה.

תפוצה גאוגרפית

המולדת הערבית

מדינות עם אוכלוסייה ערבית משמעותית וצאצאיה.

  העולם הערבי

  מעל 5,000,000

  מעל 1,000,000

  מעל 100,000

מספרם הכולל של הערבים החיים במדינות הליגה הערבית מוערך ב-366 מיליון, על פי ספר העובדות של ה-CIA (נכון לשנת 2014). המספר המוערך של הערבים במדינות מחוץ לליגה הערבית נאמד ב-17.5 מיליון, ובסך הכול כמעט 384 מיליון. העולם הערבי משתרע על פני כ-13 מיליון קילומטר רבוע, מהאוקיינוס האטלנטי במערב ועד הים הערבי במזרח, ומהים התיכון בצפון ועד קרן אפריקה והאוקיינוס ההודי בדרום-מזרח.

התפוצה הגאוגרפית של השפות האפרו-אסיאתיות וזני הערבית

הפזורה הערבית

המונח פזורה ערבית מתייחס לצאצאי מהגרים ערבים, מרצונם או כפליטים, מארצות מולדתם למדינות לא-ערביות, בעיקר במזרח אפריקה, דרום אמריקה, אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה וחלקים מדרום אסיה, דרום-מזרח אסיה, האיים הקריביים ומערב אפריקה. על פי ארגון ההגירה הבין-לאומי, ישנם 13 מיליון מהגרים ערבים דור ראשון בעולם, מתוכם 5.8 מיליון מתגוררים במדינות ערביות. יוצאי ערב תורמים למחזור של הון כספי ואנושי בין מדינות מגוריהם החדשות למדינות מוצאם הערביות, ובכך מקדמים משמעותית את הפיתוח הכלכלי של העולם הערבי. בשנת 2009, מדינות ערביות קיבלו סכום כולל של 35.1 מיליארד דולר בהעברות כספיות, וההעברות הכספיות שנשלחו לירדן, מצרים ולבנון ממדינות ערביות אחרות היו גבוהות ב-40 עד 190 אחוז מהכנסות הסחר בין מדינות אלה למדינות ערביות אחרות.^[280]

הקהילה הלבנונית במערב אפריקה, המונה 250,000 נפש, היא הקבוצה הלא-אפריקנית הגדולה ביותר באזור.^[281][282] סוחרים ערבים פעלו מזמן בדרום-מזרח אסיה ולאורך החוף הסווהילי של מזרח אפריקה. זנזיבר נשלטה פעם על ידי ערבים עומנים.^[283] רוב האינדונזים, המלזים והסינגפורים הבולטים ממוצא ערבי הם אנשי חצרמות שמוצאם בדרום ערב, באזור החוף החצרמותי.^[284]

אירופה

אלהמברה הוא אחד המונומנטים המפורסמים ביותר של האדריכלות האיסלאמית (מימין). המכון לעולם הערבי הוא ארגון שנוסד בפריז בשנת 1980 על ידי צרפת יחד עם 18 מדינות ערביות (משמאל)

ישנם מיליוני ערבים החיים באירופה, מרוכזים בעיקר בצרפת (כ-6,000,000 בשנת 2005^[285]). רוב הערבים בצרפת הם מהמגרב, אך חלקם מגיעים גם מאזורי המשרק של העולם הערבי (מזרח העולם הערבי – לבנון, סוריה, עיראק וירדן). הערבים בצרפת מהווים את הקבוצה האתנית השנייה בגודלה אחרי הצרפתים.^[286]

באיטליה, ערבים הגיעו לראשונה לאי הדרומי סיציליה במאה ה-9. החברות המודרניות הגדולות ביותר באי מהעולם הערבי הן תוניסאים ומרוקאים, המהווים 10.9% ו-8% בהתאמה מהאוכלוסייה הזרה של סיציליה, והיא עצמה 3.9% מכלל אוכלוסיית האי.^[287] האוכלוסייה הערבית המודרנית של ספרד מונה 1,800,000,^{[288][289][290][291]} וישנם גם ערבים בספרד מתחילת המאה ה-8, מתקופת הכיבוש המוסלמי של איבריה ומדינת אל-אנדלוס.^{[292][293][294]}

בגרמניה האוכלוסייה הערבית מונה יותר מ-1,401,950.^[295][296] בבריטניה בין 366,769^[297] ל-500,000,^[298] וביוון בין 250,000 ל-750,000.^[299] בנוסף, יוון היא שער הכניסה לפליטים ערבים (למשל פליטי מלחמת האזרחים בסוריה).^[300] בהולנד 180,000,^[301] ובדנמרק 121,000.מדינות אחרות הן גם כן בית לאוכלוסיות ערביות, כולל נורווגיה, אוסטריה, בולגריה, שווייץ, מקדוניה הצפונית, רומניה וסרביה.^[302]

נכון לסוף 2015, אוכלוסיית טורקיה עמדה על 78.7 מיליון, ופליטים סורים היוו 3.1% מנתון זה על בסיס הערכות זהירות. האוכלוסייה הערבית של טורקיה היא כעת 4.5% עד 5.1% מכלל האוכלוסייה, או כ-4–5 מיליון איש.^[303][304]

יבשת אמריקה

סטיב ג'ובס היה המייסד השותף, יו"ר ומנכ"ל אפל ממוצא סורי חלקי, וסלמה הייק היא שחקנית ומפיקת סרטים ממוצא לבנוני חלקי

הההגירה הערבית לארצות הברית החלה במספרים משמעותיים במהלך שנות ה-1880, וכיום, על פי נתוני לשכת המפקד, הרקע של כ-2 מיליון אמריקאים הוא ערבי.^[305] ערבים אמריקאים נמצאים בכל המדינות, אך יותר משני שלישים מהם חיים בעשר מדינות, ושליש חי בלוס אנג'לס, דטרויט וניו יורק.^[306][307] רוב הערבים האמריקאים נולדו בארצות הברית, וכמעט 82% מהערבים באמריקה הם אזרחים.^{[308][309][310][311]}

מהגרים ערבים החלו להגיע לקנדה במספרים קטנים בשנת 1882. הגירתם הייתה מוגבלת יחסית עד 1945, ולאחר מכן היא גברה בהדרגה, במיוחד בשנות ה-60 ואילך.^[312] על פי האתר "מי הם הערבים הקנדיים" במונטריאול האוכלוסייה הערבית היא הגדולה ביותר בקנדה ומונה כ-267,000 תושבים ערבים.^[313]

לאמריקה הלטינית יש את האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר מחוץ לעולם הערבי.^[314] באמריקה הלטינית 17–30 מיליון תושבים ממוצא ערבי, ריכוז הפזורה הגדול ביותר.^[315][316] על פי נתוני ממשלת ברזיל ולבנון ישנם 7 מיליון ברזילאים ממוצא לבנוני.^[317][318] כמו כן, הממשלה הברזילאית טוענת שיש 4 מיליון ברזילאים ממוצא סורי.^{[317][319][320][321][322]}

קהילות ערביות גדולות אחרות כוללות את:

• ארגנטינה (כ-3,500,000^[323][324]). הנישואים הבין-אתניים בקהילה הערבית, ללא קשר לשייכות דתית, הם גבוהים מאוד; לרוב חברי הקהילה יש רק הורה אחד בעל מוצא אתני ערבי.^[325]
• קולומביה (מעל 3,200,000^{[326][327][328]})
• ונצואלה (מעל 1,600,000),^[329]
• מקסיקו (מעל 1,100,000),^[330]
• צ'ילה (מעל 800,000),^{[331][332][333]}
• אמריקה המרכזית, במיוחד אל סלוודור והונדורס (בין 150,000 ל-200,000).^[334] רבים מהערבים בהאיטי (257,000^[335]) הם בעלי עסקים, חיים בבירה ומתרכזים לרוב באזורים פיננסיים.^[336]

הקווקז

גיאורגיה והקווקז בשנת 1060, בתקופת דעיכתה הסופית של האמירות

בשנת 1728 תיאר קצין רוסי קבוצת נוודים ערבים שאכלסה את חופי הים הכספי של מוגאן (באזרבייג'ן של ימינו).^[337] מעריכים שקבוצות אלה היגרו לדרום הקווקז במאה ה-16.^[338] מהדורת 1888 של האנציקלופדיה בריטניקה הזכירה גם היא מספר מסוים של ערבים שאכלסו את נפת באקו שבאימפריה הרוסית.^[339] הם שימרו ניב ערבי לפחות עד אמצע המאה ה-19,^[340] וכיום קיימים כמעט 30 יישובים שעדיין נושאים את השם "ערב" (לדוגמה, אראבגדים - Ərəbqədim, אראבוג'אגי - Ərəbocağı, ערב-ינג'יג'ה - Ərəbyengicə באזרית). לאחר שהערבים כבשו את דרום הקווקז במאה ה-7, המשיכו להגיע במשך מאות שנים, בקבוצות קטנות, ערבים נוספים מחלקים שונים של העולם הערבי לדגסטן. רובם התגוררו בכפר דארבג, מצפון-מערב לדרבנט. המאוחר מבין תיעודים אלה מתוארך לשנות ה-30.^[338] רוב הקהילות הערביות בדרום דגסטן עברו תהליך טורקיפיקציה לשונית, ולפיכך כיום דארבג הוא ברוב אזרי ברובו.^[341][342]

מרכז, דרום, מזרח ודרום-מזרח אסיה

על פי ספר ההיסטוריה של אבן ח'לדון (היסטוריון ופילוסוף ערבי מהמאה ה-14), הערבים שהיו פעם במרכז אסיה נהרגו או ברחו כאשר הטטרים (שבטים מונגוליים וטורקיים) פלשו לאזור במאות ה-13-14.^[343] עם זאת, כיום רבים במרכז אסיה מזדהים כערבים. רוב הערבים של מרכז אסיה משתלבים באוכלוסיות המקומיות, מזהים את עצמם כמקומיים (למשל, טג'יקים, אוזבקים), אך הם משתמשים בתארים מיוחדים כדי להראות את מוצאם הערבי כמו סייד, ח'וג'ה או צדיקי.^[344]

המסגד בברואלה, סרי לנקה, נבנה במקום שבו לפי המסורת נחתו הסוחרים הערבים הראשונים ולאחר מכן התיישבו באזור^[345]

בהודו, רק שתי קהילות יכולות להוכיח מוצא ערבי אמיתי במסמכים היסטוריים: הצָ'אוּש מרמת הדֶּקַן בדרום הודו והצ'אבוּסֶה ממדינת גוּג'רַאט במערב הודו.^[346][347] קבוצות אלה הן צאצאי מהגרים מחצרמות שהתיישבו בשני האזורים הללו במאה ה-18. עם זאת, אף אחת מהקהילות אינה דוברת ערבית כיום.^[348]

בדרום אסיה, מוצא ערבי נחשב ליוקרתי, ובקרב קהילות מסוימות נפוצות אגדות הטוענות למוצא ערבי. מספר קהילות שנוהגות לפי המד'הב השאפעי (المذهب الشافعي - אסכולה הלכתית מסוימת באסלאם, בניגוד למוסלמים אחרים בדרום אסיה הנוהגים לפי המד'הב החנפי - المذهب الحنفي) טוענות לייחוס מסוחרים ערבים כמו המוסלמים הקוֹנְקַנִים מאזור קוֹנְקַן (רצועת חוף במערב הודו), המַפִּילָה מקֵרָלָה (מדינה בדרום-מערב הודו), והלַבַּאי והמַרַכַּר מטמיל נָדוּ (מדינה בדרום הודו), וכמה קבוצות נוצריות בקרלה הטוענות למוצא ערבי.^[349] יש בדרום אסיה קבוצה הנקראת בִּירַדְרִי עיראקי (קהילה או אחווה באוּרדוּ) הטוענת למוצא עיראקי ושומרת מסמכים היסטוריים המתעדים את הגירת אבותיה מעיראק.

המורים הסרי לנקים, קהילה שחלקה טוען למוצא ערבי, הם הקבוצה האתנית השלישית בגודלה בסרי לנקה ומהווים 9.2% מכלל האוכלוסייה.^[350] מקורות מסוימים מתחקים אחר יוחסם של המורים הסרי לנקים לסוחרים ערבים שהתיישבו בסרי לנקה במועד כלשהו בין המאות ה-8 וה-15.^{[351][352][353]} ישנם כ-118,866 ערבים-אינדונזים^[354] שמוצאם מחצרמות, במפקד האינדונזי של 2010.^[355]

אפריקה שמדרום לסהרה

מפת חגורת הבגארה

אפריקנים שמוצאם או מוצאם החלקי הוא ערבי מכונים אפרו-ערבים. רוב האפרו-ערבים גרים בחוף הסווהילי באזור האגמים הגדולים של אפריקה, אם כי חלקם נמצאים גם במדינות ערביות.^[356][357] מספרים גדולים של ערבים היגרו למערב אפריקה, במיוחד לחוף השנהב (ביתם של יותר מ-100,000 לבנונים),^[358] סנגל (כ-30,000 לבנונים),^[359] סיירה לאון (כ-10,000 לבנונים כיום; כ-30,000 לפני פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991), ליבריה וניגריה.^[360] מאז תום מלחמת האזרחים בסיירה לאון ב-2002, סוחרים לבנונים התבססו מחדש במדינה.^{[361][362][363]} הערבים של צ'אד חיים בצפון קמרון ובניגריה (שם קוראים להם לעיתים שובה), ומתפרשים כחגורה על פני צ'אד וסודן, שם הם נקראים הבגארה - קבוצת שבטים ערביים המאכלסת חלק מהסאהל האפריקני. ישנם 171,000 בקמרון, 150,000 בניז'ר,^[364] ו-107,000 ברפובליקה המרכז-אפריקאית.^[365]

דת

רוב הערבים הם מוסלמים, עם רוב סוני ומיעוט שיעי. יוצא דופן הם האִבָּאדִים (الإباضية - זרם עתיק באסלאם, נפרד מסונים ושיעים) השולטים בעומאן.^[366] נוצרים ערבים בדרך כלל שייכים לכנסיות מזרחיות כמו הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והכנסייה היוונית-קתולית, אם כי קיים גם מיעוט של חסידי כנסיות פרוטסטנטיות.^[367] קיימות גם קהילות ערביות של דרוזים ובהאים.^[368][369] היסטורית, היו גם אוכלוסיות נכבדות של יהודים ערבים ברחבי העולם הערבי.

לפני בוא האסלאם, רוב הערבים השתייכו לדת פגאנית עם מספר אלילים מהמיתולוגיה הערבית, כולל הֻבַּל (هُبَل - אל הירח הראשי של מכה),^[370] וַד (وَدّ - אל האהבה והידידות), אלאת (اللات - אלת האם והפוריות),^[371] מַנָאת (مناة - אלת הגורל והמוות) ועֻזָּא (العُزّى - אלת הכוח והעוצמה). מעטים, הנקראים חניפים (حنفاء), דחו את עבודת האלילים והאמינו באל אחד, אך לא השתייכו לנצרות או ליהדות. חלק מהשבטים התנצרו או התגיירו. הממלכות הנוצריות הערביות הבולטות ביותר היו הממלכות הגַסַּאנִית והלַחְמִית.^[372] כאשר המלך החִמְיַרִי התנצר בסוף המאה הרביעית,^[373] האליטות של הממלכה הערבית הבולטת האחרת, הכִנְדִיִּים, שהיו תחת שלטון חמיירי, כנראה גם התנצרו (לפחות חלקית). עם התפשטות האסלאם, ערבים פוליתאיסטים עברו איסלאמיזציה מהירה, והמסורות הפוליתאיסטיות נעלמו בהדרגה.^[374][375]

הכעבה הוא המקום הקדוש ביותר באסלאם, במסגד אל-חראם במכה

כנסיית הלידה בבית לחם

כיום, האסלאם הסוני מבוסס ברוב האזורים בלבנט, בצפון אפריקה, במערב אפריקה ובקרן אפריקה. האסלאם השיעי שולט בבחריין ובדרום עיראק, בעוד שצפון עיראק ברובו סוני. אוכלוסיות שיעיות משמעותיות קיימות בלבנון, תימן, כווית, ערב הסעודית,^[376] צפון סוריה ובאזור אל-בטינה בעומאן. ישנם גם מספרים קטנים של אבאדים ומוסלמים ללא זרם דתי ספציפי.^[366] קהילת הדרוזים מרוכזת בלבנט.^[377]

לנצרות הייתה נוכחות בולטת בערב הקדם-איסלאמית בקרב מספר קהילות ערביות, כולל הבחריינים במזרח ערב, הקהילה הנוצרית של נג'ראן, בחלקים מתימן, ובקרב שבטים ערביים צפוניים מסוימים כמו הגסאנים, הלחמים, תַגְלִיב, בני עמלה, בני ג'ודהאם, תנוכים וטיי. במאות הנצרות המוקדמות, ערב הייתה ידועה לעיתים בשם "ערביה הרטיקה" (Arabia heretica), בשל היותה "ידועה כמקור ההתפתחות של פרשנויות כופרות בנצרות (הטרודוקסיות)".^[378]

ערבים נוצרים הם 5.5% מהאוכלוסייה של מערב אסיה וצפון אפריקה.^[379] בלבנון, נוצרים מהווים כ-40.5% מהאוכלוסייה.^[380] בסוריה, נוצרים מהווים 10% מהאוכלוסייה. בקרב הפלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה הנוצרים הם כ-1% או פחות מהאוכלוסייה. בעזה ישנם כ-1,000 נוצרים מתוך כשני מיליון תושבים (כ-0.05%), ובגדה המערבית יחד עם ירושלים כ-46,850 נוצרים מתוך יותר מ-2.8 מיליון תושבים (כ-1.6%).^{[381][382][383]} במצרים, כ-10% מהאוכלוסייה הם נוצרים. בעיראק, נוצרים מהווים 0.1% מהאוכלוסייה.^[384] בישראל, נוצרים ערבים הם 2.1% (בערך 9% מהאוכלוסייה הערבית). נוצרים ערבים מהווים 8% מאוכלוסיית ירדן. רוב הערבים בצפון ודרום אמריקה הם נוצרים,^[385] וכך גם כמחצית מהערבים באוסטרליה שמגיעים בעיקר מלבנון, סוריה ומהרשות הפלסטינית. ערבי נוצרי מוכר הוא אַבּוֹ תְבִּילֵלִי, הקדוש המעונה הפטרון של טביליסי.^[386] נוצרים ערבים גרים גם בערים קדושות לנצרות כמו נצרת, בית לחם והרובע הנוצרי בעיר העתיקה של ירושלים וכפרים נוספים רבים עם אתרים נוצריים קדושים.

עד אמצע המאה ה-20 חיו קהילות יהודיות משמעותיות ברחבי העולם הערבי, כולל בעיראק, תימן, מרוקו, מצרים וסוריה. יהודים אלה דיברו ערבית כשפת אם, השתלבו במוסדות חברתיים וכלכליים ערביים, ונחשבו לחלק מהמרקם התרבותי של האזור.^[387] זהותם הייתה מורכבת ומגוונת, וכללה שילוב של שיח דתי יהודי וזהות תרבותית ערבית.^[388] עם זאת, השאלה בדבר הזדהותם כ"יהודים ערבים" הייתה מורכבת: חלק מהיהודים אימצו זהות ערבית תרבותית לצד זהותם הדתית-עממית היהודית, בעוד שאחרים ראו בעצמם בעיקר יהודים החיים בסביבה ערבית מבלי לאמץ זהות ערבית.^[389]

בעקבות קום מדינת ישראל והתחדדות הסכסוך הערבי-ישראלי, פרצה מתיחות שהובילה לקריעת הקשר התרבותי-חברתי בין יהודים וערבים. האוכלוסייה היהודית בארצות ערב נעלמה כמעט לחלוטין, עם הגירתם של כמיליון יהודים בשל סיבות פוליטיות, חברתיות וכלכליות,^[390][391] רובם לישראל (ראו פליטים יהודים ממדינות ערב). גם לאחר ההגירה, השפעת התרבות הערבית נמשכה בקרב הקהילות היהודיות שהתיישבו בישראל, אך הזהות הערבית נחלשה משמעותית במשך הדורות.^[392]

המונח "יהודים-ערבים" נעלם מהשיח הישראלי בשנות ה-50 וה-60, אך חזר ל"התעוררות פוליטית" בשנות ה-90 במסגרת השיח הפוסט-ציוני.^[393] אינטלקטואלים כמו אלה שוחט, יהודה שנהב וסמי שלום שטרית החלו לעשות שימוש במונח כדי לערער על הסדר הציוני ולבקר את מחיקת הזהות הערבית של יהודי המזרח.^[394] עם זאת, המונח נותר שנוי במחלוקת ומעט מאוד יהודים משמוצאם מארצות ערב בישראל מגדירים עצמם כ'יהודים ערבים'.^[393] הסופר הצרפתי-יהודי אלבר ממי הביע את המורכבות הזו כשכתב ב-1975: "היינו רוצים להיות יהודים ערבים. אם נטשנו את הרעיון, זה מפני שבמשך מאות שנים הערבים המוסלמים מנעו באופן שיטתי את מימושו בבוז ובאכזריותם. עתה מאוחר מדי עבורנו להיות יהודים ערבים".^[395]

תרבות

איור המתאר נשים ערביות רוקדות בקהיר, מעבודתו של הצייר הבריטי דייוויד רוברטס (1796–1864)

ערך מורחב – תרבות ערבית

התרבות הערבית התעצבה לאורך היסטוריה ארוכה ועשירה על פני אלפי שנים, מהאוקיינוס האטלנטי במערב ועד הים הערבי במזרח, ומהים התיכון בצפון ועד קרן אפריקה והאוקיינוס ההודי בדרום-מזרח. הדתות השונות שהערבים אימצו לאורך ההיסטוריה והאימפריות והממלכות השונות ששלטו בהם הובילו את הציוויליזציה הערבית להתהווות האתנית (אתנוגנזה – התהליך שבו נוצרת זהות עממית אתנית) ולהיווצרות התרבות הערבית המודרנית. שפה, ספרות, גסטרונומיה, אמנות, אדריכלות, מוזיקה, רוחניות, פילוסופיה ומיסטיקה כולם חלק מהמורשת התרבותית של הערבים.^[396]

שפה

קליגרפיה ערבית היא אמנות הכתיבה הקישוטית בכתב הערבי.

כאמור ערבית היא שפה שמית ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות.^[397] העדות הראשונה להופעת השפה בדיווחים צבאיים מ-853 לפנה"ס. היום היא משמשת כלינגווה פרנקה ליותר מ-500 מיליון איש. היא גם שפה ליטורגית ל-1.7 מיליארד מוסלמים.^[398][399] ערבית היא אחת משש השפות הרשמיות של האו"ם,^[400] והיא נערצת באסלאם כשפת הקוראן.^[398]

לערבית יש שתי צורות עיקריות – תופעה המכונה בבלשנות חברתית דיגלוסיה. ערבית קלאסית היא צורת השפה הערבית המשמשת בטקסטים ספרותיים מתקופות האומיית והעבאסית (המאות השביעית עד התשיעית). היא מבוססת על ניבי ימי הביניים של שבטי ערב. ערבית תקנית מודרנית היא הצאצא הישיר ומשמשת כיום ברחבי העולם הערבי בכתיבה ובדיבור פורמלי, למשל, נאומים מוכנים, חלק משידורי רדיו ותוכן שאינו בידורי.^[401] בעוד שהאוצר המילים והסגנון הלשוני (סטיליסטיקה) של ערבית תקנית מודרנית שונים מערבית קלאסית. ישנם גם ניבים אזוריים של ערבית מדוברת עממית ששונים מאוד זה מזה, וגם מהצורות הכתובות והמדוברות הפורמליות של הערבית.^[402]

מיתולוגיה ואמונות קדם-איסלאמיות

עלאדין (علاء الدين) מאלף לילה ולילה

תבליט: נמסיס, אל-לאת והמקדיש. פלמירני, מאות ה-2–3 לספירה

המיתולוגיה והאמונות הערביות הקדם-איסלאמיות כללו עולם רחב של יצורים על-טבעיים, אלים ואלוהויות שעיצבו את התרבות הפוליתאיסטית של ערב העתיקה. לפני האסלאם, הכעבה במכה הייתה מכוסה בסמלים המייצגים אינספור שדים, ג'ינים, אלים למחצה, אלי שבטים ואלוהויות שונות אחרות. מרבגוניות זו ניתן ללמוד על הקשר רחב במיוחד שבו יכלה המיתולוגיה והדת לפרוח.^[403][404]

יצורים מיתולוגיים

החיות והיצורים הידועים ביותר במיתולוגיה הערבית הם בַּהַמוּת (بهموت), דַּנְדַן (دندن), פַלַק (فلك), גוּל (غول), חִין (حن), ג'ִין (جن), כַּרְכַּדַן (كركدن), מָארִיד (مارد), נַסְנָאס (نسناس), קַרִין (قرين), רֻחּ (رخ), שַׁאדְהַוָאר (شادهوار), אִישׁ-צָבוּעַ (مستضبع) ויצורים שונים אחרים שייצגו את הסביבה הפוליתאיסטית השלטת של ערב הקדם-איסלאמית.^[405]

הסמל הבולט ביותר במיתולוגיה הערבית הוא הג'ין או השד.^[406] ג'ינים הם יצורים על-טבעיים שיכולים להיות טובים או רעים.^[407][408] הם אינם מופשטים לחלוטין, אלא גם בעלי טבע פיזי, ויכולים לקיים אינטראקציה מוחשית עם אנשים וחפצים.

גוּלִים (غول) הם יצור נוסף במיתולוגיה הערבית, המופיעים כמפלצת או רוח רעה הקשורה לבתי קברות ולאכילת בשר אדם.^[409][410] בפולקלור הערבי, גולים השתייכו למעמד שטני של ג'ינים ונאמר שהם צאצאיו של איבליס, השטן באסלאם. הם יכלו לשנות צורה כל הזמן, אך תמיד שימרו פרסות של חמור.^[411]

הפוליתאיזם הערבי

הפוליתאיזם הערבי היה התפיסה הדתית השלטת בערב הקדם-איסלאמית. אלים ואלוהויות, כולל הוּבַל (هُبَل - אל הירח הראשי של מכה), ואד (وَدّ - אל האהבה), אלאת (اللات - אלת האם והפוריות), מַנָאת (مناة - אלת הגורל והמוות) ועוזה (العُزّى - אלת הכוח והעצמה), נעבדו במקדשים מקומיים כמו הכעבה במכה. ערבים בדרום, ביימן של היום, עבדו אלים שונים, שחלקם ייצגו את השמש או הירח. תיאוריות שונות הוצעו לגבי תפקידו של אללה בדת מכה.^{[412][413][414]} רבים מהתיאורים הפיזיים של האלים הקדם-איסלאמיים נובעים מאלילים, במיוחד ליד הכעבה, שאמרו כי הכילה עד 360 מהם.^[415] עד המאה הרביעית בערך, כמעט כל הערבים נהגו בדתות פוליתאיסטיות. למרות שמיעוטים יהודיים ונוצריים משמעותיים התפתחו, הפוליתאיזם נשאר מערכת האמונה השלטת בערב הקדם-איסלאמית.^[416]

הבדלים בין נוודים ותושבי ערים

האמונות והמנהגים הדתיים של הבדואים הנוודים היו שונים מאלה של השבטים הקבועים של ערים כמו מכה.^[417] מערכות האמונה והמנהגים הדתיים של הנוודים כללו ככל הנראה פטישיזם (ייחוס כוח על-טבעי לחפצים), טוטמיזם (הזדהות שבטית עם חיות או צמחים מקודשים) סגידה למתים (פולחן אבות וסגידה לרוחות המתים), אך היו קשורות בעיקר לדאגות ובעיות מיידיות ולא שקלו שאלות פילוסופיות גדולות יותר כמו החיים לאחר המוות. ערבים עירוניים, לעומת זאת, האמינו ככל הנראה בפנתיאון מורכב יותר של אלוהויות. בעוד שהמכאים ושאר התושבים הקבועים של החיג'אז עבדו את אליהם במקדשים קבועים בערים ובנאות, הבדואים קיימו את דתם בתנועה כחלק מחיי הנוודות.^[418]

מעבר לאסלאם

עם התפשטות האסלאם, הג'ינים שולבו בתפיסה האיסלאמית כאחת משלוש הבריות התבוניות של אללה, לצד בני האדם והמלאכים.^[419] בפולקלור הערבי, גולים המשיכו להתקיים גם לאחר האסלאם כחלק מהמסורת העממית, אם כי ככוחות שטניים. האלים והאלוהויות הערביים העיקריים כללו: עַם, ערא, אבגל, אללה (الله), אל-לאת (اللات), אל-קאום (القوم), אלמקח (المقه), אנבי, עת'תר (عثتر), באסמום (بساموم), דו אל-ח'לסה (ذو الخلصة), דושארא (ذو شرى), חוכים, הוּבַל (هبل), איסאף ונאאילה, מנאף (مناف), מַנָאת (مناة), נאסר (نسر), נוהא, קוזח, רודא (رضى), סעד (سعد), שמס (شمس), סין (سين), סואע (سواع), תעלב, תאנדריוס, אל-עוזא (العزى), וד (ودّ), יעוק (يعوق), יאגות (ياغوث), יאתא, אגליבול, עשתרת, אתרגטיס, בעלשמין, בל, בס, אל/אילה, אינאנא/אישתר, מלכבל, נבו, נרגל, ירחיבול.

ספרות

כתב יד מהדיואן (ديوان - אוסף השירים) של הַמֻּתַנַבִּי (المتنبي), המשורר הערבי חשוב מהמאה ה-10

לקוראן, הספר הקדוש הראשי של האסלאם, הייתה השפעה משמעותית על השפה הערבית, והוא סימן את תחילתה של הספרות הערבית. מוסלמים מאמינים שהוא נרשם בניב הערבי של קוריש, שבטו של מוחמד.^[420][421] עם התפשטות האסלאם, הקוראן הביא לאיחוד ולתקנון של הערבית.^[420] הקוראן הוא לא רק היצירה הראשונה באורך משמעותי שנכתבה בשפה, הוא גם בעל מבנה מורכב הרבה יותר מהיצירות הספרותיות המוקדמות עם 114 הסורות (פרקים) שבהן 6,236 אַיות (פסוקים). יש בו הנחיות, סיפורים, דרשות, משלים, פניות ישירות מאללה, הוראות והוא מכיל הנחיות, נרטיבים, דרשות, משלים, פניות ישירות מאללה, הוראות ואפילו התייחסויות מטא-טקסטואליות לאופן שבו הקוראן עצמו יתקבל ויובן. הקוראן זוכה להערכה על שכבות המטפורה שלו כמו גם על בהירותו. הקוראן מציג את עצמו כמקור הסבר מקיף, כפי שבא לידי ביטוי בסורת אל-נחל: 'חשפנו בפניך את הספר למען יהיה הסבר לכל דבר, מדריך, רחמים ובשורה טובה למאמינים'.

אל-ג'אחִט' (الجاحظ - נולד 776 בבצרה - דצמבר 868/ינואר 869) היה סופר פרוזה ערבי ומחבר של יצירות ספרותיות, תאולוגיה מוֹעְתַּזִלִית ופולמוס פוליטי-דתי. כמלומד מוביל בח'ליפות העבאסית, הקאנון שלו כולל מאתיים ספרים בנושאים שונים, כולל דקדוק ערבי, זואולוגיה, שירה, לקסיקוגרפיה ורטוריקה. מכתביו רק שלושים ספרים שרדו. אל-ג'אחט היה גם אחד הסופרים הערבים הראשונים שהציע שיפור נרחב של המערכת הדקדוקית של השפה, אם כי הדבר לא התבצע עד שהבלשן אבן מַדַא נטל את העניין מאתיים שנה מאוחר יותר.^[422] מעט מן השירה קדם-איסלאמית שרדה, והספרות הערבית התעוררה בעיקר בימי הביניים, במהלך תור הזהב האיסלאמי.^[423] אמרו אל-קיס היה מלך ומשורר במאה ה-6, הוא היה המלך האחרון של כִנְדָה. הוא נמנה עם השירה הערבית הנחשבת ביותר עד היום, וכן נחשב לעיתים לאבי השירה הערבית.^[424] כתאב אל-אגאני' (ספר השירים) מאת אבו אל-פרג' הוא אוסף מקיף של שירים ערביים וביוגרפיות משוררים. ההיסטוריון מהמאה ה-14 אבן ח'לדון כינה יצירה זו 'כרוניקת הערבים' בשל עושרה התרבותי.^[425] הערבית הספרותית נגזרת מהערבית הקלאסית, המבוססת על שפת הקוראן כפי שנותחה על ידי לשונאים ערביים החל מהמאה ה-8.^[426]

ח'ליל ג'ובראן היה סופר, משורר ואמן חזותי; הוא ידוע בעיקר כמחבר "הנביא", שהפך מאז לאחד הספרים הנמכרים בכל הזמנים, ותורגם ליותר מ-100 שפות

חלק גדול מהספרות הערבית לפני המאה ה-20 הוא בצורת שירה, ואפילו הפרוזה מהתקופה הזו מלאה בקטעי שירה, בצורת סַגְ'ע (سجع פרוזה מחורזת).^[427] הגַזַל (غزل) הוא ז'אנר שירי ערבי העוסק בעיקר באהבה ובכמיהה. ז'אנר זה, בעל מסורת ארוכה בשירה הערבית, כלל שירים מגוונים - לעיתים עדינים וצנועים ולעיתים אחרות בוטים יותר. במסורת הצופית (הזרם המיסטי באסלאם), שירי הגזל קיבלו משמעות רחבה יותר כביטוי אלגורי לכמיהה האלוהית - האהבה הארצית הפכה לסמל לאהבת האל.

הספרות האפית הערבית הייתה נפוצה פחות בצורה משמעותית מהשירה, וכנראה מקורה במסורת שבעל פה, שעלתה על הכתב מהמאה ה-14 לערך. המקאמה (مقامة) או הפרוזה המחורזת היא דרך אמצע בין שירה לפרוזה, וגם בין בדיוני ללא-בדיוני.^[428] המקאמה הייתה צורה פופולרית מאוד של ספרות ערבית, ואחת המעטות שהמשיכו להיכתב במהלך התקופה שבה הספרות הערבית הקלאסית דעכה (המאות ה-17–18), עקב עליית השפה הטורקית והפרסית בתקופה העותמאנית.^[429]

כאמור הספרות והתרבות הערבית והתרבות הערבית דעכו משמעותית אחרי המאה ה-13, לטובת הטורקית והפרסית. תחייה מודרנית התרחשה החל מהמאה ה-19, יחד עם התנגדות לשלטון העותמאני. התחייה הספרותית ידועה כ"אל-נהדה" בערבית, והתרכזה במצרים ובלבנון. ניתן למצוא שתי מגמות נפרדות בתקופת הנהדה של התחייה.^[430] הראשונה הייתה תנועה נאו-קלאסית שביקשה לגלות מחדש את המסורות הספרותיות של העבר, והושפעה מז'אנרים ספרותיים מסורתיים - כמו המקאמה - ומיצירות כמו "אלף לילה ולילה". לעומת זאת, תנועה מודרניסטית החלה בתרגום יצירות מודרניסטיות מערביות, בעיקר רומנים, לערבית.^[431] מסורת של שירה ערבית מודרנית הוקמה על ידי סופרים כמו פרנסיס מַרַּאשׁ, אחמד שאוקי וחאפז אבראהים. המשורר העיראקי בדר שאכר א-סַיַּאב נחשב למקורה של השירה החופשית בשירה הערבית.^{[432][433][434]}

מטבח

צלחת מַזַה (مَزَة - מגוון מנות קטנות מסורתיות) בפטרה, ירדן

ערך מורחב – המטבח הערבי

המטבח הערבי מתחלק בעיקר למטבח הח'ליג'י (של מדינות המפרץ הפרסי), המטבח הלבנטיני והמטבח המגרבי.^[435] המטבח הערבי השפיע על מטבחים של תרבויות שונות, כולל העותמאני, הפרסי והאנדלוסי. הוא מתאפיין במגוון של עשבי תיבול ותבלינים, כולל כמון, כוסברה, קינמון, סומק, זעתר, הל, נענע, זעפרן, שומשום, זעתר, כורכום ופטרוזיליה.^[436][437] המטבח הערבי ידוע גם במתוקים ובקינוחים שלו, כמו כנאפה, בקלווה, חלווה וקדאיף. הקפה הערבי, או קהווה, הוא משקה מסורתי שמוגש עם תמרים.

אמנות

שלושה ימניים: דוגמאות שונות לציורי קיר אומיים מוקדמים בקסר עמרה; שלושה אמצעיים: דוגמאות לציורים דמויים עבאסיים מסמארה; שלושה שמאליים: דוגמאות לאמנות פאטמית.

האמנות הערבית התבטאה בתחומים מגוונים, כולל תכשיטים, טקסטיל וארכיטקטורה.^[438][439] הכתב הערבי קושט באופן מסורתי בקליגרפיה ערבית צבעונית ומורכבת. דוגמה בולטת לכך היא הכתב הכופי (الخط الكوفي) - סגנון קליגרפיה עתיק וחגיגי שמאופיין באותיות זוויתיות וקווים ישרים, והיה נפוץ במיוחד בקישוט מסגדים וכתבי קודש.^[440] מיניאטורות ערביות הן ציורים קטנים על נייר, בדרך כלל איורי ספרים או כתבי יד אך לעיתים גם יצירות אמנות נפרדות התופסות עמודים שלמים. הן החלו להתפתח כבר בשנת 690 לספירה, והגיעו לשיאן בתקופת הפריחה בין השנים 1000–1200 לספירה תחת שלטון הח'ליפות העבאסית. צורת האמנות עברה התפתחות מתמשכת במהלך עליית ונפילת ח'ליפויות ערביות שונות.

מיניאטורה ערבית

עם הכיבוש העותמאני של העולם הערבי, המיניאטוריסטים הערבים איבדו את זהותם הייחודית ונטמעו בסגנון העותמאני. כמעט כל צורות המיניאטורות האיסלאמיות (מיניאטורות פרסיות, מיניאטורות עותמאניות ומיניאטורות מוגוליות) חבות את קיומן למיניאטורות הערביות, שכן פטרונים ערבים היו הראשונים לדרוש ייצור של כתבי יד מאוירים בח'ליפות. רק במאה ה-14 הגיעה המיומנות האמנותית לאזורים הלא-ערביים של הח'ליפות.^{[441][442][443][444][445]}

חרף השינויים הניכרים בסגנון ובטכניקה של המיניאטורה הערבית, אפילו בעשורים האחרונים שלה, עדיין ניתן היה להבחין בהשפעה הערבית האומיית המוקדמת. אמני מיניאטורה ערביים כוללים את איסמעיל אל-ג'זרי, שאייר את ספרו "ספר הידע של מכשירים מכניים גאוניים".^[446]האמן העבאסי יחיא אל-ואסטי, שכנראה חי בבגדאד בסוף התקופה העבאסית (מאות ה-12 עד ה-13), היה אחד הנציגים הבולטים של בית הספר של בגדאד. בתקופה 1236–1237, הוא העתיק ואייר את הספר "מקאמות" (הידוע גם כ"האסיפות" או "הישיבות"), סדרת אנקדוטות של סאטירה חברתית שכתב אל-חרירי מבצרה.^[447] הסיפור עוקב אחר אדם בגיל הביניים שמסתמך על קסמו וכישוריו הרטוריים כדי להונות אנשים ולהתפרנס מתחבולותיו ברחבי העולם הערבי.^[448]

לוח שנהב מצרי מהמאות ה-11–12, מעוטר בדוגמת ערבסקה ובדמויות ציידים

העברת כתבי יד ערביים רבים לאוספים מערביים במהלך התקופה הקולוניאלית יצרה בעיות נגישות וחשיפה תרבותית, מה שהביא לכך שמיניאטורות ערביות תופסות מקום מצומצם בתרבות הערבית המודרנית.^[449] ערבסקה היא מוטיב עיטורי המציין מערך מופשט של קווים וצורות החוזרים כדגם. לרוב מדובר בעיטור עלים, קנוקנות וגבעולים מפותלים, השזורים זה בזה והיוצרים תבנית גאומטרית. פעמים רבות מדובר בעיטור בודד החוזר על עצמו,^[450] לעיתים קרובות בשילוב עם אלמנטים אחרים. הוא מורכב בדרך כלל מעיצוב יחיד שניתן 'לרצף' או לחזור עליו באופן חלק ככל שרוצים.^[451][452]

ארכיטקטורה

כיפת הסלע הממוקמת בירושלים

אלהמברה היא מתחם ארמון ומבצר הממוקם בגרנדה, אנדלוסיה, ספרד

בעולם הערבי נמצאים כ-8%^[453] מאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הדוגמאות העתיקות ביותר לארכיטקטורה כוללות את אלה של ערב הקדם-איסלאמית,^[454] וכן הארכיטקטורה הנבטית שהתפתחה בממלכת הנבטים העתיקה, שבט ערבי נווד ששלט בחלק ניכר מהמזרח התיכון מהמאה הרביעית לפני הספירה עד המאה השנייה לספירה.^[455][456] הנבטים היו ידועים במיומנותם בחציבת מבנים משוכללים, קברים ומבנים אחרים מצוקי אבן החול של האזור. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לארכיטקטורה נבטית היא העיר פטרה, בירדן של ימינו, שהייתה בירת הממלכה הנבטית וידועה בארכיטקטורת הסלע המרשימה שלה.^[457]

לפני תחילת הכיבושים הערביים, מדינות חסות שבטיות ערביות, הלחמים והגסאנים, היו ממוקמות על גבולות האימפריות הססאנית והביזנטית ונחשפו להשפעות התרבותיות והארכיטקטוניות של שתיהן. נראה כי היה להן תפקיד ניכר בהעברה ובהתאמה של המסורות הארכיטקטוניות של שתי האימפריות הללו לשושלות הערביות האיסלאמיות המאוחרות יותר.

האימפריה הערבית התרחבה במהירות, ועמה הגיע מגוון רחב של השפעות אדריכליות. אחד ההישגים הארכיטקטוניים הבולטים ביותר של האימפריה הערבית הוא המסגד הגדול של דמשק בסוריה, שנבנה בתחילת המאה השמינית על אתר בזיליקה נוצרית ושילב אלמנטים מהארכיטקטורה הביזנטית והרומית, כמו קשתות, עמודים ופסיפסים מורכבים. הישג ארכיטקטוני חשוב נוסף הוא מסגד אל-אקצא בירושלים, שנבנה בסוף המאה השביעית. המסגד כולל כיפה גדולה, אולם תפילה, דפוסים גאומטריים מורכבים וקליגרפיה על הקירות.^[458][459]

מוזיקה

אום כולתום הייתה זמרת, מלחינה ושחקנית ערבית (שנות ה-20 עד ה-70 של המאה ה-20). היא נבחרה ל"200 הזמרים הגדולים בכל הזמנים".^[460]

למוזיקה הערבית היסטוריה ארוכה של אינטראקציה עם סגנונות וז'אנרים מוזיקליים אזוריים רבים אחרים. היא משלבת מוזיקה של העמים הערביים בחצי האי הערבי ואת ההמוזיקה של שאר העמים המרכיבים את העולם הערבי כיום.^[461]

המוזיקה הערבית הקדם-איסלאמית הייתה דומה לזו של המוזיקה המזרח-תיכונית העתיקה. רוב ההיסטוריונים מסכימים שהתקיימו צורות מוזיקה מובחנות בחצי האי הערבי בתקופה הקדם-איסלאמית בין המאה ה-5 ל-7 לספירה. משוררים ערבים מאותה תקופה, הנקראים "משוררי הג'אהיליה" (משוררי תקופת הבורות), נהגו לדקלם שירים בצלילים גבוהים.^[462] האמינו שג'ינים גילו שירים למשוררים ומוזיקה למוזיקאים.^[462]

עד המאה ה-11, איבריה האיסלאמית (אנדלוסיה) הפכה למרכז לייצור כלי נגינה. מוצרים אלה התפשטו בהדרגה ברחבי צרפת, השפיעו על הטרובדורים הצרפתיים, ובסופו של דבר הגיעו לשאר אירופה. ישנם כלי נגינה ששמם בערבית התגלגל לשפות מערביות. למשל באנגלית lute, rebec (לאוטה) ו-naker נגזרו מהמילים הערביות עוּד (عود), רבאב (رباب) ונַקארה (نقارة).^[463][464]

מספר כלי נגינה המשמשים במוזיקה קלאסית נגזרו ככל הנראה מכלי נגינה ערביים: הלאוטה (lute - כלי מיתר) נגזרה מהעוּד (عود), הרבק (rebec - אב הכינור) מרבאב מגרבי (رباب - כלי מיתר בקשת), הגיטרה מקיתרה (قيثارة) שנגזרה מהטאר הפרסי (tar - כלי מיתר עתיק), הנאקר (naker - תופים קטנים) מנַקָרֶה (نقارة), האדופה (adufe - תוף ריבועי) מאל-דוף (الدف), האלבוקה (alboka - חליל כפול) מאל-בוק (البوق - חצוצרה), אנאפיל (anafil - חצוצרה ארוכה) מאל-נאפיר (النفير), אקסאבבה (exabeba - חליל) מאל-שבאבה (الشبابة), אטבאל (atabal - תוף גדול) מאל-טבל (الطبل), תוף דוד (atambal - אימפני) מאל-טינבאל (الطنبال), הבלבאן (balaban - כלי נשיפה דו-קנים), הקסטנייטות (castanets - כלי הקשה עם אצבעות) מכאסתן (كاستان), והתאורבו (theorbo - לאוטה גדולה) מהטרב (طرب - מוזיקה רגשית).^[465]

במהלך שנות ה-50 וה-60, המוזיקה הערבית החלה לקבל גוון מערבי יותר - אמנים כמו אום כולתום, עבד אל-חלים חאפז ושאדיה יחד עם המלחינים מוחמד עבד אל-והאב ובליג חמדי היו חלוצי השימוש בכלי נגינה מערביים במוזיקה המצרית. עד שנות ה-70 מספר זמרים אחרים הלכו בעקבותיהם ונולד ז'אנר של פופ ערבי. פופ ערבי מורכב בדרך כלל משירים המושפעים מסגנון מערבי עם כלי נגינה וטקסטים ערביים. פעמים רבות מנגינות הן שילוב בן מזרח ומערב. החל מאמצע שנות ה-80, לידיה כנען, חלוצה מוזיקלית הנחשבת על פי רבים לכוכבת הרוק הראשונה של המזרח התיכון, החלה בהובלת הפיתוח של המוזיקה הערבית המודרנית.^[466][467]

פילוסופיה

אבן רושד (שמאל), הידוע במערב כאברואס, היה פילוסוף שהשפיע על עליית המחשבה החילונית באירופה המערבית, בעוד שאבן ח'לדון (ימין) היה סוציולוג, פילוסוף והיסטוריון הנחשב באופן נרחב לאחד מחוקרי החברה הגדולים בימי הביניים

המחשבה הפילוסופית בעולם הערבי מושפעת מאוד מהפילוסופיה הערבית. אסכולות המחשבה הערבית/האיסלאמית כוללות את האביסנואיזם - זרם פילוסופי על שם אביסנא (אבן סינא), הפילוסוף הפרסי-מוסלמי שפיתח תיאוריות על הקיום והנשמה ותרם רבות לרפואה; ואת האברואיזם - זרם על שם אברואס (אבן רושד), הפילוסוף האנדלוסי שפירש את אריסטו בצורה רדיקלית ופיתח את תאוריית "השכל הכפול" המבחינה בין אמת פילוסופית לאמת דתית.

במסורת האסלאמית, רבים רואים באל-כינדי (801–873 לספירה) את הפילוסוף הערבי הגדול הראשון - פילוסוף ניאופלטוני (זרם פילוסופי מפותח המבוסס על אפלטון והמדגיש היררכיה של מציאות ועלייה רוחנית), מתמטיקאי ומדען שחי בכופה ובבגדאד. לאחר שמונה על ידי הח'ליפים העבאסיים לתרגם טקסטים מדעיים ופילוסופיים יווניים לערבית, הוא כתב מספר חיבורים מקוריים משלו במגוון נושאים, ממטאפיזיקה ואתיקה ועד מתמטיקה ופרמקולוגיה.^[468] חלק גדול מהעיסוק הפילוסופי שלו מתמקד בנושאים תאולוגיים כמו טבעו של אלוהים, הנשמה והידע הנבואי. דוקטרינות של הפילוסופים הערבים מהמאות ה-9–12 השפיעו על הסכולסטיקה בימי הביניים באירופה.

המסורת הערבית משלבת אריסטוטליזם (פילוסופיה המבוססת על אריסטו ומדגישה לוגיקה, אמפיריזם ותאוריית הצורה והחומר) וניאופלטוניזם עם רעיונות אחרים שהוכנסו דרך האסלאם. הוגים משפיעים כוללים את הלא-ערבים אל-פראבי ואביסנה. הספרות הפילוסופית הערבית תורגמה לעברית ולטינית, והדבר תרם להתפתחות הפילוסופיה האירופית המודרנית. המסורת הפילוסופית הערבית המשיכה להתפתח גם בידי הוגים יהודיים ומוסלמים מאוחרים יותר כמו הפילוסוף היהודי רבי משה בן מימון (שהושפע מאוד מאבן רושד ומאביסנא) ואבן ח'לדון.^[469][470]

מדע

ה"סלנוגרפיה" של הווליוס, מציגה את אלהזן כמייצג התבונה ואת גלילאו כמייצג החושים.

המדע הערבי התפתח בצורה משמעותית במהלך ימי הביניים, בעיקר מהמאות ה-8 עד ה-13, והפך למקור ידע חשוב שהשפיע על הרפואה והחינוך באירופה. הערבית שימשה כשפת הכתיבה המדעית העיקרית, וחיבורים מדעיים נכתבו על ידי הוגים מכל רחבי העולם המוסלמי.^[471]

תור הזהב המדעי (750 עד 1258 בערך) הסתיימה עם כיבוש בגדאד על ידי המונגולים.^[472] חכמי האסלאם, הידועים כעולמא, היו לשכבה האינטלקטואלית המרכזית בחברה וקידמו את המחקר המדעי במקביל לעיסוקם בהלכה ותאולוגיה.^[473]

ההישגים המדעיים הערביים מקיפים תחומים רבים, בראשם מתמטיקה, אסטרונומיה ורפואה, אך גם פיזיקה, כימיה, קוסמולוגיה, גאוגרפיה, מיפוי וכן מדעי החברה כמו סוציולוגיה ופסיכולוגיה.^[474][475]

מוסדות החינוך הערביים כוללים כמה מהאוניברסיטאות העתיקות בעולם. אוניברסיטת אל קרוויין בפס, שנוסדה בשנת 859 על ידי פטימה אל פיהרייה, מוכרת על ידי אונסק"ו ושיאי גינס כמוסד החינוכי העתיק ביותר הפועל ברציפות ומעניק תארים אקדמיים.^[476]

דמויות מרכזיות

איור חוקרים מהתקופה העבאסית מעבודתו של יחיא בן מחמוד אל-ואסיטי מכתב היד מקמת אל-חרירי.

אל-בטני היה מהאסטרונומים החשובים של התקופה, וקבע את אורך השנה השמשית בדיוק יוצא דופן - 365 ימים, 5 שעות, 46 דקות ו-24 שניות, סטייה של 2 דקות ו-22 שניות בלבד מהמדידה המודרנית. כמו כן מצא יחסים טריגונומטריים חשובים.

אל-זהראוי נחשב למנתח הגדול של ימי הביניים. חיבורו "אל-תסריף" היה המדריך הכירורגי המאויר הראשון, ושימש כמקור העיקרי לפרוצדורות כירורגיות באירופה במשך 500 שנה. עבודתו ביססה את הכירורגיה כדיסציפלינה מדעית נפרדת מהרפואה הכללית.^[477]

השפעת המדע הערבי ניכרת במילים שאולות רבות בשפות אירופיות, כולל מונחים מדעיים יסודיים כמו אלכימיה, אלגברה, אלגוריתם, אלכוהול, אלקלי, צופן וזנית, וכן שמות כוכבים כמו אלדברן.^[478]

בתקופה המודרנית, מדענים ערבים זוכי פרסים בינלאומיים כוללים את אחמד זויל ואליאס קורי (פרס נובל), מייקל דבייקי ואלים בנביד (פרס לסקר), עומר מ. יאגי (פרס וולף), הודא זוגבי (פרס שו), זהא חדיד (פרס פריצקר) ומייקל עטיה (מדליית פילדס ופרס הבל). רשיד יזמי תרם להמצאת סוללת הליתיום-יון, וטוני פאדל היה מרכזי בפיתוח האייפוד והאייפון.^[479][480]

תרומות מדעיות מרכזיות

התרומות הערביות למדע כוללות:

• חלוציות בכימיה האורגנית (ג'אבר בן חיאן),
• הקמת מדע הקריפטולוגיה (אל-כינדי),
• פיתוח הגאומטריה האנליטית (אבן אל-היית'ם - שתואר כ"המדען האמיתי הראשון בעולם"),
• גילוי מחזור הדם הריאתי (אבן א-נפיס),
• זיהוי טפיל קרדית הגרב (אבן זהר),
• השימוש הראשון במספרים אי-רציונליים כאובייקטים אלגבריים (אבו כמיל),
• פיתוח השברים העשרוניים המיקומיים (אל-אוקלידיסי),
• יצירת הספרות הערביות וסימולי האלגברה במגרב,
• מספרי תאביט וזהויות טריגונומטריות חדשות (אבן יונוס ואל-בטני),
• הוכחות מתמטיות למשפט צ'בה (אבן הוד),
• המצאת האקוואטוריום - מכשיר אסטרונומי מתקדם (אל-זרקלי),
• תגליות בפיזיקה (אבמפאצ'ה),
• בוטניקה (אבן אל-ביטאר עם יותר מ-200 צמחים חדשים),
• יצירת מפת העולם המדויקת ביותר באותה תקופה - הטאבולא רוגריאנה (אל-אידריסי).^[481]

תיאטרון

יוסף והבי (1898–1982) היה מחזאי, שחקן ובמאי ערבי שתרם לעיצוב התיאטרון הערבי המודרני.

התיאטרון הערבי הוא צורת ביטוי תרבותית הכוללת סגנונות, ז'אנרים והשפעות היסטוריות מגוונות. שורשיו נמצאים בתקופה הקדם-איסלאמית, כאשר שירה, סיפור ומופעי מוזיקה היו צורות הביטוי האמנותיות העיקריות. המונח מתייחס להצגות תיאטרון שנוצרו על ידי מחזאים, שחקנים ובמאים ערבים. מקורות התיאטרון הערבי נמצאים בשירה הערבית העתיקה ובמסורת הסיפור, שכללו לעיתים קרובות מוזיקה וריקוד. בתקופה הערבית המוקדמת, הסיפור התפתח לצורת אמנות פורמלית יותר שהוצגה בהתכנסויות ציבוריות ובפסטיבלים.^[482][483]

במהלך תקופת הזהב האיסלאמית במאות ה-8 וה-9, בגדאד הפכה למרכז פעילות אינטלקטואלית ואמנותית, כולל תיאטרון. חצר הח'ליפות העבאסית אירחה מחזאים ושחקנים רבים, שתרמו לפיתוח ולהפצת התיאטרון ברחבי העולם האיסלאמי. לתיאטרון הערבי מסורת של שילוב קומדיה וסטירה במופעים, תוך שימוש בהומור לטיפול בנושאים חברתיים ופוליטיים.^[484]

התיאטרון הערבי כולל מגוון ז'אנרים דרמטיים, בכללם טרגדיה, מלודרמה ומחזות היסטוריים. מחזאים ערבים רבים השתמשו בדרמה לטיפול בנושאים עכשוויים, תפקיד הנשים בחברה הערבית והאתגרים העומדים בפני צעירים בעולם המודרני. בעשורים האחרונים, אמני תיאטרון ערבים רבים התנסו בסגנונות וטכניקות חדשות. הדבר הוביל להתפתחות סצנת תיאטרון עכשווית במדינות ערביות רבות, עם הפקות ומופעים המערערים על תפיסות מסורתיות של זהות ותרבות ערבית.^[485]

אופנה

כריות מודרניות ברקמת צלב. מלמעלה משמאל, בכיוון השעון: עזה, רמאללה, רמאללה, שכם, בית ג'אלה, בית לחם.

לאופנה ולעיצוב הערביים היסטוריה ומשמעות תרבותית הנמשכת מאות שנים, ולכל אזור מסורות אופנה ועיצוב מיוחדות. אחד ההיבטים המאפיינים את האופנה הערבית הוא השימוש בבדים איכותיים וברקמות מורכבות. בגדים מסורתיים, כמו עבאיה ותובה, עשויים לרוב מבדים איכותיים כמו משי, סאטן וברוקאד, ומעוטרים ברקמות מורכבות ובעיטורי חרוזים.^[486]

בשנים האחרונות, האופנה הערבית זוכה להכרה בינלאומית, ומעצבים כמו אלי צעאב, זוהיר מוראד ורים עכרא מציגים את יצירותיהם במסלולים בינלאומיים.^[487] מעצבים אלה משלבים אלמנטי עיצוב ערביים מסורתיים בקולקציות שלהם, כגון דוגמות מעוטרות, בדים איכותיים ועיטורים מורכבים.

מעבר לאופנה, העיצוב הערבי מאופיין גם בדוגמות גאומטריות מורכבות, בקליגרפיה ובשימוש בצבעים בולטים. האמנות והארכיטקטורה הערבית, עם הדוגמות הגאומטריות והמוטיבים המורכבים שלהן, השפיעו על העיצוב הערבי במשך מאות שנים.^[488] מעצבים ערבים משלבים גם מוטיבים מסורתיים, כמו הפייזלי ((דוגמה דמוית דמעה מקורה פרסי)) וערבסקות, ביצירותיהם. האופנה הערבית מבוססת על המורשת התרבותית של העולם הערבי וממשיכה להשפיע על מעצבים כיום.^[489]

נישואין

קעקוע חינה במרוקו

החתונות הערביות השתנו מאוד לאורך השנים. החתונות הערביות המסורתיות המקוריות כללו אלמנטים כגון לבוש מפואר, מוזיקה ומחולות מסורתיים וטקסים, והן במקרים מסוימים ייחודיות לכל אזור, אפילו בתוך אותה מדינה. חלק מהמסורות הנפוצות כוללות ציור בחינה על ידי הכלה ונשות המשפחה, המהווה סמל למזל טוב ולברכה.^[490]

נישואי קרובי משפחה הוא נוהג נפוץ בתרבות הערבית. בעולם הערבי כיום, בין 40% ל-50% מכל הנישואין הם בין בני משפחה קרובים (נישואי קרובי דם), אם כי נתונים אלה משתנים בין מדינות ערביות שונות.^[491][492]

במצרים, כ-40% מהנישואים הם לבן או בת דוד. סקר משנת 1992 בירדן מצא כי 32% מהאוכלוסייה נישאו לבן דוד ראשון, ו-17.3% נוספים נישאו לקרובי משפחה רחוקים יותר.^[493] 67% מהנישואין בסעודיה הם בין קרובי משפחה, כמו גם 54% מכל הנישואין בכווית, בעוד ש-18% מכל הלבנונים נישאו לקרובי דם.^[494]

על פי ההלכה האיסלאמית, נישואי בני דודים מותרים במפורש באסלאם, והקוראן עצמו אינו מונע או אוסר על הנוהג.^[495] עם זאת, הדעות חלוקות לגבי השאלה האם התופעה צריכה להיחשב כמבוססת אך ורק על מנהגים איסלאמיים, שכן מחקר משנת 1992 בקרב ערבים בירדן לא הראה הבדלים משמעותיים בין ערבים נוצרים לערבים מוסלמים בכל הנוגע לשכיחות של נישואי קרובי דם.

גנטיקה

הערבים הם קבוצה מגוונת גנטית, ומקורה מתערובת העמים הילידיים הקדם-איסלאמיים של המזרח התיכון וצפון אפריקה, בעקבות ההתפשטות האיסלאמית.^[496][497] ברחבי צפון אפריקה, השפעה גנטית מחצי האי הערבי גוברת ככל שמתקדמים ממערב למזרח. דפוס תדירות דומה קיים במזרח אפריקה, הקשרים גנטיים לקבוצות מחצי האי הערבי פוחתים לאורך עמק הנילוס בסודן ודרום סודן ככל שמדרימים.^[498] הגרדיאנט הגנטי הזה של התערובת מתוארך לתקופת ההתפשטות וההגירה הערבית למגרב ומזרח אפריקה.^[498]

מחקר גנטי הצביע על כך שערבים פלסטינים ויהודים חולקים מוצא גנטי משותף וקרובים זה לזה.^{[499][500][501]} על פי מחקר משנת 2016, ערבים מחצי האי הערבי הם צאצאים ישירים של האוכלוסיות האירו-אסיאתיות הראשונות שהוקמו על ידי ההגירה אל מחוץ לאפריקה. הם גם רחוקים מאוד מהאירו-אסיאתיים העכשוויים, אם כי יש אות של תערובת אירופית.^[502]

חוקרים שיערו כי קיים קשר גנטי בין הנאטופים - תרבות של ציידים-לקטים שחיה במזרח התיכון לפני בערך 15,000-11,500 שנה - ובין אוכלוסיות המזרח התיכון המאוחרות יותר. ניתוח DNA עתיק אישש השערה זו והראה קשרים גנטיים גם עם אוכלוסיות רחבות יותר במערב אירואסיה (אירופאים ודרום-מרכז אסיאתיים). מחקר משנת 2021 מצא שרוב מוצאן של קבוצות ערביות מודרניות מסוימות, כמו סעודים ותימנים מציידים-לקטים נאטופיים מקומיים ויש להן פחות מוצא אנטולי נאוליתי מהלבנטינים. נוכחות המוצא האיראני הנאוליתי בקרב ערבים מודרניים ניתנת לייחוס להגירות במהלך תקופת הברונזה.^[503] האוכלוסייה הנאטופית מראה גם קשרי מוצא לממצאים ארכאולוגיים מאתר טפוראלט במרוקו, השייכים לתרבות עתיקה (האיברומאורוסית) שפרחה במגרב לפני כ-25,000-10,000 שנה.^[504]

ראו גם

• ארצות ערב
• הליגה הערבית
• אסלאם
• יחסי אסלאם–יהדות
• ערביי ישראל
• תרבות ערבית

לקריאה נוספת

• ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, תל אביב: הוצאת דביר, 1995.
• אלברט חוראני, היסטוריה של העמים הערביים, תל אביב: הוצאת דביר, 1996.
• פייר וידאל-נאקה (עורך), מן הכיבוש הערבי אל האסלאם האימפריאלי, בתוך: תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 7–10.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ערבים בוויקישיתוף

• ערבים, דף שער בספרייה הלאומית