אלפרד דבלין

אלפרד דֶבּלין (בגרמנית: Alfred Döblin‏; 10 באוגוסט 1878, שטטין, הקיסרות הגרמנית – 26 ביוני 1957, אמנדינגן), סופר אקספרסיוניסטי יהודי-גרמני שהמיר את דתו לנצרות, וכן רופא. נודע במיוחד בזכות ספרו, "ברלין, אלכסנדרפלאץ".

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

אלפרד דבלין
Alfred Döblin

לידה	10 באוגוסט 1878 שצ'צ'ין, ממלכת פרוסיה
פטירה	26 ביוני 1957 (בגיל 78) אמנדינגן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מקום קבורה	ווז'
מדינה	צרפת
שם עט	Linke Poot, Hans Fiedeler, Knaas Pieth
סוגה	ספרות הגולים הגרמנים
זרם ספרותי	אקספרסיוניזם
יצירות בולטות	ברלין, אלכסנדרפלאץ, Tales of a Long Night, Berge Meere und Giganten, The Three Leaps of Wang Lun, Wallenstein, Wadzeks Kampf mit der Dampfturbine, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
שפות היצירה	גרמנית
אירועים משמעותיים	שריפת הספרים בגרמניה הנאצית (1933)
השכלה	אוניברסיטת פרידריך וילהלם אוניברסיטת הומבולדט של ברלין אוניברסיטת פרייבורג
תקופת פעילות	מ-1913
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
בן או בת זוג	Erna Döblin
ילדים	Peter Doblin, Stefan Döblin, Klaus Döblin, Wolfgang Doeblin
פרסים והוקרה	פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות (1957)
חתימה
alfred-doeblin.de

Remove ads

ביוגרפיה

סכם

פרספקטיבה

אלפרד דבלין נולד בשטטין, פומרניה (כיום שצ'צ'ין, פולין) למשפחה יהודית בורגנית. בשנת 1888, לאחר שאביו עזב את אימו לטובת אישה צעירה ממנה ונסע לארצות הברית, עברה משפחתו של דבלין לברלין. חיי העיר הגדולה ופלאי הטכנולוגיה שבה הותירו חותם חיובי בנפשו של דבלין הצעיר. לאחר שסיים לימודי רפואה עבד דבלין כנוירולוג בגרמניה בערים רגנסבורג, פרייבורג וברלין.

בשנת 1910 היה בין מקימיו של כתב־העת האקספרסיוניסטי החדש של הרווארט ולדן (בעלה של אלזה לסקר-שילר), "Der Sturm" (הסערה). בתקופה זו של יצירתו היו היינריך פון קלייסט, פרידריך הלדרלין ופרידריך ניטשה אבותיו הרוחניים במישור הספרותי והפילוסופי. דבלין היה בין המאמצים הראשונים של הרדיו כתווך תקשורתי ליצירה אמנותית.

בשנת 1912 נישא דבלין לארנה רייס, ולזוג נולדו ברבות השנים ארבעה ילדים.

במלחמת העולם הראשונה שירת דבלין כרופא צבאי בצבא הרייך, במיוחד בבית חולים למגפות באלזס. במהלך המלחמה החל בכתיבת רומן היסטורי, "ולנשטיין", בהשראת אלברכט פון ולנשטיין, המצביא המפורסם שפעל בשירות האימפריה הרומית הקדושה. אחר כך, בברלין, היה עד למאבקים של המהפכה הגרמנית, שהיו אחר כך לנושא ספרו, "נובמבר 1918". בתקופתו בברלין הרבה לכתוב כתבות שונות (על מחזות וסרטים, אבל גם על חיי היומיום בכרך), בין השאר לעיתונים "פרנקפורטר צייטונג" ו"פראגר טאגבלט" שראה אור בגרמנית בפראג. בעבודותיו אלה היטיב לתאר את חיי היומיום בברלין בתקופת רפובליקת ויימאר. חלק מהסקיצות שולבו אחר כך בספרו הנודע, "ברלין, אלכסנדרפלאץ". בברלין היה מעורב גם בחיי התרבות היהודיים, כך לדוגמה ב-1929 השתתף במפגש של חוג ידידי "הבימה" וערך דיון פומבי עם חיים נחמן ביאליק ומרטין בובר על עתיד התיאטרון העברי^[1].

"ברלין, אלכסנדרפלאץ" ספרו החשוב והמוכר ביותר של דבלין יצא לאור בשנת 1929. זהו הרומן החשוב הראשון בספרות הגרמנית שתיאר את חיי העיר הגדולה ונחשב לציון דרך בהיסטוריה של הרומנים המודרניים. את טכניקות הקולאז' והסימולטניות שבהן השתמש דבלין בספרו אימץ כבר במהלך עבודתו בכתב העת "דר שטורם", ומקורן בתנועת הפוטוריזם האיטלקית של הסופר פיליפו תומאזו מרינטי והציירים אומברטו בוצ'יני, לואיג'י רוסולו וקרולה קארה, ושב ועשה בהן שימוש בכרך סיפוריו הקצרים, "Die Ermordung der Butterblume"‏ (1913) ("רצח הנורית") ואחר כך הביאו לכלל שלמות ב"ברלין, אלכסנדרפלאץ". באותה תקופה התפרסמו ספריו העוסקים בסין ובהודו, למרות שהצהיר שמעולם לא ביקר בסין ולא בהודו, ועל תרבותן של שתי הארצות למד בעצמו ומהמוצגים במוזיאונים בברלין.^[2]

בפברואר 1933 נמלט מאימת הנאצים, ראשית לציריך, ואחר כך לפריז. בנאום שנשא בכנס בלונדון בשנת 1935, תחת הכותרת "הטרגדיה של יהדות גרמניה", דחה דבלין את הציונות כפתרון לא מעשי^[3]. במקום זאת ביקש לקדם רעיון של אוטונומיה יהודית על קרקע פנויה^[4], ולקח חלק בהקמת 'ליגת פריילאנד' שהייתה ארגון מחודש של התנועה הטריטוריאליסטית שפעלה לפני מלחמת העולם הראשונה.^[5] בשנת 1936 קיבל את האזרחות הצרפתית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 הצטרף דבלין למשרד התעמולה הצרפתי וביחד עם מהגרים גרמנים אחרים ניסח מנשרים שיועדו לציבור בגרמניה. עם התקרבות הכוחות הגרמנים ביוני 1940 נמלט ביחד עם אשתו ועם עמיתיו למשרד התעמולה לדרום צרפת, משם המשיך לליסבון והגיע לבסוף לארצות הברית, ללוס אנג'לס, שם עבד זמן קצר בתעשיית הקולנוע.

ב-30 בנובמבר 1941 המיר דבלין, ביחד עם משפחתו, את דתו לנצרות הקתולית^[6].

בשנת 1945, בנו סטפן בן ה-18, נקרא לשירות בצבא הצרפתי. באותו הזמן, אביב 1945, קיבל דבלין חדשות טובות לפיהן בנו קלאוס חי ונמצא בשווייץ, לאחר תקופה בה היה פעיל בתנועת ההתנגדות הצרפתית; לצד הבשורה הטובה התקבלה גם הבשורה העגומה שבנו האחר וולפגנג התאבד ב-1940 כדי להימנע מלהיתפס על ידי כוחות הוורמאכט בעת ששירת כחיל בצבא צרפת.

באוקטובר 1945 הגיעו אלפרד וארנה לניו יורק, בדרכם חזרה לאירופה. הם התיישבו תחילה בבאדן-באדן, שם עבד דבלין עבור הממשל הצבאי הצרפתי של אזורי הכיבוש בגרמניה; הוטלה עליו המשימה לאשר כתבי יד לפרסום^[7], והוא התנגד בתוקף לאישור כל טקסט על ידי מחברים שהזדהו עם המשטר הנאצי, כגון ארנסט יונגר או גוטפריד בן.

באקלים התרבותי השמרני של גרמניה שלאחר המלחמה, דבלין לא היה מסוגל להסתמך על הצלחתו הקודמת כסופר, ובכל זאת המשיך את עיסוקו הספרותי בסדרת פרסומים וכתבי עת במטרה לשקם את החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של גרמניה, ולהציג מחדש את הספרות שנאסרה על ידי הנאצים, עיסוק שכלל בין השאר את טיפוח צמיחתם של סופרים צעירים, ביניהם גינתר גראס. כמו כן ערך דבלין את הירחון הספרותי "Das goldene Tor" (שער הזהב)^[8].

למרות מאמצים אלה, דבלין התאכזב מההמשכיות שניסה ליצור בין הספרות בשנים שקדמו לנאציזם לבין האקלים שנוצר לאחר המלחמה. הפסימיות הגוברת שלו ניזונה מתחושת הבידוד והדחיקה שלו בתוך הסצנה הספרותית הגרמנית שלאחר המלחמה. ב-1953 חזרו אלפרד וארנה לפריז למרות ההזמנה להתיישב במזרח ברלין.

הרומן האחרון שלו, "Hamlet oder Die lange Nacht nimmt ein Ende" (סיפורי לילה ארוך), ראה אור ב-1956 והתקבל בחיוב. שנותיו הנותרות של דבלין היו מלוות בבריאות לקויה (הוא סבל ממחלת פרקינסון) ושהות ממושכת במרפאות ובתי חולים רבים. באמצעות התערבותם של תיאודור האוס ויואכים טיבורטיוס, הוא הצליח לקבל עוד כסף מהמשרד בברלין האחראי על פיצוי קורבנות רדיפות הנאצים^[9].

אלפרד דבלין מת בבית החולים באמנדינגן ב-26 ביוני 1957 ונקבר יומיים לאחר מכן בבית הקברות של הכפר בהאוסרס לצד בנו וולפגנג.

Remove ads

יצירותיו העיקריות

סכם

פרספקטיבה

שלוש הקפיצות של וואנג לון

"שלוש הקפיצות של וואנג לון" (Die drei Sprünge des Wang-lun) הוא הרומן השלישי של דבלין (למרות שהיה הראשון שיצאה לאור כספר), ועליו קיבל את פרס פונטנה. זהו רומן היסטורי שפורסם ב-1916 (אם כי הוא מתוארך לשנת 1915), המספר על תהפוכות והמהפכות בסין של המאה ה-18, והתקבל לטובה על ידי המבקרים, ששיבחו את התיאורים המפורטים והאקזוטיים שלו של סין. לוואנג לון הייתה השפעה גם על סופרים גרמנים צעירים יותר, ביניהם ליון פויכטוונגר, אנה זגרס וברטולט ברכט; עבורם הספר סיפק דחף לפיתוח התיאוריה של התיאטרון האפי. מבחינה מסחרית, הוא היה הרומן המצליח ביותר של דבלין אחרי "ברלין, אלכסנדרפלאץ".

ולנשטיין

רומן היסטורי העוסק במתח בין פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה והגנרל שלו, אלברכט פון ולנשטיין זמן מלחמת שלושים השנה. ולנשטיין מייצג סוג חדש של לוחמה המאופיינת בריאל-פוליטיק חסר רחמים והתרחבות קפיטליסטית, בעוד שפרדיננד הופך המום יותר ויותר ממהלך האירועים ובהדרגה נסוג לגמרי מהפוליטיקה. גישתו של דבלין לתיאור המלחמה הייתה שונה מההיסטוריוגרפיה הרווחת, בכך שבמקום לפרש את מלחמת שלושים השנה בעיקר כקונפליקט דתי, הוא מציג אותה באופן ביקורתי כהשלכה אבסורדית של שילוב של גורמים לאומיים-פוליטיים, פיננסיים ואינדיבידואליים. דבלין ראה דמיון רב בין מלחמת שלושים השנים למלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה כתב את ולנשטיין.

אף על פי שהרומן התקבל היטב על ידי המבקרים, דבלין התאכזב מהביקורות משום שחש שיצר ב"וולנשטיין" יצירה חסרת תקדים, והדבר לא הוכר על ידי המבקרים. הוא כתב ביקורת נוקבת על המבקרים ופרסם אותה ב-1921 תחת הכותרת Der Epiker, sein Stoff und die Kritik (המשורר האפי, החומר שלו והביקורת). הרומן נמנה עם הרומנים ההיסטוריים החדשניים והחשובים ביותר במסורת הספרותית הגרמנית.

הרים ים וענקים

"הרים ים וענקים" (Berge Meere und Giganten) הוא ספר מדע בדיוני של דבלין משנת 1924, המגולל את מהלך ההיסטוריה האנושית מהמאה ה-20 עד המאה ה-27, ומתאר אותו כמאבק עולמי קטסטרופלי בין מאניה טכנולוגית, כוחות טבע וחזונות פוליטיים מתחרים. הספר מעלה נושאים כמו עיור, ניכור מהטבע, הרס אקולוגי, מיכון, דה-הומניזציה של העולם המודרני, כמו גם הגירה המונית, גלובליזציה, טוטליטריות, קנאות, טרור, מעקב מדינה, הנדסה גנטית, מזון סינתטי, גידול בני אדם, לוחמה ביוכימית ועוד.[97] מבחינה סגנונית ומבנית נתפס הספר כיצירה קשה בעת יציאתו לאור, והמבקרים נותרו חלוקים ביחס אליו. גינטר גראס שיבח את הרלוונטיות ואת התובנות של הספר.

ברלין, אלכסנדרפלאץ

ערך מורחב – ברלין, אלכסנדרפלאץ

הרומן "ברלין, אלכסנדרפלאץ" נחשב בדרך כלל ליצירת המופת של דבלין, ולטקסט איקוני של תקופת רפובליקת ויימאר. השימוש החדשני במונטאז' ספרותי והתיאור הפנורמי של המטרופולין המודרני העניקו לרומן מקום בין יצירות המפתח של הספרות המודרניסטית. "ברלין, אלכסנדרפלאץ" מספר את סיפורו של פרנץ ביברקופף, פושע שהרג את אהובתו וזה עתה שוחרר מהכלא. ביברקופף מבקש לעצמו חיים מכובדים, אך נמשך במהירות למאבק "עם משהו שבא מבחוץ, שאינו צפוי ונראה כמו גורל", וסובל מסדרה של כישלונות ואסונות. הרומן הביא לדבלין הכרה עולמית. בסקר של הגרדיאן משנת 2002, שהשתתפו בו 100 סופרים ידועים מרחבי העולם, נבחר "ברלין, אלכסנדרפלאץ" בין 100 הספרים הטובים בכל הזמנים^[10].

נובמבר 1918: מהפכה גרמנית

"נובמבר 1918: מהפכה גרמנית" (November 1918, eine deutsche Revolution) הוא טטרלוגיה על המהפכה הגרמנית של 1918–1919. הכוללת ארבעת כרכים: Bürger und Soldaten (אזרחים וחיילים) Verratenes Volk (עם נבגד), Heimkehr der Fronttruppen (שובן של כוחות החזית), Karl und Rosa (קרל ורוזה), המהווים ביחד את היצירה המשמעותית ביותר מתקופת הגלות של דבלין מחוץ לגרמניה (1933–1945). היצירה זכתה לשבחים רבים על ידי ברטולט ברכט והמבקרת גבריאל סנדר, שתיארה את "נובמבר 1918" כמייצגת את שיאה של עבודתו של דבלין בז'אנר הרומן ההיסטורי.

סיפורי לילה ארוך

"סיפורי לילה ארוך" (Hamlet oder Die lange Nacht nimmt ein Ende) היה הרומן האחרון של דבלין. הוא מתרחש באנגליה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, הרומן מספר את סיפורו של אדוארד אליסון, חייל אנגלי שנפצע קשה במהלך המלחמה. בחזרה למשפחתו, אדוארד חייב להתמודד עם טראומת המלחמה שלו, וקונפליקטים משפחתיים הקבורים זמן רב ותחושת העצמי המעורערת שלו. הרומן מתייחס לנושאים כמו החיפוש אחר העצמי, אשמה ואחריות, המאבק בין המינים, מלחמה ואלימות ודת. דבלין כתב את הרומן בין אוגוסט 1945 לאוקטובר 1946, אם כי הוא פורסם רק עשור לאחר מכן. הרומן יצא לאור ב-1956 על ידי בית ההוצאה לאור במזרח ברלין, Rütten & Loening, והתקבל היטב. ההתייחסות להמלט בכותרת הגרמנית מפנה כנראה לפרשנותו של זיגמונד פרויד להמלט של שייקספיר.

Remove ads

בתרבות

הרומן "ברלין, אלכסנדרפלאץ" עובד לקולנוע כמה פעמים: לראשונה בשנת 1931 על ידי פיל יוטסי, עם היינריך גיאורג בתפקיד הגיבור פרנץ ביברקופף; ובשנת 1979 על ידי ריינר ורנר פאסבינדר כמיני-סדרה לטלוויזיה^[11].

בשנת 1978 הנפיקה מזרח גרמניה בול לזכרו^[12].

ספריו שתורגמו לעברית

ברלין, אלכסנדרפלאץ: סיפורו של פרנץ ביברקופף - תרגום מגרמנית ואחרית דבר ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1987^[13].
שתי חברות והרעלה (Die beiden Freundinnen und ihr Giftmord), תרגום ניצה בן-ארי, הוצאת פן וידיעות ספרים, 2022. ספר המבוסס על משפט של שתי נשים שניהלו רומן והואשמו ברצח בעלה של אחת מהן, בשנת 1923 בברלין^[14].