בתיה לישנסקי

בתיה לישַנְסקי (ח' בתשרי תר"ס,^[1] 12 בספטמבר 1899 – ט"ז בניסן תשנ"ב,^[1] 19 באפריל 1992) הייתה פסלת ישראלית. יצירותיה הריאליסטיות משקפות בנושאיהן את הנרטיב הציוני. כלת פרס ישראל לפיסול (1985), כלת פרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957) ויקירת העיר תל אביב (1983).

בתיה לישנסקי

בתיה לישנסקי (1920), תצלום מארכיון גבריאל טלפיר, מרכז המידע לאמנות ישראלית
לידה	12 בספטמבר 1899 מאלין, האימפריה הרוסית
פטירה	19 באפריל 1992 (בגיל 92) תל אביב-יפו, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
מדינה	ישראל
תחום יצירה	פיסול
פרסים והוקרה	פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (1944, 1957) פרס ישראל (1986) יקיר העיר תל אביב-יפו (1983)

תולדותיה ויצירתה

בתיה בת שושנה רייזל לבית מורוז ומאיר יונה לישנסקי^[1][2] נולדה במאלין שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ועלתה לארץ ישראל עם משפחתה בשנת 1910. למדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, לרבות לימודי ציור עם אירה יאן. את לימודיה בפיסול התחילה אצל בוריס שץ בירושלים. ב-1920 למדה באקדמיה לאמנות ברומא, אך חזרה לארץ בעקבות המאורעות בארץ ישראל בשנים 1920–1921. התגייסה לגדוד העבודה, ועבדה בקיבוץ עין חרוד. בין השנים 1923–1925 למדה בברלין, והשלימה את לימודיה בפריז בשנים 1925–1929.

הציגה בסלון דֶז אַנדֶפַּנדַנט (Salon des Indépendants) בפריז בשנת 1926, בשנת 1930 בקהיר, בשנת 1953 במוזיאון סטדלייק באמסטרדם ובשנת 1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב.

בשנת 1929, לאחר שחזרה לארץ ישראל, ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ ישראל. את דברי הפתיחה נשא זלמן שזר, שהגדיר אותה בנאומו כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". באותה שנה קיבלה את ההזמנה הראשונה להקמת אנדרטה בחולדה, האנדרטה הראשונה מתוך תשע בסך הכול. לישנסקי הייתה בעלת שם בין-לאומי, ובצרפת אף השוו אותה לאוגוסט רודן.

לוחית זיכרון על ביתה של בתיה לישנסקי ברח' נחום 10 בתל אביב

יצירתה של לישנסקי כוללת שלוש קבוצות עיקריות:

• פסלי עץ, גבס ואבן זעירים אשר יצרה מ-1923 – אלה הן דמויות שיש להן קרבת מה לקוביזם, בהן "אם הפסלת" (גבס, 1935) ו"יצחק בן-צבי" (ברונזה, 1955). באלה, כמו בפסלים מאוחרים רבים, בולט הניגוד בין החלקים הלא מעובדים של החומר לחלקים המעובדים והמלוטשים.^[3]
• דיוקנאות, אשר יצרה החל משנות השלושים בסגנון נטורליסטי-רומנטי.
• אנדרטאות, שרובן דמויות קבוצתיות מסוגננות.

"אחד העקרונות המנחים ביצירתה הוא ההבעה. זו נועדה לעורר, לרגש; ועם זאת, לשתף את הצופה בתהליך היצירה. יחסי הגומלין בין הפסל והצופה נוצרים בשל השימוש המיוחד של האמנית בחומרי הפיסול. בתפיסתה הטוטאלית, הנובעת מויתור על פרטים, תרמה בתיה לישנסקי לאבדן האשליה ולהשגת המשכיות וזרימה...נאמנותה לחומר בהדגשת חשיבותו...מורגשת היטב על פני כל חלק וחלק ממשטח הפסלים. מעבר החומר ממצב גולמי למהות רוחנית, שהיא היא בעיית האמנות עצמה, מורגשת היטב בתנופת הזרוע ובמגע היד של האמנית.".^[4]

לבתיה לישנסקי היו שלוש אחיות: רחל, תמר ושרה. רחל גולדה לישנסקי, שנודעה כרחל ינאית בן-צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן-צבי. אחותה הבכורה, שרה (1881–1924), הקימה את המרפאה הראשונה של קופ"ח כללית ותמר שוי, רופאה.

לישנסקי מביטה בפרוטומה מעשה ידיה המציגה את דמותה של בת-זוגה המנוחה אנני נוימן, בתערוכת זיכרון לנוימן שנערכה בגלריה "גיא" בתל אביב ב-1981

לבתיה לישנסקי ולחברתה לחיים, הציירת אנני נוימן (1906–1955),^[5] לא היו ילדים. לטענתה, עבודותיה מהוות המשכיות לעצמה. חייה היו לא קלים ורצופים משברים אישיים, מה עוד שוונדליזם והרס עבודותיה חדשות לבקרים לא הוסיפו לבריאותה הנפשית והיא ניסתה להתאבד פעמיים.

לישנסקי נפטרה בשנת 1992, בגיל 92, ונקברה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב.^[6]

גלריה

• 
  עבודה והגנה, 1929–1937
  אבן גיר
  יער חולדה
• 
  לורד מלצ'ט, 1934
  אבן
  תל מונד
• 
  הורה, 1946
  אבן
  פארק כפר סבא, כפר סבא
• 
  בוגר–לוחם, 1955–1957
  בית הספר החקלאי כדורי
• 
  פרעות אוקראינה, 1955
  אבן ובטון
  בית הספר בורוכוב, שכונת בורוכוב, גבעתיים
• 
  מגש הכסף, 1960
  ברונזה
  מוזיאון ההגנה, תל אביב-יפו
• 
  ההעפלה, 1985
  ברונזה
  קיבוץ גלאון
• 
  מנורה
  עץ
  יד יצחק בן-צבי, ירושלים
• 
  נעורים
  ברונזה
  בית אריאלה, תל אביב-יפו
• 
  אנדרטה לנופלים
  בית קשת
• 
  תבליט עץ מ-1959 שתרמו רחל ויצחק בן-צבי לתזמורת הפילהרמונית הישראלית וניצב במבואה לחדרי האמנים בהיכל התרבות
• 
  אנדרטה לנופלים בכפר יהושע
• 
  אנדרטה "משואה לתקומה" בקיבוץ נצר סרני
• 
  אנדרטת "יד לשלושה" בכניסה לקיבוץ עינת

מיצירותיה שבמרחב הציבורי (פסלי חוצות ואנדרטאות)

• 1934 – לורד מלצ'ט, פסל הניצב ביישוב תל מונד ברחוב הדקל ליד בית מס' 44, שהיה ביתו של לורד מלצ'ט.
• 1929–1937 – עבודה והגנה, אנדרטה מצפון "בית הרצל" ביער חולדה, ליד קיבוץ חולדה. הוקמה על קברו של אפרים צ'יזיק, שנפל בקרב על חולדה. היוצרת פיסלה שלוש דמויות מאבן אחת: אפרים צ'יזיק ואחותו שרה צ'יזיק (שנפלה בקרב תל-חי) ודמות נוספת אנונימית. ברקע ישנם דימויים של שיבולת ומגל, המבטאים את קשר הלוחמים לעבודה, לחקלאות ולחלוציות.
• ראש של תאודור הרצל בגן "בית ראשונים" בהרצליה.
• 1942 – ריקוד ההורה בפארק כפר סבא בכפר סבא.
• 1948–1952 – אנדרטה לנופלים בכפר יהושע. נחנכה על ידי שר החינוך והתרבות זלמן שזר. (האנדרטה מופיעה בציור "הכיכר בכפר יהושע" (2008) של הצייר בן הכפר אלי שמיר.)
• 1955–1957 – אנדרטה של בוגר-לוחם ב"כיכר הנופלים" בבית הספר החקלאי כדורי.^[7]
• 1958 – פסל השלושה בקיבוץ עינת.^[8]
• 1958 – אנדרטת הנופלים בבית קשת (בתכנון האדריכלית זיוה ארמוני), לזכר בן אחותה עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן-צבי, שנפל בקרבת בית קשת במלחמת העצמאות.^[9]
• 1968 – אנדרטה "משואה לתקומה" בקיבוץ נצר סרני.^[10][11]
• 1968 – מגש הכסף, תבליט ברונזה בפתח בית הנשיא יצחק בן-צבי בשכונת רחביה בירושלים.
• 1979 (לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים) – אנדרטת השלום, בעלת שלושה ראשים: בגין, סאדאת וקרטר, שנוצקה בשלוש תבניות, וניצבת בירושלים, קהיר ווושינגטון.^[12]
• 1985 – ההעפלה, בקיבוץ גלאון (משולב בחזית בית ההנצחה והארכיון שתכנן האדריכל חיליק ערד).

פרסים ואותות הוקרה

• 1944 – פרס דיזנגוף לפיסול מטעם עיריית תל אביב.
• 1957 – פרס דיזנגוף לפיסול.
• 1983 – יקירת העיר תל אביב.
• 1985 – פרס ישראל לפיסול (יחד עם הפסל יחיאל שמי).

לקריאה נוספת

• בתיה לישנסקי, הוצאת ארץ ישראל, תל אביב, 1939 (פורטפוליו).
• בתיה לישנסקי, תל אביב: מסדה, תש"ך. (תצלומי יצירותיה עם הקדמה מאת קלר לכמן).
• השואה והתקומה: האנדרטה בנצר-סירני, יצירתה של בתיה לישנסקי, רמת גן: אגודת אהבת רעים על ידי מסדה, (הקד’ תשכ"ט).
• סיפורה של אמנות ישראל, בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, הוצאת מסדה, 1980.
• בתיה לישנסקי; ערכה והביאה לדפוס: אריאלה אפשטין, תל אביב, טקסטים: מרים אור ואחרים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988.
• נירית שלו-כליפא, "תבנית נוף מולדתה: האנדרטות של בתיה לישנסקי", אריאל 171–172 (תשס"ו) ("ובדמם הבוקר יעלה": זיכרון והנצחה בישראל), 157–161. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בתיה לישנסקי

• בתיה לישנסקי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• רשימת מאמרים על בתיה לישנסקי באתר רמב"י
• בתיה ברוטין, בתיה לישנסקי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• נירית שלו-כליפא, ‏אנדרטת 'עבודה והגנה' בחולדה, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 97–122
• על בתיה לישנסקי, דבר, "דבר הפועלת", 6 ביוני 1935 (רחל בלובשטיין, "ביטוי לירי" (גרסת html בפרויקט בן-יהודה); –ן, "לבדד"; א–ף, "המוצגים הזעירים"; ר. כ., "התאבקות")
• מרים שיר, בתיה לישאנסקי: פסלת הגבורה בארץ, דבר, 11 בספטמבר 1956
• א. ח. אלחנני, ריקוד עם הרוח לבתיה לישנסקי, דבר, 15 בספטמבר 1967
• עליזה ולך, לפסל את הרוח, דבר, 11 בנובמבר 1983, המשך
• משה בן-שאול, לא קרובה לאף אחד, מעריב, 16 במאי 1986 (עם זכייתה בפרס ישראל)
• חגית טוך, עולמה של פסלת - ראיון עם בתיה לישנסקי, 1988
• אלי אלון, הפסלים האלמונים של בתיה לישנסקי, באתר TheMarker‏, 11 ביולי 2015 (מאורכב בוייבאק מאשין)
• אברהם בלבן, רחוב חולדה, בתיה לישנסקי, אפרים צ'יזיק, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017
• מידע על בתיה לישנסקי בקטלוג הספרייה הלאומית