גרנדה (ספרד)

גְרָנָדָה (ספרדית: Granada) היא עיר בדרום ספרד, בירת הפרובינציה בעלת אותו שם בקהילה האוטונומית של אנדלוסיה. בשנת 2005 נמנו בה 237,000 תושבים, ובאזור המטרופוליטני כולו 473,000 תושבים. העיר שוכנת כ-700 מטר מעל פני הים, למרגלות רכס הסיירה נוואדה, במפגש הנהרות חֶנִיל, דארוֹ ובֶּיירוֹ. סביבה משתרעת רמת גרנדה, אזור חקלאי פורה.

עובדות מהירות מדינה, קהילה אוטונומית ...

לגרנדה היסטוריה ארוכת-שנים שמקורותיה עוד בתקופה הקדם-רומית. במאה ה־11 נשלטה העיר בידי שושלת בני זירי (שושלת ברברית מצפון אפריקה) ושימשה כבירתה של נסיכות מוסלמית שנודעה בשם "הטאיפה של גרנדה". בתקופה זו הייתה גרנדה לאחד ממרכזי תור הזהב של יהודי ספרד, ובה פעלו אישים בולטים כמו שמואל הנגיד, ששימש משנה למלך. במאה ה־13 הפכה גרנדה לבירת ממלכת גרנדה תחת שלטון השושלת הנאצרית – המדינה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי. בשנת 1492 נכבשה העיר בידי המלכים הקתוליים פרננדו ואיזבלה, ובמהלך המאה ה־16 הפכה גרנדה לעיר נוצרית כמעט לחלוטין באמצעות גירוש, דיכוי וניצור בכפייה של האוכלוסיות היהודית והמוסלמית שנותרו בה.

האלהמברה, מתחם של ארמונות וגנים אסלאמיים מימי הביניים, שוכנת בגרנדה ונחשבת לאחד המונומנטים המפורסמים ביותר של האדריכלות המוּרית. המתחם הוגדר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. השפעות מתקופת האסלאם נשתמרו גם ברובע אלבאיסין ובאתרים מימי הביניים ברחבי העיר. במאה ה־16 ניכרה בעיר פריחה של אדריכלות מודח'אר ואדריכלות הרנסאנס, ואחריהן הופיעו סגנונות הבארוק והכוריגרסקי. כיום העיר היא אתר תיירות בולט, מבין הפופולריים ביותר בספרד.

Remove ads

היסטוריה

סכם

פרספקטיבה

ראשיתה של העיר ביישוב האיברי אליבירגה (Elybirge). בשנת 193 לפנה"ס הרומאים כבשו את העיר, שנקראה בפיהם איליבריס (Iliberis). מאוחר יותר העיר עברה לשלטון הוויזיגותים, וב-713 כבשוה המוסלמים. היא שימשה כמרכז עירוני חשוב של אל-אנדלוס (ספרד המוסלמית); בפי המוסלמים נקראה אִלְבִּירָה, ובפי הנוצרים שנותרו בה אֶלְבִירָה.

בתחילת המאה ה-11 השתלטו עליה הזיריון, שושלת ברברית מצפון אפריקה, והקימו בה ממלכה עצמאית. מרכז העיר עבר לפרבר היהודי גָּרְנָאטָה (غرناطة). מכאן, לפי אחת ההשערות, שמה הנוכחי של העיר (לפי השערה אחרת, מקור השם בעצי הרימון, Granado בספרדית, שגדלים באזור). בתקופה זו חי בעיר שמואל הנגיד, איש אשכולות, רב, משורר ומדינאי שפעל כמשנה לשליטי גרנדה. שמואל, בן למשפחות האליטה של קורדובה ובעל השכלה רחבה, נמלט מעירו לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, וב־1020 הגיע לגרנדה, שם מינה אותו השליט חבוס אל-מוצפר למזכירו והפקיד בידיו סמכויות רבות, בהן גביית מסים. בתקופת בנו, באדיס בן חבוס, קיבל אף את הפיקוד על הצבא.^[1] בתקופה זו נחשב המלך המוסלמי לדמות ייצוגית בעיקר, וגרנדה הייתה מרכז לתרבות וללמדנות יהודית. לדברי החוקר דניאל איזנברג:

גרנדה במאה האחת־עשרה הייתה מרכז הציוויליזציה היהודית-ספרדית בשיא פריחתה, ובין 1027 ל־1066 הייתה למעשה מדינה יהודית רבת־עוצמה. ליהודים לא הוחל מעמד ה'דִ'ימי' המאפיין את שלטון האסלאם. שמואל אבן נגרילה, שהוכר בקרב יהודי ספרד כמעין 'הנגיד', היה מלך לכל דבר ועניין, למעט התואר הרשמי. כווזיר הוא קבע את המדיניות, ובאופן חריג אף הנהיג את הצבא... חיזוק וביצור גרנדה על ידו היו, לפי המסופר, מה שאִפשר לה לשרוד מאוחר יותר כמדינה האסלאמית האחרונה בחצי האי האיברי. כל הדמויות הבולטות בתרבות היהודית-ספרדית של המאה האחת-עשרה קשורות בגרנדה: משה אבן עזרא היה בן העיר; ביוזמתו שהה שם כמה שנים כבן-חסותו יהודה הלוי; פטרוניו ומארחיו של אבן גבירול היו הווזירים היהודים של גרנדה, שמואל הנגיד ובנו יהוסף".^[2]

לאחר מותו של שמואל ירש בנו יהוסף הנגיד את תפקידו. יהוסף היה פחות אהוד מאביו, והואשם על ידי כותבים בני התקופה בתככנות ואי-מוסריות. בשנת 1066 הוא נרצח בידי המון מוסלמי במהלך פרעות גרנדה, אירוע שנחשב לסופו של תור הזהב של יהודי ספרד.

מאחרית המאה ה-11 ועד ראשית המאה ה-13 נשלטה אל־אנדלוס בידי שתי אימפריות ברבריות מצפון אפריקה: המוראביטון, ששלטו בגרנדה משנת 1090, והמוואחידון, ששלטו בה משנת 1166. בתקופת המוראביטון שימשה גרנדה גם כבירת מנהל של שלטונם באל-אנדלוס. עדויות משרידים אמנותיים וארכאולוגיים מלמדות כי העיר שגשגה תחת המוראביטון אך ירדה מגדולתה תחת המואחידון.^[3]

הממלכה הנסרידית

ב-1232 עלה לשלטון בעיר מוחמד הראשון (אנ'), מייסד השושלת הנאצרית (אנ'), ונולדה ממלכת גרנדה. מוחמד העביר את הארמון המלכותי מהמצודה הזירידית הישנה בגבעת אלבייסין אל גבעת סביקה, והחל בבנייתו של מה שהפך לאלהמברה של ימינו.^[4] האלהמברה שימשה כעיר/ארמון עצמאית, שכללה מסגד, חמאמים, מצודה ורבעי מגורים לעובדים ולמשרתים. הארמונות המפורסמים ביותר ששרדו עד היום – ובהם ארמון הקומרס וארמון האריות – נבנו בעיקר בתקופות שלטונם של יוסוף הראשון (אנ') (1333–1354) ובנו מוחמד החמישי (אנ') (1354–1391, עם הפסקות).^[5] דוגמאות קטנות יותר לאדריכלות ארמונות נאסרית בעיר מצויות ב"קוורטו ריאל דה סנטו דומינגו" (סוף המאה ה־13) וב"דר אל־חוררה" (המאה ה־15).^[6]

למרות מיקומה בגבול, גרנדה הייתה מרכז אינטלקטואלי ותרבותי חשוב בעולם האסלאם, במיוחד בתקופת שלטונו של מוחמד החמישי, שבה שירתו בחצר הנאסרית דמויות בולטות כאבן ח'לדון ואבן אל-חטיב.^[7] בשנת 1350 ביקר בה גם חוקר ארצות הידוע אבן בטוטה, שתיאר אותה כ"מטרופולין של אנדלוסיה וכלת עריה", וציין כי הייתה ממלכה חזקה ובעלת משאבים עצמאיים, על אף שנקלעה לעיתים קרובות להתכתשויות עם ממלכת קסטיליה.^[8]

נפילת גרנדה

ממלכת גרנדה נותרה השריד המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי, עד נפילתה ב-2 בינואר 1492, עת נכבשה על ידי המלכים הקתוליים. תנאי הכניעה, שנקבעו באמנת גרנדה בסוף 1491, הבטיחו למוסלמים המקומיים חופש פולחן, אך חייבו את יהודי העיר – שמנו אז כ־110 משפחות^[9] – להתנצר או לעזוב בתוך שלוש שנים. סעיף זה בוטל למעשה כעבור חודשים ספורים עם פרסום צו גירוש יהודי ספרד, הידוע כ"צו אלהמברה" על שם הארמון בגרנדה, ב־31 במרץ 1492, שחייב את כל יהודי הממלכה להתנצר או לעזוב בתוך ארבעה חודשים.^[10] חלק מן היהודים התנצרו ומאז נודעו בשם "קונברסוס" (כינוי לנוצרים חדשים ממוצא יהודי), ואילו בקרב המוסלמים נרשמו גלי הגירה ראשונים של בני האליטה לצפון אפריקה, בעוד שרוב האוכלוסייה נותרה בעיר בשל חוסר אמצעים לעזוב.^[11]

בשנת 1499, משנואש הקרדינל פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס מהקצב האיטי שבו פעל הארכיבישוף הראשון של גרנדה, הרננדו דה טלברה, להמיר את דתם של הלא-נוצרים, הוא פתח במבצע הטבלות בכפייה. מהלך זה, שהפר בגלוי את תנאי אמנת גרנדה, יצר את שכבת ה"נוצרים החדשים" בקרב מוסלמים ויהודים, והצית את מרד אלפוחארס (1499–1501) באזור ההררי שמדרום־מזרח לעיר. המרד דוכא בגרנדה בשנת 1500, אך נמשך באלפוחארס עד 1501.^[11] בעקבות המרד ביטלה ממלכת קסטיליה את האמנה והורתה לכל מוסלמי גרנדה להתנצר או לעזוב. בני האליטה המוסלמית ברובם היגרו לצפון אפריקה, אך רוב המוסלמים בחרו להתנצר כדי להישאר בעיר, ומעתה כונו "מוריסקוס". הן היהודים והן המוסלמים שהתנצרו סבלו מרדיפות, הוצאות להורג וגירושים, וחלקם שמרו בסתר על דתם המקורית.

במאה ה־16 קיבלה גרנדה אופי קתולי וקסטיליאני מובהק, עם זרם מהגרים מאזורים אחרים בקסטיליה, שראו בעיר הכבושה זה מקרוב מוקד להזדמנויות כלכליות.^[11] בשנת הכניעה בשנת 1492 חיו בעיר כ־50,000 תושבים, שמעטים מהם היו נוצרים (בעיקר שבויים), ואילו במפקד הראשון של 1561 נמנו מעל 30,000 מהגרים נוצרים וכ-15,000 מוריסקוס. לאחר הכיבוש הוסבו מסגדים אחדים לכנסיות, ובמהלך ההטבלות ההמוניות של 1500 הוסבו רוב המסגדים שנותרו.^[11] בשנת 1531 ייסד קרלוס החמישי את אוניברסיטת גרנדה, במבנה המדרסה שהקים יוסוף הראשון.^[12] במאה ה־16 כ-40% מהאוליגרכיה השלטונית בעיר היו קונברסוס ממוצא יהודי וכ-31% היו הידלגוס (משכבת האצולה הספרדית).^[13] משנות ה־20 של המאה הוחלפו מבני המסגדים בכנסיות חדשות, תהליך שנמשך עד סוף המאה.^[11] בדצמבר 1568, בתקופת רדיפות חדשות נגד המוריסקוס, פרץ מרד המוריסקוס השני באלפוחארס.^[11] אף שתושבי גרנדה המוריסקוס נטלו בו חלק מועט, הורה פליפה השני מלך ספרד על גירוש רובם מאזור גרנדה, למעט בעלי מלאכה ואנשי מקצוע חיוניים. המגורשים פוזרו ברחבי ממלכת קסטיליה, והגירוש הסופי של המוריסקוס מקסטיליה ומאראגון התקיים בשנים 1609–1614.^[11]

Remove ads

מוקדי עניין

גרנדה היא אחד ממוקדי התיירות העיקריים של אנדלוסיה, בעיקר בזכות המבנים המוסלמיים שהשתמרו בה יפה. רובע אלבאיסין, הבנוי מרחובות צרים מרוצפים באבנים, הוא החלק העתיק ביותר של העיר. הוא גובל בנהר דארו. ממולו מתנשאת גבעת אלהמברה (מערבית: אל-חַמְרַא, "האדומה"), שעליה נבנו ארמונות מלכי גרנדה, ובהם חצר האריות (Patio de los Leones), חצר ההדסים (Patio de los Arrayanes) וארמון פרטאל (Palacio del Partal). בגבעה שוכנת גם אלקסבה (Alcazaba), המצודה ששימשה להגנת הארמון, וכן החנרליפה (Generalife), ארמון הקיץ של שליטי הממלכה.

אדריכלות ארמונות שושלת נאסר באלהמברה נחשבת לפאר היצירה של האדריכלות המוּרית שהתפתחה בספרד ובצפון אפריקה בימי הביניים.^[14]^[15] בחצרות שובצו בריכות השתקפות ומזרקות, וקירות המבנה מעוטרים בפסיפסי קרמיקה בחלקים התחתונים ובטיח מגולף בחלקים העליונים, עם דגמים גאומטריים, מוטיבים צמחיים וכתובות ערביות.^[5] בנוסף נעשה שימוש ב"מוקרנס", סגנון עיטורי דמוי נטיפי אבן, ליצירת כיפות וקמרונות. כיום האתר הוא מאתרי התיירות המרכזיים בספרד ומוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.^[5]