היסטוריה של הקרטוגרפיה

ההיסטוריה של הקרטוגרפיה עוסקת בחקר התפתחות הקרטוגרפיה מהופעת המפה הראשונה הידועה ועד המפות של המאה ה-21.

קַרְטוֹגְרַפְיָה (בעברית: מַפָּאוּת) היא תורת היצירה, העריכה, הקריאה, העיבוד וההדפסה של מפות גאוגרפיות. מפה גאוגרפית היא תיאור מישורי מוקטן, מכוון, בר מדידה וסכמתי של תופעות גאוגרפיות על פני כדור הארץ. מקרה פרטי של מפה הוא הגלובוס, מפת עולם המודבקת על כדור, בה לא קיימים העיוותים הנובעים מהצורך לייצג פני גוף כדורי על פני משטח שטוח. דגמים של כדור הארץ נוצרו כבר בעת העתיקה, כפי שאפשר ללמוד מספרו של תלמי, אלמגסט. מקרה פרטי של הקרטוגרפיה היא הכורוגרפיה, תיאור אזור מצומצם, כגון עיר, נמל, אזור חקלאי, הכולל מפה ציורית מלווה בהסבר מילולי נרחב המבוסס על תצפיות המחבר. רבות מהמפות בעת העתיקה היו מפות כורוגרפיות.

מפות עתיקות רבות התגלו בחפירות ארכאולוגיות בבבל העתיקה, ביוון, בשטחי האימפריה הרומית, ובסין. מפות עתיקות שלא שרדו בצורתן המקורית מוכרות בזכות עותקים שנוצרו מהן במרוצת השנים ובזכות אזכורם בעבודות מאוחרות.

היבטים היסטוריים

מטרות ושימוש

מפות היו אחת ההמצאות האנושיות החשובות אשר אפשרו לבני האדם לתאר את סביבתם ולנווט את דרכם בעולם. לא ברור מתי וכיצד נוצרו המפות הראשונות. תחילה תיארו המפות את הסביבה הקרובה של עורך המפה, ללא קנה מידה או הכוונה.

העולם לפי הקטאוס, 500 לפני הספירה

החל מהמאה העשירית התחילו קרטוגרפים להתארגן בקבוצות עבודה במקומות שונים בעולם, דוגמת קבוצת הגאוגרפים הערבים של בלח'י, קבוצת הקרטוגרפיה של מיורקה וקבוצת הקרטוגרפיה של איטליה, שפעלו במקביל והתמחו בעריכת מפות מסוג פורטולאן (1200–1400), הקרטוגרפים של המדינות המרכזיות באיטליה (1480–1680) שהתמחו בכורוגרפיה של איטליה,^[1] קבוצת הקרטוגרפיה של נורמנדי (1542–1635) וקבוצת הקרטוגרפים הימיים של צפון הולנד (1580–1620), כדי ליצור ולספק מפות לכל דורש.

מפותיו של ז'אק דה וו, קרטוגרף מקבוצת נורמנדי (1584), סימנו את תחילתה של מגמה חדשה בקרטוגרפיה הנורמנדית שראתה במפות הימיות כלי עזר לניווט המתארות את האוקיינוסים ואת הימים כפי שראו אותם הימאים.

החל מהמאה ה-16 הורגשה התערבות הולכת וגוברת של המדינה בתחום הקרטוגרפיה. המלכים הבינו את הערך הרב שיש למפות בתור כלי עזר לגיבוש מדיניות גאופוליטית למטרות אסטרטגיות, צבאיות ומנהליות וכמקורות מידע אמינים אודות השטחים שעליהם הם שאפו להפעיל שליטה צבאית וכלכלית. בכל חצר מלוכה פעל קרטוגרף ראשי ובמדינות אחדות הוקמו גופים שתפקידם לממן את הפקת המפות, לפקח על איכותם ולדאוג לעדכונם ולאופן הפצתם. הפקת מפות מדויקות ואמינות דרשה השקעה בפיתוח כלים ושיטות מדידה ובהכשרת קרטוגרפים מיומנים בשימוש בכלים אלה. כמוכן, הפצת המפות ועדכונן, תוך שמירה על הסודיות, דרשו מעבר מהעתקה ידנית לשימוש בטכניקות הדפסה מודרניות והקמת בתי דפוס מיוחדים. תפקידם של הגופים הממשלתיים היה להתמודד עם אתגרים אלה.

בספרד, לשכת המסחר (1503–1790) (בספרדית: Casa de Contratación) (אנ'), שהוקמה על ידי איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה, ככלי פיקוח על המסחר בין ספרד למושבותיה ביבשת אמריקה ושלטה באופן מוחלט על כל נתיבי הסחר והספינות הספרדיות, הייתה מופקדת על ניהולו של הפאדרון ריאל.

בפורטוגל, בית הודו (1500–1833) אשר נוסד על ידי מנואל הראשון, מלך פורטוגל, במטרה להסדיר את הסחר הבינלאומי ולנהל את הטריטוריות והנכסים של האימפריה הפורטוגזית, באסיה ובאפריקה, כולל דרכי הסחר באוקיינוס האטלנטי, באוקיינוס ההודי, בים הערבי ובאיי הודו המזרחית, הופקד על ניהולו של הפאדראו ריאל.

בהולנד, חברת הודו המזרחית ההולנדית (1601–1798) הקימה שני מרכזי מיפוי, אחד באמסטרדם ואחד בטאוויה (אנ') שהיו אחראיים להפקתם ולעדכונם של המפות הדרושות לפעילות החברה.

קטעי מפת עולם העתידיים להיות מודבקים על גלובוס. המפה הראשונה בה מופיע השם אמריקה. ולדזמילר, 1507.

בצרפת, המלך לואי ה-14 ייסד בשנת 1666 את האקדמיה למדעים שהכשירה מהנדסים ואסטרונומים שתפקידם לבצע חישובי קואורדינטות ומדידות לצורך עריכת המפות הדרושות לצי המלכותי. בשנת 1688 הוקם על ידי שר ההגנה שלו ארכיון המלחמה (בצרפתית: Dépôt de la Guerre) (צר'), משרד שתפקידו לרכז את כל שירותי הקרטוגרפיה ואת ארכיוני המפות והמסמכים בעלי עניין עבור הצבא הצרפתי. בשנת 1720 הוקם על ידי פיליפ השני, דוכס אורליאן ארכיון דומה עבור חיל הים הצרפתי (בצרפתית: Dépôt des cartes et plans de la Marine) (צר'). ארכיון הקרטוגרפיה של הצי קיבל למשמורת את כל המפות הממשלתיות שנערכו עבור המושבות. הוא יצר בעצמו את המפות הנחוצות לו וקיבל, החל משנת 1773, מונופול על עריכת, הדפסת והפצת המפות הימיות הצרפתיות.^[2]

ממשלת בריטניה הקימה בשנת 1767 את החברה Survey of India (אנ'), במטרה לסייע לחברת הודו המזרחית הבריטית לסקור ולמפות את כל הטריטוריות הבריטיות בהודו לצורך ניהול, מיסוי והגנה. עד סוף המאה ה-19 החברה הצליחה למפות את הודו כולה. במקביל הוקמה בבריטניה בשנת 1747 סוכנות המיפוי הלאומית (באנגלית: Ordnance Survey) (אנ'), שתפקידה הראשוני היה לספק לצבא הבריטי כלים להתמודדות עם המרד היעקוביטי.

מגמה ריכוזית זאת המשיכה להתחזק במרוצת השנים. במאה ה-21 פועלות בכל מדינות העולם סוכנויות מיפוי לאומיות המפיקות מפות טופוגרפיות ומידע גאוגרפי עבור המדינה. הסוכנויות נעזרות בעבודתן במערכות מידע גאוגרפיות ממוחשבות. בישראל פועל המרכז למיפוי ישראל שנוסד בשנת 1920, בתקופת המנדט הבריטי.

שימוש ברשת קואורדינטות

מרינוס איש צור הציע כבר במאה ראשונה לספירה את השימוש בקווי רוחב ובקווי אורך לצורך עריכת מפות, קבע את קו האורך לייחוס כקו העובר דרך איי המבורך ואת קו הרוחב לייחוס כקו הרוחב העובר דרך האי רודוס ואף פיתח שיטת ייצוג (היטל) המבוססת על רשת ריבועים.

מפה מונדי" בצורת עלה תלתן המציגה את שלוש היבשות עם ירושלים במרכז. בניגוד למפות העולם העתיקות מסוג זה, מפה זאת מזכירה גם את יבשת אמריקה, את בריטניה ואת סקנדינביה. מפת בנטינג 1581.

בעבודתו "המדריך לסרטוט כדור הארץ" שיצא לאור בשנת 150 לספירה, הציג תלמי, שהמשיך לפתח את רעיונותיו של מרינוס איש צור, את מיקומם של כ-8,000 אתרים, תוך שימוש במעלות אורך ורוחב וכלל הוראות לעריכת מפות עולם תוך שימוש בהיטלים דמויי היטל חרוטי. רעיונות אלה נתפסו כרעיונות מדעיים ופילוסופיים חסרי ערך מעשי, לכן יושמו בקרטוגרפיה רק דורות רבים אחריו.

במקביל וללא קשר לעבודותיהם של מרינוס איש צור ושל תלמי, פיתחו הקרטוגרפים הסיניים במאה שלישית לספירה את שיטת רשת הריבועים עבור מפות יבשתיות ששימשו את הקיסרים הסיניים לצורך מיסוי קרקעות, ניהול המדינה ומטרות צבאיות. הריבועים היו שווים בגודלם ושטחיהם נרשם במפה.

הרומאים שהתמקדו ביישומים מעשיים יותר כגון מסעות צבאיים ואדמיניסטרציה מקומית, הסתפקו במפות פשוטות דוגמת מפת פויטינגר, לכן לא ראו כל צורך בשימוש ברשת קואורדינטות.

מפת פויטינגר המתארת בצורה סכמתית את הדרכים באימפריה הרומית.

העולם הנוצרי באירופה של ימי הביניים, יצר מפות עולם סימבוליות שתאמו את האמונה הנוצרית. המפות שכינוין היה "מפה מונדי", דוגמת מפת אורביס טרארום, היו מפות עגולות שהציגו עולם שטוח ובו שלוש יבשות, שני נהרות עיקריים המפרידים בין היבשות ואוקיינוס המקיף אותן. במרכז המפות הייתה העיר ירושלים והמפות היו מכוונות מזרחה.

הקרטוגרפים המוסלמים של ימי הביניים פיתחו רשתות ייחוס מבוססות על חלוקה ראשונית של העולם לאזורי אקלים וחלוקה משנית למרובעים. מפות מבוססות שיטה זאת, דוגמת "המפה של רוג'ר" הציגו מרחקים מדודים בין שני מקומות ומיקומים היחסיים של האתרים זה לזה, ללא כל דיוק מתמטי. עד להמצאת המצפן במאה ה-12 והכנסתו לשימוש שוטף ככלי ניווט המשלים את המפה, הניווט בפנים הארץ ולאורך החופים בוצע על פי נקודות ציון בולטות בשטח כגון מגדלים, ביצורים, גשרים או ציונים גאוגרפיים כגון הרים, אגמים ונהרות.

מפה מסוג פורטולאן מתוך האטלס הקטלאני. מדבר סהרה המערבי. הרי האטלס נמצאים למעלה והנהר ניז'ר בתחתית המפה. המלך מנסא מוסא יושב על כס מלכות ומחזיק ביד מטבע זהב.

כדי לענות לצרכים אלה, המפות תיארו בצורה מילולית מסלולי נסיעה בים וביבשה דוגמת הפריפלוס היווני, האיטינראריום (אנ') הרומאי, הגאזטיר היווני והסיני, או "ספרי הדרכים והממלכות" (בערבית: كِتَاب ٱلْمَسَالِك وَٱلْمَمَالِك) שהופיעו בעולם המוסלמי כבר במאה ה-9 לספירה. להסבר המילולי התלוו סרטוטים סכמטיים של הסביבה שכללו איורים מרהיבים של נקודות הציון החשובות.

המפות מסוג פורטולאן, שהתחילו להתפתח במאה ה-13 בספרד ובאיטליה כללו שושנת רוחות אחת או יותר המחוברות ביניהן ברשת של קווים ישרים, שציינו את כיווני שמונה הרוחות העיקריות. הצפון סומן באמצעות פלר דה ליס, בעוד המזרח סומן בצלב נוצרי.

בזכות הטבלאות האסטרונומיות, דוגמת אלמנך פרפטום, והאצסטרולב החדש אפשר היה, החל מהמאה ה-15, לנווט לפי קווי רוחב ולהשתחרר מהתלות בכוכב הצפון שאורו דועך בהדרגה ככל שמפליגים דרומה מקו המשווה, אך קביעת קו אורך על ידי הנווטים בים נשערה בעיה לא פתורה עד להמצאת הכרונומטר בשנת 1730 על ידי ג'ון הריסון.

מפת פירי ראיס המתארת את קו החוף בין פיראן לאיזולה, סלובניה, שושנת רוחות עם פלר -דה-ליס מצביעה על הצפון. פירי ראיס, 1500.

השיטה שנבחרה לצורך הגדרה מדויקת של מיקומה של כל נקודה על פני כדור הארץ, הגדרה אשר תאפשר ניווט למרחקים גדולים בים הפתוח מבלי להיעזר בנקודות ציון, הייתה הקמת מערכת קואורדינטות גאוגרפיות המורכבת מ-360 קווי אורך דמיוניים המתכנסים בקטבים ו-180 קווי רוחב דמיוניים מקבילים זה לזה והחוצים את קווי האורך בזווית של 90 מעלות. בוועידת המרידיאן הבינלאומית שהתקיימה בוושינגטון בשנת 1884, הוסכם כי קו האורך לייחוס (המרידיאן הראשי) יהיה קו האורך העובר דרך העיר גריניץ' וקן הרוחב לייחוס יהיה קו המשווה.

ועידת המרידיאן הבינלאומית הניחה את הבסיס לתקינה בתחום הגאוגרפיה והקרטוגרפיה אשר אפשרה הקמת מערכות קרטוגרפיות מבוססות מחשב.

כיוון המפות

טאבולה רוג'ריאנה, צוירה על ידי מוחמד אל-אידריסי עבור רוג'ר השני מסיציליה ב-1154. הצפון נמצא בחלקה התחתון של המפה, לכן המפה נראית "הפוכה" בהשוואה למוסכמות הקרטוגרפיות המודרניות

כיוון המפות השתנה בהתאם להשקפת עולמם של הקרטוגרפים.^[3]

בהשפעת הנצרות, המפות שצוירו באירופה של ימי הביניים, כגון מפת אורביס טרארום, היו מכוונות מזרחה (דהיינו המזרח היה "למעלה"), וירושלים מוקמה במרכז.

בין המפות המעטות המכוונו מערבה אפשר להביא את מפת הולנד החדשה ומפת ניו אינגלנד שצוירו בשנת 1635 על ידי הקרטוגרף ההולנדי וילם בלאו, ומפת אמריקה הדרומית שצוירה בשנת 1596 על ידי הקרטוגרף ההולנדי יאן הויגן ואן לינשוטן (אנ').

קרטוגרפים מוסלמים שפעלו במסגרת אסכולת הגאוגרפיה של באלקי יצרו מפות מכוונות דרומה, דוגמת מפת העולם המכונה "המפה של רוג'ר" שנערכה בשנת 1154 על ידי הקרטוגרף המוסלמי מוחמד אל-אידריסי. גם אסכולת הקרטוגרפיה של דיאֶפ (Dieppe), שפעלה בצרפת במאה ה-16, דגלה בהכוונת המפות דרומה.

מפות מכוונות צפונה (בהן הצפון נמצא למעלה) נוצרו לראשונה על ידי תלמי בספרו "הגאוגרפיה" (אנ'). הכוונת המפות לכיוון צפון קיבלה חשיבות רבה בעידן התגליות (מאה ה-15 עד מאה ה-17) כאשר היה הכרחי לתאם בין כיוון המפה לכיוון הקוטב המגנטי הצפוני אליו פונה המצפן. כיוון זה הפך לכיוון המקובל ברוב המפות.

שיטות ייצור

המפות המוקדמות ביותר ששרדו כוללות ציורי מערות ותחריטים על עצמות, חטים, לוחות חרס, עץ ואבן. בסין העתיקה שורטטו מפות על בדי משי תחילה בדיו שחורה ולאחר מכן במכחול בצבעי מים. מפות עתיקות שנוצרו ביפן היו מצוירות בצבעי מים על נייר אורז. במאות 15 ו-16 היה נהוג לצייר מפות על קלף.

מפת אנטארקטיקה כפי שנוצרה במסגרת תוכנית לאנדסאט, תוכנית חלל של ארצות הברית המופעלת על ידי נאס"א והסקר הגאולוגי של ארצות הברית. (2022)

המפה המודפסת הראשונה הידועה נוצרה בסין בשנת 1115. בשנת 1472 הודפסה באאוגסבורג מפת העולם של הבישוף הנוצרי איזידורוס מסביליה, באמצעות חיתוכי עץ. בשנת 1477 הודפסו עשרים ושש מפות מתוך האטלס של תלמי באמצעות תחריט נחושת. בשנת 1511 הודפסה בוונציה מהדורה חדשה של האטלס של תלמי בשני צבעים: אדום ושחור. בשנת 1513 הודפסה מפת לותרינגיה בשלושה צבעים, במהדורה השלישית של אטלס תלמי. עם המעבר להדפסה באמצעות תחריטי נחושת, נעלמה האפשרות להדפסת מפות צבעוניות. במשך כשלוש מאות שנים, הודפסו המפות בשחור-לבן ולאחר מכן נצבעו ידנית. הדפסת מפות צבעוניות בתהליך תעשייתי התאפשרה שוב בסוף מאה ה-19 לאחר שיפור הכרומוליטוגרפיה, הפרדת הצבעים והשיטות השונות להדפסה בצבע (אנ').

החל מסוף המאה ה-20, השימוש בתצלומי לוויין בשילוב עם תוכנות מחשב סלל את הדרך להפקת מפות מדויקות ואמינות המתעדכנות באופן שוטף והזמינות לכל דורש. המיפוי המקוון (אנ') מאפשר ליצור, להשתמש ולהפיץ מפות מעל "המארג הכלל־עולמי" (באנגלית: World Wide Web) תוך שימוש במערכות מידע גאוגרפי (GIS) המספקות למשתמש שירות אינטראקטיבי המאפשר לו לבחור את המפות שתוצגנה לו.

מפות כחפצי אומנות

האסטרונום, ציור של יאן ורמיר, 1668

החל מהמאה ה-14, נכללו המפות בין המתנות היוקרתיות ביותר שהוחלפו בין מלכים ופקידים בכירים בממשל. המפות, מלבד ערכן האומנותי הגבוה, נתנו ביטוי למדיניותם הטריטוריאלית ושימשו מכשירים דיפלומטיים באמצעותם מלכי פורטוגל, ספרד, הולנד ומאוחר יותר בריטניה וצרפת הכריזו על העולמות החדשים שהתגלו על ידם ועל אזורי ההשפעתם הקיימים או הרצויים. בין מפות אלה נזכיר את האטלס הקטלאני, פרי עבודתם של קְרְֶשׂקֶשׂ אברהם ובנו יהודה, שהוזמן על ידי פדרו הרביעי מלך אראגון כמתנה עבור שארל החמישי מלך צרפת, ואת אוסף המפות המרהיב של אירופה, אירלנד ואוסטריה, שהוזמן על ידי פיליפ השני, מלך ספרד אצל הקרטוגרף ההולנדי כריסטיאן סגרוטן (צר') במטרה להעניק אותו כמתנה אסטרטגית לבעלי ברית או יריבים פוטנציאליים כתזכורת לעוצמה הספרדית.

מתחילת המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-19, התפתחה באירופה, ובמיוחד בהולנד, מגמה של רכישת מפות כחפצי אומנות אך גם כסמל סטטוס המעיד על מעמד כלכלי גבוה, השכלה רחבה, קשרים מסחריים והתעניינות במתרחש בעולם. אומנים רבים, ביניהם וילם פיטרסזון בויטווך (אנ'), יאן ורמיר, הנס הולביין, ואחרים תיארו בתמונותיהם כיצד מפות שימשו כחפצי אומנות בבתים של המעמד הגבוה.^[4]

המפות העתיקות הפכו במרוצת השנים לפריטי אספנות מבוקשים, הנרכשים על ידי מוזיאונים ואספנים פרטיים במכירות פומביות במחירים גבוהים מאוד.

ציר הזמן של התפתחות הקרטוגרפיה

שנה	מפה
	לפני הספירה הנוצרית
25,000	בחפירות ארכאולוגיות באזור פבלוב בצ'כיה התגלתה מפה חרוטה על חט של ממותה המתארת הר, נהר, עמקים ודרכים.
20,000	הנהר דרלינג באוסטרליה תואר על גליל אבן על ידי הילידים.
15,000	במז'יריץ' שבאוקרינה התגלתה מפה חרוטה על עצם של ממותה.
2,350	מפה על לוח חרס בגודל 7.6*6.8 ס"מ שנמצאה בשנת 1930 בחפירות העיר העתיקה נוזי בעיראק מתארת עמק של נהר בין שני הרים. המקרא בכתב חרטומים. ההרים מסומנים באמצעות חצי עיגולים חופפים, הנהרות באמצעות קוים והערים באמצעות עיגולים. במפה מסומנים גם ארבע רוחות השמיים.
1,400–1,200	מפה המתארת את העיר ניפור (עיראק)
900–700	מפת העולם הבבלית (אנ'), היא המפה העתיקה ביותר שהשתמרה עד היום המתארת את העולם כפי שהיה מוכר לבבלים באותם הימים. המפה חרוטה על לוח חרס. במרכז המפה הנהר פרת, הערים בבל, שושן, אוררטו והבאן בירת הכשים. מסופוטמיה מוקפת באוקיינוס. למפה מקרא בכתב יתדות. שבע הערים מסומנות בעיגולים וגופי המים בקווים.[5]
610–546	אנכסימנדרוס, פילוסוף יווני, היה הראשון שצייר מפה של האזורים המאוכלסים של העולם כפי שהיו מוכרים ליוונים.[5]
550–476	הקטאיוס ממילטוס, היסטוריון וגאוגרף יווני, שיפר את המפה של אנכסימנדרוס. היבשות אירופה, אסיה ולוב (אפריקה) מסודרות סביב הים התיכון ומוקפות באוקיינוס.
515	סקילקס איש קריאנדה, מגלה ארצות וסופר יווני, חיבר על בסיס ניסיונו האישי, את מדריך השיט (פריפלוס) הראשון בים התיכון ובים השחור.
400	המפות הסיניות העתיקות ביותר שהשתמרו מתוארכות למאה הרביעית לפני הספירה. הן התגלו בשנת 1986 בחפירות הארכאולוגיות באתר פנגמטן (אנ') (פין-יין: Fàngmǎtān), באזור גאנסו של היום. המפות, המצוירות בדיו שחור על לוחות עץ, מציגות את מערכת היובלים של הנהר יאנגצה. הנהרות מסומנים בקווים, יישובים מסומנים בסמלים, המרחקים בין תחנות איסוף עצים ניתנים ביחידת מידה לאורך סינית מסורתית (לי) והצפון נמצא למעלה.[6]
275–195	ארטוסתנס, מתמטיקאי, גאוגרף ואסטרונום יווני, הכניס לשימוש את קווי האורך ואת קווי הרוחב אותם הניח על גבי מפת העולם כאשר נקודת המוצה שלהם בעיר רודוס. הוא חילק את כדור הארץ לחמישה אזורי אקלים לפי הצעת קודמו, הפילוסוף היווני פרמנידס.
200	בחפירות הארכאולוגיות שבוצעו בשנת 1973 בתל Mawangdui (אנ') בסין נמצאו שלוש מפות מצוירות על בד משי: מפה טופוגרפית, מפה צבאית ומפת מחוז. במפות סמלים רבים ומידע על האוכלוסייה המקומית. במפות אלה הדרום נמצא למעלה.[7]
200	בחפירות באתר פנגמטן נמצא שריד של מפה טופוגרפית מצוירת על נייר המציגה הרים, אפיקי מים ודרכים.
	לספירה הנוצרית
70–130	מרינוס איש צור (ביוונית עתיקה: Μαρῖνος ὁ Τύριος) (אנ'), גאוגרף, קרטוגרף ומתמטיקאי יווני ממוצה פניקי, פיתח שיטה חדשה לעריכת מפות ניווט שכללה הגדרת המיקום באמצעות קו הרוחב וקו האורך. קו האורך הראשון (0) במערכת הקואורדינטות הגאוגרפיות שלו עבר דרך איי המבורך, איים מיתולוגיים שמיקומם נקבע מאוחר יותר באזור האיים הקנריים. קו הרוחב לייחוס היה קו הרוחב העובר דרך האי רודוס. בנוסף לכך הוא פיתח שיטה לייצוג פני השטח של כדור הארץ על פני משטח דו-ממדי (היטל) בה קווי האורך מקבילים ונמצאים במרחקים שווים זה מזה וכך גם קווי הרוחב. התוצאה היא רשת ריבועים שאינה שומרת על היחסים האמיתיים בין השטחים (באנגלית: equirectangular projection) (אנ'). מרינוס התבסס בעבודתו על עבודותיהם של קודמיו ועל יומני מטיילים. כתביו לא השתמרו אבל מורשתו השפיע על מתמטיקאים וגאוגרפים רבים שבאו אחריו.
150	בספרו "המדריך לסרטוט כדור הארץ" ("גאוגרפיקה" (אנ'), ביוונית: Γεωγραφικὴ Ὑφήγησις) מסביר תלמי כיצד יש לסרטט מפות עבור העולם הרומי המוכר בזמנו, תוך שימוש בקואורדינטות. עבודתו הסתמכה על עבודותיהם של מרינוס איש צור ושל אֵרָטוֹסְתֶנֶס ועל מידע שצורף למפות האימפריה הפרסית הקדומה. למרות שהספר היה אמור להכיל מפות, מפות אלה לא השתמרו. המפות שוחזרו על ידי קרטוגרפים שונים בתקופות שונות על פי המדריך.[8]
267	פיי שיו (Pei Xiu) שר העבודות בממלכת ג'ין הגדיר שישה עקרונות עליהם יש להקפיד בציור מפות, ביניהם שימוש בקווי רשת וקנה מידה למדידת מרחקים. עקרונות אלה יושמו כבר על ידי קרטוגרפים קודמים אך ללא הקפדה יתרה על הדיוק.[9]
400	מפת פויטינגר (בלטינית: Tabula Peutingeriana) היא מפת הדרכים והמחוזות של האימפריה הרומית, אשר נוצרה במאה ה-4 או ראשית המאה ה-5 לספירה. מקור המפה שנוי במחלוקת. המפה מתארת את רשת "שירות הבלדרים" (Cursus publicus) של האימפריה הרומית שהוקמה על ידי אוגוסטוס קיסר במרחב שבין ספרד ואנגליה במערב ועד הודו במזרח, כדי להעביר דברי דואר שונים. זאת מפה סכמתית, הדומה למפת קווי תחבורה ציבורית, המיועדת לתת מבט כללי על רשת הדרכים שאורכה 200,000 ק"מ. המפה מציגה 555 ערים ו-3,500 מקומות אחרים המסודרים לאורך הדרכים ללא כל קשר למיקומם הגאוגרפי המדויק. שלוש הערים החשובות באימפריה, רומא, קונסטנטינופול ואנטיוכיה מאותרות באיורים מיוחדים. המרחקים בין התחנות בדרכים מסומנים.
605	פיי ז'ו (Pei Ju) (אנ'), קרטוגרף, דיפלומט, מדינאי וסופר סיני בתקופת שושלת סווי, כתב את העבודה "מפות והערות בעניין האזור המערבי" (piniyn: Xiyu Tuji) בה תיאור של שלוש דרכים מרכזיות בדרך המשי, בליווי מפות שלא השתמרו. באותה התקופה התפתחו גם מדריכים גאוגרפיים שכונו "מפות והסכמים" בהם מידע טקסטואלי וויזואלי מעודכן אודות דרכים, נהרות, תעלות וציוני דרך, באמצעותם השלטון המרכזי שמר על השליטה ועל הביטחון של סין המאוחדת.[9]
625	הבישוף הנוצרי איזידורוס מסביליה חיבר את האנציקלופדיה המדעית "האטימולוגיות" המסכמת מידע ממאות מקורות קלאסיים. בספר 14 "על הארץ וחלקיה" (בלטינית: De Terra et Partibus) הוא מתאר את כדור הארץ באמצעות מפה עגולה מסוג אורביס טרארום. כדור הארץ מחולק לשלושה חלקים, אסיה תופסת חצי מכדור הארץ ואירופה ואפריקה תופסות כל אחת רבע. אירופה מופרדת מאפריקה באמצעות קו אנכי המסמל את הים התיכון. הגבול בין אירופה לאסיה (נהר הנילוס, או נהר הדון (טנאיס על פי המסורת של יוון העתיקה) מיוצג על ידי קו אופקי היוצר יחד עם הים התיכון את האות T. שלוש היבשות מוקפות על ידי האוקיינוס אשר על פי המיתולוגיה היוונית הקיף את כל העולם. בהתאם למסורת הנוצרית, במפה זאת המזרח נמצא למעלה וירושלים במרכז. ארבע רוחות השמים רשומים בהיקף המפה. זאת המפה הראשונה מסוג זה. מפות מאוחרות יותר הציגו נהרות וערים במזרח ובמערב אירופה ומקומות נוספים בהם ביקרו הצלבנים. הערים החשובות סומנו באמצעות מגדלים וביצורים.
801	הקרטוגרף הסיני ז'יה דן (pinyin: Jiǎ Dān) (אנ') השלים את "מפת הטריטוריות הסיניות והלא-סיניות בעולם" (pinyin: HaiNei HuaYiTu) על פי הזמנתו של קיסר שושלת טאנג. רוחב המפה היה 9.1 מטר ואורכה 10 מטר. קנה המידה היה 25 מ"מ = 100 לי. המפה הציגה בפירוט רב את המפרץ הפרסי כולל המגדלורים שהוקמו בתקופת שושלת בית עבאס. המפות שצוירו על ידו לא שרדו, אך הן מוזכרות בעבודות מאוחרות יותר.[9]
800–1000	בבגדאד פעלה קבוצת הגאוגרפים הערבים של בלח'י. היא הוקמה על ידי אבו זיד אל-בלח'י (בפרסית: ابو زید احمد بن سهل بلخی) (אנ'), וכללה מלבדו את אבו עבדאללה מוחמד אל-אסטח'רי (בערבית: (آبو إسحاق إبراهيم بن محمد الفارسي الإصطخري) (אנ'), מוחמד אבן הוקל (בערבית: محمد أبو القاسم بن حوقل) (אנ') ואת מוחמד בן אחמד שמס א-דין אל-מוקדסי (בערבית: محمد بن أحمد شمس الدين المقدسي). קבוצת גאוגרפים וקרטוגרפים זאת נודעה בשל חיבור "האטלס האיסלמי", סט של עשרים ואחת מפות, המתארות את האימפריה המוסלמית כפי שהייתה קיימת במאה העשירית, המלוות בתיאורים מילוליים מפורטים של האזור המצויר. בין המפות מפת עולם, מפות של הים התיכון, האוקיינוס ההודי והים הקספי ומפות של מחוזות דוברי פרסית וערבית. הנהרות מסומנים בקווים ישרים מקבילים, האגמים בעיגולים, הערים מסומנות באמצעות עיגולים, ריבועים, או כוכבים וההרים באמצעות צבר משולשים. המפות אינן מכוונות באופן אחיד. הכיוונים (צפון, דרום, מזרח ומערב) מצוינים מילולית על המפה. למרות שהמרחקים בין הערים מדויקים, המפות אינן מצוירות על פי קנה מידה כלשהו.[10]
1031–1095	שן קואו, קרטוגרף, איש אשכולות, מדען ומדינאי סיני בתקופת שושלת סונג, חיבר אטלס ובו עשרים ושלוש מפות של סין וטריטוריות זרות בקנה מידה של 1:900,000 ומפה תלת־ממדית, אותה בנה תוך שימוש בעץ, דבק חיטה, נסורת, ושעוות דבורים, במטרה להמחיש לאנשי חצר המלוכה את הטופוגרפיה של אזורי הגבול.
1115	המפה המודפסת הראשונה הידועה נוצרה בסין והיא מתארת חלקים ממערב סין, חלק מהחומה הגדולה, נהרות, הרים ויישובים. המפה מכוונת צפונה. היא מודפסת בדיו שחור על נייר.
1137	שתי מפות מתקופת סונג, החרוטות משני צידי לוח אבן בגודל 0.91*0.91 מטר, מציגות בפירוט רב את קו החוף, 500 יישובים ו-12 נהרות בסין ואת האזור המשרע עד קוריאה והודו.
1154	מוחמד אל-אדריסי, קרטוגרף וגאוגרף ערבי בחצרו של רוג'רו השני, מלך סיציליה, ערך את אטלס העולם הידוע באותה עת בשם "המפה של רוג'רו" (בערבית: نزهة المشتاق في اختراق الآفاق, בלטינית: Tabula Rogeriana) (אנ'). לצורך ביצוע העבודה, מוחמד אל-אדריסי חילק את חצי כדור הארץ הצפוני לרוחב לשבעה אזורי אקלים וכל אזור אקלים לעשרה אזורים מיושבים. 70 המפות שנוצרו בצורה זאת תיארו את הארצות והמחוזות, את קווי החוף, המפרצים, הימים והנהרות, והיו מלוות בהסברים פרי עטו על התנאים הפוליטיים, התרבותיים והסוציו-אקונומיים של כל אזור. בכל המפות הצפון נמצא למטה והדרום למעלה ברוח אסכולת הגאוגרפיה של בלח'י.[10] העבודה תורגמה ללטינית ולצרפתית ונחשבה לעבודה החשובה ביותר בתחום הגאוגרפיה שחוברה באירופה במאה ה-12.[11]
1200–1400	האסכולה הקרטוגרפית של מיורקה, קבוצת קרטוגרפים, קוסמוגרפים ובוני אמצעי ניווט, אשר פעלה באי מיורקה ובקטלוניה, פיתחה את המפות שקיבלו את השם הקיבוצי פורטולאנו – מדריכי ניווט חופים ונמלים שהתמקדו באזור מוגדר. המפות היו מפורטות ומדויקות מאוד ושימשו לניווט באופן כללי ובפרט לתכנון נתיבים ימיים באמצעות מצפן. התכונות שאפיינו את מדריכי הנמלים שהופקו במיורקה הן: הוספת שושנת רוחות בצורת מצפן המצביעה לכיוון צפון ועריכת המפה בהתאם, הוספת רשת קואורדינטות בנויה על אוסף שושנות רוחות (Rhumbline or Windrose network) המאפשרת חישוב מדויק של המרחק בין שתי נקודות ותכנון נתיבי שייט בהתאם, הוספת מידע על המסחר ועל המצב המדיני והכלכלי של האזור ומידע גאוגרפי על פנים הארץ, כגון הרים ונהרות, ערי חומה, שליטים מקומיים, דגלים וסמלים של ממלכות.
1200–1600	קבוצת הקרטוגרפיה האיטלקית פעלה בערים גנואה, ונציה ורומה ויצרה, במקביל לקבוצת מיורקה, מפות מסוג פורטולאנו, מדריכי ניווט חופים שהתרכזו בעיקר בים התיכון ובים האדום. קבוצה זאת יצרה מפות פחות מהודרות מקבוצת מיורקה. עם הקרטוגרפים הבולטים של קבוצה זאת נמנים פיאטרו וסקונטה (באיטלקית: Pietro Vesconte) (אנ'), בטיסטה בקריו (איטלקית: Battista Beccario) (אנ') וג'יובני דה קריניאנו (באיטלקית: Giovani da Carignano) (אנ'). המפה העתיקה ביותר של קבוצה זאת היא Carta Pisana.
1275	Carta Pisana (אנ') היא מפה מסוג פורטולאן, העתיקה ביותר ששרדה, המציגה את כל הים התיכון, הים השחור וחלק מהחוף האטלנטי, ממרוקו ועד הולנד. היא כוללת הוראות ניווט מדויקות לצד תיאורים מפורטים של אזורי החוף והנמלים. המפה אינה מתייחסת לפנים הארץ. במפה זאת הצפון למעלה. משערים שהיא נוצרה בגנואה.
1330	בתקופת שושלת יואן פורסמה מפה שתיארה את כל העולם המונגולי. היא כללה מושבות מונגוליות, ביניהן 30 ערים באיראן, ואזורים ברוסיה, מצרים וסוריה.[5]
1339	אנג'לינו דולצרט (אנ'), קרטוגרף שפעל במסגרת אסכולת מיורקה, צייר את המפה הראשונה בסגנון פורטולאנו. היא כללה את כל יבשת אירופה, חלק מצפון אפריקה וחלק מהים הכספי. באוקיינוס האטלנטי מצוירים האיים האזוריים והקנריים וחלק בחופי אפריקה, דרומית למרוקו, דבר המצביע על כך שהאזור היה מוכר לשייטים ולקרטוגרפים הספרדים באותה תקופה. המפה מלווה בציורים מרהיבים שתיארו באופן מפורט את הגאוגרפיה של האזור וכללו דמויות זעירות של בני אדם. המפה לוותה בהסברים בשפה הלטינית.[12]
1340	חמדאללה מוסטופי אל-קאזוויני (בפרסית: حمدالله مستوفى قزوینی,) (אנ'), פקיד ממשל, היסטוריון, גאוגרף ומשורר, פעל בתקופתו של רשיד א-דין פזלאללה המדאני (בפרסית: رشیدالدین فضل‌الله همدانی) אחד מגדולי ההיסטוריונים והמדינאים הפרסים בימי הביניים, בהשפעתו חיבר בפרסית את ספר הגאוגרפיה "Nuzhat al-Qulub" (בפרסית: نزهةالقلوب) (אנ') העבודה המוקדמת ביותר ששרדה הכוללת מפה של פרס בגבולות האימפריה הסאסאנית. זאת גם המפה הראשונה המבוססת על רשת קווים אופקיים ואנכיים מקבילים שהמרחק ביניהם מעלה אחת.
1373–1375	קרשקש אברהם ובנו יהודה, מחשובי הקרטוגרפים של אסכולת מיורקה, ערכו את "האטלס הקטלאני"[13] שהוזמן אצלם על ידי דפדרו הרביעי, מלך אראגון והיה אמור לכלול את "כל מה שנמצא במזרח ובמערב ובמיוחד כל מה שקיים מערבה ממיצרי גיברלטר". האטלס היה מורכב משישה לוחות עץ מחולקים לשניים עליהם נמתחו יריעות קלף. ארבעה מתוך שנים עשר העמודים כללו מידע קוסמוגרפי וימי. שמונת העמודים הנוספים כללו מפות של שלוש היבשות הידועות באותה התקופה כולל המידע העדכני ביותר על אסיה, הממלכה המונגולית וערים מסוימות בסין. האטלס תיאר בצורה מפורטת ומדויקת את חופי הים התיכון ואת חופי האוקיינוס ההודי ובמיוחד את המקומות בשליטת ממלכת אראגון. ערים נוצריות צוינו על ידי צלב בעוד שערים מוסלמיות צוינו על ידי כיפה כחולה.
1390	בתקופת שושלת מינג המוקדמת הוכנה מפה בגודל 386x456 ס"מ, מצוירת בצבע על משי קשיח, שהציגה את ממלכת מינג המאוחדת (pinyin: Da Ming Hunyi Tu). קנה המידה של המפה היה אופקי 1:820,000 ו-1:1,060,000 אנכי. המפה מיקמה את סין באמצע כשלידה יבשת אירופה, יבשת אפריקה והאוקיינוס.[14]
1402	קנגנידו (Kangnido) היא מפת העולם הקוריאנית העתיקה ביותר. המפה המקורית לא שרדה. היא מוכרת בזכות שני עותקים שלה – הראשון בוצע בקוריאה בשנת 1470 והשני ביפן בשנת 1560. בהערות המקוריות נאמר שהמפה מבוססת על שתי מפות סיניות עתיקות יותר. סין נמצאת במרכז המפה וסביבה ארצות בעלות חשיבות מסחרית והיסטורית. הודו ודרום אסיה, מהם יובאו תבלינים, תוארו ביתר פירוט ובדיוק רב יותר מאשר מרכז אסיה, המזרח התיכון, אירופה ואפריקה, מקומות פחות מוכרים ובעלי חשיבות פחותה, אשר בתיאורם נפלו טעויות רבות.[15]
1413	מצ'יה דה וילדסטס (פור') יהודי מומר השייך לאסכולה של מיורקה, ערך מפה המתארת את האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון, ים סוף, חלק מהים הכספי, המפרץ הפרסי והים הבלטי. המפה עשירה בציורי הרים, מלכים ובעלי חיים, ומלווה בתיאורים בקטלאנית ובניב של האי מיורקה. איים ודגלים אחדים צבועים בצבע זהב והימים צבועים בצבע כחול עז, פרט לים האדום הצבוע באדום. במפה מופיע מידע עדכני על איי האוקיינוס האטלנטי ועל נתיבי המסחר של שיירות הגמלים אשר סחרו במלח תמורת זהב לאורך הנהרות סנגל, נילוס וניז'ר.[16]
1439	גבריאל דה ואלסקה (אנ'), קרטוגרף מיורקי, בן למשפחה יהודית שהתנצרה, צייר בין השנים 1439–1449 חמש מפות ששרדו, מתוכן ארבע מתוארכות וחתומות על ידו. שלוש מפות מסוג פורטולאן עסקו בים התיכון ואחת, המפורסמת ביניהן (1439), הייתה "מפת עולם" שכללה את התגליות החדשות של הספינות שנשלחו על ידי אנריקה הספן, מלך פורטוגל, למערב אפריקה ולאיי האוקיינוס האטלנטי. המפות שצוירו ברוח האסכולה המיורקית כללו את שושנת הרוחות, אנשים, בעלי חיים וצמחים זעירים, סימון הרי האטלס, הרי האלפים, בוהמיה, נהר הדנובה ונהר טחו, וים סוף צבוע באדום. עם זאת אפשר להבחין בחידושים שהוכנסו לתחום הקרטוגרפיה על ידי פורטוגזים ואיטלקים.[17]
1489	הנריקוס מרטלוס גרמנוס (לטינית: Henricus Martelus Germanus) (אנ'), קרטוגרף גרמני שעבד בפירנצה, פרסם את מפת העולם הראשונה שהראתה את הדרך החדשה מפורטוגל להודו, העוברת סביב הקצה הדרומי של אפריקה, נטיב שייט שהתגלה על ידי בארתולומיאו דיאש (פורטוגזית: Bartolomeu Dias).
1500	פדראו ריאל (בפורטוגזית: Padrão Real) (אנ') היה אוסף המפות הרשמי הסודי של פורטוגל שכלל את כל התגליות הפורטוגזיות, חלקן ידועות וחלקן חסויות. תחילת האוסף בימיו של אנריקה הספן, ביוזמתו נשלחו אוניות רבות לחקור את חופי מערב אפריקה ואת איי האוקיינוס השקט בין השנים 1415–1460. האוסף עבר לניהולו של בית הודו, שהוקם בשנת 1500, בו בוצעו עדכונים שותפים ועותקים עבור הנווטים בשירות המלך. אוסף זה לא שרד.
1502	אלברטו קנטינו הזמין אצל קרטוגרף ששמו לא ידוע, מפת עולם בגודל 110*220 ס"מ מצוירת ידנית על קלף בדיו וצבע ומעטורת בעלי זהב. המפה מתמקדת בעיקר בתגליות הפורטוגזיות. זאת המפה המוקדמת ביותר ששרדה, המציגה את התגליות הפורטוגזיות החדשות במזרח ובמערב. הגבול הדמיוני שהפריד בין דרישות ספרד במערב לדרישות פורטוגל במזרח מוצג כפי שנקבע בחוזה טורדסיאס (בפורטוגזית: Tratado de Tordesilhas). המפה, שהוגשה כשי לארקולה הראשון ד'אסטה דוכס פרארה, לא נועדה לניווט אלא להצגת מסעותיהם של מגלי הארצות הפורטוגזים.[18] יש סבורים כי המפה הועתקה מהמפה הרשמית הסודית של פורטוגל הפדראו ריאל.
1507	מרטין ולדזֵמילר, כרטוגרף גרמני, יצר מפה בשם "קוסמוגרפיה אוניברסלית על פי מסורת תלמי ותיאוריהם של אמריגו וספוצ'י ואחרים" (בלטינית: Universalis cosmographia secundum Ptholomaei traditionem et Americi Vespucii aliorumque lustrationes), שמטרתה לתעד ולעדכן את הידע הגאוגרפי שהצטבר בין סוף המאה החמש עשרה לתחילת המאה השש עשרה. המפה מורכבת משנים עשר חלקים והודפסה באמצעות חיתוכי עץ. לצורך תיאור כל שטח כדור הארץ, המפה משתמשת בהיטל תלמי בו קווי אורך מעוקלים. זאת המפה הראשונה המתארת את חצי כדור הארץ המערבי ובו יבשה חדשה שכונתה על ידו אמריקה. האוקיינוס השקט מתואר כאוקיינוס המפריד בין יבשת אמריקה ליבשת אסיה. המפה התבססה על נתונים שנאספו במהלך מסעותיו של אמריגו וספוצ'י (1501 – 1502) ושיקפה את תפיסתו הגאוגרפית.[19]
1508	הוקם הפאדרון ריאל (בספרדית: Padrón Real) (אנ') אוסף המפות הרשמי הסודי הספרדי ששימש כאב טיפוס עבור כל המפות בהן צוידו הספינות הספרדיות במאה ה-16. המפות נשמרו בסביליה על ידי לשכת המסחר (בספרדית: Casa de Contratación) (אנ'), אשר דאגה לעדכונם השוטף ולהוצאת מהדורות מעודכנות על סמך מידע שהעבר אליה על ידי קברניטי הספינות שחזרו ממסעותיהם. לצורך כך העסיקה הלשכה קרטוגרפים, נווטים ואנשים רבים אחרים שהיו מעורבים בתהליך הפקת המפות. המפות המקוריות עבדו, אך יש סבורים כי מפת העולם שהופקה בשנת 1529 על ידי דייגו ריביירו הייתה אחת הגרסאות המעודכנות של מפת עולם מאוסף פאדרון ריאל.
1513	פירי ראיס, אדמירל וקרטוגרף עות'מאני, הפיק מפת עולם המתארת את היבשות ובעיקר את קווי החוף משני צדי האוקיינוס האטלנטי. קווי החוף של מערב אפריקה, חצי האי האיברי, החלק הצפוני של חופי דרום אמריקה וחלק גדול מהאיים הקריביים משורטטים בצורה די מדויקת, אך קו החוף של צפון אמריקה אינו נכון. לפי הערותיו של פירי ראיס המופיעות בשולי המפה, הוא הסתמך על כ-20 מפות קודמות. המפה שורטטה על קלף מעור צבי בגודל 63*90 ס"מ מתוכו רק חלק קטן השתמר. זאת מפה מסוג פורטולאנו (מדריך שייט) המתמקדת בכיווני הרוחות. מסיבה זאת היא אינה בנויה על רשת קואורדינטות אלא על רשת של שושנת רוחות (אנ').[20]
1525–1532	דייגו ריביירו (בפורטוגזית: Diogo Ribeiro) (אנ'), קרטוגרף פורטוגזי שעבד בשירות קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ערך ארבע מפות עולם ומפה של חצי כדור הארץ הצפוני. הוא היה הראשון שפרסם מידע על המסע שערך פרדיננד מגלן בין השנים 1519–1522, מסע עבורו תרם מכשירי ניווט ומפות מעשה ידיו. המפה שערך בשנת 1525, המכונה "מפת קסטיליונה" על שמו של בַּלְדַסַרֶה קַסְטִילְיוֹנֶה, הייתה המפה הראשונה שתיארה באופן מדויק את קו החוף של צפון אמריקה בין פלורידה לנובה סקוטיה, על סמך התגליות החדשות של אסטבן גומז, לכבודו, ריביירו כינה את אזור קו החוף הצפון מזרחי של אמריקה הצפונית Tierra de Esteban Gómez. מפת החוף הצפוני של צפון אמריקה התבססה על מסעות אסטבן גומז (בפורטגזית: Estêvão Gomes) (אנ'), שניסה בשנת 1524 למצוא מעבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט של לוקס ואסקאס דה איילון (אנ'), שהקים לזמן קצר מושבה ספרדית בחופי קרוליינה בשנת 1526. הוא תיקן את כיוון הים התיכון כפי שהופיע במפות קודמות. מפת העולם שערך בשנת 1529 מציגה גרסה חדשה של "העולם החדש" בהתבסס על מידע שנאסף על ידי כריסטופר קולומבוס, אמריגו וספוצ'י ומגלי ארצות אחרים.[21] בין השנים 1525 - 1532,הכין דייגו ריביירה מספר עדכונים למפת העולם הרשמית הסודית הספרדית פדרון ריאל לכן יש סבורים כי מפת העולם משנת 1529 נמנית עם אחד העדכונים הללו.
1526	פירי ראיס חיבר אטלס ניווט בים התיכון בשם "ספר השייט" (בטורקית: Kitab-ı Bahriye, בערבית: كتاب بحرية). המהדורה הראשונה, שפורסמה בשנת 1521 וכללה 132 מפות, נועדה עבור ימאים וכללה הוראות שייט שונות. המהדורה השנייה שיצאה לאור בשנת 1526 נערכה כמתנה לסולטן סולימאן הראשון וכללה 240 מפות המתארות יחד את כל חופי הים התיכון. לכל מפה שושנת רוחות המציינת את כיוון הצפון. קנה המידה ניתן בצורה מילולית. ההערות המילוליות והסמלים מספקים מידע על עומק המים ליד החוף, על נמלים בטוחים ועל מקורות מי שתייה. חלקים מהאטלס תורגמו לאנגלית, טורקית מודרנית, יוונית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית.[22]
1528	פירי ראיס ערך מפת עולם שנייה מסוג פורטולאן המשתמשת בצבעים ובסמלים נהוגים במפות מסוג זה. מים רדודים וסרטונים מסומנים על ידי צבר נקודות וסלעים על ידי צלבים. המפה צוירה במקור על קלף בגודל 70*69 ס"מ בצבעים שחור, כחול, ירוק, צהוב ואדום. רק חלק ממנה השתמר. בחלק זה מתוארים האזורים החדשים שהתגלו ממערב לאירופה – פלורידה, גרינלנד, ניופאונדלנד ואמריקה המרכזית. המפה כוללת רשת שושנות רוחות ושני סרגלי קנה מידה, אחד אופקי ואחד אנכי.[23]
1532	"המפה המלאה של ארבעה הימים, סין והברברים" (pinyin: Sihai Huayi Zongtu) מציגה את סין, קוריאה, סיביר, נפאל, הודו, פרס, יפן והאימפריה הרומנית. הצפון במפה זאת נמצא למעלה.
1540	סבסטיאן מינסטר עורך את המפה הראשונה של האוקיינוס השקט, “Nouae insulae XXVI noua tabula”, שקיומו הוזכר על ידי הכרוניקאי של מגלן, אנטוניו פיגפטה. המפה מציגה את מצר מגלן, את יבשת אמריקה הדרומית בשלמותה, את החלק המוכר של יבשת אמריקה הצפונית ואת יפן.[24]
1542–1645	בתקופה זאת פעלו בנמלי חופי נורמנדי, מרכז סחר ימי מתפתח על חופי תעלת למאנש, קבוצות קרטוגרפים אשר הרבו ליצור מפות ימיות חיוניות לניווט בים, בהן תוארו עמקי המים, הגבהים של היבשה, מאפיינים של קרקעית הים, פרטי קו החוף, סכנות ניווט, זרמים, גאות ושפל, מבנים, נמלים וגשרים. מבין קרטוגרפים אלה בלטה קבוצת הקרטוגרפים שפעלה בעיר דייפ (אנ') בין השנים 1540–1560. מרבית הקרטוגרפים היו נווטים וקברניטים שביססו את מפותיהם על תצפיות ומדדידות שערכו במהלך מסעותיהם בים. הקרטוגרפים הראשונים של נורמנדי הושפעו מהקרטוגרפים הפורטוגזים בכל הקשור לשמות המקומות המופיעים במפות, אופן סרטוט קווי החוף, הים התיכון וסקוטלנד. מסוף המאה ה-16 הורגשה גם השפעה הולנדית, בייצוג מקומות בהם ביקרו ספינות הולנדיות. המפות הנורמנדיות עודכנו עם כל תגלית גאוגרפית חדשה, אך למרות החשיפה להתפתחויות הקשורות בשימוש בקווי רוחב וקווי אורך ובהיטל מרקטור, הקרטוגרפים הנורמנדים העדיפו להמשיך לייצר מפות שטוחות תוך שימוש ברשת לוקסודרומים שייצגה את 32 כיווני המצפן.[25]
1544	סבסטיאן קבוט ערך מפת עולם שהתמקדה בתגליות שבוצעו עד אותה השנה ביבשת אמריקה. זאת מפה סגלגלה שרוחבה 1.48 מ' וגובהה 1.11 מ' שהודפסה באמצעות תחריט נחושת. המפה מעוטרת בדמויות של ספינות, בני אדם ובעלי חיים שנצבעו ידנית. הציורים כוללים קונקיסטדורים נלחמים נגד הילידים בפרו, אוהלו של ג'ינגיס חאן יושב על כס מלכות, דובי קוטב, גמל ורוכבו ויגואר גדול. על עורך המפה ועל תוכנה אפשר ללמוד מההערות המופיעות על המפה, בלטינית ובספרדית: "סבסטיאן קאבוט, קברניט ונווט ראשי בשירותו של הקיסר דן קרלוס החמישי ... ערך תמונה זאת על משטח מישורי על פי מעלות של קווי אורך ורוחב, עם כיווני הרוחות, כמפת הפלגה, העוקבת בחלקה אחר תגליות תלמי, בחלקה אחר התגליות המודרניות הספרדיות והפורטוגזיות ובחלקה אחר תגליות אביו. באמצעותה אפשר להפליג כמו על פי מפת ניווט, תוך התחשבות בתנודות המחט." ליד האיים קייפ ברטון וסנט ג'ון כתוב: "ארץ זאת התגלתה על ידי ג'ון קבוט, ונציאני, ובנו סבסטיאן קבוט בשנת 1494 בבוקר יום 24 ביוני... והאי הגדול הסמוך נקרא על שמו של סנט ג'ון בגלל שהם גילו אותו באותו יום." הצגת אירופה, מהים התיכון ועד סקנדינביה, כולל האיים הבריטיים מעוותת בגלל כישלונו של קבוט לבסס היטל חדש.[26]
1546	פייר דסלייר (בצרפתית: Pierre Desceliers) (אנ'), כומר בעיר ארק-לה-בטאי (בצרפתית: Arques-la-Bataille) (אנ'), מייסד קבוצת דייפ (אנ') וההידרוגרף המלכותי הראשון, יצר ארבע מפות עולם (1543, 1546, 1550, 1553) בסגנון המפות הימיות, על סמך מפות קודמות ומידע שאסף מאנשים שהשתתפו במסעות ימיים. מפת העולם משנת 1546 צוירה על קלף בקנה מידה של 10 מעלות רוחב: 80 מ"מ; 10 מעלות אורך: 84 מ"מ. רוב שמות המקומות ניתנים בפורטוגזית ושמות היבשות והימים בצרפתית. המפה מתארת את "כל ארצות העולם" פרט לחלק האמצעי של קו החוף המערבי של אמריקה הצפונית. האוקיינוס השקט לא מיוצג.[25] המפה הועתקה ועודכנה פעמים רבות.
1561	לואו הונגשיאן (pinyin: Luo Hongxian) (אנ'), קרטוגרף סיני מתקופת שושלת מינג, ערך את "האטלס הטריטוריאלי המורחב" (pinyin: Guang Yu Tu) על סמך המפות שחוברו כ-300 שנה קודם לכן על ידי הקרטוגרף הסיני זו סיבן (pinyin: Zhu Siben). לואו הונגשיאן השתמש בשיטות סיניות מסורתיות על מנת לסרטט את המפות שלו על פי קנה מידה. המפות מספקות תיאור מפורט של סין, כולל הפרובינקיות וערי הגבול, הנהר הצהוב, נתיבי הסחר הימי, נתיבי הובלה ימית של תבואה, איים זרים בדרום מזרח ובדרום מערב סין, המדבריות הצפוניות ויפן. עד לסוף המאה ה-17 אטלס זה שימש בסיס למפות של סין שפורסמו באירופה.[27]
1561	ג'אקומו גסטלדי (באיטלקית: Giacomo Gastaldi) (אנ'), מהנדס, אסטרונום וקרטוגרף איטלקי, יצר מפת איטליה בקנה מידה גדול הנחשבת לאבן דרך בהתפתחות הקרטוגרפיה האיטלקית. המפה מתארת בפירוט רב את הטופוגרפיה של האזורים ההרריים, את התכונות הפיזיות של אזורי החוף, של האגמים ושל הנהרות. במפה זאת גסטלדי הצליח להכניס שינויים בצורתה של איטליה על סמך מפות ימיות, יישום עקרונות אסטרונומיים חדשים ותוך שינויים קלים בקווי האורך והרוחב, שינויים שהיוו בסיס לעבודות קרטוגרפיות מאוחרות יותר.[28]
1569	גרארדוס מרקטור (בפלמית: Gerard Mercator) גאוגרף, קוסמוגרף וקרטוגרף פלמי, יצר גלובוסים ומפות רבות שזכו להצלחה. המפה החשובה ביותר פרי עבודתו היא מפת העולם שפורסמה בשנת 1569. במפה זאת, משתמש מרקטור בפעם הראשונה בסוג היטל חדש שקיבל את שמו – היטל מרקטור. המיוחד בהיטל זה הוא שקווי האורך ישרים וניצבים לקווי הרוחב. כתוצאה מכך רוחב המפה נשאר קבוע. המרחק בין קווי הרוחב גדל ככל שמתקרבים לקטבים, בצורה המפצה על השינוי באורכם. היטל מסוג זה הופך את קווי הלוקסודרום לקווים ישרים, דבר שמקל מאוד על הניווט. מפת עולם זאת (אנ') הוגדרה על ידו "ייצוג חדש ומושלם יותר של כדור הארץ שהותאם בצורה נכונה לשימוש בניווט (בלטינית: Nova et Aucta Orbis Terrae Descriptio ad Usum Navigantium Emendate Accommodata) ולוותה בהערות ובהסברים. היא הייתה מורכבת מתשעה עשר גיליונות בגודל 33*40 ס"מ, מודפסים באמצעות תחריטי נחושת, כאשר כל גיליון מתפרס על 60 מעלות אורך.
1570	אברהם אורטליוס, קרטוגרף וגאוגרף פלמי שעבד בשירותו של פליפה השני מלך ספרד, יצר את האטלס המודרני הראשון ושמו "תיאטרון כדור הארץ (בלטינית: Theatrum Orbis Terrarum) (אנ'). המפה הראשונה באטלס, "מראה כדור הארץ", (בלטינית: Typus Orbis Terrarum) הייתה מפת עולם, מורכבת משמונה גיליונות, שהתבססה על מפות העולם של גסטלדי (1561)[28] ומרקטור (1569) ועל הפורטולאן של קווי החוף של האוקיינוס האטלנטי שנערך על ידי דיאגו גוטירז (ספרדית: Diego Gutierrez) (אנ') המפה כוללת את "האדמה הדרומית שעדיין לא נחקרה" (בלטינית: Terra Australis Nondum Cognita), את "האדמה הצפונית הלא ידועה" (בלטינית: Terra Septemtrionalis Incognita) ואת כל היבשות הידועות באותה התקופה. למרות שהמפה נראית שגויה בעיני צופה במאה ה-21, במיוחד בכל הקשור ליפן, לצפון אמריקה, לגינאה החדשה ואיי שלמה, היא הייתה המפה המדויקת ביותר של תקופתה. אורטליוס וצוותו הוציאו מהדורות מעודכנות בכל פעם שנודע להם על גילויים חדשים. שמות רבים של מקומות באסיה ובסין מבוססים על יומני המסע של מרקו פולו ושמות של מקומות באמריקה הדרומית התבססו על הדיווח של הימאים הפורטוגזים.[29]
1572–1617	בקלן פורסם אטלס הערים הראשון הידוע בשם "אטלס בראון-הוגנברג" או "ערי העולם" (בלטינית: Civitates Orbis Terrarum) בו התפרסמו לראשונה תוכניות ומראות של הערים החשובות בעולם. האטלס כולל 546 דפי מידע, מראות ממעוף הציפור ומפות של ערים ותמונות שהציגו את הלבוש המקומי ופרטים אחרים על האזור. עורך האטלס ומחבר דפי המידע היה גאורג בראון (בגרמנית: Georg Braun) (אנ') ויוצר תחריטי הנחושת והמוציא לאור היה פרנץ הוגנברג (בגרמנית: Frans Hogenberg) (אנ'). האטלס התבסס על מפות ותרשימים שנערכו על ידי יוריס הופנגל (בגרמנית: Joris Hoefnagel) (אנ'), אומן מאנטוורפן שסייר במרבית מערב אירופה, הקרטוגרף הדני היינריך ואן רנצאו (בדנית: Heinrich van Rantzau) (אנ'), שסיפק את מפות ערי צפון אירופה ובמיוחד ערים דניות, מפותיו של סבסטיאן מינסטר של יאקוב ואן דבנטר (בהולנדית: Jacob van Deventer) (אנ') ואחרים. חלק מ-363 הדפסות התחריט נצבעו ידנית. האטלס, שנכתב במקור בלטינית תורגם לאחר מכן לגרמנית ולצרפתית.[30][31]
1579	כריסטופר סקסטון (באנגלית: Christopher Saxton) (אנ'), יצר בחסותה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, בתום ארבע שנים של מדידות, את האטלס הלאומי הראשון בעולם. "אטלס מחוזות אנגליה וויילס" (באנגלית: Atlas of the Counties of England and Wales) כלל 35 מפות: מפה אחת של אנגליה וויילס ו-34 מפות של המחוזות של אנגליה וויילס. המפה הכללית של אנגליה וויילס היא המפה הראשונה של מחוזות אלה שהודפסה בבריטניה. המפות הודפסו בעזרת תחריטי נחושת ונצבעו ידנית. המפות מתארות הרים, גופי מים, יערות, פארקים, יישובים ובניינים חשובים. מפות מפורטות היו חיוניות באותה תקופה, כאשר הממלכה חששה מפני פלישת ספרד הקתולית. המפות, שהיו מדויקות מאוד בזמן פרסומן, המשיכו להתעדכן ולהתפרסם במהדורות חדשות עד שנת 1801.[32]
1580–1620	קבוצת הקרטוגרפים הימיים של צפון הולנד יצרה מפות מצוירות ידנית על קלף ומפות מודפסות, אשר כיסו את חופי הימים והאוקיינוסים הידועים באותה תקופה. חברי הקבוצה פעלו בערי נמל בחוף המזרחי של הולנד וסיפקו מפות למסעות הראשונים של הרפובליקה ההולנדית לאסיה בסוף המאה ה-16. על הקרטוגרפים המפורסמים של אותה קבוצה נמנו: יוריס קרולוס (בהולנדית: Joris Carolus) (אנ') - נווט וקרטוגרף הולנדי שעבד בחברה ההולנדית Noordsche Compagnie (אנ') שעסקה בצייד לווייתנים באזור הארקטי, פרסם בשנת 1614 מפות של האיים באזור שפיצברגן. לוקאס יאנסזון ואגנאר (בהולנדית: Lucas Janszoon Waghenaer) (גר') - נווט וקרטוגרף הולנדי, פרסם בהולנדית בשני חלקים (ב-1584 וב-1585) את אוסף המפות הימיות Spieghel der Zeevaerdt (הול') המתארות את החוף האטלנטי והבלטי מנורווגיה לפורטוגל, אנגליה, דנמרק וגרמניה, כולל הוראות שייט וטבלאות ניווט. הספר, שהיה ראשון מסוגו באותה תקופה, תורגם ללטינית, אנגלית, גרמנית וצרפתית.[33]
1584	ז'אק דה וו (בצרפתית: Jacques De Vaulx) (צר'), נווט ימי בנמל לה האבר בנורמנדי, שעבד בשירותו של אנרי השלישי, מלך צרפת, חיבר במהלך המסע שלו לאמריקה את מדריך השייט, ההידרוגרפיה והקרטוגרפיה "עבודותיו הראשונות של ז'אק דה-וו" (Premières Œuvres de Jacques de Vaulx) ובו הוראות מפורטות לימאים כיצד להשתמש במכשירי ניווט ובמפות. לצורכי הדגמת העקרונות הללו, המדריך כלל עשר מפות, רובן עגולות, על פי היטלים שונים, כגון מפת חצי כדור הארץ הצפוני בה הקוטב הצפוני במרכז, מפה של החוף המערבי של צרפת, הולנד ופלנדריה, תעלת למאנש, החוף הדרומי של אנגליה ואירלנד והחוף הצפוני של ספרד, מפה של אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, "האדמה הדרומית הלא מוכרת" (בצרפתית: Terre Australie inconnue) וגינאה החדשה ועוד. בנוסף לכך חיבר מפה של יבשת אמריקה מחצי האי לברדור בצפון מזרח עד למפרץ קליפורניה וצ'ילה בדרום מערב. המפה שגודלה המקורי היה 81*58 ס"מ ייצגה במקור את כל האוקיינוס האטלנטי. מפות אלה מסמנות את תחילתה של מגמה חדשה בקרטוגרפיה הנורמנדית ששאפה ליצור מפות שימושיות המתארות את האוקיינוסים ואת הימים כפי שראו אותם הימאים.[34]
1595	הקרטוגרף ההולנדי יאן הויגן ואן לינשוטן, צייר את מפת אמריקה הדרומית המכוונת מערבה.
1602	"מפת עשרת אלפים הארצות של העולם" (pinying: Kunyu wanguo quantu) זאת מפת העולם העתיקה ביותר שהודפסה בסין. היא חוברה על ידי הכומר הישועי מטאו ריצ'י לבקשתו של קיסר סין ואן-לי, בשיתוף פעולה עם לי זיזאו (pinyin: Li Zhizao) קרטוגרף ומתמטיקאי סיני. המפה הודפסה על נייר במבוק בטכניקה של הדפס עץ. היא מציגה את יבשת אמריקה, האוקיינוס השקט, את יבשת אסיה, הודו, המזרח התיכון, אירופה והים התיכון ואת אפריקה.[35]
1609	"המפה המלאה של העולם" (pinyin: Shanhai Yudi Quantu), שנוצרה בסין בתקופת שושלת מינג, מציגה את אסיה, אירופה, יבשת אמריקה, לוב (אפריקה) וטרה אוסטרליס, יבשת שהניחו את קיומה כבר במאה ה-5, מתוך אמונה שחייבת להיות קיימת יבשת בחצי הכדור הדרומי המאזנת את היבשת בחצי הכדור הצפוני.[36]
1620–1747	בתקופה זאת הוצג חצי האי באחה קליפורניה במפות בתור אי, וזאת על סמך דיווחו של הנוסע אנטוניו דה-לה אסנסיון, נזיר כרמליתי שביקר באזור עם משלחת ספרדית. בשנת 1747, פרננדו השישי, מלך ספרד, הוציא צו מלכותי בו הכריז כי מדובר בחצי אי. בין המפות שהציגו את קליפורניה כאי היו: 1650, יאן יאנסון (בהולנדית: Jan Janssonius) (אנ') כרטוגרף הולנדי, “Mar del Zur Hispanis Mare Pacificum.” 1663, פיטר גוס (בהולנדית: (Pieter Goos (אנ'), כרטוגרף הולנדי, “Pascaerte vande Zuyd-Zee tussche California, en Ilhas de Ladrones.” 1683, אלן מנסון מאלה (בצרפתית: Alain Manesson Mallet) (אנ'), מהנדס וקרטוגרף צרפתי, "Nouveau Mexique et Californie" 1707, פיטר ואן-דר אא (בהולנדית: Pieter van der Aa) (אנ') קרטוגרף הולנדי, "Zee-togten door Thomas Candys na de West Indien: En van daar rondom den gantzen aardkloot gedaan.”[24]
1635	הקרטוגרף ההולנדי וילם בלאו יצר שתי מפות מכוונות מערבה, מפת הולנד החדשה ומפת ניו אינגלנד
1639	גיום לה-וסאר (בצרפתית: (Guillaume Le Vasseur de Beauplan) (צר'), מהנדס צבאי, אדריכל וכרטוגרף צרפתי יליד נורמנדי, שהוצב באוקראינה במשך 18 שנים בשירות הצבא הפולני, ערך את המפה המפורטת הראשונה של אוקראינה. המפה פורסמה בשנת 1654 בדנציג בשני גדלים (1:452,000 ו-1:1,800,000), בשנת 1660 בצרפת ולאחר מכן במהדורות רבות נוספות.[37] המפה פורסמה במהדורה המעודכנת של ספרו "תיאור אוקראינה" (בצרפתית: Description d'Ukranie) שיצאה לאור בשנת 1660.
1644	אבל טסמן ערך את המפה הראשונה של חלק מחופי ניו זילנד כפי שצפה בהם במהלך מסעותיו. הצפון נמצא במפה בצד שמאל והדרום בצד ימין.[38]
1644	המפה המסכמת את תגליותיו של אבל יאנסזון טסמן (בהולנדית: Abel Janszoon Tasman) מגלה ארצות הולנדי, מצוירת ביד על נייר יפני ומעוטרת בשושנות רוחות, מפלצות ים ואיורים נוספים. משערים שהיא נערכה בסביבות שנת 1644, למטרות תצוגה ולא למטרות ניווט, על ידי אדם שהשתתף במסעות. המפה מציגה את קו החוף הצפוני, המערבי והדרומי של יבשת אוסטרליה, אזור שכונה לאחר מכן "ניו הולנד" (בהולנדית: Nieuw Holland). היא מבוססת על 16 תגליות נפרדות שדווחו על ידי אבל טסמן.[39] מפות נוספות של האזור פורסמו על ידי יואן בלאו (בהולנדית: Joan Blaeu) (אנ') בשנת 1648[40] ועל ידי מלכיצדק תבנו (בצרפתית: Melchisédec Thévenot) בשנת 1663.[41]
1647	סדיק איפהאני, איש ממשל חשוב בתקופת שאה ג'האן, המלך החמישי של האימפריה המוגולית, ערך אנציקלופדיה בשם Shahid-i Sadiq ובה בין היתר אוסף של 33 מפות מצוירות בצבעי מים על נייר. בדומה למפות הקלסיות הערביות, המפות מכוונות דרומה ומצוירות מעל רשת ריבועים האמורה לייצג את קווי האורך והרוחב. הערים מוצבות בתוך הריבועים כאשר ליד כל אחת מהן מצוינות הקואורדינטות. בהערותיו ציין סדיק איפהאני כי למרות שמפותיו מבוססות על מפות קודמות, הוא דאג לעדכן אותן בהתבסס על מידע עדכני שאסף במשך שלוש שנים. המפות של הודו מתקדמות יותר מהמפות הערביות והפרסיות הקודמות. הן מראות את הודו בקנה מידה גדול יותר, מרבות בפרטים אך אינן חפות מטעויות.[42] המפה הראשונה, "מפת הרובע המאוכלס", מתארת את המחצית הצפונית של חצי כדור הארץ המזרחי. הודו מתוארת בתור חצי אי ובדרומה האי ציילון. קו הרוחב 0 הוא הקו המשווה ועליו מסומנות מעלות האורך. קווי האורך מקבילים זה לזה ואינם נפגשים בקוטב הצפוני. מעלות הרוחב מסומנות בשולי המפה.[43]
1693	בשנה זאת פורסם בצרפת האטלס הימי הראשון: "הנפטון הצרפתי" או האטלס החדש של מפות ימיות שנערכו והודפסו בצו המפורש של המלך לשימוש הצי שלו, בו אפשר לראות את התיאור המדויק של כל חופי האוקיינוס, הים הבלטי מנורווגיה עד למצרי גיברלטר. בו נרשמו בצורה מדויקת הנתיבים עליהם יש לשמור, שרטונים, סלעים ומעמקי הים ובאופן כללי כל מה שקשור לניווט. והכל נעשה בפיקוחם ובהתאם לניסיונם של הנווטים והמהנדסים המוכשרים ביותר." (בצרפתית: Le Neptune Francois, ou Atlas Nouveau des Cartes Marines) האטלס כולל 29 מפות שהודפסו בעזרת תחריטי נחושת ונצבעו ידנית. הוא מתאר את חופיה המערבים של אירופה מנורווגיה עד ספרד, בהתבסס על חישובי קואורדינטות ומדידות שבוצעו בין השנים 1679–1681 על ידי האסטרונומים והמהנדסים של האקדמיה למדעים שהוקמה בשנת 1666 על ידי ז'אן-בטיסט קולבר, ראש ממשלתו של המלך לואי ה-14.[44]
1745	האסטרונום הצרפתי ז'וסף ניקולא דליל (אנ') (בצרפתית: Joseph-Nicolas Delisle), הציג את הגרסה האחרונה של ההיטל החרוטי הפשוט (אנ').
1750	מפת קסיני (צר') חוברה בין השנים 1750–1789 על ידי ארבעה דורות ממשפחת קסיני, משפחה של אסטרונומים ובוני מפות איטלקים הקשורים לבית המלוכה הצרפתי. המפה, שגודלה 3.36 מ"ר משתרעת על 182 לוחות. זאת המפה הטופוגרפית הראשונה והמדויקת ביותר של צרפת הבנויה על פי קנה מידה של 1:86,400. המפה מסתמכת על טריאנגולציה גאודזית. רמת הדיוק של רשת הכבישים במפה זאת כמעט זהה לזאת של המפות שנוצרו מתוך תצלומי לוויין במאה ה-21.
1755	ג'ון מיטצ'ל (באנגלית: John Mitchell) (אנ'), רופא יליד וירג'יניה, ערך את המפה המקיפה ביותר של המושבות הבריטיות ביבשת אמריקה הצפונית במטרה להגדיר את הזכויות הטריטוריאליות של בריטניה שם. המפה שימשה כמקור ראשון בזמן החתימה על חוזה פריז (1783) וגם לאחר מכן לצורך פתרון סכסוכי הגבול בין ארצות הברית לקנדה. בין 1755 ל-1781 הופיעו עשרים ואחת מהדורות של המפה בארבע שפות.[45]
1770	ג'יימס קוק, קצין בצי המלכותי הבריטי ומגלה ארצות, מגדולי חוקרי האוקיינוסים, פרסם את המפה המלאה הראשונה של חופי ניו זילנד, המבוססת על המדידות והתצפיות שערך במהלך המסע שלו. המפה הייתה מאוד מדויקת ומפורטת.[46]
1772	המתמטיקאי השווייצרי יוהאן היינריך למברט המציא מספר היטלים הנקראים על שמו: ההיטל החרוטי הקונפורמי (אנ') והיטל למברט אזימוטלי משמר שטח.
1791–1853	הטריאנגולציה הראשית של בריטניה (באנגלית: Principal Triangulation of Britain) (אנ') היה סקר המדידה והמיפוי הראשון של בריטניה ואירלנד שבוצע במטרה לקבוע קואורדינטות גאוגרפיות מדויקות עבור כ-300 נקודות ציון אשר תשמשנה נקודות יחוס קבועות במדידות טופוגרפיות מקומיות עתידיות לצורך בניית מפות בעלות דיוק רב. תוצאות המדידות היו בשימוש עד שנת 1935 כאשר נערך סקר חדש (אנ').
1800–1818	אינו טדטקה (Inō Tadataka) (אנ') מודד קרקעות וקרטוגרף יפני, סייר יחד עם צוותו לאורך כל קו החוף היפני ובחלק מאיי הארכיפלג היפני, תוך עריכת מדידות וחיבור מפות עבור שוגונות טוֹקוּגאוַוה. תוצר עבודתם, "מפות אזורי החוף של יפן" (Dai Nihon enkai yochi zenzu), הוא אוסף של 214 מפות המתאר את קו החוף של כל הארכיפלג יחד עם נהרות ודרכים ראשיות. המפות מצוירות בצבעי מים ודיו שחור על נייר אורז. חלק מהמפות נערכו בקנה מידה של 1:36,000 ואחרות בקנה מידה של 1:216,000. האוסף הושלם ופורסם לאחר מותו, בשנת 1821, על ידי אנשי הצוותו. בשל איכותם הגבוהה ודיוקם, היו העתקי המפות בשימוש עד שנת 1924.[47]
1805	הינריך כריסטיאן אלבר (בגרמנית: Heinrich Christian Albers) (גר') פרסם היטל חרוטי משמר שטח (אנ') המבטיח חוסר עיוות בין שני קווי רוחב תקניים.
1814	המפה הראשונה של יבשת אוסטרליה, שנערכה על ידי לואי דה פריסינה (צרפתית: Louis de Freycinet) (אנ') מסכמת את סקר יבשת אוסטרליה שנערך בין השנים 1801–1803 על ידי משלחת צרפתית בראשותו של ניקולה בודין (אנ'). המשלחת חזרה לצרפת בשנת 1803, אך בשל תקלות רבות פרסם לואי פרייסינט את עבודתו רק בשנת 1811. אזורים שהתגלו על ידי ההולנדים במאה ה-17 שמרו על השמות שניתנו להם על ידי ההולנדים. האזורים החדשים שהתגלו לאורך החוף הדרומי והמזרחי, מופיעם במפה בשמות צרפתיים שנבחרו על ידי בודין.
1818	מתיו פלינדרס, נווט וקרטוגרף בצי המלכותי הבריטי, הפליג סביב חופי יבשת אוסטרליה בין השנים 1798–1803 ועם שובו לאנגליה, לאחר שהוחזק במעצר על ידי צרפת במשך שש שנים, פרסם את ממצאיו בשנת 1814. פלינדרס העדיף את השם אוסטרליה על הכינוי Terra Australis והראה שהאזור שהיה ידוע בשם "הולנד החדשה" (בהולנדית: Nieuw Holland) הוא חלק מיבשת אוסטרליה. המפה כוללת פרטים לגבי תנועות האונייה, כיווני הרוח, עומק האוקיינוס, זרמים ושמות של מקומות מתוך כוונה לשמר את המידע לטובת נווטים אחרים.[48]
1884	נערכה בוושינגטון ועידת המרידיאן הבינלאומית בה הוסכם כי קו האורך לייחוס (המרידיאן הראשי) יהיה קו האורך העובר דרך העיר גריניץ' וקן הרוחב לייחוס יהיה קו המשווה. הוועידה הניחה את הבסיס לתקינה בתחום הגאוגרפיה והקרטוגרפיה אשר אפשרה הקמת מערכות קרטוגרפיות מבוססות מחשב.
1900–1980	יבשת אנטארקטיקה נצפתה לראשונה על ידי ציידי לווייתנים בריטים בשנת 1820 ומשלחות מחקר נשלחו לחקור ולמפות את האזור החל מסוף המאה ה-19. משלחות אלה סיפקו מפות חלקיות, דוגמת המפה שפורסמה על ידי ג'ון ג'ורג' ברתולומיאו (אנ') בשנת 1898, המפה המפרטת את תגליותיו של רוברט פלקון סקוט בין השנים 1902–1904, המפה המתארת את תגליותיה של המשלחת בראשותו של ארנסט שקלטון (1907–1909), המפה שנערכה על ידי מגלה הארצות הנורווגי רואלד אמונדסן בשנת 1911. משנת 1960 והילך נעשה שימוש בתצלומי לוויין לצורך מיפוי האזורים שעדיין לא נחקרו.[49] המפה המלאה הראשונה של יבשת אנטארקטיקה, כפי שמסתתרת מתחת לקרח, נערכה בשנת 1980 בזכות טכנולוגיה חדשה שפותחה על ידי צוות מדענים במכון סקוט לחקר הקוטב באוניברסיטת קיימברידג'.[50]
1913	בשנת 1891, בכנס הבינלאומי החמישי לגאוגרפיה, הציע אלברכט פנק, גאוגרף וגאולוג גרמני, למפות באופן מפורט את כל שטח כדור הארץ על פי קנה מידה אחיד. רעיון בניית מפה בינלאומית של העולם (אנ'), אשר תכלול נתונים גאופיזיים, גאופוליטיים, תרבותיים וכלכליים, תוך שימוש באמצעי המדידה המתקדמים ביותר באותה תקופה התקבל באופן עקרוני בשנת 1913. "הלשכה המרכזית של מפת העולם" הוקמה בלונדון וכ-30 מדינות התחילו לייצר מפות. בשנת 1921 האגודה האמריקאית לגאוגרפיה התחייבה לייצר את המפות עבוד ארצות אמריקה המרכזית והדרומית. לאחר מלחמת העולם השנייה הפרויקט עבר לניהולו של ארגון האומות המאוחדות. בשל ההתקדמות האיטית והתמעטות העניין הבינלאומי, הפרויקט הופסק בשנת 1986. במסגרת הפרויקט פותחה שיטת מפתוח מפות הנמצאת בשימוש עד היום.[51]
1919	האנס מאורר הציע לראשונה את ההיטל Two point equidistant projection (אנ') בו המרחק מכל מקום על המפה לכל אחד מהנקודות הנבחרות מדויק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הקרטוגרפיה בוויקישיתוף