שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

המרכז לתיעוד יהודי בן זמננו

ארגון צרפתי עצמאי שנוסד על ידי יצחק שניאורסון בגרנובל, צרפת, בשנת 1943 במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לשמר את העדויות על פשעי המלחמה הנאציים לדו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

Remove ads

המרכז לתיעוד יהודי בן זמננו (בצרפתית: Centre de documentation juive contemporaine - בראשי תיבות CDJC) היה ארגון צרפתי עצמאי, שנוסד על ידי יצחק שניאורסון בגרנובל, צרפת, בשנת 1943 במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לשמר את העדויות על פשעי המלחמה הנאציים לדורות הבאים.[1][2] בשנת 1944, לאחר השחרור, הועבר המרכז לפריז.

עובדות מהירות מדינה, משרד ראשי ...

מטרת ה-CDJC היא לערוך מחקרים, לפרסם תיעוד, לרדוף אחר פושעי מלחמה נאצים, לבקש השבת רכוש לקורבנות הנאצים ולתחזק ארכיון מסמכים בנוגע לשואה, במיוחד בנוגע לאירועים הנוגעים ליהדות צרפת.[3] פעילות ה-CDJC כוללת אספקת חומרים חינוכיים לתלמידים ומורים, ביקורי מוזיאון מודרכים וטיולי שטח, השתתפות בכנסים בינלאומיים, פעילויות והנצחה, תחזוקת אנדרטאות ואתרים כמו Mémorial de la Shoah והאנדרטה בדראנסי, ואיסוף והפצת תיעוד אודות השואה מארכיוניו.

Remove ads

רקע

סכם
פרספקטיבה

מאמצע מלחמת העולם השנייה ואילך גיבשו הנאצים תוכנית להשמדת רשומות גרמניות במקרה תבוסה[4] - השמדת רשומות הנוגעות לרצח ההמוני של מיליוני קורבנות, בהתאם להצהרתו של היינריך הימלר בפני אנשי האס-אס בפוזנן, כי ההיסטוריה של הפתרון הסופי תהיה "עמוד מפואר שלעולם לא ייכתב".[5] בצרפת היו רשומות מלחמה רבות שלא נחשפו, בין היתר כתוצאה מכללי סודיות שנקבעו עוד לפני המלחמה, כללים שנועדו להגן על ממשלת צרפת והמדינה מפני גילויים מביכים, ובחלקם נועדו להגן על רשויות צרפת מהאשמה בשיתוף פעולה עם הגרמנים ברדיפת היהודים. לדוגמה, עם השחרור, חלק מיחידות המשטרה הצרפתיות השמידו חלקים רבים מהארכיון המסיבי בו תועדו מעצר יהודים וגירושם, פעולות שבחלקן הגדול התבצעו על ידי שוטרים צרפתיים.

לפני המלחמה היו בצרפת כ-300,000 יהודים, מהם 75,721 גורשו. רק 2,500 מהמגורשים שרדו. עד שנות החמישים היה גודל האוכלוסייה היהודית בצרפת מחצית מכפי שהיה לפני המלחמה, רובה ממזרח אירופה. בעקבות ההלם וטראומת המלחמה, יהודים רבים התנצרו, הפכו את שמם מיהודי לצרפתי, ומספר הטקסים היהודיים שנערכו (כולל ברית מילה שיכולה לזהות גברים כיהודים) צנח באופן ניכר. רבים רצו להיטמע בחברה הצרפתית. מחקר ותיעוד תולדות השואה לא היו בראש סדר העדיפויות.[2]

על רקע זה, יהודים מעטים לקחו על עצמם את משימת תיעוד אירועי השואה. בדראנסי נשמרו רישומי המחנות בקפידה והועברו למשרד ותיקי המלחמה וקורבנות המלחמה (Office national des anciens combattants et victimes de guerre) (צר'). עם זאת, בהמשך הסתיר המשרד את הרישומים וסירב לשחרר עותקים ל-CDJC.[4]

Remove ads

ייסוד ותחילת פעולה

סכם
פרספקטיבה

עוד בעת המלחמה אסף יצחק שניאורסון (אנ'), שצפה את הצורך במרכז לתיעוד ושימור זכר הרדיפה מטעמי מחקר היסטורי ומטעמי הוכחת הרדיפות לאחר המלחמה, 40 נציגים מארגונים יהודיים ברחוב ביזנט (Bizanet) בגרנובל שהיה אז תחת כיבוש איטלקי ל מנת ליצור מרכז תיעוד. קשיי המלחמה ומציאות הכיבוש לא אפשרו הרחבת הפעילות לפני השחרור. היקף הפעילות התרחב לאחר שהמרכז עבר לפריז בסוף 1944, לאחר השחרור, ושם המרכז שונה למרכז לתיעוד יהודי בן זמננו (Centre de Documentation Juive Contemporaine, CDJC).

מטרתו המוצהרת של המרכז הייתה לתעד את רדיפתם ורציחתם של יהודי צרפת על ידי איסוף תיעוד, חקר חוקים מפלים, תמיכה בניסיונות להשבת רכוש יהודי שהוחרם, תיעוד הסבל והגבורה של היהודים וכן עמדתן של ממשלות ודעת הקהל במגזרים שונים באוכלוסייה.[3][6]

פעולה מוקדמת זו זכתה להכרה מועטה מכמה סיבות. ראשית, היה זה מאמץ ראשוני לשימור זיכרון השואה, מאמץ שהונע על ידי אנשים שרובם לא היו חלק מהאקדמיה ולא הוכשרו כהיסטוריונים, ועל כן זכו להתעלמות מצד אנשי מקצוע. שנית, חלק גדול מההיסטוריוגרפיה המוקדמת התמקדה במבצעי הרציחות, תוך מאמץ מועט לתעד את חוויות הקורבנות. חוויות אלה נחשבו "זיכרונות" ולא "היסטוריה". שלישית, מחקר מוקדם זה כלל איסוף ופרסום מקורות ראשוניים ועדויות ניצולים, ולעיתים רחוקות ניתוח ופרשנות - תחומים שהיו עיקר עיסוקה של האקדמיה.[7] רביעית, שניאורסון רצה ש-CDJC יהיה מאגר שיכנס את כל ההיסטוריוגרפיה של השואה בצרפת, וכאשר פרסם לאון פוליאקוב מחוץ ל-CDJC בשנת 1951, התנגד לכך שניאורסון. [דרוש מקור] עם זאת, הפעילות המוקדמת באיסוף, תיעוד ושמירה על מידע הניחה את היסודות עבור היסטוריוגרפיית השואה בצרפת. במשפטי נירנברג הופיע המרכז לתיעוד באופן ציבורי בפעם הראשונה על הבמה העולמית.[2]

Remove ads

מעבר לפריז

לאחר השחרור ב-1944 עבר ה-CDJC לפריז. בשנת 1956 עברה למארה, ברובע הרביעי, וחלק חלל במבנה בו שכנה האנדרטה לחלל היהודי האלמוני. בשנת 2004 בוצעו שיפוצים כדי לאפשר הרחבה ולאפשר אירוח כנסים ויצירת חלל תצוגה.[8]

פרסומים

סכם
פרספקטיבה

פרסומים מוקדמים

לפרסומים מוקדמים בשנות הארבעים הייתה חשיפה מוגבלת, כמו "היהודים תחת הכיבוש" (Les Juifs sous l'Occupation: Recueil de textes francais et allemands 1940-1944)[9] ו"מצב היהודים תחת הכיבוש" (La Condition des Juifs sous l'occupation allemande 1940-44).[10] משנת 1951 החלו יצירות כמו Bréviaire de la haine (קציר השנאה) של פוליאקוב,[11] בנושא רצח העם היהודי, להגיע לקהל רחב ולקבל ביקורות וחשיפה.[12] בכך הייתה סתירה ראשונה לדעה שרווחה באותה תקופה, לפיה רצח עם של שישה מיליון יהודים היה בלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית ולכן לא קרה. מרבית הפרסומים של CDJC לא היו זמינים בחנויות ספרים. האינטרס הציבורי בצרפת בנוגע לשואה היה דל, וההכנסות הכספיות מפעילות ומפרסומים בנושא היו מינימליות.[2]

תגובה לפרסומים מוקדמים של CJDC בצרפת לאחר המלחמה

עד 1955 היו מרבית הפרסומים תלויים בארכיונים גרמניים ששימרו תיעוד של רדיפות אנטי-יהודיות בצרפת, עוד מתקופת דרייפוס, ארכיונים ששירתו גם את פקידי משטר וישי וגם את הנאצים. כל מלגה או מימון למחקר שביקש להציג את אשמת הצרפתים, היה מנוגד לתחושה הציבורית בצרפת באותה תקופה, לפיה הגרמנים היו אחראים לכל רדיפת היהודים, וכי הצרפתים היו קורבנות ללא אשמה, או חברי תנועת ההתנגדות. תקופת משטר וישי והמשטר עצמו נחשבו לסטייה לא נעימה מההיסטוריה, והסנטימנט הציבורי התנגד לדיון בנושא כדי להימנע מפתיחת פצעים ישנים. שלושה הכרכים של "הנציבות הכללית לטיפול בבעיה היהודית" (Le commissariat General aux Question Juives) מאת ז'וזף ביליג (צר') שפורסמו בשנים 1955-60[13] הראו שתגובת הצרפתים לאיסוף היהודים ולריכוזם במחנות, גם אם לא הרוויחו באופן פעיל מביזת רכוש היהודים, הייתה אדישה במקרה הטוב. הספר זכה להתעלמות בגלל תחושת ההתעלמות הכללית שרווחה באותה תקופה, אך מאז נחשב ליצירה מכוננת.[8] בגלל גורמים אלה ובגלל האווירה הכללית באותה תקופה, ה-CDJC פעל כמעט באופן מחתרתי. פוליאקוב כתב בזיכרונותיו כי אפילו הביטוי רצח עם נחשב כבלתי ראוי לפרסום בשנת 1951, כאשר פורסמה עבודתו לראשונה.[14]

כתבי עת

ה-CDJC החל לפרסם עלון תקופתי בשנת 1945. העלון המשיך להופיע תחת שמות שונים, אל תוך המאה ה-21. באפריל 1945 פורסם "עלון המרכז לתיעוד יהודי עכשווי" שהדפיס שמונה גיליונות עד ינואר 1946. אלה לא נמכרו בגלוי. בספטמבר 1945 פנה שניאורסון לשר המידע הצרפתי בבקשה לקבל אישור לפרסום, בשם החדש Revue du Centre de Documentation Juive Contemporaine (כתב העת של המרכז לתיעוד יהודי עכשווי). שם כתב העת השתנה ל-Le Monde Juif (העולם היהודי) ביולי 1946, וכתב העת פורסם כמגזין חודשי בן 24 עמודים עם כ-1500 מנויים בתשלום. המהדורה הראשונה פורסמה באוגוסט 1946. בשנת 1995 שונה השם לRevue d'histoire de la Shoah - Le Monde Juif (כתב העת לתולדות השואה - העולם היהודי) וב-2005 שונה ל"כתב העת לתולדות השואה" (Revue d'histoire de la Shoah). ראשי התיבות של CDJC נעלמו מהעטיפה ושולבו במקום זאת כחלק מהלוגו החדש שאומץ על ידי מוזיאון השואה בפריז (אנ').[15]

Remove ads

משפטי פשעי מלחמה

סכם
פרספקטיבה

אחת ממשימות הליבה של ה-CDJC היא להביא למשפטיהם של מבצעי פשעי מלחמה. CDJC מילא תפקיד בנירנברג ובכמה פעולות משפטיות כגון משפט אייכמן ומשפטיהם של קלאוס ברבי ומוריס פאפון.

משפטי נירנברג

משפטי נירנברג החלו בנובמבר 1945. שניאורסון שלח לנירנברג כחוקר מומחה את לאון פוליאקוב, שהצטרף זה לא מכבר ל-CJDC, עם עוזרו ז'וזף ביליג. הם החלו במפעל היסטוריוגרפיה יהודית של מלחמת העולם השנייה. עדויות רבות שהובאו כעדויות בנירנברג הועברו למרכז והפכו לליבת ארכיוני התצלומים והמסמכים במרכז. לאחר מכן שימשו בצרפת במשפטי פשעי מלחמה רבים, כמו אלה של קלאוס בארבי, מוריס פאפון ואחרים. המרכז היה אחראי להצגת מסמך מפתח - המסמך המקורי שבו ההוראה על מעצרם של ילדי איזיו, שגורשו לאושוויץ ונרצחו עם בואם.[2]

ה-CDJC היה פעיל בשנות הארבעים והחמישים, אף על פי שההיסטוריונים כמעט שלא היו מוכרים לציבור. משפט אייכמן בשנת 1961 שינה זאת, וההחלטה לשדר אותו בטלוויזיה הכניסה את המשפט ואת תולדות השואה למיליוני בתים ולתודעה הציבורית העולמית.[16] משפט בארבי בליון בשנת 1987 שב והעלה לתודעה הציבורית את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. שוב צולמו ההליכים, בשל חשיבותם ההיסטורית יוצאת הדופן. בשני המשפטים מילאו תפקיד הארכיונים של ה-CDJC.

משפט אייכמן

משפטו של אדולף אייכמן בגין פשעים נגד האנושות החל בירושלים ב-11 באפריל 1961. המנהל המדעי של CDJC, ז'ורז' ולרס, היה עד במשפט. המשפט אפשר הפצת מידע על השואה לציבור, ועבור רבים שנחשפו למידע במשפט, היה המשפט העימות הראשון שלהם עם נושא השואה.[16] המשפט עורר עניין גם באירועי המלחמה, וגדל המקום שהוקדש למלחמה בחינוך הציבורי, בזכרונות שפורסמו ובלימודים אקדמיים בנושא.[דרוש מקור]

משפטו של קלאוס בארבי

קלאוס ברבי היה איש גסטאפו שנודע בשם "הקצב מליון" מפני שעינה באופן סדיסטי אסירים בליון. הוא היה אחראי על מעצרו של חבר ההתנגדות הצרפתית ז'אן מולן, ועל חתימה על צו הגירוש לילדים מבית היתומים באיזיו. הוא היה מבוקש בגין פשעים שבוצעו בליון בין 1942 ל-1944.[דרוש מקור] לאחר מעקב התגלה בארבי בשנת 1971 על ידי בני הזוג ביאטה וסרג' קלארספלד. הוא חי בבוליביה והוסגר לצרפת בשנת 1983. משפטו החל ב-11 במאי 1987 בליון. כמו במשפט אייכמן, בית המשפט הכיר בחשיבותו ההיסטורית של המשפט, ובאופן חריג איפשר לצלם אותו.

ברשות ה-CDJC היה מסמך מפתח הנוגע לגירוש הילדים מאיזיו. המוסד סיפק עותק לבתי המשפט בצרפת, וכך התאפשרה העמדתו לדין של בארבי בגין פשעים נגד האנושות.[1][2] ברבי הועמד לדין בהיעדרו בשנים 1952 ו--1954. החוק הצרפתי אסר האשמה כפולה אולם ההאשמות שהועלו במשפטים הקודמים לא כללו את אירועי איזיו, ולכן התאפשרו האישום החדש, מגובה בראיות שבמברק שסופק על ידי ה-CDJC, העמדתו של בארבי לדין והרשעתו. מברקו של בארבי הוקרא בפני חבר השופטים בנירנברג, אך בארבי לא צוין בשמו כי לא עמד שם לדין. המברק צוטט רק כדרך לתאר את אופיו המנהלי השגרתי של ההרג שביצעו הנאצים. רק במשפט בארבי נקשר שמו של בארבי למברק.[17]

בארבי נידון למאסר עולם ומת בכלא בשנת 1991.[18]

Remove ads

שנות השבעים והשמונים

עד שנות השבעים, כמעט כל מחקרי השואה בצרפת נבעו מ-CDJC ומההיסטוריונים שלה. בשנות השבעים והשמונים, מחקרים שפורסמו מחוץ ל-CDJC הגיעו בעיקר מארצות הברית, קנדה וגרמניה,[2] בהם מחקרו של רוברט פקסטון (אנ'), Vichy France: Old Old and New Order, 1940-1944[19] שפרסומו בצרפת חולל סערה. תחילה תקפו אותו הממסד הצרפתי והיסטוריונים צרפתיים, אך בשנת 2009 הוענק לו אות לגיון הכבוד.[20]

CDJC ויד ושם

לפני 1982 נערכה בצרפת רק ועידה אחת בנושא השואה, והיא אורגנה בשנת 1947 על ידי ה-CDJC. שניאורסון רצה להפוך את פריז למרכז עולמי עיקרי לזכר השואה, אולם הקמת יד ושם ב-1953 הביאה לריכוז רוב תחומי המחקר והתיעוד ביד ושם בישראל.[2]

אזכרות ומונומנטים

חלק ממשימת ה-CDJC היא להקים ולתחזק אנדרטאות ולקיים אזכרות לשואה.

אנדרטה לזכר הנספה היהודי האלמוני

מסורת של הנצחת החייל האלמוני התקיימה בצרפת מאז התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. כדרך למאבק בהשכחת השואה, הוסיף שניאורסון קבר זיכרון סמלי למרכז CDJC שנחנך באוקטובר 1956. האנדרטה לזכר הנספה היהודי האלמני (Mémorial du martyr juif inconnu) הוקמה ב-CDJC והפכה לאנדרטה ולסמל מרכזי לזיכרון השואה בצרפת. היא מקום מרכזי לאזכרות לזכר השואה.[8]

בשנת 2005 התמזגו ה-CDJC והאנדרטה לזכר הנספה היהודי האלמוני, ושם הארגון המאוחד שונה ל"ממוריאל דה לה שואה" (Mémorial de la Shoah) (אנ'). הישות החדשה פתחה את שעריה ב-27 בינואר 2005.[1]

אנדרטה בדרנסי

במהלך הכיבוש עברו 90% מהיהודים והאחרים שגורשו למחנות הריכוז, במחנה המעצר דראנסי. בשנים 1942–1944 נכלאו במחנה זה 63,000 יהודים ונשלחו מזרחה.[21]

אדמות לאנדרטה בדראנסי נתרמו על ידי בית העירייה של דראנסי, ובמימון הקרן לזכר השואה (אנ'). האנדרטה הייתה דרך להכיר לציבור את מחנה המעצר לשעבר כמקום אתר היסטורי ואתר הנצחה.[22]

אנדרטת שואה נחנכה ב-21 בספטמבר 2012 בדראנסי על ידי פרנסואה הולנד, נשיא הרפובליקה.[21][22]

Remove ads

אוספים ומחקרים נבחרים

במרכז יש ספרייה גדולה. המרכז פרסם מסמכים רבים, בהם מסמכי הגסטאפו הצרפתי, מסמכי השגרירות הגרמנית בפריס, מסמכי הפיקוד הצבאי העליון הגרמני בצרפת ומסמכי הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים. אוסף מסמכים ותמונות התקבל מבעלות הברית לאחר משפטי נירנברג.[8]

מבחר מסמכים ופרסומים פרטניים בעלי עניין היסטורי:

    • reviaire de la Haine, by L. Poliakov; 1951[23]
    • Commissariat Général aux Questions Juives (1955–57) by J. Billig[24]
    • La Revue de l'histoire de la Shoah, a semi-annual journal by CDJC[25]

ציר זמן

סכם
פרספקטיבה

כרונולוגיה נבחרת הקשורה למרכז:

Remove ads

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads