שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

ואניטי פייר (כתב עת, 1983)

ירחון אמריקאי בנושאי תרבות פופולרית, אופנה ואקטואליה שנוסד ב-1913, יצא לאור עד 1936 ושב לפעילות בשנת 1983 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ואניטי פייר (כתב עת, 1983)
Remove ads

ואניטי פייר (באנגלית: Vanity Fair; מילולית: יריד ההבלים) הוא כתב עת שיוצא לאור בארצות הברית.

עובדות מהירות מו"ל, בעלים ...

הגרסה הראשונה של ואניטי פייר התפרסמה בין השנים 1913–1936. המגזין הושק מחדש בשנת 1983, הוא כולל חמש מהדורות בינלאומיות ועוסק בתרבות פופולרית, אופנה ואקטואליה.

Remove ads

היסטוריה

סכם
פרספקטיבה

המגזין המקורי

קונדה מוטרוז נאסט החל את צעדיו בתחום העיתונות כשרכש את מגזין האופנה Dress (לבוש) בשנת 1913. נאסט שינה את שם המגזין ל"לבוש ויריד ההבלים" (Dress and Vanity Fair) והוציא לאור ארבעה גיליונות של כתב העת בשם זה, לאחר שרכש את הזכות להשתמש בשם "יריד ההבלים" בארצות הברית. בשנת 1914 שינה נאסט את שם כתב העת ל"יריד ההבלים", ומינה את פרנק קרונינשילד לעורך כתב העת, תחתיו זכה כתב העת להצלחה רבה. בין היתר כתבו בעיתון סופרים רבים ובהם אלדוס הקסלי, ת"ס אליוט, פרנץ מולנר, גרטרוד שטיין ודיונה בארנס.

בשנת 1919 מונה רוברט בנצ'לי לעורך העיתון בפועל, יחד עם דורותי פארקר שעבדה קודם לכן בכתב העת "ווג". בנצ'לי שכר את המחזאי רוברט אי. שרווד לעבוד עמו על העיתון. בשנת 1925 כבר נחשב "ואניטי פייר", לצד כתב העת "הניו יורקר", לאחד מכתבי העת המובילים בתרבות האמריקאית. במגזין כתבו הסופרים תומאס וולף, ת"ס אליוט ופי. ג'י וודהאוס ואדוארד שטיכן צילם עבורו.

בעקבות השפל הכלכלי הגדול שאירע בשנת 1929 החל המגזין לסבול הפסדים בשל הירידה בכמות המפרסמים בו. בדצמבר 1935, בשל הירידה בפופולריות שלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, מוזג עם המגזין "ווג".

חידוש המגזין

בשנת 1981 החליטה הוצאת קונדה נאסט להוציא את המגזין מחדש באותו השם.

המהדורה הראשונה פורסמה בפברואר 1983 (תאריך הכריכה היה מרץ), בעריכת ריצ'רד לוק, שהיה קודם סגן עורך The New York Times Book Review. לאחר שלושה גליונות הוחלף לוק על ידי ליאו לרמן, עורך הכתבות של המגזין ווג. בגיליונות הראשונים השתתפו בין השאר: גבריאל גארסיה מארקס, פרננדו בוטרו, קלמנט גרינברג, אנדי וורהול, אירווינג פן, הלמוט ניוטון, יוסף ברודסקי, פיליפ רות וסוזן סונטג[1].

בשנת 1984, מונתה, בגיל 31, העיתונאית הבריטית טינה בראון לתפקיד העורכת הראשית. בראון שינתה את הדגש של המגזין והוא החל להתמקד יותר בתרבות פופולרית ואופנה[2]. תחת ניהלה תפוצת המגזין עלתה מ-200,000 לכ-1.2 מיליון עותקים בחודש[3]. בראון עזבה את המגזין ב-1992 והוחלפה בגריידון קרטר[4]. בראון המשיכה אחר כך בקריירה של עורכת ומו"לית מובילה[5].

כתבים ובעלי טור קבועים כללו את דומיניק דאן[6], סבסטיאן יונגר, מייקל וולף, מורין אורת וכריסטופר היצ'נס. בין הצלמים המפורסמים של המגזין נמנו ברוס וובר, אנני ליבוביץ'[7], מריו טסטינו והרב ריטס, שכולם סיפקו למגזין שורה של שערים מפוארים ודיוקנאות מלאי תוכן אמנותי של ידוענים. בין המפורסמים שבהם היה צילום עמוד השער מאת אנני ליבוביץ, באוגוסט 1991, ובו השחקנית ההוליוודית דמי מור עומדת עירומה (מסתירה את מבושיה בעזרת ידה ורגלה), בהריון מתקדם, תמונה שכותרתה "עוד דמי מור" ונחשבת לאיקונית בתרבות הפופ[8].

בנוסף לצילומיו השנויים במחלוקת, המגזין מפרסם גם מאמרים ותחקירים במגוון נושאים. בשנת 1996 כתבה העיתונאית מארי ברנר חשיפה על תעשיית הטבק שכותרתה "האיש שידע יותר מדי". המאמר עובד מאוחר יותר לסרט "המקור" (1999), בו כיכבו אל פאצ'ינו וראסל קרואו[9]. מאמר במהדורת מאי 2005, לאחר יותר משלושים שנות מסתורין, חשף את זהותו של "גרון עמוק", אחד המקורות למאמרים ב"וושינגטון פוסט" על פרשת ווטרגייט, מה שהוביל להתפטרותו, ב-1974, של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון[10]. המגזין מציג נוהג לערוך ראיונות ארוכים עם ידוענים, כולל שאלון פרוסט. ראיונות בולטים כללו את: טרי האטצ'ר, שחשפה במגזין שהיא עברה התעללות מינית בילדותה[11]; הריאיון הראשון של ג'ניפר אניסטון לאחר גירושיה מבראד פיט[12]; אנדרסון קופר, שדיבר על מות אחיו[13]; והריאיון הראשון של מרתה סטיוארט לאחר שחרורה מהכלא[14].

באוקטובר 2010, פרסם המגזין תחקיר על האחיות קלייר ושרה ברונפמן, בנותיו של אדגר ברונפמן (האב), שהצטרפו לארגון אמריקאי מסתורי בשם נקסיום, הזרימו אליו מיליוני דולרים מירושתן למרות התנגדות אביהן, ותובעו את מי שיוצא נגדו[15]. אחר כך התגלה כי הארגון היה למעשה כת שעסקה בסחר במין, עבודות כפייה וסחיטה באיומים, תוך כדי התחזות לחברה המספקת שירותי שיווק[16].

במאי 2011, השיק המגזין מהדורה אלקטרונית למחשב לוח אייפד על בסיס דמי מנוי[17]

ביוני 2012, ערך המגזין תחקיר על שרה נתניהו, בו טען כי היא "מנהלת את ההצגה וחורצת גורלות"[18].

בגיליון מאי 2014, התפרסם מאמר שכתבה מוניקה לווינסקי, שכותרתו "בושה והישרדות", ובו דנה בחייה ובפרשה על מערכת יחסיה עם נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון.[19] זמן קצר אחר כך הכריז המגזין שלווינסקי תהיה בעלת טור קבוע, ותכתוב על נושאים רלוונטיים שמעניינים אותה[20].

ביוני 2017, פרסם המגזין ריאיון עם הטניסאית האמריקאית סרינה ויליאמס, עם תמונת שער של ויליאמס בהריון בעירום מלא[21].

בנובמבר 2017, הוכרז כי ראדיקה ג'ונס, מנהלת המערכת של מדור הספרים של "הניו יורק טיימס", תחליף כעורכת הראשית את גריידון קרטר לאחר 25 שנה, ב-11 בדצמבר 2017[22].

Remove ads

מהדורות בינלאומיות

ישנן חמש מהדורות בינלאומיות של המגזין: הממלכה המאוחדת (מאז 1991), איטליה (מאז 2003, גרסה המתפרסמת מדי שבוע), ספרד (מאז 2008)[23], צרפת (מאז 2013)[24], ומקסיקו (מאז 2015).

"ואניטי פייר" גרמניה הושק בפברואר 2007 בעלות של 50 מיליון יורו, אז כתב העת החדש היקר ביותר בגרמניה מזה שנים, וההשקעה הגדולה ביותר של הוצאת קונדה נאסט מחוץ לארצות הברית. לאחר שהתפוצה ירדה מחצי מיליון לפחות מ-200,000 בשבוע, המהדורה הגרמנית נסגרה בשנת 2009[25].

Remove ads

דירוגים

ואניטי פייר נוהג לפרסם רשימות של דירוגים שונים, בין היתר מאז 2004 פרסם את "רשימת המתלבשים הטובים בעולם"[26]. כך לדוגמה בשנת 2009 נבחרה מישל אובמה במקום הראשון וקרלה ברוני בשני[27]. ואניטי פייר הפסיק לפרסם את רשימת המתלבשים בשנת 2017, לאחר מינוי ראדיקה ג'ונס לעורכת ראשית[28]. דירוגים נוספים כוללים את "רשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם"[29], ו"רשימת האנשים המשפיעים בתקשורת ובעולם התרבות"[30].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ואניטי פייר בוויקישיתוף
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads