שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

ז'ראר דפארדייה

שחקן צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ז'ראר דפארדייה
Remove ads

ז'ראר קזבייה מרסל דפארדייֶה (בצרפתית: ‏Gérard Xavier Marcel Depardieuⓘ‏Ⓘ‏; נולד ב-27 בדצמבר 1948) הוא שחקן קולנוע צרפתי, הנחשב אחד משחקני הקולנוע הצרפתים החשובים והמוכרים ביותר.[1] מעמדו וחשיבותו בעולם הקולנוע הצרפתי נותרו בעינם במהלך השנים הרבות בהן הוא פעיל. דפארדייה זכה פעמיים בפרס הסזאר לשחקן הטוב ביותר ופעם אחת בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר.

עובדות מהירות לידה, שם לידה ...

ב-2023 הצטברו למעלה מ-13 עדויות של נשים על הטרדות מינית, תקיפות מינית (ביניהן גם ימית סול) ואף מקרה אונס שביצע דפארדיי בהן, במהלך שני העשורים שקדמו לאותה שנה, לכאורה.[2] דפארדייה הכחיש את העדויות שלהן.[3]

במאי 2025 הורשע בתקיפה מינית של שתי נשים במהלך צילומי סרט ב-2021.[4]

Remove ads

ביוגרפיה

סכם
פרספקטיבה

ילדות ונעורים

דפארדייה נולד בעיר שאטורו שבחבל סאנטר-עמק הלואר שבמרכז צרפת, למשפחה נוצרית, כאחד מתוך חמישה ילדים להוריו רנה מקסים ליונל דפארדייה (1923-1988) ולאן ג'יין ג'וזפין מריליאר (1923-1988), שני הוריו נולדו ונפטרו באותן השנים. גדל בחיק משפחתו שהייתה ממעמד הפועלים בתנאי עוני בדירת שני חדרים. אביו היה בעל מלאכה בתחום המתכת וכבאי מתנדב ואימו – עקרת בית. בילדותו הרבה להיעדר מבית הספר ובגיל 13 חדל מלימודיו כליל והחל לעבוד בבית דפוס. הוא היה כמעט אנאלפבית כשעזב את לימודיו ומגמגם חלקית. הוא למד קרוא וכתוב רק מאוחר יותר. הוא עסק במכירת סחורה גנובה ונענש במאסר על תנאי. בין היתר מכר סיגריות ואלכוהול לחיילים אמריקאים בבסיס הצבאי סמוך לעיירת מגוריו.[5]

בגיל 16 עבר להתגורר בפריז ושם החל לשחק ב"קפה דה לה גר" (Café de la Gare), קפה-תיאטרון חדש שהיה בעל אופי קומי. בקבוצת שחקני התיאטרון הצעירים ששיחקו עמו היו גם: פטריק דוור, וקולוש[6] ומיו-מיו.

תחילת הקריירה

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 הוא החל להופיע בסרטים קצרים ובסרטי טלוויזיה. הופעתו הראשונה בסרט עלילתי הייתה ב-1970, בסרט "Le cri du cormoran, le soir au-dessus des jonques". ב-1971 השתתף בסרטו של ז'אק דראי "Un peu de soleil dans l'eau froide" על פי ספרה של פרנסואז סאגאן. פריצתו הגדולה כשחקן החלה ב-1974 כששיחק בתפקיד הראשי, מול פטריק דוור ומיו-מיו, בסרטו של ברטראן בלייה, "הפרחחים" (Les Valseuses). העיתונאית אלאונורה לב תיארה את הסרט כ"אודיסיאה של שני גברים הבטוחים שהם מתנת-אלוהים לכל המין הנשי, וחיים על פי המוטו "כל אשה משתוקקת להיאנס".[7] הסרט נאסר תחילה להקרנה בישראל, בגלל תוכנו המיני, העירום והעמימות המוסרית שלו, אך לאחר שהמפיצים בישראל קיצצו קטעים נרחבים ממנו הוא הותר להקרנה ב-1978.[8] בהמשך אותה שנה השתתף בסרטו המצליח של קלוד סוטה, "ונסן, פרנסואה, פול והאחרים" (Vincent, François, Paul... et les autres).

ב-1976 ביסס את מעמדו כשחקן מוביל בקולנוע האירופי כשכיכב באפוס הקולנועי שביים ברנרדו ברטולוצ'י, "1900". דאפרדייה גילם בסרט את בן האיכרים המתחבר ונאבק חליפות בבן האצולה שגולם על ידי רוברט דה נירו. באותה שנה כיכב בסרטו של מרקו פררי, "La Dernière Femme" ("האישה האחרונה"), מול אורנלה מוטי ומישל פיקולי והיה מועמד לפרס סזאר על משחקו. גם סרט זה נפסל להקרנה בישראל בגלל שדפארדייה מופיע בו בעירום מלא והוא כולל סצנות מין.[9] באותן שנים עבד דפארדייה באינטנסיביות והשתתף במספר סרטים בשנה, כולם בתפקידים ראשיים ובבימוים של המובילים בבמאי צרפת כגון: אנדרה טשין, ברבט שרדר, קלוד מילר ומרגריט דיראס. ב-1976 לדוגמה, כיכב ב-7 סרטים. ב-1978 שיחק שוב בסרטו של הבמאי הפרובוקטיבי, ברטראן בלייה. הפעם היה זה "הכינו את הממחטות" (Préparez vos mouchoirs), שבו גילם דפארדייה גבר שאשתו (בגילומה של הקנדית קרול לור) איבדה את חדוות חייה והוא מבקש מאלמוני (פטריק דוור) שפגש בבר שייכנס לחייהם וינסה להחזיר לאשתו את היכולת להיות מאושרת. הסרט זכה בשבחים וגרף את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בשנות ה-80

ב-1980 שיחק דפארדייה בסרטו של הבמאי מוריס פיאלה "לולו", המספר את סיפורה של אישה (בגילומה של איזבל הופר) הנוטשת את בן זוגה האינטלקטואל ואת חייה הבורגניים בעבור חיי הוללות עם צעיר פוחז (דפארדייה). הסרט היה מועמד לפרס הסזאר ולפרס דקל הזהב. בהמשך אותה שנה שיתף לראשונה פעולה עם הבמאי הנודע, פרנסואה טריפו, בסרט "המטרו האחרון".[10] הוא גילם שחקן תיאטרון המהווה את הצלע השלישית במשולש רומנטי הכולל אשה (קתרין דנב) המחביאה את בעלה היהודי (היינץ בנט) בדירתם הפריזאית בזמן מלחמת העולם השנייה.[11] הסרט זכה ב-10 פרסי סזאר ובהם, פרס השחקן הטוב לדפארדייה. באותה שנה גם שיחק בסרטו של אלן רנה "הדוד שלי מאמריקה".[12]

ב-1981 שיחק שוב בסרט של טריפו, "האשה ממול" ("La Femme d'à côté"), הפעם מול פאני ארדן, כזוג נאהבים מן העבר, הנפגש במפתיע כשאחת המשפחות עוברת לגור בשכנות לשנייה. ב-1982 שיחק דפארדייה בסרטו של הבמאי הפולני, אנדז'יי ויידה, "דנטון" בו גילם את המהפכן הצרפתי ז'ורז' דנטון.[13] באותה שנה שיחק באחד מסרטיו הידועים; "שובו של מרטין גר" שבוים על ידי דניאל ויניי. בסרט הוא מגלם את דמותו של מרטן גר - גבר בן המאה ה-16 החוזר לכפרו לאחר שמונה שנים בהן נעלם ומבקש להתאחד מחדש עם אשתו. לאנשי הכפר לא ברור האם מדובר במרטן גר האמיתי או במתחזה והגבר עומד למשפט.

ב-1984 השתתף בסרט ההיסטורי עתיר התקציב של הבמאי אלן קורנו, "Fort Saganne", לצידם של פיליפ נוארה, סופי מרסו וקתרין דנב. באותה שנה ביים את הסרט "טרטיף", על פי מחזהו של מולייר וגם שיחק בתפקיד הראשי בתור השרלטן, טרטיף. בסרט שיחקה גם אשתו, אליזבט דפארדייה. בשנים אלו האט במקצת את קצב עבודתו אך עדיין כיכב ב-2 לבין 3 סרטים מדי שנה. ב-1985 שיחק בסרט נוסף של פיאלה; הפעם "Police" בו שיחק מול סופי מרסו ורישאר אנקונינה. באותה שנה שיחק בקומדיה "אישה אחת או שתיים" לצידן של סיגורני ויבר ורות וסטהיימר.

ב-1986 כיכב דפארדייה באחד מסרטיו הבולטים, סרטו של קלוד ברי, על פי ספרו של מרסל פניול - "ז'אן דה פלורט". דפארדייה גילם בסרט את ז'אן דה פלורט - גובה מיסים עירוני וגיבן המגיע לכפר בפרובאנס שלאחר מלחמת העולם הראשונה, יחד עם אשתו (גולמה על ידי אשתו של דפארדייה אליזבת) ובתו הקטנה, כשהוא נחוש להגשים את שאיפתו להפוך לעובד אדמה. הוא נתקל בצרות העין של הכפריים המקומיים ובתאוות הבצע והרוע של שכניו, אב ובנו, המגולמים על ידי איב מונטאן ודניאל אוטיי.[14] באותה שנה גם כיכב בסרט "חליפת ערב" ("Tenue de soirée"), קומדית פשע עם מוזיקה שהלחין סרז' גינסבורג.[15]

ב-1987 שיחק בתפקיד הראשי בסרטו של פיאלה, "תחת שמש השטן" ("Sous le soleil de Satan"). הסרט, שהתבסס על ספרו של ז'ורז' ברנאנוס, עוסק בכומר כפרי ובעיסוקו בדמות השטן תוך שהוא מעורב בסיפורה של נערה המייצגת את הטוהר והשחיתות כאחת (סנדרין בונר).[16] הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ודפארדייה היה מועמד על משחקו לפרס הסזאר.

ב-1988 שיחק דפארדייה מול איזבל אג'אני בסרט "קאמי קלודל" שתיאר את יחסיהם של הפסל אוגוסט רודן והפסלת קאמי קלודל. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר. הוא שיחק במיני סדרה של הרוזן ממונטה כריסטו את הדמות הראשית הרוזן ממונטה כריסטו.

בשנות ה-90

בתחילת 1990 יצא למסכים סרטו של ז'אן-פול רפנו, "סיראנו דה ברז'ראק", על פי המחזה בעל אותו שם, בו גילם דפארדייה את דמותו של סיראנו בעל האף הבולט המאוהב בבת דודתו היפה, רוקסאן, וכותב לה מכתבי אהבה עליהם הוא חותם בשמו של ידידו.[17] דפארדייה זכה עבור משחקו בפרס הסזאר. סרטו הבא היה "גרין קארד", קומדיה רומנטית בהפקה אמריקאית, עם אנדי מקדואל ובבימוי פיטר ויר.[18] היה זה תפקידו המשמעותי ביותר בהפקה בשפה האנגלית. הסרט זכה להצלחה גדולה והקנה לדפארדייה פרסום גם בצפון אמריקה. גם סרטו הבא, "אורנוס", בבימויו של קלוד ברי, זכה לשבחי הביקורת. הסרט שהתבסס על ספר של מרסל איימה, עסק בכפר צרפתי המתמודד עם ספיחי מלחמת העולם השנייה והיה מועמד בשבע קטגוריות של פרס סזאר.

ב-1991 גילם דפארדייה את דמותו של המלחין מרן מארה בסרטו של אלן קורנו, "כל הבקרים שבעולם" ("Tous les Matins du Monde"). הסרט זכה בשבעה פרסי סזאר וזכה לתשבחות רבות, ובכללם על משחקו של דפארדייה. באותה שנה גם פרסם מעין אוטוביוגרפיה בשם "מכתבים גנובים", הכוללת עשרים וחמישה מכתבים דמיוניים, אותם הוא כתב לידידיו הקרובים, וכן לישויות מטפיזיות כמו "הטבע", "המחלה", "הדורות הבאים", "הכסף" ו״העבודה".[19]

דפארדייה תרם קטעי דיבור לשירה בשיר "אני אחנוק אותך" של הבמאי הצרפתי הקטור זאזו באלבום משנת 1992 "Sahara Blue". האלבום הציג קטעי שירה המבוססים על המשורר ארתור רמבו.

בנוסף ב-1992 כיכב בסרטו של רידלי סקוט, "1492: מעבר לאופק" המספר את סיפורו של כריסטופר קולומבוס. ב-1993 שוב כיכב בסרט של קלוד ברי. הפעם היה זה, "ז'רמינל" ("Germinal"), על פי הרומן של אמיל זולא. היה זה הסרט היקר ביותר שהופק בצרפת עד אותה עת. ב-1994 שיחק בסרטו של הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורונטורה, "פורמליות טהורה" (Una Pura Formalità), בו גילם סופר הסובל מאמנזיה ונחקר על ידי מפקח המשטרה (מגולם על ידי הבמאי רומן פולנסקי) החושד בו בבצוע פשע חמור. ב-1996 שיחק בסרט הדרמה "העבודה הטובה ביותר בעולם". ב-1999 גילם דפארדייה את דמותו של אובליקס בסרטו של קלוד זידי "אסטריקס ואובליקס נגד קיסר" ("Astérix et Obélix contre César"), סרט לייב אקשן המבוסס על סדרת הקומיקס הצרפתית "אסטריקס", שהיה הראשון לסדרת סרטים מצליחה אודות הגיבור המצויר.

בשנות ה-2000

דפארדייה המשיך לשחק בסרטים רבים גם בשנות ה-2000.

ב-2002 כיכב בסרט "אסטריקס ואובליקס: המשימה קלאופטרה", שעלות הפקתו הייתה כ-44.2 מיליון, והיה הסרט היקר בתולדות צרפת עד אז.[20] ב-2008 שיחק בסרט נוסף בסדרה "אסטריקס במשחקים האולימפיים",[21] וב-2012 בסרט "אסטריקס בבריטניה".

ב-2007 שיחק בסרט "החיים בוורוד" (La Môme), סיפור חייה של זמרת השאנסון הצרפתייה אדית פיאף, בתפקיד לואי לפלה, בעל מועדון הלילה שגילה את פיאף.[22]

ב-2008 שיחק דפארדייה בסרט "שלום ולהתראות" (Hello Goodbye). בסרט גילמו דפארדייה ופאני ארדן זוג יהודים העולה לישראל ומתמודדים עם התלאות הפוקדות אותם כעולים חדשים. הסרט צולם בחלקו בישראל בהשתתפות שחקנים ישראלים בהם ששון גבאי וליאור אשכנזי.[23] הסרט, בבימויו של גרהם גואיט, לא זכה להצלחה בעולם, וגם בישראל קיבל ביקורות קשות,[24] כולל ביקורת קשה אודות משחקו של דפארדייה.[25]

ב-2009 שיחק בסרטו האחרון של הבמאי קלוד שברול, "המפקח בלאמי", בתפקיד הראשי של המפקח המבוגר, בן דמותו של המפקח מגרה, החוקר תעלומה של הונאת ביטוח.[26]

ב-2010 שיחק דפארדייה לצד קתרין דנב ופבריס לוקיני בסאטירה החברתית "פוטיש - אשה צעצוע" ("Potiche") שעסקה במאבק לזכויות הנשים על רקע מאבקי הפועלים בצרפת בשנות ה-70.[27] סרט נוסף בו שיחק באותה שנה היה "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט" ("La Tête en friche") בבימויו של ז'אן בקר. בסרט, שזכה לביקורות חמות, שיחק דפארדייה גבר מבוגר וחסר השכלה שכל חייו גדל כלא יוצלח ודוכא על ידי אמו השתלטנית. כל זה משתנה לאחר שהוא פוגש ישישה בת 95 הפותחת בפניו את עולם הספרות שדרכו הוא מתחבר אל עולמו הפנימי.[28]

ב-2015 הוציא לאור אוטוביוגרפיה שנייה בשם "Innocent" ("תמים", או "חף מפשע") שנמכרה ב-80 אלף עותקים כבר בהדפסה הראשונה.[29]

ב-2016 הגיע לישראל על מנת להופיע לצידה של פאני ארדן במחזה של מרגריט דיראס, ושנה אחר כך חזר להופיע עם איזבל אדג'ני במחזה "מכתבי אהבה".[30]

ב-2017 כיכב בסרט "הכפר של ברברה" לצד קתרין דנב.[31]

Remove ads

האשמות בהטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס

סכם
פרספקטיבה

בראיון משנת 1978, דווח שדפרדייה אישר סיפור שהוא השתתף לראשונה באונס כשהיה בן 9, ושהוא השתתף במקרי אונס נוספים מאז. על פי הדיווחים הוא הצהיר שיש "יותר מדי מקרים מכדי לספור... לא היה שום דבר רע בזה. הבנות רצו שייאנסו. כלומר, אין דבר כזה אונס. זה רק עניין של בחורה מגיעה למצב שבו היא רוצה להיות". הסיפור עלה מחדש בכתבה במגזין "טיים" ב-1991. דפרדייה הכחיש את הסיפור ואיים בתביעה משפטית כנגד כל כלי התקשורת שפרסמו את מעלליו, לכאורה.[32][33] הצוות של דפרדייה טען כי דבריו תורגמו לא נכון והוא רק הודה שראה אונס.[34]

לאורך השנים הצטברו למעלה מ-13 עדויות של נשים נגד דפרדייה בגין הטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס, שאותן הוא הכחיש בתוקף. נכון ל-2023, הליך משפטי נגד דפרדיה בנושא עדיין מתנהל.[35] בין היתר, בנובמבר 2017 סיפרה השחקנית הישראלית ימית סול, בתוכנית האירוח הטלוויזיונית "שי בשידור", כי במהלך צילומים לסרט עם ז'ראר דפארדייה, האחרון תקף אותה מינית כאשר הכניס את ידו למכנסיה ולחש לה באוזן אמירות מיניות. בעקבות מעלליו, ימית סול עזבה את סט הצילומים והתפטרה.[36] בדומה, בשנת 2019, פרסמה השחקנית הצרפתייה עמנואל דבוור (אנ') פוסט בפייסבוק, ובו האשימה את דפרדייה בתקיפה מינית שלה במהלך צילומי הסרט "דנטון"; בדצמבר 2023 דווח כי דבוור שמה קץ לחייה בעקבות המקרה.[37][38] בשנת 2023, השחקנית הלן דאראס הגישה תלונה רשמית נגד דפרדייה, בטענה שתקף אותה מינית בשנת 2007 כששיחקו יחד בסרט "דיסקו".

בפברואר 2021 הואשם דפארדייה באינוס ותקיפה מינית של שחקנית ורקדנית בת 22, מבלי לחשוף שמה.[39][40] לאחר שהשחקנית הגיעה לביתו לצורך חזרות, טענה כי תקף אותה פעמיים. היא הגישה את התלונה בתחנת המשטרה המקומית באוגוסט 2018, בקומונה לאמבסק שבדרום צרפת. דפארדייה כפר בהאשמות אלה. דווח כי התיק נסגר בשנת 2019 מחוסר ראיות, לאחר תשעה חודשי חקירה משטרתית, אך נפתח שוב מחדש באוקטובר 2020 בהוראת שופט חוקר בהתאם לחוק בצרפת, אחרי שהמתלוננת הגישה את תלונתה בשנית.[39]

באפריל 2023 התפרסם תחקיר באתר "מדיה-פארט" שבו 13 נשים שונות האשימו את דפרדייה בביצוע תקיפות מיניות שונות במהלך עבודתן על 11 סרטים וסדרות טלוויזיה בהן שיחק בין השנים 2004 ל-2022. בדצמבר 2023 שודר בערוץ France 2 תחקיר שגם בו הוצגו טענות דומות.[41][42]

בדצמבר 2023 הואשם דפרדייה גם בתקיפה מינית של הסופרת והעיתונאית הספרדייה ממוצא יהודי רות באזה (ספ'), בשנת 1995, בהיותה בת 23 וסובלת מאנורקסיה כרונית. על פי דיווחי סוכנות הידיעות הצרפתית, האירוע התרחש כאשר היא שהתה בביתו של דפארדייה בפריז לצורך ריאיון למגזין "Cinemania", ומאוחר יותר היא הגישה תלונה נגדו.

במאי 2025 הרשיע בית המשפט בפריז את דפארדייה בתקיפה מינית של שתי נשים במהלך צילומי סרט ב-2021, וגזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי.[4]

Remove ads

חיים אישיים

Thumb
ז'ארד דפארדייה (משמאל) עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, 2013

לדפארדייה 4 ילדים, בשנים 1970–1996 דפארדייה היה נשוי לשחקנית אליזבת גיניו (Guignot), המבוגרת ממנו בשמונה שנים, ושאותה הכיר לראשונה בחוג למשחק כשהיה בן 15. היא עזרה לו לשפר את יכולת הקריאה שלו ואת המבטא.[5] לבני הזוג נולדו שני ילדים: גיום (יליד 1971, נפטר מדלקת ריאות ב-2008) וז'ולי דפארדייה (ילידת 1973), שחקנית מצליחה. ב-1992 נולדה לו גם בת, רוקסאן, מדוגמנית בשם קארינה סילה, בזמן שהיה פרוד מאשתו. בין השנים 1997 ל-2005 היה בזוגיות עם השחקנית הצרפתייה קרול בוקה, בשנת 2006 נולד בנו ז'אן ממערכת יחסים עם הלן ביזוט ממוצא צרפתי-קמבודי, בתו של האנתרופולוג פרנסיס ביזוט, אשר התפרסם לאחר ששרד את השבי בקמבודיה בזמן שלטון הקמר רוז'.

בשנת 2012, בעקבות העלאת מדרגת מס ההכנסה העליונה בצרפת ל-75%, החליט דפארדייה להגר לבלגיה בה שיעורי המס נמוכים יותר; זאת במסגרת גל עזיבת עשירים צרפתיים נוספים באותה העת. הדבר גרר ביקורות בצרפת שכינו את המעבר כמעשה לא-פטריוטי.[43]

ב-3 בינואר 2013 העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לדפרדיה, אזרחות רוסית.[44] ב-2015, לאחר שתמך בפוטין והביע עמדות פרו-רוסיות לגביי הסכסוך האוקראיני–רוסי, הוחלט באוקראינה על איסור הקרנת סרטיו של דפרדייה (ראו: סנקציות בין-לאומיות בסכסוך האוקראיני-רוסי).[45]

פרסים

דפארדייה היה מועמד לפרס סזאר הצרפתי מספר שיא של ארבע-עשרה פעמים בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. בשנת 1981 זכה לראשונה בפרס זה עבור הופעתו בסרט "המטרו האחרון", יצירתו של הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו. הוא זכה בסזאר בשנית ב-1991 עבור הסרט "סיראנו דה ברז'ראק (אנ')". הוא היה אף מועמד לפרס האוסקר כשחקן הטוב ביותר לשנת 1990, אך בו לא-זכה.

בין היתר, דפרדיה זכה בפרסים הבאים:

Remove ads

פילמוגרפיה חלקית

Remove ads

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'ראר דפארדייה בוויקישיתוף
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads