חומרא דרבי זירא

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי בנות ישראל (ועל כן נקרא לעיתים חומרת בנות ישראל), ומשמעו: חיוב על כל אשה לספור שבעה נקיים בתום כל ראיית דם כלשהי. חומרה זו מהווה המשך לתקנת רבי בשדות, לפיה כל אשה הרואה דם למשך שלושה ימים ומעלה צריכה לספור שבעה נקיים כזבה גדולה. הרלוונטיות המרכזית של חומרה זו היא בחיוב כל נידה לספור שבעה ימים נקיים בתום הווסת, במקום שבעה ימים מתחילת הווסת כפי דינה של נידה מהתורה.

כבר מתקופת התלמוד הפך מנהג זה לדין מחייב בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליו כיום. העדות על חומרת בנות ישראל מובאת בגמרא בשם האמורא רבי זירא, ולכן קרויה על שמו.

רקע הלכתי

ערך מורחב – טהרת המשפחה

מן התורה, אישה נחשבת לנידה במשך שבעה ימים מיום תחילת דימום המחזור החודשי, ואסורה בקיום יחסי אישות עם בעלה. בסוף היום השביעי, אחר צאת הכוכבים, יכולה לטבול ולהיטהר, ומותרת ביחסי אישות.

כאשר האשה רואה דם מעבר לשבעת הימים שמתחילת הווסת, היא נחשבת לזבה הרואה דם "בלא עת נידתה". על פי מסורת חז"ל, זמן זה נמשך 11 יום אחר שבעת ימי הנידה, מיום השמיני עד יום השמונה עשר לתחילת ראית דם וסתה^[1]. בניגוד לדימום הנידה שנחשב לטבעי ותקין, זיבה נחשבת לחולי.

את דין הזבה חילקו חכמים לשניים:

• זבה קטנה - אשה שראתה דם במשך יום או יומיים מאותם 11 ימי הזיבה, ודינה לספור יום כנגד יום, דהיינו לספור יום אחד נקי מדם כנגד היום או היומיים שראתה, שבסופו היא טובלת ונטהרת לבעלה לאחר צאת הכוכבים.
• זבה גדולה - אשה שהדימום שלה נמשך שלשה ימים ומעלה מ-11 ימי הזיבה, ודינה לספור שבעה ימים נקיים מדם, ולטבול ביום השביעי לספירה, והיא מותרת לבעלה לאחר צאת הכוכבים.

תקנת רבי וחומרת בנות ישראל

תקנת רבי

בסוף תקופת התנאים תיקן רבי לעמי הארצות שלא היו בקיאים בספירת ימי הנידה והזיבה, לספור שישה ימים נקיים על ראיית יום או יומיים של דימום, ושבעה נקיים על ראיית שלושה ימי דימום ומעלה: ”התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד – תשב ששה והוא, שנים – תשב ששה והן, שלשה – תשב שבעה נקיים” (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א').

לטעם תקנתו הובאו שני הסברים עיקריים: 1. חשש שהאשה ראתה תחילה דם בצבע טהור, וטעתה להחשיבו לדם טמא, ונמצא שהיא מסיימת את ספירת שבעת ימי הנדה לפני הזמן. 2. חשש שהאשה טעתה וסברה שהיא בימי הנדה, בעוד שבאמת היא בימי הזיבה, ואזי אם ראתה שלושה ימים ברצף היא צריכה לספור שבעה נקיים. או שהיום הראשון לדימום היה בסוף ימי הזיבה, והשני בתחילת ימי הנדה, ואזי את שבעת ימי הדימום של הנדה היא צריכה לספור מהיום השני לראייה.^[2][3]

האם התקנה לכלל ישראל או רק לעמי ארצות

הראשונים נחלקו האם תקנת רבי נועדה לכלל ישראל,^[4] או רק לעמי הארצות שהיה חשש שלא יהיו בקיאים בדיני טהרת המשפחה ויבואו לידי טעות.^[5] והיו שצרפו סברה זו לשיקולים הלכתיים נוספים על מנת להקל בדיני ספירת שבעה נקיים בשעת הדחק.^[6]

חומרת בנות ישראל

בימי האמוראים הוסיפו בנות ישראל על תקנת רבי, והנהיגו חומרא שעל כל ראיית דם, אפילו יום אחד, ודם מועט ביותר, האישה צריכה לשמור שבעה נקיים כזבה גדולה: ”אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים” (שם). מכיוון שרבי זירא העיד על חומרה זו, בדרך כלל היא נקראת על שמו 'חומרת רבי זירא', או 'חומרא דרבי זירא'.

בפועל, מכיוון שממוצע הדימום החודשי בקרב רוב הנשים הוא שלושה ימים ומעלה,^[7][8] אין כמעט משמעות מעשית לחומרת בנות ישראל, היות שכבר מתוקף תקנת רבי הרואה דם במשך שלושה ימים צריכה לספור שבעה נקיים.

טעם החומרא

בתלמוד לא התבאר טעם חומרא זו, ומספר ראשונים כתבו שעל אף שתקנת רבי מנעה כל טעות אפשרית בספירה, בנות ישראל החמירו על עצמן לספור שבעה נקיים אפילו על טיפת דם אחת, משום "הרחקה יתירתא".^[9]

טעמים נוספים שהובאו בראשונים לחומרה:

1. גזרה על ראיית יום אחד אטו ראיית שלושה ימים.^[10]
2. שמא כבר ראתה אתמול ושלשום, וסברה שמה שהרגישה זו הרגשת מי רגליים, ונמצא שהיא זבה גדולה.^[11]
3. שמא טיפה זו שמצאה, מורכבת משלוש ראיות דם בשלושה ימים עוקבים ששהו בצוואר הרחם, ונמצא שהיא זבה גדולה.^[12]
4. רצו להשוות את כל הנשים הרואות דם לזבה גדולה הסותרת את ספירת שבעת הנקיים, שבמקרה זה ראיית דם אחת מצריכה ספירת שבעה נקיים. וכדי למנוע בלבול וטעויות, החמירו להחשיב את כל הנשים כסותרות ספירת שבעה נקיים.^[13]

היחס לחומרא בפסיקה

במסכת נידה מובא שמקור החומרה הוא במנהגן של בנות ישראל^[14], שבעקבותיו קבעו חכמים שכל הנשים שנטמאו מכוח החומרה דינן כספק זבות, כלומר המנהג קיבל אשרור ותוקף של חכמים^[15].

במסכת ברכות^[16] אביי מביא את חומרת בנות ישראל כדוגמה ל"הלכה פסוקה". בעקבות זאת גם כמה מהראשונים כתבו שמדובר בהלכה פסוקה (למשל הרי"ף^[17] והרמב"ן^[18]). הרמב"ם קובע בהקשר לחומרות בדיני נידה, ובכללן חומרת רבי זירא, שאין לסור מהן לעולם^[19].

במקרה של ספק או מחלוקת - יש שכתבו שתוקף החומרה כדין דאורייתא^[20], ויש שכתבו שבספק כתמים תוקפה כדין דרבנן ואף קל ממנו, ויש לצדד להקל^[21].

תקנת רבי, במיוחד כשמצרפים אליה גישות מחמירות נוספות, מאחרת אצל מקצת הנשים את מועד הטבילה עד לאחר הביוץ, תופעה המכונה עקרות הלכתית. הפוסקים האחרונים דנים בתופעה זו והציעו לה פתרונות שונים, רפואיים והלכתיים.

לקריאה נוספת

• הרב דוד ביגמן והרב בנימין הולצמן, עקרות הלכתית: פתרונות למצבי אי־פריון על רקע הלכתי, מעלה גלבוע תש"ף, עמ' 99–111.
• משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה ד' והלכה י'.
• שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ג.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, תקנת רבי ומנהג בנות ישראל, באתר פניני הלכה
• הרב יאיר וייץ, תקנת רבי בשדות וחומרת בנות ישראל, באתר ישיבת הר ברכה
• הרב יואל קטן, עיזבו את רבי זירא!, אתר הצופה
• מאמרים בנושא חומרא דרבי זירא, באתר ספריית אסיף
• הערך "חומרא דרבי זירא", באתר המכלול