השבת אבדה

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר אבדה לבעליה. במצווה זו מחויב המוצא כל זמן שהאבדה אצלו גם אם הבעלים התייאש מהאבדה (לאחר שמצאה), וכל זמן שלא רוצה להשיב את האבדה מבטל מצוות עשה.

השבת אבדה
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ג, ד'; דברים, כ"ב, א'–ג'
משנה	מסכת בבא מציעא, פרק ב', משנה א'
תלמוד בבלי	מסכת בבא מציעא, דף כ"א (והלאה)
משנה תורה	ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה, פרק י"א
שולחן ערוך	חושן משפט, סימנים רנ"ט-רע"א
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ר"ד, לאו רס"ט ספר החינוך, מצווה תקל"ח, מצווה תקל"ט

מלבד מצוות ה"עשה", ישנה מצוות לא תעשה - "לא תוכל להתעלם", האוסרת על המוצא להתעלם מהאבדה שמצא. וגם מי שלקח שלא על דעת להחזיר עבר באיסור זה^[1].

על פי ההלכה, חובת השבת אבדה כוללת הוראות אילו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבדה לבעליה, ובאילו מקרים עוברת האבדה לבעלות המוצא.

מקור המצווה

כאמור מצווה זו כוללת מצוות עשה ולא תעשה, הנלמדים מפסוקי התורה. מקור ה'מצוות עשה' מוזכרת בפרשת משפטים:

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

— ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ד''

מצוות ה'לא תעשה' נכתבה בפרשת כי תצא:

לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם

— ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים א'–ג''

לדעת הרמב"ם, במעמד מצוות הקהל היו קוראים חלק גדול מספר דברים ובתוכו גם את הפסוקים המלמדים על מצוות השבת אבדה^[2].

תוכן המצווה

אדם שמצא אבדה שיש בה סימנים, ואינו יודע שבעליה התייאשו ממנה, מחויב לקחתה ולדאוג להחזירה לבעליה. כל תקופת הזמן שהחפץ נמצא תחת רשותה עד שיחזור לבעליו, נקרא מוצאה 'שומר אבדה' ובתלמוד נחלקו אמוראים האם דינו כשומר חינם או כשומר שכר.

ייאוש הבעלים מאבדתו

ערך מורחב – ייאוש (משפט עברי)

אבדה שידוע שבעליו התייאשו ממנה, כגון שאין לה סימנים, או שהבעלים הודיעו מפורש שהם מתייאשים מהאבדה, דינה כהפקר, וכל אדם שרואה אבדה כזו יכול לקחת אותה. עם זאת, במקרה שמצא את האבדה לפני שהבעלים התייאשו ממנה, חלה עליו חובת השבה, והחובה אינה פוקעת גם אם לאחר מציאת האבדה התייאשו הבעלים. לאור זאת עוסקת הגמרא באריכות במושג יאוש, ומבררת, באילו מקרים ישנו יאוש.

ייאוש שלא מדעת

ערך מורחב – ייאוש שלא מדעת

מחלוקת מפורסמת הקשורה לדין זה היא מחלוקתם של אביי ורבא בדין יאוש שלא מדעת. יאוש שלא מדעת מתייחס למקרה שאדם מוצא חפץ בזמן שהבעלים לא התייאש עדיין, ועם זאת ברור שברגע שידעו הבעלים שהחפץ נעלם יתייאשו מיד. לפי דעת אביי יאוש שלא מדעת אינו נחשב יאוש, ולפי רבא, נחשב יאוש. על אף שבדרך כלל במקום שיש מחלוקת בין אביי ורבא, פוסקים כרבא. מחלוקת זו היא אחת משש מחלוקות (הידועות בראשי התיבות שלהן 'יע"ל קג"ם') בין אביי לרבא, בהן נפסקה הלכה כאביי.

אופן ההשבה

המשנה מפרטת על הדרך הרצויה על פיה יש להכריז על אבדה, כאמצעי להחזיר אותה לבעליה.

בימים שבית המקדש היה קיים, היו בני-ישראל עולים לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה (בפסח, שבועות וסוכות), ובשלוש הזדמנויות אלו היו מכריזים על האבדות במקום מיוחד בירושלים שנקרא "אבן הטוען", וכל מי שמצא אבדה היה מגיע לשם.

לאחר חורבן בית-המקדש התקינו חז"ל שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. עוד נקבע, שבמקומות בהם נהוג להחרים אבדות לאוצר המלכות - יש להסתפק בהודעה לשכנים ולחברים.

בעל האבדה צריך לתת את סימני האבדה, כדי להוכיח שהאבדה שייכת לו. מי שידוע כרמאי, אינו מקבל את האבדה גם אם יביא סימנים, עד שיביא עדים שיעידו שהחפץ שלו. לתלמיד חכם, המוחזק כאדם ישר ונאמן, מחזירים את האבדה אם הוא זיהה אותה כשלו בטביעת עין (בראייה), אפילו ללא מתן סימנים.

לפי ההלכה, המוצא חייב לטפל באבדה כדי שלא תאבד את ערכה, ופעמים שהוא צריך גם להשתמש באבדה, כדי שלא תתקלקל מחוסר שימוש. כאשר הטיפול באבדה מחייב הוצאה ממונית, רשאי המוצא לגבות את ההוצאה שנגרמה לו בגלל האבדה. כיוון שכך, התירו חז"ל למכור את האבדה במקום שהיא גורמת להוצאות יתרות, ההופכות את הטיפול בהשבתה לבלתי משתלם עבור המאבד, המשנה^[3] מתעדת שהיו מקומות שנהגו לגבות שכר על השבת אבדה.

מלבד המצווה להחזיר אבדה שנאבדה מבעליה, כוללת המצווה אף חובה למנוע נזק מהזולת (כגון מניעת הצפת שדהו).

שומר אבדה

בזמן שהאבדה נמצאת ביד המוצא הרי הוא חייב בשמירתה, ברמת חיוב השמירה נחלקו רבה ורב יוסף האם דינו כשומר חינם או כשומר שכר. להלכה, בשולחן ערוך^[4] פסק שדינו כשומר שכר, וברמ"א פסק שהוא ספק שומר חינם ספק שומר שכר, ולכן המוציא מחבירו עליו הראיה, אך אם תפס המאבד מהמוצא ממון כשווי החפץ אין מוציאין מידי המאבד, ובמהרש"ל כתב ששומר אבדה הוא וודאי שומר חינם ואף אם תפס המאבד מיד השומר מוציאים מידו, ובש"ך דחה דבריו.

יוצאים מהכלל לחובת השבת אבדה

מקרים שבהם אין חובה לקיים את מצוות השבת אבדה:

• ייאוש - כאשר ברור שהמאבד התייאש לפני מציאת האבדה כגון שאין בה סימנים, לכן שטר כסף שנמצא ברחוב, למשל, אין צורך להחזיר (אך צרור שטרות, שניתן לזהותו על-פי אופן אריזתו, יש להחזיר).
• שווה פרוטה - האבדה שווה פחות מפרוטה^[5].
• גוי – במקום שאין חילול השם (כשסביר שהגוי יחשוב שגוי אחר מצא), אין להשיב אבדה לגוי שאינו שומר שבע מצוות בני נח (למשל עבודה זרה או אבר מן החי), אלא אם מכוון לקידוש השם או שכך מחייב חוק המדינה^[6].
• אפיקורוס ומומר - על פי הרמב"ם, אין חובה להשיב את האבדה כאשר המאבד הוא אפיקורוס - למשל אוכל טרפות להכעיס או מחלל שבת בפרהסיה^[7].
• זקן ואינה לפי כבודו - אם המוצא הוא אדם מכובד שאינו נוהג לשאת חפץ מסוג האבדה שמצא - הוא אינו חייב להשיב את האבדה^[8].
• לא תעשה - אם המוצא אינו יכול מסיבה הלכתית להגיע לאבדה (כגון כאשר המוצא הוא כהן והאבדה נמצאת בבית קברות) הוא פטור מלהשיבה.
• אבודה ממנו ומכל אדם - כלומר כאשר אין דרך סבירה שבה ניתן להציל את האבדה, אין חובת השבה.
• שלך קודם - אם השבתה של האבדה תגזול מזמן המוצא עד כדי שיפסיד בזה כסף יותר מן האבדה עצמה.

אדם שעסק במצוה אחרת בשעה שראה את האבדה, לא חייב בהשבתה מתוקף ההלכה ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה".

השבת אבדה בחוקי מדינת ישראל

חוק השבת אבדה, תשל"ג-1973, מסדיר את הטיפול באבדות. החוק הישראלי אינו זהה במדויק לדין העברי, אך שואב ממנו עקרונות רבים. היחס בין שיטות המשפט בנוגע לסוגיה זו נידון רבות במהלך דיוני הכנסת בעת חקיקת החוק^[9].

כמו הדין העברי, הוא מתייחס לשני השלבים: ראשית מה חייב המוצא לעשות באבדה, ושנית - מתי הופכת האבדה לרכושו של המוצא.

בניגוד לדין העברי, החוק אינו אוסר על המוצא להתעלם מהאבדה. רק אם המוצא מחזיק כבר בחפץ שהלך לאיבוד, החוק חל עליו ומורה להשיב את האבדה לבעליה, למסור הודעה על המציאה למשטרה ולמסור אותה לידיה אם דרשה זאת ממנו^[10] או אם האבדה נתגלתה "ברשותו של אדם אחר" - למסור אותה לבעלי השטח. מי שנוטל אבדה ולא פועל לפי החוק עובר עבירה.

בדומה לדין העברי, מותר למוצא למכור את האבדה (לאחר הודעה על כך למשטרה) כאשר זה נכס שעלול להתקלקל או לאבד שיעור ניכר משוויו, או שהוצאות שמירתו אינן סבירות לעומת שוויו^[11].

חריג שקיים בחוק^[12], בדומה לדין העברי, הוא שאין חובה לנסות להשיב אבדה לבעליה או להודיע למשטרה אם שווי האבדה מועט ויש להניח שבשל השווי הנמוך בעליה התייאש ממנה.

לאחר ארבעה חודשים, החוק רואה את הבעלים כמי שהתייאש מן האבדה והיא הופכת לרכושו של המוצא. במשך השנה הראשונה לאחר שהמוצא רוכש את הבעלות, הבעלים המקורי (המאבד) יכול לדרוש לפדות את האבדה, כלומר לקנות אותה מהמוצא, והמוצא יהיה חייב למכור לו אותה.

ראו גם

• ייאוש שלא מדעת
• אבדה מדעת
• אבודה ממנו ומכל אדם
• פסק דין הנדלס נגד קופת עם

לקריאה נוספת

• הרב מיכאל ויגודה, השבת אבדה, בתוך סדרת חוק לישראל, על דיני השבת אבדה במשפט העברי, הוצאת משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, ירושלים תשנ"ב

קישורים חיצוניים

• חוק השבת אבידה, תשל״ג-1973, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• בן איש חי, הלכות השבת אבידה ושכר שכיר, באתר עיתים לתורה
• מאמרים בנושא השבת אבדה, באתר ספריית אסיף
• מיכאל ויגודה (פרופ' נחום רקובר עורך), השבת אבדה (השוואת סעיפי 'חוק השבת אבדה' הישראלי, למשפט העברי), בתוך סדרת חוק לישראל. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1991.
• גמרא - מסכת בבא מציעא פרק ב'
• משנה תורה לרמב"ם - הלכות גזילה ואבדה פרק י"א
• הערך "אבדה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• 'אז להחזיר לנורווגים את הארנק? על השבת אבדה', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
• קצת על מצוות השבת אבדה (אורכב 29.05.2020 בארכיון Wayback Machine) באתר אור תורה (אורכב 13.08.2019 בארכיון Wayback Machine)
• סגולה-למציאת-אבידה
• מעשים שהיו מענייני מצוות השבת אבידה