שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
מאיר זורע
איש צבא ופוליטיקאי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
מאיר (זרו) זורע (זארודינסקי; 14 במרץ 1923 – 24 ביוני 1995) היה קפטן במלחמת העולם השנייה ואלוף בצה"ל, איש ציבור וחבר הכנסת, ממייסדי ד"ש.
Remove ads
ביוגרפיה
סכם
פרספקטיבה
ילדות ונעורים
זורע נולד בקישינב שבבסרביה (אז ברומניה; כיום במולדובה) ועלה עם הוריו, בלה ולוי, ארצה כשהיה בן שלוש. הוא למד תחילה בבית הספר אליאנס תל אביב ואחר כך עבר לבית הספר הריאלי בחיפה, שם היה אחד מראשי שבט הצופים "משוטטי בכרמל"[1]. הוא היה בין חברי קבוצת הצופים א' שהייתה גרעין ההתיישבות הראשון של הצופים, שעבד במכון אילון, המפעל הסודי לתחמושת של ארגון ההגנה בגבעת הקיבוצים וב-1949 הקימה את קיבוץ מעגן מיכאל. בגיל 16 הצטרף להגנה והיה חבר בפלגות הלילה המיוחדות. כבר בגיל צעיר זה קיבל עליו את הפיקוד על נקודת משמר הכרמל, תוך לימודיו בריאלי[2]. לאחר שסיים את לימודיו ב-1941 עשה שנת שירות בדגניה וגניגר אחר כך שימש כנוטר במשטרת המנדט בקריית חיים[1].
קריירה צבאית
בסוף 1942 הצטרף לצבא הבריטי, הוא שירת תחילה בפלוגה מס' 20 של מתנדבי היישוב בבאפס והשתתף בקרבות בצפון אפריקה נגד קורפוס אפריקה, אחר כך נשלח לקורס קצינים. בקיץ 1944 היה בין עשרת הקצינים הראשונים שהצטרפו לבריגדה היהודית ושירת כקצין בגדוד השני[3]. זורע לחם עם הבריגדה בחורף שנת 1945 במערכה על נהר סניו (ליד בולוניה שבאיטליה) מול הורמאכט במשך חודשיים שבסופם נסוגו הגרמנים. זורע, שהיה אז קצין בדרגת סגן משנה, זכה בעיטור הצלב הצבאי על כך שהוביל את אנשיו מול אש תופת. בעת שחרורו עם פירוק הבריגדה כבר נשא זורע דרגות קפטן (סרן)[1].
בשוך הקרבות היה בבלגיה וכמו רבים מיוצאי הבריגדה סיפק זורע, כחייל לשעבר, כיסוי לפעולות ההגנה, בעיקר הברחת נשק ליישוב שהיה תחת שלטון המנדט הבריטי כמו גם העלייה הבלתי לגאלית של ניצולי שואה מאירופה לארץ ישראל[1].
זורע גם לקח חלק בפעולות הנוקמים ללכידת אנשי המשטר הנאצי והוצאתם להורג[4]. חברי הנוקמים נעו באירופה בקבוצות של שלושה-ארבעה אנשים. זורע העיד שהנוקמים הרגו רק אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים[4]. בתחילה נהגו לירות כדור בראשם, אחר כך עברו לחניקה בידיהם החשופות. הנוקמים נהגו לא לומר למוצאים להורג דבר לפני הביצוע, לא מי הם ולא את סיבת הריגתם. הריגתם נתפסה כמו הריגת חרק[דרוש מקור].
ב-1946 חזר לארץ ישראל לגרעין וניהל בית מלאכה של תע"ש[1]. ב-1947 הצטרף שוב להגנה והקים את מחלקת ההדרכה שלה[5].
שנותיו בצה"ל
במלחמת העצמאות השתתף בקרב נבי סמואל כנספח לגדוד הרביעי של הפלמ"ח. שירת כמפקד גדוד 62 - "בית חורון", בחטיבת עציוני בירושלים בתחילת המלחמה הגדוד היה אחראי על הפרוזדור לירושלים וזרו השתתף קרבות לטרון[6], הקסטל וגבעת הרדאר בהמשך עלה הגדוד לירושלים וזרו פיקד ב"מבצע קדם" על ניסיון הפריצה לעיר העתיקה דרך שער ציון, פיקד על הדיפת התקפת הלגיון באזור שער מנדלבאום, פיקד על קרב ארמון הנציב והשתתף במבצע "יקב"[7]. לאחר תום המלחמה היה מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל עד 1950, נשלח ללמוד במכללת הצבא הבריטי לפיקוד ומטה בקימברלי, ואחר עמד בראש מחלקת ההדרכה[5]. הוא פרש מצה"ל בשנת 1953 וחזר לקיבוץ. בשנת 1956 חזר לשירות הקבע ומונה למפקד גייסות השריון. באפריל 1958 מונה לראש אגף ההדרכה[8], ובאוקטובר אותה שנה לראש אגף המטה הכללי בדרגת אלוף[9]. בשנת 1959, בעקבות "ליל הברווזים" הודח זורע מאגף המטה הכללי ומונה לאלוף פיקוד הצפון עד שנת 1962[10].
פעילות ציבורית
לאחר שחרורו מצה"ל, חזר זורע לקיבוץ ושילב בין עבודה בקיבוץ לפעילות ציבורית. בקיבוץ עבד בשדה ובמסגריה והיה מרכז משק ומזכיר פנים, בשנים 1972–1977 עמד בראש מינהל מקרקעי ישראל, עם הפסקה בשנים 1973–1974, אז שימש ממלא מקום נציב קבילות חיילים, עקב עיסוקו של חיים לסקוב כחבר ועדת אגרנט[11]. בשנים 1981–1984 שימש כמבקר מערכת הביטחון[12]. בתוקף תפקידו היה מעורב בהחלטה להקים את מִפקדת חֵילות השדה (מפח"ש), כתוצאה מלקחי מלחמת לבנון הראשונה[13].
זורע השתתף גם בוועדות ציבוריות:
- בנובמבר 1971 היה זורע חבר בוועדת החקירה הממלכתית שבדקה מקרי שחיתות בחברת "נתיבי נפט" הממשלתית.
- ב-12 בנובמבר 1982 מונה לעמד בראש בוועדת החקירה לבדיקת הנסיבות שהביאו אסון צור הראשון[14]. הוועדה מונתה יום לאחר האסון[15]. החקירה התנהלה ונגמרה בתוך שבוע שהמסקנה הייתה שפיצוץ בלוני גז גרמו לאסון[16].
- באפריל - מאי 1984 עמד בראש ועדת זורע, יחד עם יוסי גינוסר מהשב"כ ואילן שיף נציג צה"ל, שבדקה את מותם של שני מחבלים שעל פי עדויות נשבו חיים בעת השתלטות צה"ל על האוטובוס בפרשה שלימים נודעה כפרשת קו 300[17]. זורע, שלא היה מודע לכך שגינוסר מדליף לאנשי השב"כ מידע פנימי מהוועדה, האמין לעדותו השקרית של אברהם שלום ובמסקנותיו כתב שלא ניתן לברר מי גרם למותם של המחבלים. אחד מבכירי השב"כ סיפר שבעת שהלך לבקש את סליחתו של זורע, לאחר שהפרשה התפוצצה, אמר לו זורע שלא יסלח לעולם ליוסי גינוסר ולאברהם שלום על ששיטו בו[18].
פעילות פוליטית
זורע היה מזוהה בתחילה עם מפ"ם, אולם בשנת 1976 הצטרף לפרופסור יגאל ידין להקמת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש)[19] ולצורך כך התפטר בדצמבר 1976 מתפקידו במנהל המקרקעין[20]. זורע היה ראש מחלקת הארגון של המפלגה[21] ונבחר לכנסת התשיעית. היה ממחייבי ההצטרפות לממשלתו של בגין[22]. באוגוסט 1977 תקף זורע בפומבי את אמנון רובינשטיין ומאיר עמית על שטרפדו לטענתו את כניסת ד"ש לממשלתו של בגין[23]. עם הצטרפות ד"ש לממשלה סירב זורע לכהן כסגן שר במשרדו של ידין[24]. זורע כיהן בוועדת הכנסת, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. הוא היה סמן ניצי בד"ש, ועורר עליו את חמתם של אנשי מפלגת שינוי[25]. בתחילת פברואר 1978, בעקבות ניסיון להדיחו מוועדת החוץ והביטחון, הודיע על פרישתו מד"ש[26]. לאחר שבועיים התפטר זורע מהכנסת והחזיר בכך את המנדט שלו לד"ש[27]. בהמשך 1978 במהלך השיחות על הסכם השלום בין ישראל למצרים היה חבר בקבוצה של קצינים בכירים שהתנגדה לוויתורים בסיני[28].
Remove ads
הנצחה
- על שמו רחוב בחיפה בו ממוקמת תחנה מרכזית חוף הכרמל.
חיים אישיים
מאיר זורע נישא לנעמי לבית ויינשטוק, אחותה של ההיסטוריונית שולמית שחר. נולדו להם שישה ילדים, וילד נוסף, עולה מתימן, אותו אמצו[29]. שניים מהבנים נהרגו במלחמות ישראל. יונתן, שהיה טייס קרב בחיל האוויר, נהרג בשמי רמת הגולן במלחמת ששת הימים ויוחנן, שהיה קצין מבצעים בגדוד טנקים, נהרג בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בנם הבכור של נעמי ומאיר זורע הוא גיורא זורע, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין ראשי. זורע היה סנדק של יונתן (יוני) ברנס שנקרא על שם בנו יונתן, ונהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים על גבול הצפון בינואר 1988[30].
מאיר זורע הלך לעולמו בקיבוצו בשנת 1995, בגיל 72, ונקבר בקיבוץ מעגן מיכאל[31].
לקריאה נוספת
- חנוך פטישי, זרו - האלוף מאיר זורע: מפקד, איש אדמה, הומניסט, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013[4].
קישורים חיצוניים
מאיר זורע, באתר הכנסת- מאיר זורע, באתר כנסת פתוחה
- מאיר זורע (זרו) באתר יזכור
- בילי מוסקונה-לרמן, ראיון־ללא"סיבה עם אלוף מאיר זורע, הגנרל שאינו עושה חשבון לאיש, סמן מצפון ציבורי, עכשיו במסגריה, מעריב, 5 בינואר 1990
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads