שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

ספטמבר השחור

עימות שהתנהל בין צבא ירדן לארגוני טרור פלסטינים בחודש ספטמבר 1970 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספטמבר השחור
Remove ads

ספטמבר השחור (בערבית: أيلول الأسود, תעתיק מדויק: אַיְלוּל אַל-אַסְוַד; מכונה גם מלחמת האזרחים הירדנית) הוא עימות צבאי בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטיניים (שהיו מאורגנים באש"ף), מחודש ספטמבר 1970 עד יולי 1971. הפלסטינים מכנים את מלחמת האזרחים הזו "ספטמבר השחור" כדי לציין את הטבח והתבוסה שנחלו ואת משמעותם בהיסטוריה של "המהפכה הפלסטינית".[1]

פירוש נוסף ערך זה עוסק בעימות שהתנהל בין צבא ירדן לארגוני טרור פלסטינים בחודש ספטמבר 1970. אם התכוונתם לארגון טרור המתקרא על שם המאבק דלעיל, ראו ספטמבר השחור (ארגון טרור).
עובדות מהירות תאריכים, מקום ...

במשך מספר שנים שקדמו לעימות התבססו ארגוני טרור פלסטיניים בשטח ירדן, והוציאו משטחה פעולות טרור נגד ישראל. ארגוני הטרור, ארגון הפת"ח בראשם, הציתו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן מיד בתום מלחמת ששת הימים. ישראל ניהלה מערכה נגד המחבלים, ומדי פעם ביצעה פשיטות לתוך שטח ירדן, שהובילו לעימותים ישירים מול הלגיון הערבי, הגדולה שבהן בפעולת כראמה. ישראל ניסתה ליצור לחץ על ירדן שיאלץ אותה לרסן את המחבלים, וכתוצאה מכך נפגעו תשתיות, ומצבה הכלכלי החמיר.

ירדן מצידה העניקה תמיכה, במידה כלשהי, לארגוני הטרור, אך היחסים בינה לבין הארגונים הללו הידרדרו. ארגוני הטרור ישבו במעוז הכוח שלהם, מחנות הפליטים, והתנהלו כמיליציות ששלטו בשטח, ללא ציות לממשלה הירדנית ולחוקיה. מיליציות אלה, אשר היקפן הגיע בשיאו לרבע מצבא ירדן, הפכו ל"מדינה בתוך מדינה", ובשלב מסוים איימו על עצם קיומה של הממלכה הירדנית. ההנהגה הירדנית, בראשה המלך חוסיין, ניסתה להימנע מעימות ישיר מול המחבלים בשל החשש מכוחם ברחוב הירדני־פלסטיני והכלל-ערבי. כאשר החמיר המצב, נחטפו חיילים ירדנים, ארגוני מחבלים קראו להדיח את המלוכה הירדנית ולהקים במקומה מדינה פלסטינית, וניסו להתנקש במלך חוסיין. כאשר כלו כל הקיצין השליט חוסיין משטר צבאי ופתח במערכה למיגור המיליציות החמושות של ארגוני הטרור.

במהלך המלחמה התערבה סוריה מצפון לטובת הפלסטינים ופלשה לצפון ירדן. הפלישה נבלמה בידי צבא ירדן, ובעקבות מעורבות בין-לאומית מצד ארצות הברית וישראל. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ניסה לתווך בין ירדן לארגוני הטרור הפלסטיניים, אך מותו עצר את מאמצי התיווך.

לאחר מותו של נאצר היה למלך חוסיין חופש פעולה מדיני רחב יותר, הוא מינה את נאמנו, וספי א-תל, לראש ממשלת ירדן, והחל בתהליך בן מספר חודשים של גירוש חברי הארגונים הפלסטיניים וחלק ניכר מן הפליטים הפלסטינים מירדן. בתום מלחמת האזרחים הקצרה שבה למלך חוסיין השליטה בארצו. ארגוני הטרור עברו, ברובם, ללבנון, שם הקימו "מדינה בתוך מדינה" חדשה (פתחלנד), ואיימו בפעולות טרור וירי רקטי על מדינת ישראל. פעילותם בלבנון הייתה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, ואיומם על ישראל ממנה הוביל, כעבור שתים עשרה שנה, למלחמת שלום הגליל.

בזמן שאירעו העימותים של 1970, תיארו אותם עיתונאים מערביים כ"מלחמת אזרחים". הפלסטינים אימצו את הביטוי במהירות והציגו את העימות כמערכה כוללת בין שני צדדים: כלל הפלסטינים בירדן, כגורם מקופח הנאבק על זכויותיו ומעמדו במדינה, מול המשטר והצבא, שנתמכו בידי השבטים והאליטות העירוניות, שביקשו להנציח את מעמדם ההגמוני. מול הגרסה הפלסטינית הזו, הציגה העמדה הירדנית הרשמית את המלחמה כמאבק של המדינה כנגד ה"פדאיון", המערערים את סמכותה. מאוחר יותר נטו גם הלאומיים הירדנים לראות באירועים הללו מלחמת אזרחים, אולם לגרסתם, המחבלים היו הגורם המאיים והמדינה הגורם המאויים.[1]

Remove ads

רקע

סכם
פרספקטיבה
Thumb
קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969

ממלכת ירדן הייתה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 בית לארגוני טרור פלסטיניים שפעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. השושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן ייצגה רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן,[דרוש מקור] בעוד רבים מן האחרים היו פלסטינים, ולפיכך הפכו הארגונים הפלסטיניים לאיום של ממש על יציבות המשטר. בשלהי שנות ה-60 התדרדר המצב, ואנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. הם סיירו חמושים בערי המדינה והקימו משרדי גיוס, והתעלמו מניסיונות הממשלה להגבילם ומדרישת השלטונות לסגור את משרדי הגיוס ולהימנע מלנוע בכלי רכב צבאיים.[2]

בתחילת אוקטובר 1968 ירתה המשטרה בקהל של סטודנטים פלסטינים, שהביעו תמיכה בסירובם של אנשי הארגונים החמושים לקבל את המגבלות שהטילה הממשלה. המשטרה עצרה חברי תא סטודנטים בשם "גדודי הניצחון" והצבא תקף את בסיסי פת"ח במחנות פליטים אל-חוסיין ואל-וחדאת בעמאן ובמחנה שנלר בעיר זרקא. לאחר שנהרגו כ-30 פלסטינים ובעקבות פנייה אישית של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, הושגה רגיעה זמנית. אולם מנהיגי פת"ח סברו שהמשטר ההאשמי מנהל נגדם מלחמת חורמה, ולכן פעלו לחמש את האוכלוסייה הפלסטינית במחנות הפליטים ולהקים מיליציה עממית שתגן על אוכלוסייה זו. חוסיין ואנשיו דרשו מארגוני המחבלים הפלסטיניים להודיע להם על כל פעולה שהם מתכננים נגד ישראל, לא לפעול באזור נמל עקבה ולא לערוך משפטי שדה בשטח המדינה. אך לא הושגה הבנה בין הצדדים.[2]

המלך חוסיין ניסה לראשונה לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטיניים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולהכפיף אותם לחוקי המדינה, אך הסכם זה הופר עד מהרה על ידי הארגונים הפלסטיניים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ-15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.

הפיכת ארגוני המחבלים למדינה בתוך מדינה פגעה קשה במעמד הבינוני הירדני ובקהילת העסקים הירדנית. מחסומי הדרכים, גביית דמי החסות, הירי והיעדר חוק וסדר שבשו את המסחר והכלכלה בבירת המדינה. חברות אירופיות ואמריקניות רבות, שהיו להן סניפים אזוריים בעמאן, העבירו במרוצת 1970 את משרדיהן לעיר ביירות בלבנון. הפלסטינים בני המעמד הבינוני נמנו על כן עם הקבוצות שלחצו על חוסיין לפעול בתקיפות נגד ארגוני המחבלים, ובכך שיקפו את העובדה שהאינטרס הכלכלי–מעמדי שלהם היה חזק יותר מזהותם הלאומית הפלסטינית.[1]

ירדן סבלה גם תקיפות צבאיות ישראליות על הממלכה במסגרת מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בעיקרה בין ישראל למליציות הפלסטיניות. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, וכתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968). תגובותיה של ישראל הסבו נזקים אדירים לירדן: מיזם ההשקיה "תעלת הבקעה המזרחית" הוחרב, וכמאה אלף איש נמלטו מבקעת הירדן לערים שבעורף, ולאחר שבאפריל 1969 תקפו פלסטינים את אילת בטילים, הופצץ נמל עקבה.[2]

בתחילת שנת 1970 הגיעו היחסים בין הארגונים הפלסטיניים לממשלת ירדן לשלב הכרעה. ארגוני המחבלים הפגיזו יישובים ישראליים משטח ירדן בלי לבקש רשות מהשלטון כפי שנדרשו. הם הקימו מערכת שלטונית משלהם, הציבו מחסומי דרכים, ביצעו חיפושים ועיכבו לחקירה פקידים ואנשי צבא, חטפו, שפטו והענישו אזרחים רבים.[3] הם גבו מיסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה. לנוכח מצב זה, החליטה הממשלה להתעמת איתם.[3]

Remove ads

העימות הצבאי

סכם
פרספקטיבה

אירועי שנת 1970 עד "ספטמבר השחור"

בתחילת שנת 1970 הוקמה בצבא ירדן יחידת צנחנים ("הכוחות המיוחדים"), שאומנה ללוחמה בארגוני המחבלים הפלסטינים.[4] המלך חוסיין פקד להקים מנגנוני ביטחון מיוחדים בראשות מפקדי הצבא והמודיעין, שאנשיהם עסקו בחדירה לארגוני המחבלים, בגיוס סוכנים מקרבם, ובהפצת שמועות נגד הנהגתם. בנוסף לכך הקים השלטון בירדן מיליציה בשם "הצבא העממי" בפיקודו הישיר של המלך. מועד המבצע של הצבא נגד אנשי הארגונים הפלסטיניים נקבע ל-15 בפברואר. הסיבה המוצהרת להתחלת מתקפת הנגד הייתה השתמטותם של צעירים פלסטינים מגיוס לצבא בתירוץ שהם חברים בארגוני "ההתנגדות" הפלסטינית, ובנוסף לכך, שהארגונים הפלסטיניים השמאלניים מסיתים נגד מוסד המלוכה ההאשמית ועצם הלגיטימיות של שלטונו. ארבעה ימים לפני מועד המבצע, תקף הצבא כנס פלסטיני פוליטי בעמאן, ו-13 פלסטינים ו-7 ירדנים נהרגו בקרב.[3] הושגה "הודנה" (רגיעה זמנית) בין חוסיין לערפאת, אך היא לא זכתה להסכמת כל הארגונים: התנגדו לה אנשי "החזית העממית לשחרור פלסטין" ורוב הפלגים האחרים.[5] ג'ורג' חבש הגדיר אותה "מלכודת זדונית" והכריז על הכרחיותו של "מאבק לאומי ומעמדי". מנהיגי "החזית העממית" קראו מיד "להקים מועצות עממיות". הם קראו תגר על ההגמוניה של פת"ח ודרשו לכונן "חזית לאומית מהפכנית פרוגרסיבית", שבה יהיה ייצוג שווה לכל הארגונים. הם יזמו פעולות התגרות כדי לגרור את אש"ף לעימות עם ירדן, להפיל את המלוכה ולתפוס את ההנהגה בקרב הפלסטינים. השלטון הירדני הגיב בהשתלטות הצבא על שני בסיסים של "החזית העממית" בבקעת הירדן וגרימת אבדות אנשיה. בתגובה לכך הכריזו הארגונים הפלסטיניים על התלכדותם. ב-6 במאי הופץ כרוז בשם 11 הארגונים הפלסטיניים הצבאיים שפעלו בירדן, שקבע: "כל האדמות הערביות הסובבות את ישראל הן שדה לגיטימי למאבק הפלסטיני. לתנועת ההתנגדות הפלסטינית זכות לגיטימית לחמש את הפלסטינים ואת כלל הערבים... כל ניסיון לסגור ארץ ערבית בפני ההתנגדות הפלסטינית הוא בגדר בגידה במטרות העם הפלסטיני והאומה הערבית".[6]

בחודש מאי אירעו התנגשויות בין הצבא הירדני לבין מחבלים פלסטינים.[7] בחודש זה הפכה יחידת הצנחנים המיוחדת למבצעית, ובתחילת חודש יוני פרסם המלך חוסיין פקודה המתירה לחיילי היחידה ללבוש מדים ולשאת נשק בכל מקום. נוכחותם של כוחות מיוחדים חמושים אלה בערי ירדן יצרה מתיחות בינם לבין המחבלים, שהידרדרה במהרה לחילופי אש בבירה עמאן ובזרקא. הללו התפשטו למספר מקומות בבירה והפכו לקרבות שהופעל בהם נשק כבד.[4] ב-7 ביוני הסכימו חוסיין וערפאת על "הודנה" חדשה, שהתמוטטה כעבור יומיים.[6] לאחר שאנשי אש"ף ניסו לשחרר מחבל מהכלא, בפקודת המלך, ב-9 ביוני הפגיזו טנקים ותותחים כמה מחנות פליטים פלסטיניים בעמאן.[7] מספר פעמים הוסכם על הפסקת אש, אך הפסקות האש לא כובדו.[4] במהלך הקרבות ירו מחבלים על שיירת המכוניות בה נסע המלך חוסיין, ואחד משומרי ראשו נהרג. בתגובה על ניסיון ההתנקשות, הפגיזו יחידות צבא בדוויות שני מחנות פליטים בעמאן.[4] ב-10 ביוני הושג הסכם בין חוסיין לערפאת בתיווכם של שרים וקצינים עיראקים, לפיו על הצדדים לכבד את הפסקת האש, להחזיר את כוחותיהם לבסיסיהם, ולקיים סיורים ברחובות של משמרות משותפים, שיוודאו שתנאי ההסכם נשמרים. כמו כן, הוסכם כי שני הצדדים ישחררו אסירים שעצרו במהלך הקרבות וכי תוקם ועדה משותפת לחקירת האירועים.[4] אנשי "החזית העממית" חטפו את המזכיר הראשון בשגרירות ארצות הברית בעמאן, כדי לשחרר תמורתו את אנשיהם העצורים.[4] גם עוזר הנספח הצבאי האמריקאי בעמאן נרצח בידי פלסטינים.[7] ב-11 ביוני,[7] השתלטו מחבלי "החזית העממית" על שני בתי המלון הגדולים בעמאן, "פילדלפיה" ו"אינטרקונטיננטל",[4] ושבו כבני ערובה 88 אזרחים זרים,[6] אמריקאים, בריטים ומערב-גרמנים.[7] הצבא הגיב בהפגזת מחנה פליטים שבו התמקמו אנשי "החזית העממית" ופת"ח, וכוחות פת"ח הגיבו בהפגזת ארמון המלוכה בעמאן.[6] המחבלים דרשו את הדחת שר הפנים,[7] רמטכ"ל הצבא, שריף נאצר בן ג'מיל, ומפקד הדיוויזיה המשוריינת השלישית, זיד בן שאכר,[8] מפקד החטיבה שהטנקים שלה הפגיזו מחנות פליטים.[7] חוסיין נכנע.[7] הרמטכ"ל ומפקד החטיבה, שהיו קרובי משפחתו של המלך ונאמנים לו, הגישו את התפטרותם,[8] וב-12 ביוני שוב הושגה רגיעה.[6] הלחימה נמשכה ארבעה ימים, במהלכם נהרגו 400 איש ונפצעו 750.[7] החטופים שוחררו מספר ימים לאחר חטיפתם.[4] חוסיין הסכים לדרישות נוספות, ובין היתר החליף בסוף יוני את הממשלה בראשות בהג'ת אל-תלהוני בממשלה בראשות עבד אל-מנעים אל-רפאעי, שכללה אישים הידועים כתומכי פעילות המחבלים.[9] בעקבות הסכם ה-10 ביוני, שלטו המחבלים בפועל ברוב שטח הבירה. הצבא לא נכנס לתוך העיר, אך כיתר אותה מבחוץ. מצד השלטון, נכחו בעיר רק כוחות משטרה, שלעיתים ערכו סיורים משותפים עם המחבלים. אולם מעשי אלימות נמשכו. אנשי צבא חשו מושפלים עקב מדיניות ההבלגה של המלך, והצבא היה על סף התמרדות.[10]

במחצית השנייה של חודש יוני חזר הסדר. השירותים הציבוריים שבו לפעול, החל שיקום ההרס, והוועדות המשותפות החלו לעבוד. הליגה הערבית הקימה ועדה בין-ערבית שהוטל עליה לגשר בין תביעות המחבלים לחופש פעולה לבין דרישת ירדן לשמירה על ריבונותה. בחסות הוועדה נחתם ב-10 ביולי הסכם נוסף, בין ראש הממשלה רפאעי לבין יאסר ערפאת, לפיו כל הארגונים הפלסטיניים יהיו כפופים למרותה של "הוועדה המרכזית" של אש"ף, וכל מגע בין הממשלה לבין הארגונים ייעשה באמצעות "הוועדה המרכזית". הממשלה התחייבה להעניק לארגוני המחבלים הגנה וחופש פעולה בתנאי שפעולתם לא תפגע בריבונות המדינה. הצבא והארגונים ישתפו פעולה במאבק נגד ישראל והממשלה תבטל את הצעדים שנקטה במהלך המשבר, תתמוך במאבק הפלסטיני המזוין ותגייס את משאביה למענו. "הוועדה המרכזית" התחייבה למנוע הפגנות בעלות אופי צבאי ולמנוע נוכחות של מחבלים חמושים במקומות ציבוריים. הוסכם שכלי הרכב של המחבלים ישאו לוחיות זיהוי מיוחדות אך יעצרו לביקורת במחסומים רשמיים. הוסכם שלא יוקמו בסיסי מחבלים בערים, למעט כוחות מיליציה, וכלי נשק, תחמושת וחומרי חבלה לא יאוכסנו במקומות מאוכלסים.[11] בעקבות התלכדות הארגונים הפלסטיניים תחת הנהגתו, הקים ערפאת לצד הוועדה המרכזית של אש"ף, "גוף הנהגה לשעת חירום", שחברים בו מזכ"ל "החזית העממית" ג'ורג' חבש, מזכ"ל "החזית הדמוקרטית" נאיף חוואתמה, מזכ"ל אל צאעקה דאפי ג'מיעאני, מזכ"ל המוסד הפועל לשחרור פלסטין עיסאם סרטאווי ודובר אש"ף כמאל נאצר.[6]

הסכם ה-10 ביולי העניק לאש"ף שליטה במחנות הפליטים, ואילו אש"ף התחייב למנוע כניסת חמושים למרכז עמאן. אלא שתנאי זה לא קוים.[7] בשלב הרגיעה, כנראה, הגיע חוסיין למסקנה כי דו-קיום בין המדינה לארגונים הפלסטיניים אינו אפשרי, והוא החל להתכונן למלחמת אזרחים. בשלהי חודש יולי, לאחר שירדן ומצרים קיבלו את יוזמת רוג'רס להסדר ערבי-ישראלי ושיחות שלום על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, הופר השקט, וארגוני המחבלים פתחו בסדרת הפגנות ופעולות מחאה נגד התכנית, כמו גם במאבק אלים בין הארגונים עצמם. כדי להבטיח את נאמנות הצבא, בתחילת אוגוסט החזיר לשירות את זיד בן שאכר, מפקד הדיוויזיה שהודח, ואף מינה אותו לסגן הרמטכ"ל של הצבא. כמו כן, הוא חזר והאשים את המחבלים בחתירה תחת ריבונות ירדן ובפגיעה בתושביה.[12] ב-7 באוגוסט נכנסה לתוקפה הפסקת האש שסיימה את מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים, וחבש וחוואתמה קראו לנשיא מצרים נאצר להתפטר. תחנת השידור שלהם, ששידרה מקהיר, כינתה אותו "בוגד". בעקבות זאת גורשו מקהיר כ-140 מאנשי הארגונים הללו, ומצרים הודיעה לאש"ף כי תעניק 10,000 רובים לצבא ירדן. לאור תמיכה חדשה זו, החל חוסיין לטהר את צבאו מחיילים ממוצא פלסטיני, שנחשדו מקשרים עם אנשי הארגונים הפלסטיניים. המודיעין הירדני דיווח למלך על תוכניותיהם של הארגונים השמאלניים הרדיקליים להדיח אותו מהשלטון ולכונן בירדן משטר מהפכני.[13] במהלך חודש אוגוסט נערכו מספר עימותים בין הצבא לארגוני המחבלים, מרביתם ביוזמת הצבא, ובסוף החודש החריפו הקרבות, בעיקר בהשתתפות "החזית העממית" ו"החזית הדמוקרטית".[12] ב-30 באוגוסט החל הצבא הירדני להפגיז את עמדות פת"ח סביב עמאן,[7] וב-31 באוגוסט הפגיז הצבא את מחנות הפליטים שבתחום הבירה.[14] ב-1[7] או ב-2[14] בספטמבר נערך ניסיון התנקשות נוסף בחיי המלך חוסיין, כאשר אנשי "החזית הדמוקרטית" ירו שוב על שיירת המכוניות של המלך חוסיין, כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן. בתגובה, הפגיז הצבא עמדות של ארגוני המחבלים בעמאן ובסביבותיה.[12] עיראק איימה שכוחותיה בירדן יתערבו לעזרת הפלסטינים במידה ושלטונות ירדן יגבירו את פעילותם נגדם.[14] בימים הבאים שרר בעיר שקט יחסי, שאפשר קיום מאמצים מדיניים בין-ערביים להשגת רגיעה. הליגה הערבית שוב שיגרה לירדן ועדה, ומספר מדינות ערביות, ובהן סוריה ועיראק, הביעו את תמיכתם בארגוני המחבלים.[12] ב-5 בספטמבר הסתיימו ההתעמתויות, כאשר הוסדרה הפסקת אש והצבא עבר לטפל בעיבורי עמאן.[7] בסוף השבוע הראשון של ההתנגשויות היו כ-150 הרוגים וכ-500 פצועים.[14]

ב-6 בספטמבר הידרדר המצב, כאשר אנשי "החזית העממית" חטפו מעל מערב אירופה שלושה מטוסי נוסעים מערביים שהיו בדרכם לנו-יורק: אחד מהם הונחת בקהיר והשניים האחרים בירדן, בשדה תעופה ליד זרקא (חטיפת המטוסים לשדה דוסון). כעבור שלושה ימים חטפו אנשי הארגון מטוס נוסף שהונחת גם הוא בירדן.[15] החוטפים החזיקו במאות בני ערובה בריטים, אמריקאים וגרמנים.[7] בתמורה לשחרור המטוסים והחטופים, דרשה "החזית העממית" לשחרר את חברי הארגון העצורים בשווייץ, מערב גרמניה ובריטניה, עקב השתתפותם בניסיונות חטיפה ופיגוע במטוסי אל על, ולשחרר מספר מחבלים עצורים בישראל, וללא כל דרישה לשלטונות ירדן. לאחר הסכמה עקרונית מצד שלוש המדינות האירופיות, הורדו הנוסעים מן המטוסים ושוחררו בהדרגה. אנשי "החזית העממית" השאירו בידיהם 54 בני ערובה, אך הארגון סירב להוראת "הוועדה המרכזית" של אש"ף להעביר את החטופים לעמאן ואילץ את צבא ירדן להתרחק מן האזור באיום של פגיעה בבני הערובה.[15] אנשי הארגון פיזרו אותם במחנות הפליטים, וב-12 בספטמבר פוצצו את שלושת המטוסים שהונחתו בירדן.[7] רק בסוף ספטמבר, בשלב האחרון של המלחמה בין הצבא הירדני לארגונים הפלסטיניים, שחרר הצבא את בני הערובה, ולאחר מכן שחררו שלוש המדינות האירופיות את העצורים הפלסטינים ש"החזית העממית" דרשה לשחרר.[15]

פרשת חטיפת המטוסים והחזקת בני הערובה בבירה הירדנית היוו השפלה עבור הממשלה והצבא של ירדן, ושכנעה את המהססים כי יש לפעול בתקיפות נגד ארגוני הטרור. ב-8 בספטמבר נחתם הסכם הפסקת אש נוסף בין "הוועדה המרכזית" של אש"ף (בשליטת הפת"ח) לבין ממשלת ירדן, אך "החזית העממית" ו"החזית העממית הדמוקרטית" הודיעו כי הוא אינו מחייב אותן וגם כמה יחידות בצבא ירדן התעלמו ממנו, והעימות המזוין נמשך. נעשו הסכמים נוספים בתיווך הליגה הערבית, אך הם לא כובדו, והקרבות העצימו והתפשטו לצפון ירדן.[15] המחבלים השתלטו על כמה גזרות בצפון המדינה,[16] כולל העיר אירביד, השנייה בגודלה במדינה. עם זאת, בדרום ירדן, אזור בו התמיכה הציבורית במחבלים הייתה נמוכה יותר, בשל מיעוט אוכלוסייה פלסטינית, הצליח הצבא לחסל את נוכחות המחבלים אחרי שתקף את בסיסיהם באזורי כרכ, טפילה, שובכ ומעאן.[15] ב-15 בספטמבר הכריז מפקד פת"ח מקומי על אזור אירביד כעל "הסובייט הערבי הראשון". המחבלים הציבו מחסומים סביב אירביד ועל הכביש ממנה לג'רש, ובכך סימנו את גבולות האזור כשטח פלסטיני ריבוני. בדרום ירדן דיכא הצבא בעזרת בדואים מקומיים התקוממות של מחבלי פת"ח.[16] לאחר שבועיים של מלחמת התשה, ב-15 בספטמבר הצליחו קציני הצבא לשכנע את המלך לאשר מהלך צבאי שיחזיר לו את הריבונות בירדן. מאוחר יותר הוא תיאר את החלטתו זו כהחלטה הקשה ביותר שקיבל בחייו.[17]

הסלמה

ב-16 בספטמבר דיווח רדיו עמאן כי ראש הממשלה עבד אל-מנעם רפאעי התפטר, וכי המלך הטיל על הקצין הפלסטיני בריגדיר (זעים) מוחמד דאוד אל-עבאסי, להקים ממשלה צבאית זמנית.[18] אף כי היה פלסטיני במוצאו, הוא נודע בנאמנותו הבלתי מסויגת לשלטון הירדני. בכך ביקש חוסיין מצד אחד להפגין את נחישותו לשמור על קיומה וריבונותה של ירדן למול הארגונים הפלסטיניים, ומאידך למנוע ניכור מוחלט בין הצדדים ולאפשר את קיומו של משא ומתן עתידי בין הצדדים. כתב המינוי ציווה על ראש הממשלה החדש לפעול לסיכול תוכניות "הכוחות העוינים למדינה" להרוס אותה, את צבאה ואת "האחדות הלאומית". הוא קרא לו להשיב את הסדר, הביטחון והיציבות, וליישם את ההסכמים שנחתמו עם אש"ף ביולי ובספטמבר, באמצעות הפעלת כוח. עם זאת, כתב המינוי לא הזכיר כלל פעולה נגד הארגונים הפלסטיניים.[18] הממשלה כללה 12 קצינים מדרגת מייג'ור (ראאד) ועד גנרל (לוא), ומלבד דאוד עצמו, היו בה עוד שלושה קצינים–שרים פלסטינים, שמינויים נועד להעניק לממשלה גוון של אחדות לאומית, להפיג את חששות האוכלוסייה הפלסטינית וארגוני המחבלים מפניה, ובעיקר להעניק לה לגיטימציה לפעול נגד "הכוחות העוינים".[19] עם זאת, דאוד לא הרכיב את ממשלתו, כמקובל, אלא קיבל מידי המלך את רשימת השרים שלו. כחלק מצעדי החירום של המשטר, התפטר הרמטכ"ל משהור חדית'ה, שנחשב כמי שנקט ביד רכה כלפי ארגוני המחבלים, ובמקומו מונה קודמו בתפקיד, חאבס אל-מג'אלי, שמונה גם למושל צבאי כללי של המדינה, ובעצמו מינה מספר קצינים למושלים צבאיים במחוזות. ראש הממשלה דאוד שימש רק חזית, בעוד שמג'אלי וסגנו מאזן אל-עג'לוני היו האישים בעלי ההשפעה על החלטות הממשלה.[20]

המלך קיווה כי צעדי החירום שלו יביאו את המחבלים אל שולחן המשא ומתן ויאלצו אותם להסכים לדרישות שקודם לכן סירבו להן, אולם הארגונים הפלסטיניים ראו בהם הכרזת מלחמה שמטרתה לחסל את פעילותם בירדן.[20] בעקבות זאת החליטו מנהיגי פת"ח ואש"ף לפעול באופן מוצהר להפלת המלך מהשלטון ולהקמת "ממשלה לאומית מהפכנית".[21] "הוועדה המרכזית" של אש"ף קראה למרד עממי, לשביתה כללית ולהכנות לעימות מזוין עם "המשטר הצבאי הפשיסטי" ולהחלפתו ב"משטר לאומי". "החזית הדמוקרטית" הכריזה על צפון ירדן כ"אזור משוחרר" והמחבלים טענו כי ארביד נמצאת תחת שליטתם המוחלטת. בתגובה למינוי פלסטיני לראש הממשלה הצבאית, מינה ערפאת חבר פרלמנט ממוצא עבר-ירדני למושל כללי של "האזור המשוחרר".[20] ב-16 בספטמבר, יום הקמת הממשלה הצבאית, הוכרז על מצב חירום במדינה, והצבא הירדני פתח בהתקפה על מעוזי הפלסטינים, שכוחותיהם נדרשו למסור את נשקם.[21] באותו היום פרצו קרבות בזרקא, עמאן וארביד. ארגוני המחבלים שלטו בעיר זרקא, ואילו הצבא כיתר אותה וניתק את הגישה אליה.[20]

למחרת, ב-17 בספטמבר, החלה מלחמת האזרחים בירדן. לטענת הממשלה, פתחו ארגוני המחבלים בהפגזה ארטילרית על מחנות צבא בעמאן ובזרקא, על מתקני מודיעין וביטחון פנים ועל ארמון המלך.[20] הצבא הירדני פתח בהתקפה רחבה על מחנות אש"ף בעמאן, שכונתה לימים "ספטמבר השחור".[16] לטענת אש"ף, הצבא הפגיז מחנות פליטים ורובעי מגורים פלסטיניים בעמאן, זרקא וא-סלט. בעשרת הימים הבאים התחוללו קרבות בהם נעשה שימוש בנשק כבד, במחנות הפליטים ובערים הראשיות.[20] מאחר שהירי הארטילרי לא הכניע את המחבלים, הפכה הלחימה לקרבות רחוב וגם לפעולות טיהור מבית לבית. רוב הקרבות התנהלו באזורי מגורים וגרמו להרג ולאובדן רכוש בקרב האוכלוסייה האזרחית.[22] במקביל לקרבות שהתנהלו בעמאן, פרצו עימותים בין הצבא ולוחמים פלסטינים גם בזרקא, אירביד, כרכ וא-סלט.[16]

במסגרת המתקפה כנגד הכוחות החמושים של הארגונים הפלסטיניים בלט חוסר האיזון הצבאי בין הצדדים.[21] חרף תמיכתם של רבים מתושבי ירדן בארגונים, ומאמציהם הניכרים בתקופה שקדמה לסכסוך להצטייד בנשק חם, מצאו עצמם הארגונים הפלסטיניים בנחיתות רבה למול הצבא הירדני. בתחילת המתקפה עמד סדר הכוחות של צבא ירדן על כ-35,000 חיילים, מצוידים בנשק כבד, ומספרם כמעט והכפיל את עצמו עד סוף ספטמבר. לעומת הצבא הירדני, עלה בידי הארגונים הפלסטיניים להעמיד בין 15,000 ל-20,000 לוחמים בלבד. גם בידיהם היה נשק כבד, אך בכמות קטנה יותר ובאיכות נחותה יותר. כמחצית הלוחמים הפלסטינים היו אנשי פת"ח והשאר חברי "החזית העממית", "החזית הדמוקרטית", "החזית העממית - המפקדה הכללית", "אלצאעקה" וצבא השחרור הפלסטיני. בין הארגונים הללו שרר חוסר תיאום ונראה כי מנהיגיהם סמכו על התערבותן של המדינות הערביות והירתעות של ירדן.[21]

התערבות מדינות ערב והפלישה הסורית

הוועדה שהקימה הליגה הערבית המשיכה בניסיונותיה להביא להפסקת אש. רוב מדינות ערב קראו לשני הצדדים להפסיק את הלחימה, אולם סוריה, עיראק, לוב ודרום תימן התייצבו באופן מפורש לצד הפלסטינים. לוב הודיעה על הפסקת הסיוע הכספי שלה לירדן, ואילו סוריה שלחה עזרה צבאית: ב-18 בספטמבר פלשו כוחות שריון סוריים לירדן, במטרה לחבור למחבלים ב"אזור המשוחרר" של ארביד. הכוח הפולש כלל חטיבת שריון סורית סדירה ואיתה שלושה גדודי צבא השחרור הפלסטיני (צש"ף) שהיו תחת פיקוד הצבא הסורי. הכוח כולו הוסווה כיחידות של צש"ף: החיילים הסורים לבשו את מדי צש"ף ועל הטנקים נצבעו דגלים פלסטיניים.[22] הכוח הפולש כלל את חטיבת השריון 88, וב-19 בספטמבר הצטרפו אליו חטיבת שריון 91 וחטיבה ממוכנת 67. הכוח הסורי מנה כ-300 טנקים. הכוחות כבשו את אירביד והתקדמו דרומה על הציר הראשי לעמאן.

ביומיים הראשונים לפלישה, כמעט ולא נתקל הכוח הפולש בהתנגדות, משום שהצבא הירדני היה עסוק בקרבות קשים נגד ארגוני המחבלים באזור עמאן. אולם לאחר המתקפה הגדולה של הצבא בעמאן ב-20 וב-21 בספטמבר, נטתה הכף לטובתו והוא העביר צפונה יחידות שריון וארטילריה לבלימת הפלישה הסורית. כוחות עיראקיים שהיו מוצבים באזור מפרק לא הפריעו לתנועת הכוחות הירדניים וגם לא התערבו לטובת הארגונים הפלסטיניים, וזאת על אף התמיכה המילולית של עיראק במחבלים.[22] ב-20 לחודש נכנסה חטיבה 60 הירדנית (שריון) לקרב מול הכוחות הסורים. בקרב שהתנהל במשך 6 שעות השיג השריון הירדני עליונות על הסורים ואילץ אותם להסיג את כוחותיהם. ב-21 לחודש תגברו הסורים את כוחותיהם באגד שריון 12 מדיוויזיה 5 ויצאו להתקפת נגד. לטענת הסורים כתוצאה מההתקפה נסוג הכוח הירדני. כוחות סוריה וירדן ביססו קוי הגנה, אך הירדנים הנחיתו הפגזה ארטילרית כבדה על הסורים, ובנוסף הותקפו הסורים על ידי חיל האוויר הירדני שפעל ללא הפרעה. סוריה לא העניקה לטנקים שלה סיוע אווירי, בין היתר מחשש שמטוסי חיל האוויר הסורי יפנו נגד ארמון הנשיאות בדמשק,[22] אך בעיקר בשל חשש שהפעלת כוח אווירי תביא להתערבות חיל האוויר הישראלי לטובת ירדן.[16] ב-22 לחודש החלו הטנקים הסוריים לסגת משטח ירדן.[16] כוחות השריון, הארטילריה והאוויר הירדניים הסבו אבדות קשות לכוחות הסוריים תוך כדי נסיגתם, שהושלמה ב-23 בספטמבר.[22]

מהלכים מדיניים

Thumb
גמאל עבד אל נאצר (במרכז) מתווך להפסקת אש ב-26 בספטמבר 1970. מימין, המלך חוסיין ומשמאל, יאסר ערפאת.

ב-20 בספטמבר גינה מזכיר המדינה של ארצות הברית, רוג'רס, את הפלישה הסורית לירדן.[16] המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטיניים, פנה לארצות הברית ולבריטניה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך כיוון ששינוע כוחות צבא אמריקאיים היה עלול לארוך זמן רב מדי, פנתה ארצות הברית לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים וברית המועצות תתערב אף היא בנעשה באזור. גם לישראל עצמה היה אינטרס בסכסוך: הקמת שטח בשליטת פלסטינית ממזרח לעמק בית שאן נתפסה כסיכון ביטחוני על ישראל. נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, והיועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר, אישרו התקפה של חיל האוויר של ישראל על הכוחות הסוריים במידה ויכבשו אזור אירביד.[16]

כוחות הצבא של ארצות הברית הוכנסו לכוננות גבוהה והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל החלה להיערך לסכסוך אפשרי, ויחידה 848 (לימים 8200) ביצעה גיוס מילואים ופרסה שני בסיסים זמניים האחד בגלבוע (בשם "אורית") והשני ברמת יששכר שהרחיבו את הכיסוי המודיעיני שנתן לדרג הצבאי והמדיני את תמונת המצב על תנועת הכוחות הסוריים והערכותם בגבול ירדן-סוריה.[23] בנוסף, ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר של איום.[24] בד בבד, הזהירה ארצות הברית את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן, יתערב צה"ל בעימות. כלל המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית שיצרו עבור חוסיין רשת ביטחון שעל בסיסה החליט להורות לחיל השריון הירדני להדוף את הכוחות הסוריים.[16] מלבד יכולת הלחימה שהפגין הצבא הירדני והחולשה הסורית, שהושפעה מהיעדר סיוע אווירי, נבעה ההחלטה הסורית לסגת גם מתזוזת הכוחות של ישראל אל עבר רמת הגולן ומאיומיה להתערב, וכן גם מהתקרבות הצי השישי האמריקני לחוף סוריה ומן המאמץ הדיפלומטי של ברית המועצות.[22]

סוף מלחמת האזרחים

במהלך המתקפה כבש הצבא חלק ממחנות הפליטים, ועצר מנהיגים בכירים של אש"ף, בהם צלאח ח'לף ופארוק קדומי. ב-20 ספטמבר הטיס נאצר לסוריה כמה מגדודי צש"ף שבמצרים, כדי שיכנסו משם לירדן. בנוסף על כך, יזם משלחת תיווך ערבית בראשות נשיא סודאן, ג'עפר נומיירי.[21] אלא שסוריה אסרה על כוחות צש"ף הנמצאים בשטחה להיכנס לירדן, ונומיירי הצהיר כי ירדן מבצעת תוכנית לחיסול ארגוני "ההתנגדות הפלסטינית" וחיסול הנוכחות הפלסטינית בירדן. הצהרתו דחפה את חוסיין להיענות להזמנת נאצר לפסגת חירום בקהיר.[25] ב-23 בספטמבר כבר שלט הצבא הירדני בלב עיר הבירה עמאן וברוב הפסגות השולטות עליה.[16] באותו היום, לאחר נסיגת הכוחות הסוריים ולאחר שהצבא הירדני חזר לשלוט על סלט וזרקא, הסכים חוסיין להפסקת אש, שסיימה את השלב הראשון של מלחמת האזרחים. הפסקת האש הושגה על ידי נשיא סודאן, נומיירי, שהגיע לעמאן כשליח של שמונה ראשי מדינות ערביות שהליגה הערבית מינתה ל"קבוצת עבודה ליישוב המשבר". מוחמד דאוד, ראש הממשלה הצבאית של ירדן, הגיע לקהיר כנציג ירדן ב"קבוצת העבודה", אך ב-24 בספטמבר נעלם ממלונו והשאיר בחדרו מכתב התפטרות. הוא ביקש מקלט מדיני במצרים, אך בקשתו נדחתה, ומקלט מדיני הוענק לו לבסוף בלוב. התפטרותו הייתה ככל הנראה ביטוי למצוקה אישית קשה בעצם היותו פלסטיני שעומד בראשות ממשלה שהוטל עליה לחסל את הנוכחות הפלסטינית החמושה בירדן. על אף הפסקת האש, נמשכו חילופי יריות בעוצמה נמוכה בעמאן ובסביבתה, וגם לאחר הפסקת אש נוספת ב-25 בספטמבר, הלחימה לא פסקה לחלוטין. אולם העוצר בעמאן הוסר בהדרגה וחלק מצעדי החירום בוטלו, מתוך כוונה להחזיר את החיים למסלולם. ב-26 בספטמבר הודיע חוסיין כי תם זמנה של הממשלה הצבאית והטיל על ראש לשכתו, אחמד טוקאן, פלסטיני משכם, להרכיב ממשלה אזרחית. עובדת היותו של ראש הממשלה החדשה פלסטיני, נועדה להעביר מסר של אחדות ופיוס בין כל אזרחי המדינה.[26] ממשלתו של טוקאן כללה 13 שרים. שישה מהם היו אנשי צבא, וחמישה מהם שירתו בממשלת דאוד, אך בכתב המינוי הם צוינו ללא דרגותיהם וניתן היה להבין מכך שהתפטרו מהצבא עם צירופם לממשלה זו.[27]

חוסיין והגנרלים שלצדו ביקשו להשלים את חיסול המחבלים בירדן, אך עקב לחצים מצד בעלות בריתם, ב-27 בספטמבר נחתם "הסכם קהיר", ששם קץ למלחמת האזרחים בירדן.[16] ההסכם נחתם בין חוסיין לערפאת וחתמו עליו גם שליטי מצרים, סעודיה, סודאן, כווית, לבנון ולוב, ראש ממשלת תוניסיה ונציג של נשיא תימן. בעת חתימת ההסכם, שלט הצבא הירדני בכל המדינה מלבד מובלעות בצפונה, באזור עג'לון. ההסכם כלל 14 סעיפים והכריז על הפסקת הפעולות הצבאיות בין צבא ירדן ל"פדאיון" (המחבלים), פינוי הצבא הירדני מעמאן לבסיסיו, פינוי כל ה"פדאיון" מעמאן "למקומות המתאימים לפעילות פדאית", ושחרור הדדי של שבויים ועצורים. הסכמה על פינוי "למקומות המתאימים" הייתה למעשה הכרה בזכותם של המחבלים לשהות על אדמת ירדן ולפעול ממנה. בנוסף לכך, הותר לארגוני המחבלים להשאיר כוחות מיליציה בערי המדינה, ובכך המשיכו לשמור על נוכחות צבאית בהן. במסגרת ההסכם הוקמה "ועדת מעקב בין־ערבית עליונה", שתפקידה לפקח על ביצוע ההסכם ולתאם את הפעולות בין ירדן ל"התנגדות הפלסטינית". נשיא הוועדה היה ראש ממשלת תוניסיה, באהי אל-אדע'ם, שהוענקו לו סמכויות רחבות. בסעיף האחרון של ההסכם הבטיחו החותמים לתמוך ב"מהפכה הפלסטינית" עד שתשיג את מטרותיה לשחרור מלא ועד שיובס "האויב הישראלי הגזלן".[28] למרות ההסכם, המשיך צבא ירדן במתקפתו נגד המחבלים עד 1 באוקטובר ואז נכנסה הפסקת האש לתוקף. לאחר מכן החלו ירדן והפלסטינים סדרת שיחות בתיווך בין-ערבי, שנמשכו עד 21 באוקטובר והולידו הסכמים המכונים "הסכם עמאן".[25]

Remove ads

תוצאות

סכם
פרספקטיבה

מספר ההרוגים במלחמת האזרחים של ספטמבר 1970 עומד ככל הנראה על כ-5,000, רובם פלסטינים – מחבלים ואזרחים תושבי מחנות הפליטים, והשאר חיילים ואזרחים ירדנים. הירדנים דיווחו על 2,000 עד 2,500 הרוגים.[28] אש"ף דיווח על 3,500 אזרחים ו-900 לוחמי גרילה הרוגים.[16] ההערכות המתונות שבמקורות הפלסטיניים הן בין 3,000 ל-5,000 הרוגים פלסטינים וכ-600 הרוגים ירדנים.[29] הכוחות הירדנים דיווחו על אובדן של 537 מאנשיהם.[30] במהלך הקרבות עצרו השלטונות קרוב ל-20,000 פלסטינים.[29]

התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטיניים הוכו על ידי צבא ירדן. שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית הביא למפנה ביחסים ובשיתוף הפעולה ההדדי בין הצדדים. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני היחס הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, בין היתר בעקבות מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ביום 28 בספטמבר, אשר נחשב בידי רבים מאנשי הארגונים לתומך המובהק שלהם כנגד השלטון הירדני.

מיד לאחר אירועי ספטמבר 1970 החלה הנהגת אש"ף בחשבון נפש. בריאיון לעיתון "אל-אהראם" אמר יאסר ערפאת כי "תנועת ההתנגדות הפלסטינית נכשלה בהבנת הצביון המיוחד של ירדן", וכי "אנשי הארגונים הפריזו בהערכת כוחם כשהציגו את עצמם כחלופה לכל האומה הערבית". גם במוסדות "החזית העממית", שדחפה לעימות, הושמעה ביקורת עצמית. באספת הוועד המרכזי בתחילת נובמבר 1970 הותקף ודיע חדאד על חטיפת המטוסים, שהציתה את ההתלקחות.[29]

בתקופה זו אלפי פלסטינים נעצרו ואלפים פוטרו ממשרות ממשלתיות.[29]

המשך העימותים לאחר ספטמבר 1970

סכם
פרספקטיבה

ההתערבות הבין-ערבית שהביאה לחתימה על הסכם קהיר, הצילה את המחבלים מתבוסה מוחלטת וגרמה לדחיית סילוקם מירדן בעשרה חודשים. בעת חתימת ההסכם, כבר שבר הצבא הירדני את עיקר כוחם. לאחר החתימה על הסכם קהיר, המשיך הצבא הירדני לנהל פעילות נגד המחבלים לסירוגין עד יולי 1971. יכולתה של "ועדת המעקב הבין־ערבית" לבלום את הפעולות הירדניות נגד ארגוני המחבלים נפגעה קשות מן העובדה שהאיש הבכיר מאחורי הסכם קהיר, נשיא מצרים נאצר, נפטר יום אחד אחרי חתימתו.[28] אולם אש"ף המשיך להיות נוכח בירדן ושמר על זכותו לפעול נגד ישראל.[16] ב-13 באוקטובר נחתם הסכם נוסף, שמיסד את ההבנות שהושגו בין הצדדים, אך לאחר מכן התחדשו התקריות ביוזמת ירדן, מתוך כוונה להשלים את המהלך הצבאי נגד ארגוני המחבלים. רוב התקריות אירעו בצפון המדינה, שם הייתה נוכחות דלה של אנשי ועדת המעקב, משום שבעת חתימת הסכם קהיר לא הספיק הצבא הירדני להשלים את כיבוש המאחזים הפלסטיניים בסביבות אירביד.[31] ב-28 באוקטובר התפטר טוקאן מראשות הממשלה וחוסיין הטיל את הרכבת הממשלה על וצפי אל-תל. מינויו עורר ביקורת וחשש מצד הארגונים הפלסטינים והמדינות הערביות שתמכו בהם, שכן מבקריו האשימו אותו כמי שעמד מאחורי תוכנית חיסול כוח ה""פדאיון" בספטמבר (על אף שהיה רק חבר סנאט ולא נשא בתפקיד ביצועי רשמי). מאידך, טענו הירדנים כי איש חזק כאל-תל יוכל לשקם את המדינה ולהביא לאיחוי הקרעים ולפיוס לאומי. אלא שהסבר זה לא שיכך את הזעם בעולם הערבי ונשיא מצרים החדש, אנואר סאדאת, החזיר במחאה את שגריר מצרים מירדן.[32] בנובמבר 1970 הורה חוסיין לצבא לחסל את הנוכחות הצבאית הפלסטינית במדינה, בהדרגה וביסודיות. תוכנית הצבא הייתה לבודד את עמאן ולהשתלט על העיירות ועל הצמתים האסטרטגיים.[29] ב-7 בנובמבר הסתיימה יציאת הלוחמים של אש"ף מעמאן. רובם עברו צפונה לאזור המשולש אירביד־ג'רש־עג'לון.[33] בחודשים הבאים אירעו התנגשויות בין המחבלים והצבא הירדני שרדף אותם. הם ישבו במחנות אוהלים בהרים, במערות וביערות שמדרום לאירביד ועדיין היוו מדינה בתוך מדינה. הם גם עדיין היוו איום על ישראל, אולם גיחותיהם אל מעבר לירדן לתוך ישראל פסקו אחרי ספטמבר 1970. כוחם של ארגוני הטרור הופנה עתה ליעדים ירדניים, ישראליים ומערביים בחו"ל.[34]

אל-תל נהג כמדינאי נוקשה וחסר פשרות כלפי הארגונים הפלסטיניים. הוא ניצל פרצות בהסכם קהיר ואף התעלם ממנו, וצבא ירדן פעל לסילוק ארגוני המחבלים מן האזורים שבהם שלטו ומן המקומות שבהם שהו מתוקף ההסכמים, במטרה להוציאם משטח ירדן. הסכמים חדשים שנחתמו, שיקפו את עליונות הצבא הגוברת והמחבלים נאלצו להסכים לתנאים שהתנגדו להם זה לא מכבר.[32] בדצמבר 1970 התחוללה התנגשות ראשונה, באזור ג'רש–ארביד. הצבא פרק מנשקם את הפלסטינים שהחזיקו בצומת עספור וב-6 בדצמבר כבש את מחנה הפליטים סוף בקרב קשה שנמשך יומיים. ב-25 בדצמבר החלה התקפה גדולה בכל החזיתות. עד תחילת ינואר 1971 השתלט הצבא על העיר א-סלט, שממוקמת על הדרך בין עמאן לבסיסי הפלסטינים בבקעת הירדן ועל הכבישים מגבול סוריה, וכיתר את בסיס הפלסטינים במרחב הבירה.[29] בתחילת 1971 החל הצבא הירדני להחזיר לעצמו את השליטה בצירים המקשרים בין הערים הראשיות ולהרחיק מהם את המחבלים. ארגוני המחבלים טענו כי ירדן פעלה בניגוד להסכמים. "ועדת המעקב העליונה" וצוות המשקיפים הבין־ערבי שפעל מטעמה אישרו את טענות הארגונים, אך לא יכלו למנוע את הפעולות הירדניות. הירדנים הערימו על הצוות קשיים והטילו מגבלות על עבודתו, ובמרץ 1971 הוא עזב את המדינה. ממשלת אל-תל התמקדה בפירוק מנשקם של המחבלים שנשארו בערים במסווה של כוחות מיליציה ובתפיסת מצבורי הנשק שהחזיק בערים. במבצעים שערך הצבא נעצרו מחבלים רבים ונתפסו כמויות נשק גדולות.[32] ב-23 במרץ כבש הצבא את העיר אל-מפרק וכעבור יומיים את ארביד ואת מחנה הפליטים הסמוך לה. בתחילת אפריל, עם השלמת נטרול ארגוני המחבלים בשאר אזורי המדינה, פנה הצבא לקרב על עמאן. ב-4 באפריל קרא חוסיין לארגוני המחבלים למסור את הנשק הכבד שברשותם והם נאלצו לעשות כן. הם הסיגו 2,000 לוחמים מעמאן לאזור עג'לון, אליהם הצטרפו 500 לוחמים נוספים מצפון המדינה. את הכוח הזה הנהיגו ח'ליל אל-ואזיר וסגנו וליד נימר (אבו עלי איאד). הצבא סגר את כל משרדי אש"ף בעמאן מלבד שני משרדים אזרחיים, החרים את מחסני הנשק של הארגון ואילץ את רוב מנהיגיו לעבור לביירות או לדמשק.[35] בעקבות הלחץ הצבאי הירדני, בשילוב הבנות בין הצדדים, בחודש מאי 1971 כבר לא נותרו מחבלים בעמאן. הצבא המשיך לפגוע בריכוזי המחבלים גם מחוץ לערים, ומנע את שובם לאזורי הגבול, כדי למנוע מהם פעילות נגד ישראל שתגרור תגובה ישראלית נגד ירדן.[36]

הצבא הצליח בהדרגה לדחוק את המחבלים לאזור ההררי שבין עג'לון לג'רש, לנתק אותם מציר האספקה הסוריים, ולכתרם.[37] בתחילת מאי הטיל הצבא מצור על הכוח בעג'לון.[35] הממשלה הציעה למחבלים לעבור לאזורים מדבריים רחוקים, הללו דחו את ההצעה, ודחיית ההצעה שימשה לממשלה עילה למתקפה סופית נגדם, בעוד שהמערכת הבין־ערבית מגלה חוסר יכולת או רצון להתערב לטובת המחבלים.[37] ב-12 ביולי הסתערו היחידות המובחרות של הצבא על הכוח הפלסטיני שבעג'לון.[35] ערפאת הפציר בסוריה לשוב ולהתערב, אך סוריה לא נענתה וגם עיראק סירבה להגיש סיוע. ערפאת הכריז מלחמה על ירדן, וזו הודיעה בתגובה ש"הסכם קהיר בטל ומבוטל". הפעולה נמשכה 6 ימים.[34] נהרגו כ-200 לוחמים מכל צד. חלק מהפלסטינים חוסלו לאחר שנכנעו, ובהם וליד נימר, שהוצא להורג יחד עם קבוצת קצינים ירדנים שערקו אל הארגונים הפלסטיניים. הקרב בעג'לון ציין את סוף הנוכחות הצבאית הפלסטינית בירדן.[35] ב-19 ביולי דיווחה ירדן כי 2,300 חברי ארגונים פלסטיניים נעצרו. רוב האחרים, כ-5,000, ברחו לסוריה.[34] כ-200 חברי ארגונים חצו את הירדן, משום שהעדיפו להסגיר את עצמם לישראל מאשר לצבא הירדני. רוב העצורים שוחררו כעבור מספר ימים, חלקם גורשו מהמדינה ולאחרים ניתן לחזור לבתיהם בירדן. ניסיונות תיווך ערביים שנועדו לאפשר את המשך פעילות המחבלים מירדן, נכשלו. השלטונות הירדניים סגרו גם את המשרדים ה"אזרחיים" של אש"ף ושל הארגונים המסונפים לו, ובמהלך קיץ 1971 חוסלה לחלוטין נוכחות המחבלים בירדן, הן הצבאית והן הפוליטית.[37] במהלך החודשים הבאים עברו חברי הארגונים שנמלטו לסוריה משם ללבנון, ועד נובמבר 1971 כ-4,000 מהם כבר התמקמו ב"פתחלנד". מעתה הייתה לבנון הריכוז העיקרי של אש"ף והזירה העיקרית של פעילות המחבלים הפלסטינים, עד מלחמת לבנון הראשונה ב-1982.[34]

השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן, אולם ביולי 1971 נותרה ירדן מבודדת ומגונה בעולם הערבי. סוריה, עיראק, אלג'יריה ולוב ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עמה, וסוריה ועיראק אף סגרו את גבולותיהן המשותפים איתה. סגירת הגבול עם סוריה השפיע באופן הרסני על כלכלת ירדן, משום שבתנאים אלה ניתן היה לקיים קשרי מסחר עם אירופה דרך נמל עקבה בלבד, ומכיוון שתעלת סואץ הייתה חסומה מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, אניות שהפליגו לירדן או ממנה היו צריכות להפליג מסביב לאפריקה. הגבול עם סוריה נפתח שוב רק באוקטובר 1972.[38] כווית ולוב שללו מירדן את הסיוע הכספי שהעניקו לה עד לספטמבר 1970, מהלך שמנע מירדן לפתח את צבאה והיה אחד השיקולים של המלך חוסיין שלא להצטרף לסוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים.[39] סיום אירועי 1970–1971 לא היה סוף לפעולות האיבה בין הפלסטינים וירדן. כתוצאה מהאירועים הקימו הפלסטינים את ארגון "ספטמבר השחור", שאחת ממטרותיו הייתה ללחום בירדן. קבוצה זו הייתה למעשה חלק מארגון הפת"ח ונשלטה ישירות בידי סגנו של ערפאת, צלאח ח'לף (אבו איאד). ב-28 בנובמבר 1971 רצחו אנשי "ספטמבר השחור" את וצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן, בקהיר.[38] רציחתו העמיקה עוד יותר את התהום בין ירדן לבין אש"ף.[40]

בעוד הפלסטינים מכנים את מלחמת האזרחים בה נחלו תבוסה "ספטמבר השחור", בין הלאומיים העבר-ירדנים יש המכנים את האירועים הללו "ספטמבר הלבן" ורואים בהם את מלחמת השחרור השנייה שלהם, נגד ניסיונות ההשתלטות הפלסטינית על המדינה.[1] אירועי ספטמבר 1970 החלישו משמעותית את האהדה שחשו חלק מהירדנים כלפי הפלסטינים בשנת 1967 ואילך, בעוד שהאירועים הללו חיזקו את תחושת הזהות הלאומית הפלסטינית בקרב הפלסטינים בעבר הירדן המזרחי והגדילו את הביקורת והעוינות שלהם כלפי המשטר והחברה של עבר הירדן.[41]

Remove ads

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

  • יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה – 2005, עמ' 157–181.
  • מצטפא כבהא, הפלסטינים – עם בפזורתו (ספר 6 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תש"ע – 2010, עמ' 232–239.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ספטמבר השחור בוויקישיתוף
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads