עופות טמאים

עופות טמאים הם עופות אסורים באכילה על פי היהדות.

עובדות מהירות מקרא, משנה תורה ...

איסור אכילת עוף טמא
(מקורות עיקריים)
מקרא	ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים י"ג–י"ט ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים י"ב–י"ח
משנה תורה	ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב', הלכה ד'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן פ"ב
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו קע"ד ספר החינוך, מצווה קנ"ז

טעם המצווה

לפי הרמב"ם במורה הנבוכים חלק מהמאכלים הטמאים נבחרו להרחקת עבודה זרה משום שהיו בעלי מעמד מיוחד אצל העמים הסובבים. שמעון בודנהיימר מציין סיבה זו להכללת הדוכיפת, היען והחסידה ברשימה זו משום שנחשבו לעופות נערצים במצריים העתיקה.^[1]

פירוט העופות הטמאים בתורה

רשימת העופות האסורים מופיעה בתורה פעמיים: בפרשת שמיני ובפרשת ראה. בפרשת שמיני היא מופיעה בפרק שבו מוזכרים כל בעלי החיים האסורים באכילה:

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ, שֶׁקֶץ הֵם:

אֶת הַנֶּשֶׁר

וְאֶת הַפֶּרֶס

וְאֵת הָעָזְנִיָּה

וְאֶת הַדָּאָה

וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ

אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה

וְאֶת הַתַּחְמָס

וְאֶת הַשָּׁחַף

וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ

וְאֶת הַכּוֹס

וְאֶת הַשָּׁלָךְ

וְאֶת הַיַּנְשׁוּף

וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת

וְאֶת הַקָּאָת

וְאֶת הָרָחָם

וְאֵת הַחֲסִידָה

הָאֲנָפָה לְמִינָהּ

וְאֶת הַדּוּכִיפַת

וְאֶת הָעֲטַלֵּף

— ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים י"ג–י"ט

התלמוד הבבלי^[2] מוסיף עוד כמה שמות עופות כפי שהיו מוכרים בזמנם, ובהם הזרזיר שאינו כתוב במפורש, אך הוא מסתובב בחברת עורבים, ולכן הוא בכלל "כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ", כפי שאומר הפתגם - "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב" כלומר שהוא קרוב אליו ואסור כמוהו באכילה.

Remove ads

סימני כשרות בעופות

בניגוד לבהמות ולדגים, להם קבע המקרא כללים ברורים לזיהוי טומאה או טהרה, כללים כאלו לגבי העופות קיימים רק במשנה:

סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ.
אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: "כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא; כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף, טָהוֹר."
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: "כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא."

— משנה, מסכת חולין, פרק ג', משנה ו'

הספרי^[3] לומד כל זאת מן הנשר - שהנשר דורס, אין לו אצבע יתירה, אין לו זפק, וקרקבנו אינו נקלף. וכל הדומים לו - טמאים. חלק מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הסתפקו בסימנים אלו כדי להתיר עופות באכילה. לעומת זאת, ראשונים אחרים קבעו שעוף שאין עליו מסורת שהוא נאכל - אסור באכילה, ושיטה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך.

לדעת ענן בן דוד והקראים אין ממש בכללים המוזכרים למעלה, ובעיקרון כל העופות טהורים חוץ מהעופות מהרשימה שבספר ויקרא; אלא שזיהוי רוב העופות הללו אינו ידוע, ולכן מותר לאכול רק תרנגולים, ברבורים, אווזים, יונים, תורים, קוראים ושלווים - שכן רק על עופות אלו יש לקראים מסורת (בלשונם 'סבל הירושה') שהם טהורים^[4].

מסורת בעופות

סכם

פרספקטיבה

סוגי העופות שיש לגביהם מסורת ללא עוררין הם^[5] התרנגול (Gallus)^[6], היונה (Columba)^[7], התור (Streptopelia), האווז (Anser; יש האומרים שמדובר באווז הבית דווקא^[8], ויש שהתירו גם את אווז הבר^[9])^[10] והברווז (Anas). יש מינים שישנה מחלוקת לגביהם:

שליו (Coturnix) - השליו מוזכר כאחד המינים שאכלו בני ישראל במדבר^[11]. מסורת ירושלמית קדומה מזהה את השליו המקראי עם המין הידוע כיום בשם זה, ולכן פוסקים רבים התירו את אכילתו^[12].
תרנגול הודו (Meleagris) - תרנגול ההודו הגיע מיבשת אמריקה, שבה לא ישבו יהודים לפני גילוייה, ועל כן לא הייתה מסורת לגביו. עם זאת, כשהחלו תרנגולי הודו להגיע לאירופה, התירו רוב הפוסקים בה את אכילתו^[13]. פרופ' זהר עמר^[14] הציע הסבר היסטורי לכך: תרנגולי הודו הגיעו לאירופה דרך האימפריה העות'מאנית, שבה רווחה אז שיטת הרמב"ם שמתיר לאכול עוף בהסתמך על סימני הטהרה בלבד ללא צורך במסורת, וכיוון שיהודי האימפריה אכלו תרנגולי הודו, נחשב הדבר כמסורת עבור יהודי אירופה. עם זאת, היו פוסקים באירופה שאסרו את אכילת תרנגולי ההודו^[15], אך כיום היתר אכילתם נפוץ ומקובל בקרב רוב ככל החוגים וכל גופי הכשרות^[16].
פסיון (Phasianus) - הרב דוד צבי הופמן מזהה את השליו המקראי עם הפסיון, ומביא מסורות מיהדות איטליה שהוא מותר באכילה^[17]. גם בקרב יהדות תימן רווחה מסורת המתירה את אכילתו^[18]. למעשה, מסורת זו אינה מקובלת על רוב הציבור.
טווס (Pavo) - יש שהתירו את אכילתו^[19], ויש שאסרו^[20]^[21].
חוגלה (Alectoris) - בקהילות רבות הייתה מסורות על כשרותן של מיני החוגלות המצויות בהן, למשל: בארץ ישראל, בספרד, מרוקו, אנגליה וגרמניה^[22].
קורא (Ammoperdix) - בתימן הייתה מסורת שמכשירה את אכילתו^[23].
ברווז מוסקובי (Cairina) - מוצאו של הברווז המוסקובי הוא מיבשת אמריקה, ולכן אין מסורת עתיקת יומין לגביו. היו מסורות רופפות בג'מייקה ובארצות הברית שיהודים אכלו אותם, אך הרב יששכר בר אילווי אסר על כך, ופסקו קיבל גיבוי מהרבנים שמשון רפאל הירש מפרנקפורט ונתן מרקוס אדלר מלונדון^[24]. גם בראשית היישוב היהודי בארגנטינה (במושבות היהודיות מוזסוויל וזוננפלד) היו מסורות קלושות להתירו, והרבנים המקומיים אהרן גולדמן^[25] ויוסף אהרן טורון^[26], התירו את אכילתו, ופסקם קיבל גיבוי על ידי הרב שמואל סלנט. בעקבות השתרשות אכילתם ביבשת אמריקה, התיר גם הרב הנצי"ב מוולוז'ין את הברווז המוסקובי^[27], וכן הרב צבי פסח פרנק^[28] (אך הוא התיר רק למי שאצלו כבר פשט ההיתר והתקבלה המסורת), והיתר זה התקבל^[29].

ביהדות הקראית ישנה מסורת (בלשונם 'סבל הירושה') לגבי טהרתם של תרנגולים, ברבורים, אווזים, יונים, תורים, קוראים ושלווים בלבד. לפיכך רק עופות אלה מותרים לאכילה^[30].