ערבות הדדית

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית - כל ישראל ערבים זה לזה. משמעותו המקורית היא כי כל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו. בעת החדשה רווח הביטוי במשמעות שונה, שלפיה כל יהודי אחראי על שלומו ורווחתו של חברו. הדוגמאות הבולטות לערבות ההדדית בימינו הן ארגוני ההתנדבות השונים בהם מוענק סיוע לאזרחים ללא תמורה.

מפגין בתל אביב עם מדבקה שעליה הכיתוב "יהודי לא מפקיר יהודי" במהלך מלחמת חרבות ברזל

במאה ה-20 בא עקרון הערבות ההדדית לידי ביטוי באידאולוגיית הקואופרציה, המתבטאת בפועל במוסדות חברתיים קואופרטיביים. הקיבוץ בפרט, ויישובים שיתופיים אחרים בהתיישבות העובדת הוקמו על בסיס אידאולוגיה זו.

בישראל התקיימו בעבר מגוון מוסדות קואופרטיביים, בתחומים שונים. חלקם קיימים עדיין, אם כי כיום רבים מהם כבר אינם מושתתים על עיקרון זה. בין השאר התקיימו קואופרטיבים בתחומי הבריאות (קופות חולים), התחבורה (אגד, דן), החקלאות (תנובה), הצרכנות (המשביר לצרכן, קו-אופ צפון), בנקאות קואופרטיבית (הלוואה וחיסכון).

ההפך ממצב של "ערבות הדדית", הוא מצב של פיזור אחריות.

ערבות הדדית במקרא

נחלות שבטי ישראל

בספר במדבר, פרק ל"ב, מסופר על שניים וחצי השבטים: בני שבט ראובן, שבט גד וחצי מבני שבט מנשה, שמבקשים ממשה להישאר מחוץ לארץ ישראל, בעבר הירדן המזרחי, מכיוון שאזור זה עשיר בצמחייה ומתאים למרעה הרב שהיה ברשותם^[1].

משה רבנו הסכים לבקשתם רק לאחר שהביעו את אחריותם כלפי שאר שבטי ישראל להגיע למטרה שהיא כיבוש נחלותיהם בארץ ישראל וההתיישבות בה. הם התחייבו לעזור קודם לאחיהם, שאר השבטים, לכבוש את נחלותיהם, כאשר הם יהיו החלוצים במלחמה, ורק אחרי שכולם יתיישבו, יוכלו לחזור אל נחלותיהם^[2]. השבטים הסכימו כי ישאירו את הנשים, הילדים והמרעה בצד המזרחי של הירדן והגברים הם אלו שיעברו עם שאר השבטים ויסייעו בידם לכבוש את ארץ ישראל.

ראו גם

• סולידריות חברתית

קישורים חיצוניים

• מאמרים בנושא ערבות הדדית ביהדות, באתר "מדרשת"
• צאלה קוטלר הדרי, ‏אנשים כמונו: האם זה הסוף לערבות ההדדית של הישראלים?, באתר גלובס, 21 ביולי 2018
• ד"ר מיכל פרם-כהן "מוסר של אחריות הדדית" השילוח 13, עמודים 36–37, פברואר 2019 (לא נכלל במהדורה המקוונת)