רש"ר הירש - Wikiwand

הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, בגרמנית: Samson Raphael Hirsch; כ"ד בסיוון ה'תקס"ח, 20 ביוני 1808 – כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 31 בדצמבר 1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19, רבה ומורה דרכה של קהילת עדת ישורון בפרנקפורט. עמד בראש המאבק ברפורמים ובקונסרבטיבים וקרא לשמרנים לפרוש מכלל הציבור היהודי שזנח את שמירת המצוות. עם זאת דגל במודרניזציה ובאקולטורציה, ובהשתלבות תרבותית ואזרחית באומה הגרמנית על פי שיטתו: "תורה עם דרך ארץ".

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

Remove ads

קורות חיים

סכם

פרספקטיבה

נעוריו ותחילת דרכו

רש"ר הירש נולד בהמבורג לרפאל-אריה הירש וגלה (אימו) לבית הרץ, אותם תיאר כמשפחה "נאורה ודתית" (erleuchtet religiös). סבו, הרב מנחם מנדל פרנקפורטר (1742-1823), היה ראב"ד אלטונה ומתלמידי הרב יהונתן אייבשיץ, והתפרנס כסוחר. במכתביו הזהיר את ילדיו מספרי המשכילים, למעט נפתלי הרץ וייזל שאת שיטתו החינוכית אימץ בבית הספר המודרני שהקים בעיר ב-1812. רפאל הוא ששינה את שם המשפחה להירש. דודו של הירש היה משה מנדלסון-פרנקפורטר, מאחרוני משכילי גרמניה, שקרא לעצמו על שם משה מנדלסון. בילדותו למד הירש מפי אביו, מפי סבו ומפי ר' נתן נטע עלינגען שלימד בחורים בבית סבו.^[1] לאחר מכן שלחוהו הוריו לגימנסיה נוצרית (גר') בהנהלת יוהאן גוטפריד גורליט (גר'), בה רכש שליטה בלטינית ובלימודים כלליים. בשל כך, נעדר בסיס מוצק בתלמוד אבל חש אהבה עמוקה לתנ"ך. רק לאחר בר המצווה החל להתעמק בלימוד הגמרא.^[2]

מורו לתלמוד, שהשפיעו עליו מאוד, היה חכם יצחק ברנייס, שכיהן כרבה של המבורג מ-1821, לאחר ריב ההיכל נגד הרפורמים המקומיים. ברנייס היה בוגר אוניברסיטה אבל שמרן ואדוק מאוד. בשנות נעוריו שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה (אליה נכנס ב-1826 ושהה בה שנתיים)^[3] לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל שימש עוזר בבית מסחר. ב-1828 נסע למנהיים, אל רבי יעקב אטלינגר, מגדולי התורה בגרמניה באותה תקופה, ולמד ב'קלויז למלה' שבעיר עם צעירים אחרים שהוכשרו לרבנות. חשיפתו לחינוך הישיבתי (כך העריך יעקב כ"ץ) הביאה אותו כבר אז להכרה שמוסדות כאלה לא יוכלו לשרת את מטרותיו. לאחר כשנה בישיבה^[4] קיבל היתר הוראה. ב-1829 פנה לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית ואויבו הגדול. הם למדו בחברותא במשך קיץ 1830,^[5] ונותרו מיודדים עד שגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון" ב-1836.^[6] שהותו באוניברסיטה הייתה קצרה למדי; הוא לא סיים את חובותיו האקדמיות ולא קיבל תואר אקדמי.

אולדנבורג ואמדן

ב-1830, עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן 22. הוא היה מופקד על שבע קהילות שהתגוררו בהן בסך הכל כאלף יהודים.^[7] ב-5 באוקטובר 1831 התחתן עם הנה (יוהאנה) יידל, בתו של בנקאי שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים.^[8]

ביום הכיפורים ת"ר (18 בספטמבר 1839) הורה להשמיט את תפילת כל נדרי "מטעמים שבהלכה"; שנה לאחר מכן הורה להשיב את התפילה בנימוק שאף ששינוי כזה מותר – עדיף שלא ייעשה בידי רב בודד.^[9]

במהלך שהותו באולדנבורג התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים, אך מאבקו שם לא צלח. כשעזב ב-1841 מונה למחליפו ברנרד וכסלר, רפורמי רדיקלי מתומכי שמואל הולדהיים. באולדנבורג חיבר רש"ר הירש את הספר חורב על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציא את ספרו לאור, ועל כן הקדים ליצירה הגדולה את החוברת איגרות צפון (פורסמה תחת שם העט "בן עוזיאל"). שתי היצירות נכתבו בגרמנית.

ב-1841 מונה רש"ר הירש לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר: אוריך (אנ') ואוסנבריק (אנ'), ועבר להתגורר באמדן. הוא פיקח על 11 קהילות ובהן כ-2,000 נפש.^[7] שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמים תחת הסיסמה "האמת מתקיימת, השקר לא מתקיים". הוא גם הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

ניקלשבורג

בדצמבר 1843 עלה לראשונה שמו של הירש כמועמד למשרת הרב הראשי למוראביה^[10] – רשמית, "רב ואב"ד ניקאלסבורג ומדינות מאהרען ושלעזיען" – משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה בהיקף הסמכויות. ממקום מושבו בניקלשבורג היה נושא משרה זו אחראי על חמישים ושתיים קהילות שמנו כ־40,000 יהודים.^[11] יהדות מוראביה הייתה מפולגת ומסוכסכת בריבים בין אדוקים לליברלים עוד בימי הרב הראשי הקודם נחום טרייביטש. הראשונים לרצות ברש"ר הירש היו פרנסי ניקלשבורג, הירש קוליש ואהרן קרפלס, שהיו בעלי עמדות פרוגרסיביות והצליחו לשכנע את הממשל לערב הדיוטות בהליך הבחירה. הם ותומכיהם בוועד הקהילה סירבו לשקול את הרבנים המסורתיים במחוז אך גם אלו הליברלים לא היו לרוחם. הרש"ר – שהתפרסם באירופה כולה בזכות ספריו הפופולריים והנגישים בנושאי אמונה, נודע ככריזמטי והתגורר בגרמניה המודרנית – נראה כמועמד אידיאלי, גם משום שכזר היה מחוץ למחלוקות הפנימיות. באוקטובר 1844 נבחר על ידי הפרנסים לאב"ד ניקלשבורג, אך למינוי לרב החבל נדרשה הסכמה מרבני הקהילות. מועמדותו עוררה התנגדות עזה: הרב שלמה קוועטש מלייפניק, מגדולי המחנה האדוק, סירב לקבל שמי שהגדיר כעם הארץ – כינוי הגנאי השגור כלפי הרש"ר היה "למדן של סידור"^[12] – ייבחר. יחד עם רבנים מסורתיים אחרים, זלזל בידיעותיו של הירש בתורה.^[13] מן הצד המתקדם, הרב צבי הירש פאסל, שהיה יריב ותיק של הירש, מחה והציע את עצמו לתפקיד. לבסוף, בשל חוסר יכולת לאתר מועמד מקומי מוסכם ובשל לחץ הפרנסים, נותר הרש"ר הבחירה הריאלית היחידה. ב־30 בדצמבר 1846 הוא נבחר פה אחד על ידי ועדת רבנים בת שישה חברים שהכילה את כל קצוות הקשת במוראביה, מהרב אברהם נוידא הליברל ועד לקוועטש עצמו.^[14]

הרש"ר נכנס לתפקיד ב־30 ביוני 1, ט"ז בתמוז, בטקס חגיגי שניצחו עליו יצחק נח מנהיימר ושלמה זולצר. כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו ללבוש קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לערוך חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיני רבים לחוקות הגויים, עורר את כעס החרדים. כך גם נטען כלפיו שביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד; לצד הערכה שזכה לה מפוסקים במחוז ובמדינות סמוכות, ספג גם תמיהה וזלזול.^[15] הוא אמנם עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא, אך הדבר כמעט ולא היה נושא לדיון בסביבה המסורתית יחסית של מוראביה, ולכן הקנה לו נקודות מעטות בקרב יריביו השמרנים. מהאגף הליברלי הוא הותקף בעיקר על ידי פאסל, ששטם אותו עוד מאז פרסום "איגרות צפון", אף שתמך ביוזמות כמו הסמינר הרבני.

את ההתנגדות העזה ביותר עוררה תוכניתו של רש"ר הירש להקים בניקולשבורג סמינר מודרני להכשרת רבנים על פי הדגם של ה"קולג'יו רביניקו" בפדובה. המוסד המתוכנן נתפס כאיום חמור בידי החוגים המסורתיים, שחששו עוד קודם מהביקורת של הירש על מוסד הישיבה (הגם שזו הייתה ממילא בנסיגה מהירה אפילו בחבל האדוק) ומקריאותיו לרפורמה עמוקה בסדרי החינוך המקובלים. הם הכשילו את היוזמה, וקריסתה הייתה מהגורמים העיקריים להבנתו כי חזונו בלתי ישים במוראביה ועליו לעזוב.^[16]

במהלך אביב העמים היה הרש״ר מראשי המאבק למען האמנציפציה ליהודים, שניתנה לזמן קצר ב־1849 אך נשללה והוענקה לבסוף רק ב־1867. במאי 1848 נבחר הירש כציר מטעם ניקלשבורג ללנדטאג המוראבי (אנ'). הוא ארגן פעילות שתדלנות ענפה ופנה לציבור הנוצרי הרחב להעניק ליהודים שוויון זכויות. הירש סירב לארגן משלחת יהודית נפרדת או לתייג כל פעילות פוליטית שלו כיהודית, אלא התעקש תמיד להכליל את העניין היהודי בתוך המאבק הרחב יותר למען חוקה ליברלית. כשביקשו כמה קהילות לשגר משלחת יהודית לקיסר, שלל זאת הירש נחרצות וכתב למציעים כי: "אנו רוצים להיטמע אל תוך כלל האזרחים החברים במדינה, וככאלו אין לנו צורך בייצוג נפרד. רק בתחומים שהקונפסיות האחרות במולדתנו נוהגות כקבוצות דתיות מובחנות, נוכל גם אנו להיראות כך."^[17]

פרנקפורט

באותה שעה התרחשו אירועים הרי גורל בפרנקפורט על המיין. לאחר עשור בו הלכה וגברה יד הרפורמים בקהילה, התעצמה נחישות היסודות השמרניים. הם היו מיעוט מבוסס ולא מבוטל (אפילו בעת מפלתם הכבדה בבחירות 1839, קיבלו הצירים האורתודוקסים שליש מן הקולות)^[18] שנהנה מתמיכת משפחת רוטשילד העשירה. החיכוך הפנימי, על רקע תהפוכות אביב העמים, הניע את הפרנסים ב-1849 לנסח חוקה חדשה לעדה. קבוצה של מסורתיים שאפה להקים מוסדות משלה ולמסד את מנייני התפילה הפרטיים שלהם (תופעה שהייתה נפוצה בגרמניה בקרב הרפורמים והאורתודוקסים גם יחד בקהילות שנשלטו על ידי הזרם הנגדי) לכדי בית כנסת נפרד.

ב-28 בינואר 1850 הוגשה לסנאט של פרנקפורט בקשה חתומה על ידי אחד עשר חברים המבקשים רישיון להתארגנות של "קהל עדת ישורון" (לפי ההיסטוריון מתיאס מורגנשטרן (גר') מספר זה של אחד עשר חברים הפך ל"מיתוס מכונן" של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה, והונצח על ידי תועמלנים והיסטוריונים מטעמה.)^[19]

ב-18 ביוני 1850 הסכים הסנאט להכיר ב"קהל עדת ישורון" כישות משפטית, אך חבריה היו עדיין חברים בקהילה היהודית הכללית. החברים הציעו את משרת הרב למיכאל זקש מברלין, שקיבל אותה אך שינה לבסוף את דעתו. אנשי העדה חיפשו בבהילות מחליף ועלה שמו של רש"ר. הוא מונה לתפקיד לאחר משא ומתן מזורז ותפס את מקומו בעיר באוגוסט 1851. באותה עת היה מאוכזב מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים במורביה ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה שם, והפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה וחדשה.

שהותו בפרנקפורט הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-1876 הפכו למה שמורגנשטרן כינה "נרטיב פרנקפורט", שהיה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרש"ר תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית וערכי היהדות המסורתית, וגיבוש קהילה משגשגת.^[20]

בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות: בית הכנסת נבנה בהדר רב, וזימרה בו מקהלת גברים; בשחיטה הקפידו על היגיינה; ובבית הספר התיכון שולבו לימודי חול לצד לימודי קודש. בית ספר זה (שאותו ניהל הרש"ר עצמו) אמור היה להצמיח את היהודי האידיאלי המשלב "תורה עם דרך ארץ". קהילת פרנקפורט גדלה, והצלחתה שימשה דוגמה לקהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן קהילת "עדת ישראל" בברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט כתב הירש את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פירושים לסידור התפילה ולתהילים.

פעילותו של הירש עוררה מחאה דווקא בקרב המסורתיים. הוא סירב לנהוג לפי מנהגיה הישנים של פרנקפורט, ואף הפר כמה מהם במפגיע: הוא התקין תפילה לשלום המלכות (שלא נאמרה מעולם בעיר החופשית, מחשש להעליב את הקיסר או את הרשויות) והנהיג הקפות בשמחת תורה כמנהג פולין. הרב שלמה זלמן גייגר (אחיו הבכור של אברהם גייגר), מהאישים הבולטים במחנה האדוק בפרנקפורט, סנט בהירש על מנהגו לערוך הקפות בשמחת תורה במילים: ”אף אם החנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף”.^[21]

ב-1854, כשפתח זכריה פרנקל, אבי הקונסרבטיביות, את בית המדרש לרבנים בברסלאו, שהיה בעיני רבים מהאורתודוקסים מענה לצורכי השעה, דרש ממנו הירש שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. בשנים הבאות גינה את מחקרו של פרנקל. ב-1859, כשפרנקל פרסם את ספרו "דרכי המשנה", בו קבע כי הלכה למשה מסיני משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, ניהל נגדו הירש מערכה ציבורית ממושכת. הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שהתורה מן השמים במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם בתשובה הודעה עמומה תקף אותו הירש בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כשהרמן כהן הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו, שבעת שיעוריו היה מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרש"ר את ההזדמנות ופרסם איגרת ב"ישורון" בה קבע, כי מעשים אלה הם חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.^[22]

פולמוס הפרדת הקהילות

ערך מורחב – פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט

”	ישנם בינינו כאלה, אשר בראותם את מספר הנאמנים בבריתו של הקב"ה הולך ופוחת, ומספר הבוגדים בו הולך ומתרבה; בראותם כי הלבבות מתמעטים, ואין להם הכוח לעמוד בפני התאוות העזות והנסיונות הקשים - חושבים כי אנו מתדלדלים, כי קרב קצנו, אבדה תקותנו. על האנשים האלה להבין כי דוקא אלה שנתנסו בנסיונות קשים ונמצאו שלמים; שעברו עליהם סערות נוראות ונתקיימו; שלא הלכו בעצת רשעים, ולא נתעו אחרי תעתועי המתעים, - הם הם שיביאו לידי תחיה רוחנית, דוגמת התחיה הראשונה בצאת ישראל ממצרים	“

– רש"ר הירש

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. החוק הגרמני התייחס לקהילות היהודיות ברוח העבר, כגופים שכל היהודים היושבים בשטחן משתייכים להן מעצם לידתם, אלא אם כן המירו דת. ב-1876 הצליח הירש, בעזרת חבר הפרלמנט היהודי יצחק אדוארד לסקר, לשכנע את הממשלה להרחיב את תחולת החוקים – שאפשרו לנוצרים לפרוש מכנסייתם גם אם לא עברו לדת אחרת – ולהחילם גם על היהודים.

משקמה האפשרות המעשית, קרא לכל האורתודוקסים לפרוש מקהילת פרנקפורט על המיין, שנשלטה על ידי הרפורמים, ולהצטרף לקהילה האורתודוקסית החדשה. רוב חברי קהילתו, ובראשם הלמדן הקשיש ר' משה מיינץ, סירבו להתפלג מהקהילה הישנה. מתנגדי הפרישה גייסו לעזרתם את הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר מווירצבורג. במברגר הכריע כדעת סיעת מיינץ. בין הירש לבמברגר פרץ פולמוס הלכתי ואישי שהיה מלווה השמצות קשות: במברגר, שהיה שמרן בשאלת הפתיחות לתרבות הגרמנית, סירב לראות ביריבו (המודרני מדי לטעמו) סמכות הלכתית, והתקשה להבין מדוע אין הוא נכנע בפני מיינץ. ואילו הירש ראה בבמברגר נציג של הקהילה הישנה, של החינוך הישיבתי ושל המעמד הרבני האליטיסטי, ובקיצור נציג של קהילה שאבד עליה כלח ושאותה יש להחליף במודל דמוקרטי ושוויוני יותר.^[23] לבסוף, רוב חברי "עדת ישורון", מצוידים גם בלגיטימציה ההלכתית מצד הרב מווירצבורג, סירבו לפרוש. רק כ-80 משפחות (מתוך 300 עד 350) הלכו בעקבות הירש. קריאתו להתפלג לא זכתה להיענות בגרמניה, וברחבי המדינה הוקמו רק קהילות נפרדות ספורות. עד מלחמת העולם השנייה התנהל בציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין מיעוט קטן שבחר בדרכו של הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לבין הרוב שנותר בקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").

שנותיו האחרונות

בשנת 1881 התעמת הרש"ר עם הרב הילה וכסלר, בעקבות ספרו של וכסלר "דבר אזהרה לישראל". הילה וכסלר, שהיה מקובל פרנקוני, חלם חלומות אותם פירש כנבואה על אודות חורבן גמור הצפוי ליהודי אירופה, וקרא להם לעלות לארץ ישראל. הירש התנגד לכך בחריפות; התנגדותו נבעה מיחסו השלילי לדברי אגדה ומיסטיקה. הוא קבע כי מי שטוען לחלומות נבואיים בימים אלו חייב להיות רמאי או מטורף.

בעקבות הפרעות והגזרות ברוסיה פנה הרב יצחק אלחנן ספקטור אל הרש"ר הירש ואישים נוספים בבקשה שיסייעו ליהדות רוסיה, על ידי הפעלת לחץ בדעת הקהל העולמית, וכן על ידי שימוש בקשרים דיפלומטיים. הרש"ר נענה למשימה ופנה לגורמים שונים, בהם קיסר גרמניה וילהלם הראשון, שהיה דודו של הצאר אלכסנדר השלישי. כמו כן פרסם מאמרים בעיתונות הגרמנית על המתרחש ברוסיה. המאמרים תורגמו והועתקו לעיתונים נוספים. הוא אף גייס כספים לסיוע לפליטים היהודים שברחו מרוסיה, וכן פנה לרבני הקהילות בגרמניה וביקש מהם לקבוע ימי צום ותפילה בקהילותיהם.^[24]

הרב הירש נפטר בשנת 1888, בגיל שמונים, והותיר אחריו עשרה ילדים.^[25] בנו בכורו, הרב מנדל הירש, ניהל את מוסדות החינוך של קהל עדת ישורון. אחת מבנותיו, ציפורה סופי, התחתנה עם הרב שלמה זלמן ברויאר, שמילא את מקומו של הרב הירש ברבנות פרנקפורט. בת אחרת היא הסופרת שרה גוגנהיימר.

Remove ads

הגותו

סכם

פרספקטיבה

טעמי המצוות במשנתו

רש"ר הירש חילק את המצוות לשישה חלקים, שיפורטו להלן, ולשלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה.

תורות – עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
עדות – מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
משפטים – מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
חוקים – מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים ואדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
מצוות – מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים; צדק כלפי הבורא.
עבודה – טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

חלוקה זו הוצגה לראשונה בספרו איגרות צפון, והרעיון הורחב בספרו חורב המסודר לפי שישה חלקים אלו.

רבים רואים את עיקר חידושו בפרשנות הסמלית למצוות, אך נראה שזאת אמת חלקית. בחלקי ה"עדות" וה"עבודה" המעשים והדיבורים סמליים לגמרי, וה"משפטים", ה"חוקים" וה"מצוות" הם מעשיים על פי רוב, אם כי לפעמים משולב בהם אלמנט סמלי^[^{דרוש מקור]}. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם, שעליה לא היסס רש"ר הירש למתוח ביקורת.^[26]

יחסו לתרבות הכללית

שנות ה־40 של המאה ה־19 עמדו בסימן בירור והצטללות העמדות ביהדות גרמניה, לאחר שנים של מודרניזציה מואצת. בניגוד למורי ההלכה הקשישים, שראו בהיכחדות החברה הישנה אסון וחורבן, הירש (שמעולם לא היה רב מסורתי) ראה בכך התפתחות חיובית והזדמנות להשיב את היהדות לתפארתה מקדם ולתקן עיוותים שדבקו בה. בתחום החינוך היהודי, שאף הירש להנחיל עקרונות הומניסטיים ורציונליים ברוח הנאורות. ואולם עלייתם של כוחות רדיקליים משמאל, בעיקר של התנועה הרפורמית, מיקמה אותו בקוטב השמרני־הריאקציונרי.^[27] הירש תמך ברעיונות ההשכלה המתונה.^[28] הוא אימץ שינויים חיצוניים רבים בסדרי בית הכנסת, כמו מקהלה וכובד ראש בתפילות. עם זה היה קיצוני לגבי כל סטייה מעיקרי הדת, ועל בסיס זה תקף את הרפורמים והקונסרבטיבים. הוא פסל כל עיסוק במדעי היהדות, שפגעו לדעתו במעמד הבלתי מעורער של כתבי הקודש והמסורת.^[29]

יחסו ללאומיות הגרמנית

הירש הטיף להזדהותם של יהודי גרמניה עם הלאומיות והתרבות הגרמנית, ולהשתלבות גמורה בחיים המודרניים כל עוד אין הם סותרים את חוקי הדת היהודית. מאחר שראה את הקולקטיב היהודי כמבוסס על הדת בלבד, הרגיש חופשי להטיף להתערות בהוויה הגרמנית בכל שדה אחר, ואת הנבואות על אודות שיבה לציון דחק לשעת גאולה רחוקה ועמומה.^[30] הוא הדגים זאת באופן מעשי בדרכים רבות וכדוגמה, משום שהעריץ את פרידריך שילר, נשא דרשה חגיגית לילדי בית הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר (ב-1859). הוא הטיף לקוֹנְפֶסְיוֹנַלִיזַצִיה (הגדרה כזרם דתי) של היהדות, ובכך היה קיצוני רק מעט פחות ממתנגדיו הרפורמים.^[31] היהדות שיצר הירש הותאמה, כזו של הרפורמים, למעמד הבורגני שהיה להוט להשתתף בתרבות הגרמנית.^[32]

הוא סבר כי היהודים זכאים, כמו הקתולים והפרוטסטנטים, לאגודות דתיות משלהם. הוא טען: "אנו האורתודוקסים גרמנים בני דת משה, והם הרפורמים גרמנים בני דת אחרת."^[33]

יחסו לפרשנות אגדות חז"ל

הירש סבר שאגדות חז"ל מבטאות את רוח היהדות ברמז בלבד, כי העיקר הוא התורה שבעל פה והכתובים הם רק אזכור של העיקר.^[34]

ביחס לסמכות דברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, נקט הרש"ר הירש גישה מבדלת בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא

— איגרת^[35]

יחסו לארץ ישראל ולגלות ולשיבה לארץ ישראל

הרש"ר ראה בארץ ישראל את "ארץ התורה", המקום הייעודי – גם מבחינה גשמית גרידא – לקיום התורה.^[36] ה' רוצה שהיא תתקיים דווקא שם,^[37] והיא איננה ברת תחליף בארץ אחרת.^[38] הירש מכנה את הארץ "גן עדן לעם התורה האלוהית",^[39] מפני שהיא אחד משלושת העדים הנצחיים על גילוי כבוד ה' בעולם.^[40] היא מגיבה בשפת שכר ועונש בהתאם לקיום או אי קיום התורה,^[41] דבר שלא קיים בשום ארץ אחרת. ולכן הצעד הראשון בגאולת ישראל – וגאולת העולם בכלל – הוא כניסה לארץ ישראל.^[42] דווקא משם יהיו אור לגוים.^[43]

מצד שני אין ארץ ישראל סיבת התאחדות שבטי ישראל, ולא מתוך הארץ נולדה האומה הישראלית, אלא דווקא במדבר. דווקא שם, הרחק מגבול הארץ, נהיו ישראל לעם וקיבלו את החוקה, את התורה.^[44] ניתן לקיים את התורה – אמנם באופן מוגבל – בכל תפוצות תבל.^[45] רק אחרי שקיבלו את החובה המוטלת עליהם – עלו לארץ התורה ששם יקימו את מצוותיה.^[46] בקיומה של התורה תלוי השגשוג של עם ישראל בארצו.^[47]

בתשובתו לאיגרת מאת הרב צבי הירש קלישר מראשוני חובבי ציון,^[48] מבטא הירש את התנגדותו לרעיון לאומי מצד עצמו, ואת חששו מפני הפיכת הרעיון הלאומי למטרה בפני עצמה שתאפיל על העיקר – קיום התורה.^[49] לעם ישראל יש תפקיד וייעוד בגלות: גילוי מלכות ה' בעולם. ייעוד זה יגיע לפסגתו כאשר ישוב ה' ויקבץ את עם ישראל בארץ ישראל ותוקם "מדינת התורה".^[50] עם ישראל אינו יכול לקיים את תפקידו בשלמות כשהוא בין אומות העולם. הדבר יתקיים דווקא בארץ ישראל, כשבני ישראל "בטח בדד עין יעקב"^[51] פרודים מן האומות.^[52]

מדברי הרש"ר בחורב^[53] וממכתבו לרב קלישר משתמעת סיבה נוספת להתנגדות לפעולה אקטיבית לקידום הגאולה, וזהו איסור שלושת השבועות שבחז"ל.^[54] אך הוא לא שלל התיישבות של יחידים בארץ ישראל, היה שותף בפעילות הפקוא"מ שסייע ליישוב הישן בארץ, ואף פרסם קריאה לסיוע למושבה פתח תקווה.^[55]

Remove ads

ספריו

סכם

פרספקטיבה

"איגרות צפון"

ערך מורחב – איגרות צפון

בשנת ה'תקצ"ו 1836 פרסם רש"ר הירש (תחת שם העט "בן עוזיאל") את ספרו הראשון איגרות צפון. הספר נכתב בגרמנית, כחליפת מכתבים בין בנימין, צעיר יהודי מתלבט, לבין חברו נפתלי, רב צעיר השומר אמונים למסורת. בנימין שוטח את טענותיו ותלונותיו על היהדות, ונפתלי אומר לו שהיכרותו עם היהדות היא חלקית, חיצונית ושטחית, והוא לא בחן מעולם את השקפותיה של היהדות ביחס לשאלות היסוד, לתכלית האדם, ולתפקידו של עם ישראל. נפתלי סוקר את משמעותה של היהדות ואת תפקידן של המצוות, ומשיב לתלונותיו של בנימין. הוא מסביר שבמהלך הדורות נשמר הקיום המעשי של המצוות, אך הרוח שעומדת בבסיסן נשכחה, ובשל כך בני הדור פוגשים יהדות בלתי מובנת ורבים מהם עוזבים אותה. הוא מציב כמשימה לדור את שאיבת רוח היהדות מתוך היהדות עצמה – התנ"ך ודברי חז"ל, ומציג את תוכניתו לכתיבת ספר שיבאר את המצוות וטעמיהן. ואכן, "איגרות צפון" שימש כהקדמה לספרו של הירש חורב.

"איגרות צפון" תורגם לעברית מספר פעמים, על ידי מתרגמים שונים. בהוצאה החרדית נצח הודפס החיבור עם צנזורה ועריכה של חלק מן האיגרות, כך שיסתירו את ביקורתו של הירש על החרדיות המזרח אירופית, את ריחוקו מעולמה הרעיוני והספרותי של הקבלה, את ביקורתו על הרמב"ם, ואת ביקורתו על נטיית הישיבות להתעלם מלימוד התנ"ך במקורו. ההוצאה האחרונה (ללא כל צנזורה) היא של מוסד הרב קוק משנת תשע"ז בתרגום ד"ר אברהם פורת.

"חורב"

ערך מורחב – חורב (ספר)

בעקבות הצלחתו של "איגרות צפון" הודפס בשנת התקצ"ז הספר חורב. הספר – המחולק למאמרים בנושאי המצוות ו"המידה המוטלת עלינו לקיימן" – כתוב בסגנון דיבור רטורי, כנאום אל הקורא דרך דפי הספר. "חורב" זכה לתפוצה רחבה ולביקוש רב בגרמניה ומחוצה לה. תפוצתו הביאה למינויו של הרב הירש לתפקיד רב הקהילה החדשה האותודוקסית בפרנקפורט.

ספרי הרב הירש נחלו הצלחה כבירה. צבי גרץ (לימים היסטוריון נודע) שהיה אז בחור צעיר, התרשם מהם כל כך עד שהגיע לביתו של הירש כדי ללמוד ממנו ועשה במחיצתו שלוש שנים. בהמשך חייו, וגם לאחר שהיה לאויבו המושבע של הירש, כינה את הרש"ר "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

כתבים נוספים

בנוסף לספריו המפורסמים – "חורב", "איגרות צפון" ופירושו הגדול לתורה (שבמסגרתו תרגם את התורה ואת ההפטרות) – כתב הירש עוד מגוון גדול של ספרים ומאמרים. חלק ממאמריו של הירש התפרסמו תחילה בכתב העת "ישורון", ולימים נאספו ופורסמו באוספים ייעודיים. רק חלק מכתביו הנוספים של הירש תורגמו לעברית ולאנגלית ופורסמו בבמות שונות. כלל כתביו ראו אור במקובץ בשנים 1902–1910 בדפוס קאופמן שבפרנקפורט, בשישה כרכים.^[56] אוסף זה תורגם ברובו לאנגלית על ידי הוצאת פלדהיים בשם Collected Writings of Rabbi Samson Raphael Hirsch. בין כתביו שראו אור:

פירושו לתורה. תורגם על ידי הרב פרופ' מרדכי ברויאר, הוצאת מוסד הרב יצחק ברויאר תשכ"ז–תשמ"ח. תורגם שוב בידי הרב שמואל גלובס ופורסם על ידי הוצאת פלדהיים תשע"ב.
שמש מרפא: שאלות ותשובות, חידושי הש"ס, איגרות ומכתבים (הוצאת ארטסקרול תשנ"ב).
המצוות כסמלים – על תפקידן ומשמעותן של המצוות ועל הרלוונטיות התמידית שלהן, נכתב כחלק מפולמוסו של הירש כנגד הרפורמה. פורסם על ידי מוסד הרב קוק.
פירוש על תהילים. פורסם על ידי מוסד הרב קוק בשנת תשי"ט, ועל ידי הוצאת פלדהיים בתרגום חדש בשנת תשפ"א.
סידור תפילות ישראל – פירושו של הירש על הסידור. תורגם על ידי מוסד הרב קוק תשנ"ב.
נפתולי נפתלי – ספר הביקורת של הירש על הרפורמה של אברהם גייגר. בהמשך פרסם הירש חיבור דומה גם על גישתו של שמואל הולדהיים. שני החיבורים פורסמו בכרך 9 של לקט כתביו באנגלית, ובכרך ה' בעברית על ידי הוצאת פלדהיים.
חכמת משלי – ביאורים על ספר משלי, תורגם על ידי הרב משה צוריאל, יצא בהוצאת פלדהיים.
פירושו למסכת אבות – יצא לאור על ידי הרב מיכאל שרביט בהוצאת מוסד הרב קוק.
מחקרים על ספר ישעיה. תורגם בכרך ז' בעברית על ידי הוצאת פלדהיים.
עטרת צבי – פירוש על פרקי אבות. נמצא בפירוש של הרש"ר הירש על הסידור כנ"ל, וגם תורגם בנפרד על ידי הוצאת נצח.
יסודות החינוך – לקט של 2 כרכים המרכזים את מאמריו על חינוך, תורגם על ידי הוצאת נצח.
במעגלי השנה – לקט של 4 כרכים המרכזים את כתביו של הירש על המועדים, תורגם על ידי הוצאת נצח.
מתנה טובה, הגיונות לשבת – לקט מאמריו של הירש על השבת, תורגם על ידי הוצאת נצח.
ביקורת מפורטת על ספרו של היינריך גרץ: דברי ימי ישראל ועל ספרו של זכריה פרנקל: דרכי המשנה. תורגם לעברית על ידי הוצאת פלדהיים, אוסף כתבי הרש"ר הירש, כרך ג.

הירש כתב מאמרים נוספים בסוגיות כגון מעמד האישה ביהדות (פורסם בלקט כתביו באנגלית ובגרמנית וכן בעברית בלקט "ישורון", הוצאת "תפוצה", 1983), ערכיו המוסריים-חברתיים של התלמוד, מעמדה של האגדה, מאמרים הקשורים לפולמוס הפרדת הקהילות, מאמרים העוסקים בתפיסתו על תורה ודרך ארץ ובנושאים אחרים כגון מאכלות אסורות.

קטעים נוספים מכתבי הירש פורסמו באנתולוגיה "באר השר" שראתה אור על ידי מוסד הרב קוק, ובתרגומו להגדה של פסח "נחלת השר", אליה הוספו קטעים ודרשות מכתביו על ידי נכדו שמשון ברויאר.

Remove ads

מורשתו

סכם

פרספקטיבה

בערוב ימיו פעל הרש"ר הירש למען איחוד עולמי בין החרדים – איחוד שהיווה בסיס לאגודת ישראל. רבים ממנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כמו הרב ד"ר יצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, היו תלמידיו של הירש ותלמידי שיטתו. הירש התנגד לשלילת הגלות שאפיינה את הציונות, ותפיסתו זו עמדה בבסיס ההתנגדות של החרדים לציונות.

בראשית המאה ה־20 החלו צעירים, דור שלישי לאנשי "תורה עם דרך ארץ", להתרחק מרעיונותיו של הירש בהשפעת מה שכונה "כת האוסטיודן". נכדו יצחק ברויאר ואחרים העריצו את יהודי מזרח אירופה, שנראו להם אותנטיים ושורשיים, בניגוד למה שתפסו כקיום מנוון ומלא סתירות של הוריהם שהיו שקועים בתרבות הגרמנית. רגשות אלה באו לידי ביטוי בין היתר בהקמת 'אגודת ישראל' ב־1912, ובעיקר בפנייה של רבים בגרמניה לקבל חינוך בישיבות בליטא ובפולין.^[57] הבוגרים שיצאו משם, כמו הרב יחיאל מיכל שלזינגר, תוארו על ידי מרדכי ברויאר כנציגי מגמת "הלאה מהירש!".^[58] התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון ב־1933 החריפו את המבוכה ואת המצוקה, ועדיין רבים הגנו על הסינתזה של הרש"ר וסירבו להסכין עם קביעת הנאצים שהיהודים זרים לתרבות אירופה; לעומתם אימצו אחרים את האתוס הלמדני המסתגר של המזרח. בספרו "שיבה ליהדות" (Heimkehr ins Judentum) תיאר שמעון שוואב (בשנת 1934) את "תורה עם דרך ארץ" כצורך השעה שנכפה על הרש"ר בתוקף הנסיבות.

בהוויה החרדית (שיוצאי מזרח אירופה נעשו דומיננטיים בה) נדחקה דרכו של הירש הצידה והתחזקה ההתנגדות לתרבות האירופאית. עם הזמן נמוגה כמעט כליל השפעת הנאו־אורתודוקסיה.^[59] בעולם החרדי מתורצת כיום "תורה עם דרך ארץ" כאמצעי חירום שהיה נכון לשעתו בלבד כדי למנוע נטישה המונית של הדת. עם זאת, בשל מעמדו המכריע של הרש"ר כמייסד ארגונים ושיטות שהיה להם חלק מרכזי בהקמת אגודת ישראל, הרש"ר מקובל עד היום בציבור החרדי והגותו נלמדת (אף שלעיתים תוך הסתייגות או התעלמות מקטעים שונים במשנתו). בחוגים אחדים, בעיקר בקרב יוצאי גרמניה בארצות הברית, נשתמר העיון והעיסוק במורשת 'תורה עם דרך ארץ' כערך מרכזי. נכדו של הירש, הרב יוסף ברויאר טען כי "תורה עם דרך ארץ" היא שיטה התקפה בכל מפגש חרדי עם המודרנה, ואיננה רק הוראת שעה.

Remove ads

לקריאה נוספת

אודותיו

Roland Tasch. Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext. ולטר דה גרויטר, 2011.
Eliyahu Meir Klugman .Rabbi Samson Raphael Hirsch: Architect of Judaism for the Modern World. Brooklyn, NY: Artscroll Mesorah, 1996. ISBN 0-89906-632-1.

יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, 1995, עמ' 265–285.
יעקב כ"ץ, רבי שמשון רפאל הירש, המימין ומשמאיל. בתוך: מרדכי ברויאר (עורך): תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה רעיונותיה. אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ז, 1987, עמ' 13–31.
מרדכי ברויאר, פרקים מתוך ביוגרפיה. בתוך: יונה עמנואל (עורך): הרב שמשון רפאל הירש – משנתו ושיטתו. עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 11–44.
מרדכי ברויאר, שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש. המעין, כתב עת מוצא לאור על ידי מוסד יצחק ברייער של פועלי אגודת ישראל. חלק ראשון – כרך ט', גיליון א', תשרי תשכ"ט, עמ' 1–16; חלק שני – כרך ט', גיליון ב', טבת תשכ"ט, עמ' 10–29.
אדלשטיין איתמר, "עומד בשער – חייו משנתו וחידתו של הרש"ר הירש". הוצאה פרטית בסיוע מכון "מעליות" של ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, 2014.^[^{דרוש מקור]}
חוה קרוסקל, מי לה' אלי!: סיפור חייו של רבי שמשון רפאל הירש, הוצאת פלדהיים, ירושלים תשע"א.


אודות כתביו

מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. באתר דעת.
הרב יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185–199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "שרידי אש", חלק ד', וכן בספרו "לפרקים". כן הובא גם בסידור תפילות ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק.
שלמה שרתוק, קנקן ישן מלא חדש, שמרנות וחידוש בפרשנות הרש"ר הירש על התורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.

אודות שיטת תורה עם דרך ארץ

אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שני: חכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות. הוצאת עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, תל אביב תשס"ב – 2002, עמ' 108–119.
הרב שלמה וולבה, בעניין תורה עם דרך ארץ, המעין, תשרי תשנ"ב. באתר דעת.
פרופ' מיכאל רוזנק, להיות "תמים עם ה'" - חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו. ניב המדרשיה, ט"ז–י"ז (תשמ"ג–תשמ"ד) עמ' 226–245. באתר דעת.
אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת – ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 68–81, 157–177, 182–208, 269–303, 375–408, 449–465, 508–532.
אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, פרקים בתולדות האידיאל החינוכי של תורה עם דרך ארץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשמ"ז. פרקים א–ב.
עופר חן, "מ'קהילה פורשת' לאוונגרד ציוני חלוצי: יסודות הרעיון הממלכתי בפילוסופיית ההלכה הנאו-אורתודוקסית", דעת, 67 (תשע"ט), עמ' 589–609.
אליעזר היון, הרש"ר הירש – מיתוס חריג בחברת הלומדים החרדית, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, יולי 2017
Matthias Morgenstern, ‏Rabbi S.R. Hirsch and his Perception of Germany and German Jewry‏, בתוך: The German-Jewish Experience Revisited. ולטר דה גרויטר, 2015. עמ' 207–229.

Remove ads

קישורים חיצוניים

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: רש"ר הירש
טקסט בוויקיטקסט: מחבר:רש"ר הירש
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רש"ר הירש