עינת וילף

עינת וילף
לידה	11 בדצמבר 1970 (בת 54); י"ג בכסלו ה'תשל"א; ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	דוקטור למדע המדינה: אוניברסיטת קיימברידג', INSEAD, אוניברסיטת הרווארד
עיסוק	פוליטיקאית, סופרת
מפלגה	מפלגת העבודה הישראלית, מפלגת העצמאות
בן או בת זוג	ריכרד גוטיאר (2007–?)
	www.wilf.org
	10 בינואר 2010 – 5 בפברואר 2013; (3 שנים)
כנסות	18
	יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט;
	יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט;

עינת וִילְף (‏נולדה ב־11 בדצמבר 1970, י"ג בכסלו ה'תשל"א) היא דוקטור למדע המדינה שכיהנה כחברת הכנסת ה-18, מטעם סיעות "העבודה" ו"העצמאות", וכיושבת ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. וילף מגדירה את עצמה מבחינה פוליטית כשמאל מרכז ניצי דמוי מפא"י.^[1]

עובדות מהירות לידה, מדינה ...

סגירה

וילף היא בוגרת התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ושירתה בצה"ל כקצינה ביחידה 8200. בעלת תואר ראשון במדע המדינה ותולדות האמנות מאוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, תואר שני במנהל עסקים מ-INSEAD שבצרפת, ותואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. בשנים 2006-2002 שימשה כיועצת מדינית למשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. הייתה יועצת אסטרטגית בנושא קרנות השקעות בתאגיד הייעוץ הבין-לאומי מקינזי, ולאחר מכן שותפה מנהלת בקרן ההון סיכון של "כור תעשיות". עד חברותה בכנסת הייתה עמיתת מחקר במכון לתכנון מדיניות העם היהודי.

קריירה פוליטית

וילף היא כותבת קבועה של מאמרי דעה בעברית ובאנגלית בעיתונים בישראל ובעולם ומרצה בישראל ובעולם בנושאי חברה ופוליטיקה בישראל. בענייני החברה הישראלית כתבה שני ספרים: בשנת 2003 יצא לאור ספרה הראשון "מקימים, לוחמים ואנחנו - הדור הצעיר והמאבק הבא על דמותה של מדינת ישראל", בליווי הקדמה של שמעון פרס. בשנת 2008 יצא לאור ספרה השני "בחזרה לאלף-בית - הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב)", אותו כתבה יחד עם אמה, מירי וילף, מורה ומחנכת ותיקה. הספר עוסק במשבר הפוקד את מערכת החינוך בישראל ובפתרונות כוללים למשבר זה.

בשנת 2002 התמודדה על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת ברשימה הארצית^[2]. ודורגה במקום ה-39 ברשימת העבודה-מימד בבחירות לכנסת השש עשרה^[3] לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה דורגה במקום ה-35 ברשימת "העבודה" לכנסת^[4]. ובבחירות לכנסת ה-18 מוקמה במקום ה-14 ברשימת המפלגה, אשר קיבלה 13 מושבים^[5].

ב-11 בינואר 2010, לאחר התפטרותו של חבר הכנסת אופיר פינס מכהונתו, החלה וילף לכהן כחברת כנסת. ב-17 בינואר 2011 פרשה ממפלגת העבודה יחד עם ארבעה חברי כנסת נוספים בראשותו של שר הביטחון אהוד ברק, והקימה עמם את מפלגת העצמאות^[6].

בדצמבר 2011 מונתה ליושבת-ראש ועדת המשנה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות לענייני קשרי ישראל והעם היהודי^[7]. וילף שימשה כיו"ר סיעת העצמאות עד יוני 2012, עת מונתה ליושבת-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט.

במהלך כהונתה בכנסת יזמה וילף, יחד עם זהבה גלאון, ציפי חוטובלי ודב חנין, תיקון לחוק הבטחת הכנסה המקנה לנשים השוהות במעון לנשים מוכות תקופה העולה על 30 ימים זכות לקבלת קצבת הכנסה.

בדצמבר 2012, עת הגיע המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים של המפלגות השונות לקראת הבחירות לכנסת ה-19, הודיעו חברי "העצמאות" וביניהם עינת וילף, שלא יתמודדו על מקום בכנסת הבאה^[8].

באוגוסט 2013 וילף הצטרפה לוועד המייעץ של ארגון NGO Monitor‏^[9].

וילף נשואה מאז 2007 לעיתונאי הגרמני ריכרד גוטיאר (Gutjahr) (גר')^[10], המתגורר בגרמניה^[11], ולהם שלושה ילדים. וילף מתגוררת בתל אביב-יפו^[12]^[13].

בשנת 2019, עינת וילף הצטרפה לבנה לטיול שנתי של כיתה א'. הורים של ילד אחר התלוננו על וילף במשטרה בטענה שהיא הכתה את ילדם^[14]^[15]^[16]^[17]. וילף זומנה לחקירה^[18]. היא טענה כי הותקפה על ידי הילד ואף נסחטה על ידי הוריו^[19].

ב-28 באוקטובר 2008 השיקה וילף קמפיין ציבורי בשם "תנו למורים ללמד", הקורא לרפורמה חינוכית ללא עלות תקציבית שבמרכזה מתן סמכות רחבה יותר למורים ולמנהלים בנושאים הבאים: הרחקת תלמידים מפריעים מהשיעור, הורדת ציון בגלל התנהגות מפריעה או אלימה בכיתה, הגבלת יכולתם של הורים להיות במגע ישיר ויומיומי עם המורים והענקת גיבוי למורים על ידי מנהלים וארגון המורים. במאי 2010 הגישה וילף הצעה לבטל את חוק זכויות התלמיד וטענה כי "חוק זכויות התלמיד, למרות הכוונות הטובות הגלומות בשמו, גרם נזק במבחן המציאות". ההצעה עוררה התנגדות חריפה ביותר מצד חברי מועצת התלמידים והנוער הארצית, שטענו שווילף פתחה "במלחמה נגד הנוער", ואף התבטאו בחריפות נגד מינויה ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת, על ידי שליחת מכתב לראש הממשלה, המוחה על המינוי^[20].

וילף תומכת בלגליזציה של סמים קלים בנימוק שהמצב הנוכחי גורם לפשיעה גבוהה^[21].

ביולי 2010 החלה לקדם הצעת חוק לפיה יוטל שיעור מס זהה על חלוקת דיבידנדים לבעלי שליטה ולבעלי המניות מהציבור^[22]. זאת כחלק מהמאבק נגד הריכוזיות במשק הישראלי^[23].

על פי וילף, לב הסכסוך בין ישראל לפלסטינים אינו הסכסוך הטריטוריאלי אלא סוגיית הפליטים, ועד שלא יימצא פתרון לעניין זה הסכסוך לא ייפתר^[24]. לדבריה השיבה הוא לא רעיון תמים של געגוע לבית של הסבתא רבתא והמפתח שעובר במשפחה מדור לדור. אלא רעיון פוליטי שיש בו מרכיב של ניצחון אלים על המדינה היהודית ולא ערגה תמימה לאדמה. וכן טוענת שחמאס מייצג את הפלסטינים^[25].

וילף התבטאה פעמים רבות בנושא הצורך לפעול באו"ם לביטול אונר"א, על מנת לסיים את הנצחת הפליטות הפלסטינית^[26]^[27]. בתקופת מבצע צוק איתן הופיעה וילף בתקשורת פעמים רבות וכתבה מספר מאמרים על הסכנה שבארגון אונר"א ועל כך שלא מדובר בארגון הומניטרי אלא "ארגון פלסטיני עוין הפועל להנצחת חלום השיבה"^[28].

ב-2011 פרסמה מאמר התומך בהצעת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי ונימקה את יתרונותיה^[29].

ב-2018 יצא לאור הספר "מלחמת זכות השיבה", שנכתב על ידי עינת וילף יחד עם עדי שוורץ, חוקר, מרצה ועיתונאי^[30]. בראיון למעריב ב-24.2.2024 אמרה וילף^[31] כי "אין ספק שהברוטליות והברבריות המפלצתית שהחזירו אותנו לפוגרומים של העיירות היהודיות בגולה הם מסוג הדברים שמוטטו את כל האמונות התמימות. גם החדווה שבה ביצעו את הטבח, ותגובות השמחה בעזה ובגדה גרמו לכל ההסברים של מי שעוד נותר במחנה השלום לקרוס". מאז ה-7 באוקטובר וילף פעילה בהסברה הישראלית בחו"ל.

לדבריה, ההתנגדות לרפורמה המשפטית נובעת מהתפישה לפיה לימין בישראל אין לגיטימיות למשול, גם כאשר מבחינה פורמלית יש לו את הרוב הדמוקרטי הנדרש^[32].

בראיון אינטרנטי משנת 2024, וילף סיפרה שלאחר שיחות קמפ דייוויד והצעת אהוד ברק לפתרון הסכסוך באמצעות פירוק ההתנחלויות, סיום הכיבוש, חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלסטינית, היא החלה להרהר מדוע הפלסטינים דחו את ההצעה. לאחר חקירה בנושא מסקנותיה היו שהזהות הפלסטינית לא התפתחה על בסיס הרצון להקמת מדינה פלסטינית אלא על שלילת הריבונות היהודית ובעקבות כך החלה לגבש דעות ניציות. לטענתה ישראל מעולם לא היוותה מכשול לשלום מכיוון שהיהודים הם מיעוט בתוך מרחב ערבי ולכן כאשר המרחב הערבי ירצה שלום המיעוט הישראלי יהיה חייב לקבל זאת. וילף מציינת את המונח "צדק היסטורי" בו הפלסטינים משתמשים כדי לתאר חזרה של כל פליטי 48 לתחומי ישראל מהים ועד הירדן כהוכחה שאין לערבים רצון להכיר בקיום ריבונות ישראלית. היעדר שיח ערבי בו דנים בצדקת הישראלים לריבונות, נותן לדבריה את ההצדקה לקבוע כהכללה, שעד שהמרחב הערבי לא יכיר בזכותו השווה של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, לא ייתכן שלום, מכיוון שאי אפשר להגיע לפשרה טריטוריאלית מול טיעון של שלילת זכות זו.^[1]

לדברי וילף ישראל חייבת להתנהל במצוינות תמידית מכיוון שהיא מתקיימת במרחב עוין, אשר ברגע של החלשות תושמד על ידי הסובבים אותה. לכן המדינה חייבת להתקיים כמדינה מגויסת הזקוקה להגנה תמידית ומסיבה זו היא בעד ביטול זכות הבחירה למי שלא מוכן להשתתף בהגנה על המדינה.^[1]

השפעת מלחמת חרבות ברזל

בעקבות מתקפת הפתע על ישראל, וילף, שהתבססה בעבר על ראייה אופטימית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מצאה את עצמה מתמודדת עם התגלית שהאמונה באפשרות של שלום מבוסס על ויתורים טריטוריאליים אינה מספיקה. במאמר שפרסמה במעריב קראה וילף לשינוי דרמטי בתפיסה כלפי הסכסוך, דרישה עמידה בתנאים ברורים מצד הפלסטינים לפני התקדמות כלשהי, והדגישה את הצורך בהגנה עקבית וחזקה על ישראל, תוך קריאה לאומה להתאחד בפני האתגרים הניצבים בפניה^[31].

לדבריה עד ל-7 באוקטובר נהגה להימנע מביקורת כנגד בנימין נתניהו מכיוון שתמכה בעמדותיו וכיבדה את רצון הציבור הגדול שבחר בו, אך מאז הבינה שלמרות שאמר את הדברים הנכונים הוא פעל לפרק את כל מרכיבי העוצמה הישראלים.^[1]