לפי המסורת שתחילתה בתקופה הביזנטית, לאחר הסעודה האחרונה ירדו ישו ואחד-עשר השליחים מהר ציון לגת שמנים, וישו פרש אל גן עצי הזית בחברת פטרוס הקדוש, יוחנן בן זבדי ויעקב בן זבדי. ישו התפלל בגפו על "סלע יגון" שמעליו הוקמה בראשית המאה ה-20כנסיית כל העמים הסמוכה, ואילו יתר שמונת השליחים המתינו במערת הבגידה. כאשר סיים ישו להתפלל, הגיע עם שלושת השליחים אל המערה, ובאותה עת בא לקראתו יהודה איש קריות, כשהוא מלווה בשליחי הסנהדרין והסגירו לידיהם אגב סימונו בנשיקה על לחיו. בתגובה קיצץ פטרוס את אוזנו של מלכוס, משרתו של הכהן הגדול קיפא, וישו ביצע במקום את הנס האחרון לפני מותו על הצלב, וריפא את הפצוע. מסורת זו הייתה מקובלת על הכל עד המאה ה-14, עת החלה מתפתחת מסורת חדשה רק בקרב עולי רגל מהמערב, ולפיה המערה היא המקום בו עבר ישו את ליל היגון. במקביל הפך סלע היגון בגן עצי הזית, מקום בו נצבת כיום כנסיית כל העמים, לאתר בו הסגיר יהודה איש קריות את ישוע לידי הכהן הגדול. בשל כך, יש המכנים עדיין את המערה בשם "מערת היגון". עולי דרך מהמזרח דבקו כל העת במסורת הביזנטית המקובלת כיום על הכל.
המערה הייתה לקפלה כבר במאה ה-4, ובה צוין מעמד נשיקת הבגידה והסגרתו של ישו. גג המערה נתמך בארבעה עמודים והיא הוארה על ידי אור שחדר מבעד לפתח בתקרתה. מתחת לפתח נחפר בור לאגירת מי הגשמים. בתחילה הייתה הכניסה אל המערה בצידה הצפוני, אך בהמשך, ככל הנראה כאשר הוקמה הכנסייה הביזנטית מעל קבר מרים השוכנת מצפון למערה, נפתח פתח בצידה הצפון-מערבי. רצפת המערה כוסתה בפסיפס לבן שנהרס עם השנים בשל חפירת 42 קברים, בעיקר בין המאה ה-5 למאה ה-8, אך גם בתקופה הצלבנית. בתקופה הצלבנית רוצפה רצפת המערה בלבנים ובפיסות שיש, ותקרתה עוטרה בפרסקו הנראה בחלקו גם כיום והמתאר כוכבים. על הקירות שרדו שרידי עיטורים נוספים וכיתוב.
הפרנציסקנים רכשו את החזקה במערה ב-1361 או ב-1392, ולאחר תהפוכות רבות היא נותרה ברשותם. בעקבות שיטפונות ב-1655 נפתח פתחה הנוכחי של המערה סמוך לפתח הקודם. לאחר שקבר מרים נמסר לידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית והכנסייה הארמנית בשנת 1757, החלו הקתולים לחגוג במערה גם את עליית מרים.
הכניסה אל מערת הבגידה בגת שמנים היא דרך פרוזדור ארוך מימין לקבר מרים, המגיע אל פינתה הצפון-מערבית. צורתה של המערה היא כשל משושה, אורכה מדרום-מערב לצפון-מזרח 17.60 מטרים ורוחבה מגיע ל-11.40 מטרים. גובהה מגיע עד 3.5 מטרים. בצדה הצפון-מזרחי, על מדרגה מוגבהת, ניצב מזבח ומאחוריו סינתרונון ותמונה שבה מתואר ישו מוקף בשליחים כשהם אבלים וחפויי ראש. במערה שרידים חקלאיים בדמות בור מים ששימש במאות ה-5 וה-6 כמקום קבורה לנשים רמות מעלה, ועליו חלק מכתובת ביוונית לאמור "האדון, הענק מנוחה ...", וכן של מתקן ששימש, אולי, כגת.
.jpg)
ישראל
.jpg)
ערך מורחב – מאסרו של ישו
