שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

הנבואה במסורת ישראל

הנבואה על פי מסורת ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

Remove ads

ביהדות, הנבואה היא אחת הדרכים שבהן יוצר האל קשר עם בני האדם. הנבואות הכתובות בתנ"ך הן בין הגורמים המרכזיים שעיצבו את דמותו של עם ישראל.

המקור בתורה

על פי ספר דברים, מוסד הנבואה בישראל הוא המשכו של מעמד הר סיני. בשל העובדה שעם ישראל לא יכלו להמשיך ולשמוע את קול ה' עצמו, ה' בישר להם שיקים עבורם נביאים אשר יביאו אליהם את דבריו:

כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹוהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ

Remove ads

נבואת משה

המקרא מבחין בין דרגת נבואתו של משה לבין הבאים אחריו, בכתבו אחרי מות משה "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"[1]. הבדל זה, לדעת הרמב"ם, הוא כה יסודי, עד שכתב בספרו מורה הנבוכים כי הכינוי 'נבואה' לדברי משה ולדברי שאר הנביאים (בשם ד'), הוא אך ורק שיתוף השם, כלומר מילה זהה לשני דברים שמהותם שונה זה מזה - כמו שכתב כך, לדוגמה, בשמונה פרקים לגבי הכינוי 'נפש' לרוח האדם ורוח הבהמה.

במסורת חז"ל נתנו כמה הסברים להבחנה בין דרגות הנבואה. בין השאר - "כל הנביאים נסתכלו באספקלריה (מראה)[2] שאינה מאירה; משה רבנו נסתכל באספקלריה המאירה"[3]. הרמב"ם מבאר שהכוונה שמשה קיבל נבואות ישירות מאת ה', ושאר הנביאים באמצעות מלאך[4], לעומתו הרמב"ן סובר שגם שאר הנביאים קיבלו נבואה מאת ה' ישירות, אך לא בבהירות כמו משה[5], ויש אומרים שגם הרמב"ם לא התכוון שמלאך מסר לנביאים את תוכן הנבואה, אלא שהנביאים נעזרו בכוח הדמיון כדי לפרש את הנבואות, וכוח זה נחשב למלאך המתווך בין דבר ה' לקבלתו על ידי הנביא בתודעתו, בעוד משה לא נזקק לכך, אלא הבין את הדברים בשכלו ללא צורך בדמיון[6][7].

משום כך מקובל להבחין: התורה היא ברמה של נבואה עליונה של משה רבנו, הנביאים הם ברמה של נבואה רגילה ואילו הכתובים נכתבו תחת השראה של רוח הקודש, שהיא השראה יותר נמוכה.

Remove ads

הכנה לקבלת נבואה

סכם
פרספקטיבה

התיאורים במקרא

על פי המסופר בתנ"ך נראה כי אין מצב קבוע וברור לנבואה. לעיתים היא באה במפתיע על אדם אשר לא עשה הכנה לכך, כפי שאירע למשה מול הסנה הבוער, לשמואל במשכן שילה או לירמיהו. לעומת זאת, בספר שמואל ובספר מלכים מסופר על חבורות של בני נביאים, שהתלמדו כיצד להתנבא ולהגיע למצב של התעלות ונבואה[8]. לעיתים הנביאים הוקדשו מילדותם, כמו שמואל, ולעיתים הם נלקחו במפתיע מעבודתם, כמו עמוס, שאמר על עצמו שהוא בוקר ובולס שקמים ואיננו לא נביא ולא בן נביא[9]. התנ"ך מכיר גם בנביאים בני עמים אחרים, בהם בלעם בן בעור ואיוב.

ספרות חז"ל

לתפיסת חז"ל לא כל אדם יכול להגיע לנבואה ולא כל תקופה מתאימה לנבואה. גם כאשר ישנו אדם שראוי לנבואה, הרי שזו לא תשרה אם הדור אינו ראוי לה. כך הם הסבירו מצב שבו היו אנשים גדולים כהלל הזקן בבית שני, שהיו ראויים לנבואה, אך היא בוששה מלשרות עליהם.

חז"ל אומרים שאין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר ועניו.

במכילתא כתוב שכדי להתנבא צריך הנביא להיות בארץ ישראל[10].

ספרות הראשונים

לשיטת הרמב"ם[11] טהרת המידות היא המפתח לנבואה; את המילה "גיבור" בתיאור של חז"ל הוא מפרש כמתגבר על יצרו, ואת עשיר כמי ששמח בחלקו ומסתפק במועט, לפי המשנה באבות. כדי שהאדם יתנבא עליו להיות חכם בחוכמת המדע והתורה, בעל מידות וכישרון דמיוני מפותח. הרמב"ם מסביר בפרק שביעי משמונה פרקים - הקדמתו לפירושו למסכת אבות, שככלל כל המעלות השכליות (חלקי הנפש הקשורים בשכל, אותם מנה בפרקים הקודמים) נדרשות כדי שאדם יתנבא, אמנם ניתן להסתפק רק בחלק ממעלות המידות, אלא שככל שתיקון המידות מושלם יותר הנביא יגיע לרמת נבואה גבוהה יותר.

על האדם להתכונן לנבואה, לא ייתכן שאדם לא יתכונן ויתנבא, אולם האדם הראוי בכישורים הנדרשים אם יתכונן סביר שיתנבא - אם לא יתנבא זהו נס, כלומר הנבואה היא תופעה טבעית ולא ניסית. דרגות שונות יש בנבואה כשם שיש דרגות בחוכמה. איכות הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא בדרגה גבוהה יותר יבין יותר טוב ונכון יותר את התגלות ה' אליו.

ריה"ל, בספר הכוזרי, הוסיף הגבלה נוספת על הנבואה וקבע ש"כל מי שנתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה". לתפיסתו יש קשר הדוק בין הנבואה למעמד הלאומי של ישראל. את המצב של העדר הנבואה הוא מסביר במצב של גלות ישראל. דבריו מסתמכים על אמרת חז"ל הקובעת, כי מאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מחכמים ונמסרה לשוטים.

במכניקה של הנבואה על פי תפיסות הוגי דעות יהודיים, הנבואות נקלטות בדמיונו של האדם. "ביד הנביאים אדמה". ישנו קשר אמיץ בין חלום לבין נבואה. דמיון עשיר ומפותח, הוא בסיס טוב לנבואה.

ספרות האחרונים

לפי הגותו של הראי"ה קוק, כדי שתתחדש הנבואה יש צורך לפתח את הדמיון, ולכן לתפיסתו במאה ה-20 התפתחה תרבות אנושית שמבוססת הרבה על דמיון האדם, כהכנה לחידוש הנבואה.[דרושה הבהרה] הרב דוד כהן ('הרב הנזיר') פיתח שיטה המהווה הקדמה והכנה לנבואה בספרו קול הנבואה, בו הוא מסביר מהו "ההגיון העברי הַשִּׁמְעִי" - דרך חשיבה עברית התלוי בשמיעה. שיאה של השיטה השמעית קשורה להגעה לנבואה.

Remove ads

אימות נבואה

סכם
פרספקטיבה

בתנ"ך מסופר על נביאים שביצעו מעשי ניסים, לפעמים כדי לבסס את מעמדם כנביא[12], אולם לפי רמב"ם ביצוע ניסים אינו המבחן לנביא אמת, אלא היותו של האדם ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, בכך שאינו מוסיף או גורע ממצוות התורה, ובכך שנבואותיו מתגשמות במלואן עד הפרט האחרון:

"כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות ... כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם. אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם, ויאמנו דבריו ... לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם, ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה, אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואח"כ נאמין בך, אלא אומרים לו: אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות. והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו. ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן."

"ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ"כ מצווה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן."

בעקבות קביעת הגמרא כי "בכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו"[13], כתב רמב"ם שניתן לזהות נביא שקר רק כאשר הוא ניבא על דבר טוב ונבואתו לא התגשמה:

"דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב ... אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו ... שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה ... אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי אינו חוזר."

היהדות מחייבת לקבל את דברי ה' בפי הנביא הן בענייני רשות והן כשהנביא מצווה לבטל איסור בהוראת שעה, כפי שאליהו הורה להקריב קורבן מחוץ לבית המקדש כדי להכחיש את דברי נביאי הבעל[14]. עם זאת, את איסור עבודה זרה לא ייתכן שנביא יתיר אפילו בהוראת שעה[15]. כמו כן, לא ייתכן שנביא יעקור מצווה מהתורה או אפילו ישנה הלכה כלשהי באופן קבוע[16]. נביא שניבא על דבר מאלו, בידוע ששקר דבריו.

Remove ads

הפסקת הנבואה

סכם
פרספקטיבה

לפי המסורת היהודית פסקה נבואה מעם ישראל בראשית ימי בית המקדש השני, עם פטירת אחרוני הנביאים חגי, זכריה ומלאכי[17], ועתידה לחזור בעתיד. במקביל להפסקת הנבואה נחתם התנ"ך והחלה תקופת התורה שבעל פה.

יוסף בן מתתיהו כתב בחיבורו "נגד אפיון" (שלהי המאה ה-1) כי הנבואה בישראל פסקה בימי המלך הפרסי ארתחששתא הראשון (465–424 לפנה"ס): "וממות משה עד ימי ארתחששתּא, מלך פרס, המולך אחרי אחשורוש, כתבו הנביאים הבאים אחרי משה את מעשי זמנם... ומימי ארתחששתא עד זמננו זה, נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים"[18]. הן לפי יוסף בן מתתיהו והן לפי מדרש סדר עולם רבא[19] (שני מקורות שאינם תלויים זה בזה), המודעות להסתלקות רוח הקודש מישראל נחשבה כגורם העיקרי לדחיית קדושתם של הספרים שנתחברו לאחר התקופה הפרסית[20].

התאריך המדויק להפסקת הנבואה אינו מפורש בחז"ל. ריה"ל בספר הכוזרי כתב שהנבואה פסקה ב-40 שנה לבית המקדש השני, אך לא ברור מדבריו האם הוא מונה 40 שנה מהכרזת כורש, או מבניין המקדש בתקופת דריווש הראשון. [לשיטה המונה מהכרזת כורש הנבואה פסקה בשנת ג'תמ"ח (312 לפנה"ס) - בדיוק אלף שנה אחרי התאריך המסורתי של יציאת מצרים][21].

לדברי הרמב"ם 'כלי הנבואה' שֻתַּק עקב העצלות והעצבות הכרוכה בשעבוד "לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות"[22]. הרמב"ם מסתמך על הכתוב במגילת איכה: "מלכה ושֹריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", ומבאר שבימות המשיח ממילא תחזור הנבואה.

הגר"א[23], ולאחריו הרב קוק[24] אומרים שהפסקת הנבואה קשורה להתרחשות נוספת שהייתה באותו הדור לפי חז"ל - ביטול יצר עבודה זרה, לדבריהם הפחתת הכוחות הרוחניים בצד השלילי, כרוכה בהפחתה של הכוח הרוחני בצד החיובי.

Remove ads

זיהוי הנביאים בחז"ל והמפרשים

סכם
פרספקטיבה

חז"ל אומרים בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד, עמוד א': ”ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל”. אולם, הם מבארים כי למעשה היו הרבה יותר נביאים – "כפליים כיוצאי מצרים", וכי המניין מיוחד לנביאים שנבואתם נכתבה בתנ"ך, על פי הכלל "נבואה שנצרכה לדורות – נכתבה, ושלא נצרכה לדורות – לא נכתבה". חז"ל לא פירטו מי הם ארבעים ושמונה הנביאים שהתנבאו לישראל, אך את שבע הנביאות שהתנבאו לישראל חז"ל מונים מיד בהמשך הגמרא: ”שבע נביאות מאן נינהו [מי הן?] שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר”.

במפרשים, מהגאונים והראשונים עד האחרונים, ישנן דעות שונות למי כיוונו חז"ל בזיהוי המדובר של הנביאים[25]. הפרשנים העיקריים שמנו את שמות הנביאים הם בעל "הלכות גדולות" (המאה ה-9)[26] מבין הגאונים; מבין הראשונים רבנו חננאל (תחילת המאה ה-11)[27], רש"י (סוף המאה ה-11)[28] ורבי יהונתן מלוניל (סוף המאה ה-12)[29]; ומבין האחרונים רמ"ע מפאנו (תחילת המאה ה-17)[30] והגאון מווילנה (סוף המאה ה-18)[31].

חז"ל הכירו בשבעה נביאים שנתנבאו בני אומות העולם אחרי האבות, לפני מתן תורה: ”שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם - ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי” (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב').

בהלכות גדולות הלכות הספד[26] נמנים בנפרד הנביאים מבריאת העולם עד תקופת האבות: ”אלו נביאים שנתנבאו לעולם קודם מתן תורה: אדם הראשון ונח ושם ויפת ועבר, עד שבא אברהם יצחק ויעקב”. בעל הלכות גדולות ממשיך ומונה שם את שבעת נביאי אומות העולם אחרי האבות כפי שמובא בגמרא, והוא ממשיך: ”אלו נתנבאו לאומות העולם עד שלא נתנה תורה לישראל, וכשנתנה תורה לישראל פסקה רוח הקודש מן האומות”[26].

כמו כן בגמרא מובא: ”כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא. שמו ולא שם אביו - בידוע שהוא נביא ולא בן נביא” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א').

Remove ads

ציות לנביא בשלושת עבירות חמורות

סכם
פרספקטיבה

על פי התורה יש חובה לשמוע לדברי נביא[32], והרמב"ם כתב שדין זה חל גם במקרה שהנביא אומר לצאת להלחם בשבת[33]. ועל פי דברי הגמרא ניסח כלל שבכל מצוות עשה או לא תעשה יש לציית לנביא שאומר לעשות דבר כהוראת שעה, פרט לעבודה זרה[34]. על פי דבריו, יש סוברים שהדבר חל גם בדיני נפשות, כגון שהנביא מורה להרוג אדם מסוים[35][36].

לדעת רס"ג, אין לשמוע למי שטוען שה' ניבא שיצווה לעשות מעשים ששנואים בעיני ה' כמו רצח גניבה וניאוף, וגם אם יביא אותות ומופתים המעידים על אמיתות נבואתו, אין לשעות לדבריו:

”כך הוא הדין בכל טוען נבואה, אם אמר לנו אלהי מצוה עליכם לצום היום נדרוש ממנו מופת על שליחותו, וכאשר יראינו אותו נקבל ונצום. ואם יאמר אלהי מצוה עליכם לזנות ולגנוב, או מודיע לכם שיביא מבול מים, או מודיעכם שהוא ברא את השמים והארץ במשך שנה דברים כפשוטן, לא נדרוש ממנו מופת, כיון שקרא אותנו למה שלא יתכן לא בשכל ולא במסורת.” (אמונות ודעות, מאמר ג', עמ' קלו-קלז, מהדורת הרב קאפח)[37]

בדומה לזה, מספר אחרונים כתבו שבדיני נפשות אין לשמוע לנביא, משום שלא ייתכן שיהיה ציווי אלוהי להרוג בלא משפט ובלא צדק, וכפי שדורשת הגמרא[38] "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי... אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב... ולא דברתי זה יפתח, ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם". הם מסבירים, שדברי הרמב"ם נאמרו לגבי מלחמה מוצדקת על פי דין, וכך גם המקרים בהם נהרג אדם על פי ציווי נביא במקרא ובספרי הנביאים[39]. יש שהסבירו שהכלל שאמר הרמב"ם שיש לציית בכל מצווה פרט לע"ז נאמר לגבי מצוות שבן אדם למקום, אך לא לגבי מצוות שבין אדם לחברו[40].

Remove ads

נביאי שקר

ערך מורחב – נביא שקר

בספר דברים מוגדר לראשונה עניינם של נביאי שקר. על פי הכתוב, ישנן שתי הגדרות להבחנה בנביא שקר: נביא המדבר בשם עבודה זרה, או נביא המתיימר לדבר בשם ה' אף על פי שלא נצטווה לכך. על פי הרמב"ם, נביא מוגדר כנביא שקר אם הוא מכחיש את נבואת משה[41], מוסיף או גורע ממצוות התורה[16], או שנבואתו לא התקיימה[42].

במגילת העצמאות של מדינת ישראל

הנבואות נזכרות גם במגילת העצמאות, במילים "מדינת ישראל... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

ראו גם

  • הנבואה הקלאסית בישראל

לקריאה נוספת

Remove ads

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads