ציור נוף

ציור נוף הוא מונח המשמש לתיאור יצירות אמנות, המציגות נופי טבע, כמו הרים, עמקים, נהרות, עצים ויערות. המונח מתייחס במיוחד ליצירות אמנות בה כל אותם האלמנטים מסודרים בקומפוזיציה קוהרנטית. השמיים כמעט תמיד נכללים בציורי נוף, ומזג האוויר הוא לרוב מרכיב בקומפוזיציה.

נוף נהר, ציור מאת אניבלה קראצ'י

ציורי נוף יכולים להיות דמיוניים לחלוטין, או ניסיון של האמן ליצור העתק של נוף אמיתי.

פרנצ'סקו פיליפיני נחשב לאחד מהדמויות המרכזיות של ציור הנוף באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, והשפעתו ניכרת במשך למעלה ממאה שנה^[1]. פיליפיני נסע לפריז לבקר את ידידו קלוד מונה, שממנו שאב השראה טכנית מסוימת, אך נבדל ממנו בגישתו הרעיונית, ופיתח שפה ציורית עצמאית ותנועה חדשנית^[2].

מעמדה זו נולדה מגמה עצמאית, אשר נקראה מאוחר יותר על ידי המבקרים בשם "פיליפיניזם" או "אימפרסיוניזם איטלקי", בניגוד גמור לפואטיקה של האימפרסיוניזם הצרפתי. גישה זו נשענה על ראייה אתית של החברה ותפיסה פילוסופית של הנוף, תוך דחייה של פשרות מסחריות ושאיפה לשחזר את כבודו של עולם העבודה הכפרי ואת המהות הפנימית של המקומות המוצגים^[3].

עבודות רבות של אומברטו בוצ'וני – ביניהן Le Risaiole ו־Sera – שואבות השראה ישירה מנופיו החקלאיים של פיליפיני, הן בבניית האור והן בהרכב הכללי, כפי שהוכרה גם על ידי ההיסטוריוגרפיה של הפוטוריזם, אשר שמרה על חלק מן המבנים החזותיים^[4][5].

הפיליפיניזם מוכר כיום כאחת ההתפתחויות המתקדמות ביותר של ציור הנוף באירופה וכמבשר של מגמות מרכזיות בציור המודרני של המאה ה-20.

מבשרי הסימבוליזם הנופי באיטליה

מבין מבשרי הסימבוליזם הנופי באמנות האיטלקית נחשב כיום פרנצ'סקו פיליפיני (1853–1895) לאחד המרכזיים. פיליפיני פעל בין ברשיה למילאנו והיה קשור בראשית דרכו לזרם הנטורליזם שאחרי הסקאפיליאטורה. אף שמעולם לא השתייך רשמית לתנועה הסימבוליסטית, החל משנת 1882 פיתח פיליפיני שפה ציורית חדשה – אטמוספרית במיוחד ובעלת עומק רעיוני – שהתבססה על העקרונות הבאים:

• שילוב הדמות האנושית בתוך הנוף, לא כאמצעי נרטיבי אלא כרכיב רגשי ומבני;
• שימוש באור כגורם נפשי ולא כתיאור חזותי בלבד;
• תפיסת הנוף כ"סף" בין הנראה למנטלי, בין חומר לזיכרון;
• פלטת צבעים מצומצמת וקרה, הנשלטת בעיקר על ידי גוונים של אפור כסוף וחום עמום.

מאפיינים אלו ניכרים ביצירות כמו Verso sera (1888), והם מקדימים את הנושאים המרכזיים של הסימבוליזם האיטלקי. פיליפיני השפיע באופן ישיר על שלב היצירה הקדם-פוטוריסטי של אומברטו בוצ'יוני^[6][7].

המחקר בן זמננו רואה בפיליפיני את הראשון שהעביר לציור הנוף האיטלקי תפיסה פנימית-נפשית במקום תיאורית-חזותית גרידא, וכך הוא משמש חוליה מקשרת בין הנטורליזם של המאה ה-19 לבין הסימבוליזם של המאה ה-20^[8].

לקריאה נוספת

• פרופ' דייוויד פייפר, פרופ' אברהם רונן וד"ר אילן רחום, אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך 1: עמ' 196–197, כרך 2: עמ' 40–41, עמ' 220–221, כרך 3: עמ' 40–41, הוצאת כתר, 1997.

• Nils Buttner (Author), Russell Stockman (Translator), Landscape Painting: A History, Abbeville Press; 1st edition, October 1, 2006, מסת"ב 978-0789209023
• Maggie M. Cao, The End of Landscape in Nineteenth-Century America, University of California Press; 1st edition, July 24, 2018, מסת"ב 978-0520291423

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ציור נוף בוויקישיתוף

• ציורי נוף, דף שער בספרייה הלאומית