Loading AI tools
ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מסוימת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רֶצַח עַם (אנגלית: גֵ'נוֹסַיְיד (Genocide); החלופה התקנית לפי האקדמיה ללשון העברית: הַשְׁמָדַת עַם) הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה חברתית מסוימת – לאומית, אתנית, גזעית או דתית. את המונח רצח עם טבע רפאל לֶמְקין, משפטן יהודי-אמריקני. בהשפעתו נחתמה בדצמבר 1948 באו"ם האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. האמנה נכנסה לתוקף בינואר 1951.[1][2]
הדוגמה הקיצונית ביותר לרצח-עם היא שואת העם היהודי שבה נרדף כל מי שהוגדר כיהודי.[3] מרכז המחקר האמריקאי Political Instability Task Force מעריך כי בין 1956 ל-2016 בוצעו 43 מעשי השמדת עם בהם נרצחו כ-50 מיליון בני אדם.
רצח עם הוא פשע בין לאומי, ואף שאין היררכיה בין סוגי הפשעים הבין לאומיים, ביטוי מקובל לגביו הוא "פשע הפשעים".[4][5]
המונח "גֵ'נוֹסַיְיד" (Genocide) נטבע בשנת 1944 על ידי רפאל למקין,[6] משפטן יהודי שברח מפולין בתחילת מלחמת העולם השנייה, וב-1941 הגיע לארצות הברית. למקין החל להתעניין במקרים של השמדת העמים כבר בראשית שנות השלושים. ב-1933 הרצה על הנושא בוועידה במדריד שעסקה בדין הפלילי הבינלאומי, ואולץ על ידי שר החוץ הפולני יוזף בק להתפטר מתפקידו בפרקליטות הפולנית.
למקין הבין כי הפשע שהוא מבקש לאסור הוא פשע מודרני חסר שם,[7] ועל כן המציא את שמו. השם הורכב מצירוף המילה היוונית γένος (גנוס) שמשמעותה "עַם" והמילה הלטינית cide (קידֶה) שמשמעה "להרוג",[8] על משקל המונח "הוֹמִיסַיְיד" (Homicide) שמשמעו רצח של אדם בודד. כאשר טבע למקין את המושג "ג'נוסייד" ב-1944, הוא נתן כדוגמה את רצח העם הארמני ב-1915.[9]
בדצמבר 1948 קיבל המונח ג'נוסייד הכרה רשמית עם אימוצו באמנה. אף שלמקין הוביל את התנועה באו"ם לניסוח האמנה למניעת רצח עם ולענישה עליו, ההגדרה של רצח עם כפי שנוסחה באמנה לא הייתה ההגדרה המקורית של למקין, אלא פשרה שהושגה במשא ומתן על נוסח האמנה.[10]
באמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם הוגדר רצח עם במילים אלו:
אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה. ואלה המעשים:(א) הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ; (ב) גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ; (ג) העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתו הגופנית, כולו או מקצתו; (ד) קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ; (ה) העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.
ישנן כמה הגדרות רצח שניסחו חוקרים והגדרות במסמכים משפטיים בינלאומיים. על אף ריבוי ההגדרות כמעט כל גופי המשפט הבינלאומיים פוסקים על בסיס הגדרת פשע רצח עם בהתאם לאמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם.[12] מרבית חוקרי רצח עם, מסכימים כי רצח עם מבוצע מתוך כוונה להשמיד, הוא נעשה בצורה שיטתית, מכוונת ומאורגנת. הוא נעשה בצורה תכלתית ויש חוקרים שאף מוסיפים את תפקיד הבירוקרטיה הממלכתית בארגון רצח העם.[13]
החוקרים חלוקים בנוגע לשאלה אם כל הרג של קבוצה או שבט יכונה רצח עם או שמא רק השמדתן של קבוצות בקפידה על פי תכנון מקדים ראויה לכינוי זה. מן האפשרות השנייה, שהיא מקובלת יותר,[דרוש מקור] רצח עם נחשבת תופעה מודרנית במהותה, שכן לצורך ביצועה נדרשים אמצעים להשמדה המונית, אין הכוונה רק לנשק להשמדה המונית אלא גם למערכת הבירוקרטית שהתאפשרה רק עם התפתחות המודרנה. זיגמונט באומן ודן סטון טוענים כי שואה ורצח עם הן תופעות מודרניות מובהקות, וכי גם אם הושמדו עמים בעת העתיקה ובימי הביניים, אין הדבר דומה כלל לתופעה שאנו עדים לה כיום.[14][15] אולם בן קירנן טען כי בתקופה הטרום-מודרנית היו מקרים של רצח עם ואף טוען שאנשי התקופה ידעו להגדיר מקרים אלו במונחים דומים.[16]
חלוקתו של המונח רצח עם לתת-קבוצות קידם את המחקר השוואתי. מונחים נוספים בשדה המושגי של חקר הג'נוסייד הם תולדה של התפתחות הדין הבינלאומי ושל מחקר ביקורתי. מונחים אלו, ברובם, לא התקבלו במערכת המשפט הבינלאומי ונותרו בשדה המחקרי.[17] הטיפולוגיה של המונח התפתחה לאור הביקורת שנמתחה על הגדרת האו"ם.[2]
דמוסייד (Democide) (אנ')
האמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם אומצה בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה. הנוסח שלה התקבל פה אחד בהחלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטת 260 ב-8 בדצמבר 1948, והאמנה ונכנסה לתוקף ב-12 בינואר 1951. נכון ל-2024, 152 מדינות חתומות על האמנה. בישראל נחקק החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950, עוד לפני שישראל הצטרפה לאמנה.[32][33]
הגוף המבצע של האו"ם הוא מועצת הביטחון, הרי שרק זו יכולה להפעיל את האמנה. במועצת הביטחון 15 חברות, וביניהן 5 חברות קבועות המחזיקות בזכות וטו, אין אפשרות לפעולה כלשהי אלא אם יש הסכמה על כך של חמש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, בריטניה, רוסיה וסין) ושל לפחות 3 מדינות נוספות. מאז שנכנסה האמנה האו"ם לתוקף, במרבית המקרים בהם התבצע רצח עם, מנעה מועצת הביטחון את מניעתו, ואף מנעה את הענשת הפושעים לאחר שהסתיים. למשל, סין הטילה וטו על כל פעולה של מועצת הביטחון שנגעה בסודאן השנים 2006 ל־2008 וכך מנעה את מניעתו של רצח העם בדרפור.[34] דוגמה אחרת היא רוסיה שהטילה וטו על התביעה שהוגשה נגד בשאר אל-אסד ב־2014 על ידי 58 מדינות.[35]
לאחר סופה של המלחמה הקרה התרחשו כמה מקרים היוצאים מכלל זה ומהווים הוכחה לכך שרצח עם יכול להימנע. הדוגמה המוכרת ביותר היא מניעת רצח העם בקוסובו בשנת 1999 לאחר שהסרבים החלו לטבוח ולגרש באלימות את האלבנים מחבל קוסובו. 20,000 בני אדם נהרגו בטרם נאט"ו כפתה על סרביה (באמצעות הפצצה אווירית) לסגת מקוסובו. במקדוניה הצפונית היה חשש כבד שהתפרצות אלימות, שאירעה באביב 2001, בין הרוב המקדוני (הסלבי) למיעוט האלבני תדרדר לרצח עם. בדיונים בנושא במועצת הביטחון לא עלתה כל התנגדות לכך שנאט"ו יתערב, ומשלחת צבאית של נאט"ו הצליחה להרגיע את הסכסוך. אותו דבר קרה בקניה לאחר בחירות 2008, מהומות שהחלו בין קבוצות אתניות שונות במדינה הובילו למותם של אלף אנשים והיה חשש שזה ידרדר לרצח עם. קופי אנאן נשלח לקניה, ובגיבוי המעצמות הצליח לפייס בין מנהיגי הקבוצות.[36]
ב-25 במאי 1993, מתוקף החלטה 827 של מועצת הביטחון של האו"ם, הוקם את בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY). בבית משפט זה הואשמו 8 אנשים בפשע רצח עם, ביניהם ראטקו מלאדיץ' ורדובאן קאראג'יץ'.
ב-8 בנובמבר 1994 מתוקף החלטה 955 של מועצת הביטחון של האו"ם, הוחלט להקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) אשר החל לפעול בינואר 1997 ומקום מושבו בארושה שבטנזניה. במהלך המשפט הראשון שבו עסק בית הדין, משפטו של ז'אן פול אקייסו, ששימש כראש עיר שבתחומה נרצחו בני טוטסי, נקבע לראשונה כי גם אונס יכול להיות פשע מסוג רצח עם. שופטי בית הדין קבעו כי "תקיפות מיניות היו חלק אינטגרלי מתהליך הריסת הקבוצה האתנית של בני הטוטסי, וכי מעשי האונס היו שיטתיים וכוונו רק נגד נשות הטוטסי, מה שמעיד על המטרה המפורשת של המעשים האלה היא לחולל רצח עם". במהלך משפטו של ז'אן קמבנדה, הוא הודה לראשונה שאכן היה רצח עם, וכי הדבר תוכנן מראש. קמבנדה הורשע בעבירות של רצח עם ופשעים נגד האנושות, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. משפט נוסף שהתנהל בין 2000 ל-2003 זכה לכינוי "תקשורת השנאה". הנאשמים במשפט זה היו מנהלי תחנת הרדיו Radio Télévision Libre des Mille Collines, שבסמוך לרצח העם ובמהלכו שידרה שידורי תעמולה והסתה נגד בני הטוטסי, הבלגים, אנשי האו"ם ואף נגד בני הוטו מתונים. שדרניה של התחנה קראו לחסל את בני הטוטסי. לשדרני תחנת הרדיו היה תפקיד מכריע בהסתה לרצח עם, ובית הדין גזר על מנהליה (וביניהם, גם פרדיננד נאימנה) עונש של מאסר עולם בגין אחריותם לנעשה תחת ניהולם.
הלשכות המיוחדות בבתי המשפט של קמבודיה (ECCC) (אנ') החלו לפעול בינואר 2006, תשע שנים לאחר שראש ממשלת קמבודיה פנה למזכ"ל האו"ם בבקשה להקים בית דין בינלאומי לפושעי רצח העם בקמבודיה. מאז הועמדו לדין חמישה חברים לשעבר בצמרת השלטונית של הקמר רוז'.[37] בית המשפט, הואשם מתחילת דרכו בשחיתות, התערבות פוליטית ופזרנות. הוא סיפק רק הרשעה בשמונה השנים הראשונות לפעילותו, הרשעתו של מפקד מחנה ההשמדה S-21 קאינג גואק איב (אנ'), "התליין של הקמר רוז'". קאינג בן ה-69 נידון למאסר עולם בגין מותם של יותר מ-14 אלף בני אדם. במהלך הדיונים בבית הדין בעניינו הוא חזר ואמר כי "רק מילא פקודות" שניתנו לו ושהוא בסך הכול היה פקיד בדרג נמוך של המשטר. כעת עומדים לדין בבית הדין ECCC, בתיק הידוע בכינוי "תיק 002", חברי המעגל הפנימי של מנהיג הקמר-רוז' פול פוט, שמת בשנת 1998, שנותרו בחיים: האידאולוג הראשי של המשטר ומספר 2 אחרי פול פוט, נון צ'י בן ה-86 וראש המדינה קיו סאמפן בן ה-81.[38] פסק הדין האחרון ניתן בספטמבר 2022.
בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג עוסק באחריותם הפלילית של יחידים לארבעה סוגי פשעים: פשעי רצח עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע תוקפנות.[39] בית הדין פועל בהתאם לאמנה שאומצה ב-1998 ונכנסה לתוקף ב-2002 (חוקת רומא).
המקרה היחיד עד כה בו האשים בין הדין בפשע רצח עם הוא בחקירת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בדרפור שבוצעו במהלך רצח העם בדרפור. החקירה נפתחה לבקשת מועצת הביטחון של האו"ם ב-2005.[40] חמישה חשודים נטרם נתפסו והועמדו למשפט: אחמד הארון (Ahmed Haroun), עלי קושייב (אנ'), עומר אל-בשיר, עבדאללה בנדה ועבד אל רחים מוחמד חוסיין. אל-בשיר, שהיה נשיא סודאן, הואשם תחילה ב-41 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה על פעלו בדארפור. בשנת 2011 הוחרפה האשמה נגד עומר אל-בשיר וכעת הוא מואשם ברצח עם.[41]
הקשר בין קולוניאליזם לרצח עם נחקר במחקר אקדמי.[59] לפי ההיסטוריון פטריק וולף, היסטוריון אוסטרלי, שפיתח את המחקר על קולוניאליזם התיישבותי: "שאלת רצח העם לעולם לא תהייה רחוקה מדיונים על קולוניאליזם התיישבותי".[60] התרחבותן של מעצמות קולוניאליות שונות במערב אירופה כגון האימפריות הבריטיות והספרדיות והקמת מושבות בשטחים בהם חיו ילידים כללו, לעיתים קרובות, פעולות של רצח עם נגד קבוצות ילידים באירופה, אמריקה, אפריקה, אסיה ואוקיאניה.
הגדרה של אירועים ספציפיים כרצח, לעיתים קרובות, שנויות במחלוקת.[61] ישנם חוקרים, בניהם למקין, הרואים באתנוסיד, הרס תרבותה וזהותה של קבוצה אתנית מבלי לרצוח את מרבית הקבוצה, רצח עם[62] ואילו אחרים טוענים שרצח עם הוא רק כאשר מצבע רצח פיזי של בני אדם על פי אמנה על פשע רצח עם. אתנוסיד, לטענתם, הוא סוגיה בזכויות אדם.[63]
כאשר שלטון מונע מקבוצת אנשים לקיים את המנהגים התרבותיים והדתיים שלה, להגיע אל מקומות המקודשים לקבוצה, להנחיל את התרבות והמסורות לדורות הבאים ולדבר בשפתם ואף מעניש את חברי הקבוצה על ניסיון לשמור על התרבות ודת שלה, הקבוצה, כקבוצה אתנית ייחודית עשויה להיעלם. דוגמאות לכך, כוללות את היחס של ממשלת סין אל בני העם הטיבטי[64] ואויגורים, היחס של ממשלת ארצות הברית לעמים הילידים, והיחס של ממשלת קנדה לעמים הראשונים.
רוג'ר סמית', קרא למאה העשרים בשם "עידן הג'נוסייד" וזאת מתוקף הטענה כי מעשי רצח המוני עיצבו את אפיו המוסרי של המין האנושי יותר מכל דבר אחר במאה זו.[65] היחיד נולד לתרבות שהוא יודע כי היא בת השמדה. הבריות כולן שותפות לעולם בו ידוע לכל כי כולם עלולים להירצח בהחלטתם של מעטים.[15] חוקר השואה יהודה באואר ביטא זאת במילים אלו:
כדאי שנוסיף על עשר הדברות עוד שלוש דברות נוספות: "לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך"; "לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך"; "לא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים"
בצל האיום ברצח-עם וברצח-כל הופכת ההישרדות עצמה ל"גרעין האוטופי" של האנושות, משמע: התפילה לחיים טובים יותר מוחלפת בתחינה לשרוד, האנושיות שבאדם מאוימת. יצירת עולם ללא אימה היא האפשרות היחידה לשמור על צלם האדם.[66] כפי שטען הפילוסוף תאודור אדורנו, אפשרותה היחידה של האנושות להתקיים היא אם ימוגרו תופעות אלה:[67]
היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש: לערוך את חשיבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתחולל עוד לעולם
פילוסופים וחוקרים רבים התעסקו בשאלה: מה מניע קבוצה של בני אדם להפוך למבצעי רצח עם? האם כל אדם עשוי בנסיבות מסוימות למצוא את עצמו מבצע רצח עם? ניתן לחלק את המחקר אודות המניעים לשני צירים: הראשון, במורשתו של כריסטופר בראונינג מנסה להתחקות אחר סיבות רציונליות, גם אם אלה אבסורדיות או ניתנות להפרכה;[68] בעוד השני, במורשתו של דניאל גולדהגן מתואר תהליך ההיפוך המוסרי שעוברת החברה לפני ותוך כדי ביצוע רצח עם.[69]
ליאו קופר הציע ניתוח מקיף של התהליך והמניעים של התופעה רצח עם. קופר חילק את רציחות ההמונים לשתי קבוצות וסיווג את המניעים, בכל קבוצה, לכמה קטגוריות:
רצח עם פנימי המבוצע בעקבות פערים ושסעים בתוך החברה עצמה, סוג זה כולל ארבע קטגוריות:
רצח עם חיצוני המבוצע בעקבות מאבקים ולוחמה בינלאומית. בקטגוריה זו כלל קופר את הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, את פלישת סין לטיבט, את פלישת אינדונזיה לטימור המזרחית ואת מלחמת ווייטנאם.[70]
רוג'ר סמית', שהגדיר את המאה העשרים "עידן הג'נוסייד", הציע לאפיין רצח עם על פי מניעיו של המבצע. לשיטתו יש חמישה סוגים של מניעים:[65]
סמית' מדגיש את השינוי שחל במניעים לרצח עם במרוצת ההיסטוריה. בעבר היו הקורבנות נבחרים בשל מקום מגוריהם או בשל רכושם, ואילו בעת החדשה הם נבחרו בגלל זהותם.
רצח עם מבוסס על מערכת ערכים המייחסת לרצח החפים-מפשע המשתייכים לקבוצה מסוימת ערך מוסרי, הופכת אותו לטוב מבחינה מוסרית, ואולי אף מגדירה רצח זה כערך עליון. זהו היפוך מוסרי ההכרחי לקיומו של רצח עם. כאשר חברה מסוימת, מכוננת מערכת ערכים שכזו בליבה, בהובלת הנהגתה הפוליטית הרי שרצח עם עלול להתרחש. עדות להיפוך מוסרי זה ניתן לראות בדבריו של נשיא גואטמלה לשעבר אפראין ריוס מונט שאמר לקהל של אנשי מאיה ב-18 ביולי 1982: "אם אתם אתנו, נאכיל אתכם; אם לא, נהרוג אתכם", וזאת באותו היום בו רצח צבא גואטמלה כ-250 בני מאיה משבט אָצִ'י, מרביתם נשים וילדים, בכפר פְּלַאן דה סאנְצֵ'ס במחוז באחה וראפאס.[71] עדות נוספת להיפוך מוסרי זה ניתן לראות בדבריו של היינריך הימלר:[72]
ברצוני לדבר אתכם בגלוי על עניין רציני. עלינו לדבר על כך בינינו לבין עצמנו בגלוי, אך לעולם לא נדבר על כך בפומבי… אני מתכוון לפינוי היהודים, להשמדת הגזע היהודי. זהו דבר שקל לדבר עליו. "הגזע היהודי הולך ומתחסל" אומר חבר מפלגה אחד, והרי זה ברור, זה נאמר במצע שלנו – חיסול היהודים, ואנו עושים זאת – משמידים אותם. ואז באים הם, שמונים מיליון גרמנים טובים, ולכול אחד יש "יהודי הגון" שלו. השאר הם, כמובן, שרצים, אבל זה, האחד הזה, הוא יהודי סוג א'… אף אחד מהם לא התנסה בכך. אתם יודעים מה משמעות הדבר כאשר 100 גופות מוטלות זו ליד זו. או 500 גופות או 1,000. פרט ליוצאים מן הכלל שמקורם בחולשה אנושית – הצלחנו להישאר הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ושלעולם לא ייכתב.
המהפכה התעשייתית, והתמורות החברתיות שבאו בעקבותיה (תיעוש, עיור, ועוד), אפשרו לבני האדם להגדיל את ממדי הרצח ההמוני עד כדי רצח עם והשמדה שיטתית של מיליונים. ניתן לחלק את האמצעים להשמדה המונית לשני סוגים.
אמצעים מערכתיים בדמות מערכת בירוקרטית, גבולות מדיניים, צבא, תקשורת המונים, רישום אוכלוסייה, פקידים מנהלתיים, חוקים, תקנות וכדומה, המשמשים בדרך כלל לשמירה על הסדר ולהגנה על החיים עלולים לשמש לרצח המוני. ניתן להבחין באמצעים אלה בכל מקרה של רצח עם. להלן כמה דוגמאות:
אמצעים טכניים המשמשים להרג בני אדם מופיעים בכל רצח עם. לעיתים מדובר באמצעים שבמקורם מיועדים לשימוש צבאי (כגון נשק קר, נשק חם, נשק גרעיני, נשק כימי או בתי כלא), ולעיתים באמצעים שמטרתם היחידה היא השמדת המונים (כגון נשק להשמדה המונית, מחנות השמדה, רעלים, גטאות, מחנות ריכוז, צעדות המוות וכדומה).
הסתרה של רצח עם בעודו מתבצע והכחשתו לאחר סיום המעשה הם מהותיים לתהליך רצח העם. מטרת ההסתרה, בעיני הרוצחים, היא להסוות את הפשע הנורא, הכרוך ברצח המוני חפים מפשע, מפני העולם. מטרת ההכחשה שלאחר מעשה היא לבטל את עצם קיומה של הקבוצה שהושמדה ואת תביעת הניצולים לצדק. הכחשה כמוה כפגיעה נוספת בעם שנרצח, שכן, למעשה כמוה כביטול הלגיטימציה לקיום של העם. משמעה כלפי העם היא כי הוא איננו ראוי להתקיים. ההכחשה לא מאפשרת לעם מרפא שלם. "רצח-עם מושלם" אינו נזכר בדברי הימים ואין בידי המדע ידיעות ברורות אודות מקרים של רצח עם, שאירעו במאתיים השנים האחרונות, ולא נותרו מהם ניצולים, מלבד הידיעה כי ככל הנראה היו מקרים כאלה.
מוכרים לנו סיפורים רבים ממיתולוגיות וכתבים עתיקים שונים, אודות השמדתם של עמים ושבטים קדומים. בחלק מהמקרים ישנם תעודות היסטוריות המוכיחות כי אכן התרחשו, למשל לאשורים ולבבלים הייתה מדיניות להרוג או להגלות משטחים שכבשו את ההנהגה והאצולה של העם הנכבש (על משפחותיהם) לאזור אחר באימפריה, כדי למנוע מרידות עתידיות. ישנן עדויות רבות על עמים שהוגלו ונכחדו. עדויות אלה אודות החרבת עמים, בין אם התרחשו ובין אם לאו, משפיעות גם היום על האופן בו בני האדם מכירים את עצמם. הופעתם של סיפורים כאלה על השמדת עמים בדתות ומיתולוגיות שונות יוצרות אצלנו את ההכרה כי זהו אופיו הטבעי של האדם וכי ככה נידונה האנושות לפעול.
בתנ"ך מופיעים סיפורים בהם מושמדים עמים, ערים וקבוצות, הן על ידי בני ישראל, הן על ידי אלוהים, והן על ידי עמים אחרים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.