אלגרו (עיר)
עיר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלגרו (איטלקית Alghero; קטלאנית L'Alguer - ל'אלגר; סרדו S'Alighera - ס'אליגרה), היא עיר בנפת סאסארי, בצפון-מערבה של סרדיניה באיטליה. העיר מכונה גם "ברצ'לונטה" (Barceloneta), היינו, "ברצלונה הקטנה", על שום המיעוט החי בעיר והדובר אלגרס, ניב מזרחי של קטלאנית, ומסיבה זו נחשבת העיר לחלק מהארצות הקטלאניות. מספר תושביה של העיר עמד בשנת 2009 על 43,831 איש.
| |||
מראה במרכז העיר | |||
מדינה | איטליה | ||
---|---|---|---|
מחוז | סרדיניה | ||
ראש העיר | Mario Conoci | ||
בירת העיר | אלגרו | ||
שפה רשמית | קטלאנית, איטלקית | ||
תאריך ייסוד | המאה ה-15 לפנה"ס | ||
על שם | אצות, Posidonia oceanica | ||
שטח | 224.43 קמ"ר | ||
גובה | 7 מטרים | ||
אוכלוסייה | | ||
‑ בעיר | 42,380 (1 בינואר 2023) | ||
‑ צפיפות | 171.12 נפש לקמ"ר (2009) | ||
קואורדינטות | 40°33′N 08°19′E | ||
אזור זמן | UTC +1 | ||
http://www.comune.alghero.ss.it | |||
העיר מוגדרת כ"אזור לשוני" (Isola linguistica) קטלאני, ו-22.4% מתושביה דוברים אלגרס. גם בחלקו העליון של סמל העיר נראים הדים לקשר שלה עם התרבות הקטלאנית, וזאת בדמות תשעת הפסים האדומים והצהובים המופיעים בסמל ההיסטורי של ממלכת אראגון.
ב"ריביירת האלמוגים" (Riviera del Corallo) הסמוכה לעיר ניתן למצוא אלמוגים אדומים, אשר שימשו באמנות המקומית לאורך מאות שנים ועד ההווה. אלמוג אדום אף נראה במרכזו של סמל העיר, ויש הגורסים כי שמה של אלגרו בא מהמילה הלטינית "אלגריום" (Aleguerium), היינו אצות. לפי דעה אחרת מקור שמה של העיר במילה הערבית "אלג'זירה" (الجزيرة), היינו "האי".
העיר יושבת לחופו של מפרץ רדה די אלגרו (rada di Alghero) בים התיכון. היא ממוקמת בצפון-מערבה של סרדיניה, כ-30 ק"מ דרומית-מערבית לבירת הנפה סאסארי. מצפון לעיר משתרע מישור נורה (Nurra) ומערבית לה שוכן מפרץ פורטו קונטה (Porto Conte) הנתחם על ידי שני חצאי האיים הקרסטים של קאפו קאצ'ה (Capo Caccia) ופונטה ג'יליו (Punta Giglio). המפרץ נמצא בשטח השיפוט העירוני של אלגרו, והוא ידוע במיוחד במערת הנטיפים מערת נפטון (Grotta di Nettuno) שנמצאת בקאפו קאצ'ה. ממזרח ומדרום לעיר משתרעת סדרה של גבעות נמוכות, חלקן ממוצא געשי.
האזור הבנוי של העיר מחולק לשני חלקים עיקריים המשתרעים לאורך החוף. שני החלקים מחוברים זה לזה בפרוזדור בנוי צר ברובע פיווראדה (Pivarada - ראו מפה), הגובל ממערב בים וממזרח בבית הקברות ובמפעל לטיהור שפכים. בחלק הדרומי של העיר נמצאים המרכז ההיסטורי השוכן על חצי אי קטן ואליו צמוד הנמל מצפון, ובחלק הצפוני שוכנים בתי המלון ובתי ההארחה של העיר.
האקלים באלגרו ים תיכוני וטמפרטורות המקסימום הממוצעות נעות בין 14 °C בחודש ינואר ל-29 °C בחודשים יולי ואוגוסט. כמות המשקעים השנתית עומדת על 592 מ"מ בממוצע, והמשקעים יורדים בעיקר בחורף, החל באוקטובר ועד אפריל. החודש הגשום ביותר הוא נובמבר עם כמות משקעים ממוצעת של 104 מ"מ. רוחות הנושבות בדרך כלל ממערב מביאות אל העיר אוויר ימי וממתנות את הטמפרטורות בה.
ממצאים מעידים כי התיישבות באתר שבו שוכנת אלגרו התקיימה כבר בתקופת האבן החדשה לפני כ-6,000 שנים. בסביבתה של העיר שוכנים הנקרופוליס של אנגלו רויו ושל סאנטו פדרו, שבהם קברים בצורת היפוגאום המיוחסים לתרבות אוציירי (cultura di Ozieri). מאוחרים לאלה הם הנוראגים של פאלמוורה ושל סנט'אימבניה, שניהם שרידים של התרבות הנוראגית של סרדיניה. אלגרו הייתה בין היישובים הפיניקים המוקדמים בסרדיניה, ועדויות מראות על קיומה של קהילת סוחרים פיניקים יציבה בסנט'אימבניה במאה ה-9 לפנה"ס. עוד נתגלה באזור פסלון ארד של אלילה כנענית מהמאה ה-10 לפנה"ס או ה-11 לפנה"ס.[1] לפי דעה אחרת, הפיניקים הגיעו לאזור במאה ה-8 לפנה"ס, ועיירת עיבוד המתכות הפיניקית-נוראגית במקום סחרה עם האטרוסקים בחצי האי האפניני.[2]
השלטון הרומי שהחל באלגרו במאה ה-2 לפנה"ס הותיר אחריו ממצאים מועטים יחסית אך בעלי חשיבות. בסנט'אימבניה נתגלו שרידיה של וילה רומית שהוקמה במאה ה-1 לפנה"ס ונותרה בשימוש עד המאה ה-5. בווילה שני אגפים - האחד למגורים ובו עיטורים עשירים, והאחר יועד למשק הבית. מצפון לווילה נמצאו שרידיו של בית מרחץ רומי. בשנת 2007 התגלה נקרופוליס רומי סמוך לעיר ובו יותר מ-400 קברים, המתוארכים הן לתקופת הרפובליקה והן לתקופת האימפריה. ממצאים רומיים נוספים כוללים את הגשר ליד פרטיליה (Fertilia), וכן מקדש שהוקדש לפולחן המים ואשר הוקם על שרידיו של מקדש ובאר מהתקופה הנוראגית. עוד נטען שהעופרת ששימשה ליציקת פסל הזאבה הקפיטולינית נחצבה במכרות הסמוכים לעיר[1]. השלטון הרומי בא אל קיצו בעיר במאה ה-5 עם כיבוש סרדיניה בידי הוונדלים, ולאחר מכן כבשו אותה הביזנטים.
ראשיתה של העיר הנוכחית היא בשנת 1102 עת משפחת דוריה (Doria), מהמשפחות השולטות ברפובליקה של ג'נובה, הקימה בעיר מצודה ונמל. המושלים לבית דוריה שלטו בעיר במשך כ-250 שנה, למעט תקופה קצרה בשנת 1284 שבמהלכה נשלטה על ידי פיזה. במאה ה-13 הוקפה אלגרו בחומה. חומה זו לא מנעה את כיבוש העיר ב-31 באוגוסט 1353 בידי ממלכת אראגון בהנהגתו של פדרו הרביעי, מלך אראגון[3], לאחר שנחלשה עקב המוות השחור והרעב שהכו בה. חומות העיר חוזקו סמוך לאחר מכן, והעיר יושבה על ידי קטלאנים וביניהם גם יהודים מחצי האי האיברי. גירוש יהודי העיר האמידים ב-1492 הכה מכה קשה בכלכלת העיר, אך היא התאוששה בתחילת המאה ה-16 בסיועו של פרננדו השני, מלך אראגון, שהיה אותה עת מלך ספרד. פרננדו הרס את החומה המקורית של העיר שהייתה במצב מדורדר (כיום נותרו ממנה שרידים בודדים בלבד), והקים תחתיה את החומה הנוכחית. ב-1503 פרסם האפיפיור יוליוס השני בולה שהכריזה על אלגרו כמקום מושבו של בישוף. באותה הזדמנות הוחלט על הקמתה של קתדרלת מריה הקדושה (Cattedrale di Santa Maria), אולם עבודות הבנייה החלו רק ב-1567. בשנת 1652 הכתה מגפת דבר קשה נוספת בעיר, וזו לא מוגרה משך ארבע שנים.
הסכם אוטרכט מ-1713 מסר את השליטה בסרדיניה כולה לידי בית הבסבורג. בכך בא לסופו השלטון הקטלאני באלגרו שנמשך 359 שנים, ואופיה הקטלאני של העיר כבר התקבע בה היטב. ב-1720 שוב החליף האי ידיים ונמסר לשליטת בית סבויה. אלגרו הייתה לחלק מממלכת סרדיניה, שהייתה למעשה איחוד בין סרדיניה לפיימונטה. בשנת 1821 הכה בעיר רעב אשר גרם להתקוממות תושביה, התקוממות שדוכאה אגב שפיכות דמים. חפיר חדש נחפר סביב חומת העיר כדי לשפר את הגנתה. ב-1861 הייתה סרדיניה ואלגרו עימה לחלק מממלכת איטליה.
בתקופת השלטון הפשיסטי באיטליה יובשו חלק מהביצות הסמוכות לעיר ושכונות חדשות קמו תחתן, אך המלריה הודברה באזור רק בשנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, הופצץ המרכז ההיסטורי של העיר וניזוק קשות, אך לאחר המלחמה הלכה אלגרו וביססה את מעמדה כעיר נופש וכמרכז תיירותי.
להלן עקומת התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז צירופה לאיטליה[4]:
על אף שפחות מרבע מתושבי העיר דוברים בניב הקטלאני המכונה אלגרס (Alguerès או Algherese באיטלקית), לזהות הלשונית והתרבותית הקטלאנית נודעת חשיבות מיוחדת בעיר. מקורם של הקטלאנים בעיר הוא בהגירה רחבת היקף לאחר כיבושה בידי ממלכת אראגון ב-1353, שהתרחשה בד בבד עם התדלדלות האוכלוסייה המקומית בעקבות הדבר והרעב. בתוך זמן קצר הייתה הקטלאנית לשפה המדוברת בעיר, ושמרה על מעמדה זה עד למאה ה-20. עם זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה החל פיחות במעמדה של הקטלאנית כתוצאת הגירה של סרדים אל אלגרו והפיכתה של השפה האיטלקית לשפה המדוברת בה, בהשפעת אמצעי התקשורת. לפי סקר שערכה ממשלת קטלוניה בשנת 2004, בעוד 59.2% מתושבי העיר דיווחו כי שפת אימם היא איטלקית, 83% מהתושבים הצהירו כי איטלקית היא השפה בה הם מדברים ביום-יום. 22.4% מהתושבים דיברו קטלאנית כשפת אם, אך רק 13.9% עשו בה שימוש מרכזי בחיי היום-יום. יתר תושבי העיר דיברו ברובם סרדו - 12.3% כשפת אם ו-2.8% כשפת היום-יום[5].
ב-15 באוקטובר 1997 קיבלה סרדיניה את החוק המחוזי בדבר קידומן ושימורן של התרבות והשפה של באי (promozione e valorizzazione della cultura e della lingua della Sardegna), ולפי סעיף 2(4) שבו[6]:
"La medesima valenza attribuita alla cultura ed alla lingua sarda è riconosciuta, con riferimento al territorio interessato, alla cultura ed alla lingua catalana di Alghero..."
"הכללים שנקבעו בענינן של התרבות והשפה הסרדית יחולו, בהתאם לאזור בו נוגעים הדברים, גם על התרבות והשפה הקטלאנית של אלגרו..."
בעיר פועלים מוסדות אחדים שמטרתם לשמר את האלגרס, וביניהם "המרכז להכשרה פדגוגית מריה מונטסורי" (Recursos Pedagògics Maria Montessori) ו"המפעל התרבותי של ל'אלגר" (Obra Cultural de l'Alguer). עיריית אלגרו החלה מקיימת קורסים ללימוד אלגרס לעובדיה במטרה לאפשר לכל אזרחי העיר דוברי השפה לקבל מהם שירות בשפתם[7], וממשלת קטלוניה מעודדת גם היא את קידומה ושימורה של השפה ואת הקשרים התרבותיים בין אלגרו למספר ערים בקטלוניה. מאז 2004 פועלת בעיר תחנת טלוויזיה בקטלאנית הנקראת Catalan TV, וכל חמש הערים שאיתן יש לאלגרו הסכמי ערים תאומות שוכנות באזורים דוברי קטלאנית.
שילוט הרחובות ברחבי העיר הוא דו-לשוני. ברוב חלקי העיר מתורגמים שמות הרחובות מאיטלקית לקטלאנית והכיתוב מופיע בשתי השפות, אולם במרכז ההיסטורי לא נדיר למצוא מקרים שבהם אין קשר בין שמו הקטלאני ההיסטורי של האתר לשמו האיטלקי החדש יותר. וכך "דרך רומא" (Via Roma) האיטלקית היא "רחוב המסחר" (Carrer de la Merce) בקטלאנית (ראו תמונה).
הדיוקסיה של אלגרו-בוסה (לטינית Dioecesis Algarensis-Bosanensis) היא דיוקסיה קתולית הכפופה לארכיבישוף של סאסארי. היא הוקמה ב-30 בספטמבר 1986 כתוצאת איחוד הדיוקסיה של אלגרו (שנוסדה ב-8 בדצמבר 1503) עם הדיוקסיה הקדומה יותר של העיר בוסה. לדיוקסיה כפופים כ-106,000 איש ב-61 כנסיות רובע. האירועים הדתיים החשובים בשנה הם אירועי השבוע הקדוש, שנערכים בסגנון קטלאני בהשתתפות ערה של האוכלוסייה. בכל ימות השבוע הקדוש נערכים אירועים מסורתיים, ושיאם בתהלוכת יום ראשון של פסחא שבה צועדים המאמינים כשהם אוחזים בידיהם בנרות. אירועים דתיים חשובים אחרים הם תהלוכת גבירתנו מוולוודרה (Processione della Nostra Signora di Valverde), מיסת הים לכבוד הצלוב מחוף האלמוגים (messa a mare per il Santo Cristo della Costiera del Corallo), חגי הקדושים פרנציסקו מאסיזי, אנה הקדושה, ססיליה הקדושה וברברה הקדושה, וחגיגות גבירתנו ממרצ'דה (festeggiamenti di Nostra Signora della Mercede).
באלגרו נמצאת שלוחה של אוניברסיטת סאסארי (Università degli Studi di Sassari), המקיימת לימודים בתחומי האדריכלות והעיצוב ומדעי הסביבה הימית. גם לרשות הלאומית למחקר (Consiglio Nazionale delle Ricerche) שלוחה בפורטו קונטה הסמוכה לעיר, ובה מתקיים מחקר בתחומי גנטיקה של האוכלוסייה, גנטיקה מולקולרית וכימיה ביומולקולרית.
שדה התעופה אלגרו-פרטיליה (Aeroporto di Alghero-Fertilia) שוכן במישור נורה, ליד פרטיליה, כ-10 ק"מ צפונית לאלגרו. תחילתו של השדה כשדה תעופה צבאי בימי מלחמת העולם השנייה, ובשנות ה-60 של המאה ה-20 החל מבנה ההנגאר בצידו המזרחי של האתר לשמש תעבורה אווירית אזרחית. בית נתיבות של ממש אשר זכה לשם "ריביירת האלמוגים" (Riviera del Corallo) נחנך בשנת 1968, ומסלול ההמראה היחיד (02–20) הוארך לאורך של 3,000 מטר בשנות ה-70. בשנות ה-80 חוסלה הפעילות הצבאית בשדה, וחברת אליטליה הקימה בו בית הספר לתעופה (Scuola di volo di Alghero). בשנת 2008 הסתיימו העבודות לחידוש בית הנתיבות אשר מסוגל להתמודד עם תנועת נוסעים שנתית של מעל לשני מיליון איש[8]. ב-2009 החלה חברת ריינאייר לעשות שימוש בנמל והיא מפעילה ממנו טיסות לכ-25 יעדים ברחבי אירופה. כיום נחשב שדה התעופה לאחד משני השדות החשובים בסרדיניה (האחר הוא שדה התעופה של קליארי) והוא משרת טיסות פנים למספר יעדים באיטליה וטיסות בינלאומיות, בעיקר של חברת התעופה במחיר נמוך ריאנאייר. בשנת 2011 עשו כמיליון וחצי נוסעים שימוש בנמל, גידול של פי יותר מפי שניים לעומת 664,330 הנוסעים שעברו דרכו בשנת 2000[9].
קו רכבת ובו מסילה בודדת מחבר את אלגרו לסאסארי. הקו מתחיל בתחנת אלגרו-סנט'אגוסטינו (Alghero-Sant'Agostino) שברובע פייטראיה (Pietraia) בצפון העיר, ומטפס מגובה של תשעה מטרים עד לסאסארי השוכנת ברום של 176 מטר מעל פני הים. קו הרכבת מיושן, אינו מחושמל והמסילה צרה (950 מ"מ). הוא מופעל בידי חברת הרכבות של סרדיניה (Ferrovie della Sardegna) בתדירות של עד 11 רכבות ביום בכל כיוון, העושות את 30 הק"מ בין שתי הערים בכ-35 דקות. בימי ראשון ובחגים הרכבות אינן פועלות, והתנועה בין הערים מוחלפת בשירות אוטובוסים. קו הרכבת שאורכו המקורי היה 35 ק"מ נחנך ב-1 במרץ 1889, והרכבות הונעו בקטרי קיטור עד שהוחלפו בקרונועי דיזל לאחר מלחמת העולם השנייה. באלגרו שתי תחנות רכבת נוספות במרכז העיר - אלגרו-סאן ג'ובאני (Alghero-San Giovanni) ואלגרו-פורטו (Alghero-Porto) - אך אלה יצאו משימוש בשנת 1988 בשל הפרעת תנועת הרכבות לתנועת כלי הרכב בעיר, והקו קוצר בחמישה ק"מ. חברת הרכבות של סרדיניה מפעילה גם את התחבורה העירונית, בעיר שכוללת שבעה קווי אוטובוס ובכלל זה קו לשדה התעופה.
נמל אלגרו משמש כיום ספינות דיג ותיירים, ובעיקרו הוא פועל כמרינה. הנמל מוגן על ידי שני שוברי גלים - האחד מדרום (Molo Sud - הרציף הדרומי) והאחר מצפון (Nuovo Molo di Sottoflutto - הרציף החדש של סוטופלוטו) - ואורך כל אחד מהם הוא 850 מטר.
העיר העתיקה של אלגרו, המכונה גם המרכז ההיסטורי, שוכנת על חצי אי קטן המחובר אל היבשה בצידו המזרחי. צורתו של הרובע כשל מלבן שאורכו 500 מטר לערך ורוחבו 300 מטר. במקום זה קמה המצודה הראשונה של העיר בשנת 1102, והרובע בוצר לראשונה על ידי אנשי ג'נובה במאה ה-13. חומות אלה שופצו במחצית השנייה של המאה ה-14 לאחר הכיבוש הקטלאני, אך נהרסו - החומות והמגדלים הנוכחיים הם מתחילת המאה ה-16. כ-70% מהחומות השתמרו היטב בכל צדדי הרובע הפונים אל הים, ורק בצד המזרחי הפונה אל היבשה נותר מהן קטע קצר. מערכי הביצורים קרויים על שמות מגלי עולם - בדרום נמצאת חומת כריסטופר קולומבוס, במערב חומת מרקו פולו ובצפון חומת אנטוניו פיגפטה וחומת פרדיננד מגלן. בצפון גובל הרובע בנמל העיר, ורציפיו בחלק זה נקראים רציף הבריאות (Banchina sanita) ורציף המכס (Banchina dogana).
סביב הרובע ניצבים שבעה מגדלים, ואלה הם (ממזרח בכיוון השעון):
יהדות אלגרו זכתה לפריחה מיוחדת במחצית השנייה של המאה ה-14. בית כנסת נבנה בעיר בשנת 1381, והורחב בשנת 1438. בית קברות היה קיים כבר בשנת 1383, והוא הוגדל בשנת 1435. בשנת 1390 הגיע לעיר הרופא וחכם הקבלה יהודה בן דוד ממרסיי. הוא נבחר לרבם של יהודי קליארי, ושימש בתפקיד לפחות עד 1408, וכן מונה כשופט לכל יהודי סרדיניה.
במהלך המאה ה-15 עלתה חשיבותם של יהודי העיר, והקהילה אספה 1,600 דוּקָטים לצורך פיתוח המכרות באי. שני יהודים אחרים מימנו את חיזוק חומות העיר בשנת 1423. ב-1467 מונה משה די קרקאסוני על ידי המשנה למלך לממונה הראשי על "בית המשפטים"[11] של העיר. יחד עם אחיו, נינו קרקאסוני, עסק במתן הלוואות ששימשו לבניית אוניות מלחמה ואספקה לצבא. שמואל קרקאסוני ויעקב הכהן היו ראשי הקהילה, ובנו את בית הכנסת הגדול בשנת 1454. לפי סברה אחת בני משפחת קרקאסוני, אשר לא רצו לאבד את ממונם, המירו את דתם עת גורשו יהודי סרדיניה ב-1492.
אחת הסימטאות היוצאות מרחוב ארזמוס, מול הקתדרלה, מכונה בשם "קררו דלס הבראוס ("Carrero' dels Hebreus"), היינו, רחוב היהודים. היום אין בעיר קהילה יהודית.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.