Loading AI tools
ארכאולוג ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנון בן-תור (1935 – 22 באוגוסט 2023) היה ארכאולוג ישראלי, פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חתן פרס ישראל לחקר הארכאולוגיה לשנת ה'תשע"ט (2019)[1]. תחום התמחותו העיקרי היה ארכאולוגיה של המזרח הקדום וארכאולוגיה מקראית. התמחה באומנות הגילוף של תקופת הברונזה, ביחסים בין תרבויות בעת העתיקה (מצרים העתיקה וכנען), ומאז 1990 התמקד בחקר תל חצור כמפתח לחידות רבות בתחום. הוא היה שותפו של יגאל ידין בחפירות תל חצור וחפר איתו גם במצדה וכתב ספר בנושא[2]. בן-תור החזיק בהשקפה לפיה ממלכת ישראל המאוחדת אכן התקיימה במציאות כממלכה ששלטה על חלקים ניכרים של ארץ ישראל, בניגוד לדעת פרופסורים "מינימליסטיים" כישראל פינקלשטיין, נדב נאמן וזאב הרצוג, וזאת על סמך פרשנות ארכאולוגית של הממצאים בשטח ולא על סמך אמונה דתית או אידאולוגיה, כהגדרתו.
לידה |
1935 ירושלים, פלשתינה (א"י) |
---|---|
פטירה |
22 באוגוסט 2023 (בגיל 88 בערך) ירושלים |
ענף מדעי | ארכאולוגיה |
מקום מגורים | ישראל |
מקום קבורה | הר המנוחות |
מקום לימודים | האוניברסיטה העברית בירושלים |
פרסים והוקרה |
|
תרומות עיקריות | |
חפירות בתל חצור ובתל יקנעם וסביבתו | |
אביו היה הגאולוג פרופסור יעקב בן-תור שקיבל את פרס ישראל ב-1955. רעייתו, ד"ר דפנה בן-תור, הייתה אוצרת תרבות מצרים במוזיאון ישראל.
בן-תור נולד בירושלים. השלים תואר ראשון באוניברסיטה העברית ב-1958 ובשנת 1962 השלים תואר שני. בשנים 1966–1967 יצא למחקר באוניברסיטת לונדון. בשנת 1969[3] השלים דוקטורט בהדרכתו של יגאל ידין בנושא "בעיות נבחרות בתקופת הברונזה הקדומה שלבים ב'–ג' בארץ ישראל", בהצטיינות יתרה.
בשנת 1969 מונה למרצה באוניברסיטה העברית ומשנת 1984 היה פרופסור מן המניין. בשנת 1974 שהה באוניברסיטת הרווארד כעמית מחקר במחלקה לארכאולוגיה של המזרח הקרוב. בשנים 1977-1974 היה ראש המחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית ובשנים 1992–1996 היה ראש המכון לארכאולוגיה של אוניברסיטה זו. משנת 1988 היה מופקד הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל על שם יגאל ידין. במהלך השנים שימש פרופסור אורח בקולג' דרופסי בפילדלפיה (1979), באוניברסיטת מרילנד (1980), באוניברסיטת ייל (1985–1986) באוניברסיטת קולומביה (1991–1992) ובמכון ללימודי יהדות של אוניברסיטת פנסילבניה (1997–1998).
ב-1970 חפר בן-תור בתל ירמות, וב-1971 חפר באזור. יחד עם טרודה דותן חפר בשנים 1971–1972 באתינו (Athienou) שבקפריסין. בשנים 1977–1988 ניהל פרויקט חפירות בתל יקנעם ותל קירי שבקיבוץ הזורע הסמוך. בשנים 1978–1987 ניהל את החפירות בתל קשיש הוא הציע לזהותה עם "דבשת" (ספר יהושע, יט, י–יא). מאז 1990 ניהל את החפירות בתל חצור.
בשנת 2000 קיבל מטעם מוזיאון ישראל את פרס פרשיה שימל על תרומתו לארכאולוגיה של ארץ ישראל[4]. בשנת 2019 קיבל את פרס ישראל בתחום חקר הגאוגרפיה, הארכאולוגיה וארץ ישראל[1].
ב-2022 חלה בסרטן נדיר מסוג PDCN[5](אנ'), נפטר ב-22 באוגוסט 2023[6].
ב-29 באוקטובר 1999 התפרסמה במוסף "הארץ" כתבת-שער נרחבת בכותרת "התנ"ך - אין ממצאים בשטח" מאת הארכאולוג זאב הרצוג[7]. הכתבה הביאה לידיעת הציבור הרחב את עמדתם של ארכאולוגים בכירים כישראל פינקלשטיין ונדב נאמן לפיה (באופן מדויק יותר מהמשתמע בכותרת הפולמוסית) לא התקיימה בארץ ישראל ממלכה מאוחדת בראשות בית דוד, ששלטה הן על יהודה והן על השומרון והגליל (אזורי ממלכת ישראל לעתיד), לא כל שכן ממלכה אימפריאלית כזו המתוארת בספר שמואל ובספר מלכים. זאת ועוד, אם הייתה ממלכה ביהודה, אזי הייתה זו עיר-ממלכה קטנה וחלשה בירושלים. דברים נוספים בכיוון זה התפרסמו בהרחבה ב-2003 בספר "ראשית ישראל" של ישראל פינקלשטיין. בעקבות פרסום כתבה זו והפולמוס הציבורי שעוררה יזמו מרכז דינור של האוניברסיטה העברית ויד יצחק בן-צבי כנס בכותרת "הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא". ההרצאות שנישאו בכנס רוכזו בספר בשם זה שיצא בהוצאת יד יצחק בן צבי ב-2001[8]. אמנון בן-תור היה בין הדוברים בכנס אשר הגנו על העמדה שהפרשנות הארכאולוגית המדעית של הממצאים מצביעה דווקא על קיומה של ממלכה מאוחדת ביהודה ובישראל. נוסף הוא מוצא את סיפור הכיבוש וההתנחלות של שבטי ישראל בכנען (הכיבוש המהיר בו תמכו יגאל ידין וויליאם פוקסוול אולברייט) כסביר ארכאולוגית ונתמך על ידי ממצאים[9]. עם זאת מדגיש בן תור שאין כמובן לקבל את הסיפור המקראי בעניינן של פרשות אלו כפשוטו שכן משולבות בו השקפות תאולוגיות, אלא יש להתמקד בחיפושם של גרעינים היסטוריים ששולבו בפרשות הנדונות וכאלו ישנם לא מעטים.
בן-תור טען שהמאמינים בתנ"ך אינם זקוקים לארכאולוגיה כלל, וגם אלו המחזיקים בדעה פוליטית שארץ ישראל שייכת כולה לעם ישראל אינם צריכים להתלות בממצאים ארכאולוגיים. לפיכך, הוא מבסס את עמדתו על פרשנות לפי "המתודה ולפי השכל הישר"[10]. תקופת הזמן עליה דן בן-תור היא מסיום ההתנחלות הישראלית בכנען ועד נפילת חצור בפני צבא אשור ב-732 לפנה"ס והוא מבסס את רוב טיעוניו על ממצאים מעיר זו.
בן-תור אמנם סבר כי הכתיבה בתנ"ך היא מגמתית וכי היא נערכה זמן רב לאחר קרות האירועים המתוארים, אך מוצא ממצאים בשטח שאין להכחיש כי הם עולים בקנה אחד עם המסופר. למשל שכבת השריפה בתל חצור מראה כי העיר הכנענית נשרפה עד היסוד, דבר העולה בקנה אחד עם התיאור בספר יהושע י' י–י"ד.
בן-תור תקף את הכותרת שניתנה למאמרו של זאב הרצוג לפיה "אין ממצאים בשטח" מתקופת הכיבוש וההתנחלות ומונה למעלה מ-200 ממצאים מאתרים המשויכים לתקופת הברזל א', המקבילה לתקופת הכיבוש וההתנחלות המתוארת בספר יהושע. בפרט הוא מציין את הכתובת המופיעה על גבי אסטלת ישראל שנכתבה על ידי מרנפתח, המלך המצרי שכתב ברברבנות: "נבוזה כנען בכל רע...ינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם – אין לו זרע". כלומר מציין מקור חוץ-מקראי המתייחס לישראל כאל כוח חשוב בארץ כנען באותה תקופה.
בן-תור חזר במחקרו בחצור לבחון את גישתו של יגאל ידין לפיה מציאת שלושה שערים זהים באופן בנייתם בחצור (הגלילית) בגזר (בשפלת יהודה) ובמגידו (בצפון השומרון) מאשרים את הפסוק (מלכים א ט' ט"ו) לפיו בנה שלמה "את חצור ואת מגידו ואת גזר", כלומר שלט על שטח ניכר מארץ ישראל. בניגוד לידין, שתיארך את השערים למאה העשירית לפני הספירה לפי ממצא קרמי בהתאם למקור המקראי (שיטה אותה תקף קשות ישראל פינקלשטיין כלא מדעית) מתארך בן-תור את השערים לפי בחינה ישירה של הרצף הסטרטיגרפי באתר ומגיע למסקנה שיש לתארך את השער בחצור למאה העשירית, תוך הפרכה של התיארוך המאוחר של פינקלשטיין כלא הגיוני מבחינה ארכאולוגית ולוגית.
ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה – ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 616 עמודים. הספר יצא בשנת 2011 והוא כולל 38 מאמרים בעברית ו-12 מאמרים באנגלית. לספר נכתבו דברי פתיחה על ידי נדב נאמן ושרון צוקרמן, ומאמר מחווה על ידי ויליאם דוור. הספר כולל את כל רשימת פרסומיו של בן תור.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.