ברזילאים
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברזילאים (בפורטוגזית: Brasileiros) הם אזרחי ותושבי ברזיל. ברזילאי יכול להיות גם אדם שנולד בחו"ל להורה ברזילאי או לאפוטרופוס חוקי וכן אדם שרכש אזרחות ברזילאית דרך מגורים. ברזיל היא חברה רב-תרבותית, מה שאומר שהיא ביתם של אנשים ממוצא אתני מגוון, ואין מתאם בין מוצאו של האדם לזהות הברזילאית שלו.
 | |
| תפוצת ברזילאים ברחבי העולם | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 211,812,617 (נכון ל־22 ביולי 2020) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|
סה"כ ברחבי העולם מלבד ברזיל: בערך 4.59 מיליון (2022)[1] הנתונים שלהלן נכונים נכון ל-2022:  ארצות הברית: 1,900,000[2] פורטוגל: 360,000[2] פרגוואי: 254,000[2] הממלכה המאוחדת 220,000[2] יפן: 206,990[2] ספרד: 165,000[2] גרמניה: 160,000[2] איטליה: 157,000[2] קנדה: 133,170[2] גינאה הצרפתית: 91,500[2] ארגנטינה: 90,320[2] צרפת: 90,000[3][2] אירלנד: 80,000[2] הולנד: 76,500[2] שווייץ: 64,000[2][4] אורוגוואי: 59,090[2] בוליביה: 56,500[2] אוסטרליה: 46,630[2] מקסיקו: 45,000[2] בלגיה: 40,000[2] סורינאם: 30,000[2] | |
| שפות | |
פורטוגזית, Portuñol  | |
| דת | |
|
נצרות קתולית, נצרות פרוטסטנטית | |
  |
להיות ברזילאי זו תופעה אזרחית, ולא אתנית. כתוצאה מכך, מידת ההזדהות של אזרחי ברזיל עם שורשי אבותיהם משתנה באופן משמעותי בהתאם לפרט, לאזור המדינה ולמוצא האתני הספציפי המדובר. אולם לרוב, רעיון האתניות כפי שהוא מקובל בעולם המערבי אינו פופולרי בברזיל.
לאחר כיבוש ברזיל על ידי פורטוגל ב־1550, ובמהלך רוב המאה ה-16, המילה "ברזילאי" ניתנה לסוחרים הפורטוגלים של עץ ברזיל, תוך שהיא מציינת אך ורק את שמו של מקצוע כזה, שכן תושבי הארץ היו, ברוב המדינות ילידים, או פורטוגזים שנולדו בפורטוגל או בטריטוריה שנקראת כיום ברזיל.[5]
עם זאת, הרבה לפני עצמאותה של ברזיל, בשנת 1822, הן בברזיל והן בפורטוגל, כבר היה מקובל לשייך את המושג ברזיליאי לכל מי שעבר לגור בברזיל, לרוב היו אילו מהגרים ממוצא פורטוגלי ברור, תושב או שמשפחתו מתגוררת במדינת ברזיל (1530–1815), שהשתייכה אז לאימפריה הפורטוגזית. לעומת זאת במהלך חייה של הממלכה המאוחדת של פורטוגל, ברזיל והאלגרבים (1815–1822), היה בלבול לגבי המינוח ברזילאי.
נכון ל-2021, האוכלוסייה בברזיל מונה 214 מיליון איש. המספר מעודכן בשידור חי על ידי המכון הברזילאי לגאוגרפיה וסטטיסטיקה (IBGE - Census).[6]
.jpg)
על פי חוקת ברזיל (אנ') אזרח ברזילאי הוא:
על פי החוקה, כל האנשים המחזיקים באזרחות ברזילאית שווים, ללא הבדל גזע, מוצא, מין או דת.
זר יכול להגיש בקשה לאזרחות ברזילאית לאחר שחי ארבע שנים רצופות בברזיל ויודע לדבר בשפה הפורטוגזית. אדם שנולד במדינה בה השפה הרשמית היא פורטוגזית (פורטוגל, אנגולה, מוזמביק, כף ורדה, סאו טומה ופרינסיפה, גינאה ביסאו, גינאה המשוונית ומזרח טימור) יכול לבקש את האזרחות הברזילאית לאחר שנה אחת בלבד בה חי רצוף בברזיל. לאדם יליד חוץ המחזיק באזרחות ברזילאית יש בדיוק את אותן זכויות וחובות של האזרח הברזילאי מלידה, אך אינו יכול לשמש בתפקידים ציבוריים מיוחדים כגון נשיאות הרפובליקה, סגן נשיא הרפובליקה, שר (מזכיר) ההגנה, נשיאות (יושב ראש) של הסנאט, נשיאות (יושב ראש) של בית הנבחרים, קצין הכוחות המזוינים ודיפלומט.[7]
פורטוגזית היא השפה הרשמית המדוברת על ידי כל האוכלוסייה. ברזיל היא המדינה הדוברת פורטוגזית היחידה ביבשת אמריקה, מה שמקנה לה זהות תרבותית מובהקת ביחס למדינות אחרות ביבשת. זוהי עדיין השפה המדוברת ביותר בדרום אמריקה (50.1% מהדרום אמריקאים דוברים אותה).
פורטוגזית היא השפה הרשמית המדוברת והכתובה היחידה בברזיל, עם כמה וריאציות אזוריות בצורת הדיבור. זוהי השפה המשמשת במוסדות חינוך, בתקשורת ובעסקים. עם זאת, גם שפת הסימנים הברזילאית נחשבת לאמצעי תקשורת חוקי במדינה.
השפה המדוברת בברזיל שונה בחלקה מזו המדוברת בפורטוגל ובמדינות אחרות דוברות פורטוגזית. הפורטוגזית הברזילאית והפורטוגזית האירופית לא התפתחו באופן אחיד, עם כמה הבדלים בפונטיקה ובאיות, אם כי למרות ההבדלים בין שתי הגרסאות לא קיימת בעיה של הבנה הדדית. ההבדלים בין השפה הכתובה הרשמית של פורטוגל וברזיל דומים להבדלים שנמצאו בין אנגלית בריטית ואנגלית אמריקאית.
נכון ל-1550 אז הגיע האדם הלבן לברזיל, ההערכה היא שבברזיל דיברו יותר מאלף שפות ונות. כיום מתוכן שרדו כ-180 שפות. מתוך 180 השפות, רק ל-24 יש יותר מאלף דוברים; ל-108 שפות יש בין מאה לאלף דוברים; בעוד של-50 שפות, יש פחות מ-100 דוברים ולמחצית מהן, יש פחות מ-50 דוברים, מה שמראה שמספר גדול מהשפות הללו נמצאות בסכנת הכחדה חמורה.
בשנים הראשונות של הקולוניזציה, שפות ילידים היו בשימוש גם על ידי מתיישבים פורטוגזים, שאימצו שפה מעורבת המבוססת על שפת הטופי. מכיוון שהיא מדוברת על ידי כמעט כל תושבי ברזיל, היא נודעה כשפה כללית. עם זאת, במאה ה-18 הפכה השפה הפורטוגזית לרשמית בברזיל, מה שהוביל להיעלמותה של שפה משותפת זו.
במהלך מאות השנים, הילידים הושמדו או נשלטו על ידי פעולת קולוניזציה, וכתוצאה מכך מאות משפותיהם נכחדו. כיום, שפות ילידים מדוברות בעיקר בצפון ובמרכז - מערב. השפות המדוברות ביותר הן של הניב הטופי – גוארני.
בהיותה מדינה חילונית מבחינה חוקתית, לברזיל אין דת רשמית ואפליה של חסידי דת מסוימת אינה חוקית. למרות זאת, אוכלוסיית המדינה היא באופן מסורתי חסידה של הכנסייה האפוסטולית הרומית-קתולית ואין להכחיש את השפעתה של דת זו בזמנים שונים בעבר ואף בהווה. כיום, ברזיל נחשבת למדינה הקתולית הגדולה בעולם במספרים מוחלטים.
עם זאת, יש להתייחס לדומיננטיות של הקתוליות כאשר לוקחים בחשבון את העלייה האחרונה של הפרוטסטנטיות ואת החשיבות ההיסטורית של הדתות האפרו-ברזילאיות, קנדומבלה ואומבנדה, בגיבוש התרבותי והאתי של העם הברזילאי, למרות שנרדפו עד תחילת המאה ה-20, כאשר הפרקטיקה הדתית הודחקה על ידי המשטרה.
המפקד הדמוגרפי שבוצע בשנת 2010 על ידי המכון הברזילאי לגאוגרפיה וסטטיסטיקה ניתן לראות בברזיל את המבנה הדתי הבא בברזיל:
בנוסף יש תיעוד של אנשים שמצהירים על עצמם בהאים וויקאים, אבל מספר מדויק של חסידי דתות כאלה במדינה מעולם לא נחשף.
בשל קבוצות מהגרים מגוונות, לברזילאים יש מגוון עשיר של תרבויות, אשר מסנתזות בין העדות השונות המרכיבות את העם הברזילאי. מסיבה זו, אין תרבות ברזילאית הומוגנית, אלא פסיפס של היבטים תרבותיים שונים היוצרים יחד את התרבות הברזילאית. שלאחר יותר משלוש מאות שנים של קולוניזציה פורטוגזית, התרבות הברזילאית היא, על פי רוב, משורשים פורטוגליים. המורשת התרבותית הפורטוגזית הזו היא זו שמרכיבה את התרבות הברזילאית: ממוצאים אתניים שונים, עם זאת, כולם מדברים באותה שפה (פורטוגזית) ורובם נוצרים, עם דומיננטיות גדולה של קתולים.
למרות שזו מדינה של קולוניזציה פורטוגזית, קבוצות אתניות אחרות הותירו השפעות עמוקות על התרבות הלאומית, בעיקר עמים ילידים, אפריקאים ומהגרים אירופים. השפעות ילידיות ואפריקאיות הותירו את חותמן על מוזיקה, מטבח, פולקלור ופסטיבלים פופולריים. ניכר שחלק מהאזורים קיבלו תרומה גדולה יותר מאנשים אלה: מדינות הצפון ספגו השפעה חזקה של תרבויות ילידים, בעוד שבאזורים מסוימים בצפון-מזרח המדינה יש תרבות אפריקנית מאוד. ככל הולכים דרומה בברזיל, כך התרבות הופכת להיות יותר אירופאית. בדרום הארץ ניכרות השפעותיהם של מהגרים מאיטליה וגרמניה, בין אם בקולינריה, במוזיקה, בהרגלים ובמראה החיצוני של האנשים. עדות אחרות, כמו הערבים, הספרדים, הפולנים והיפנים תרמו גם הם לתרבות הברזילאית, עם זאת, באופן מוגבל יותר.
המטבח הברזילאי מאופיין בתערובת של מטבחים אירופאים, ילידיים, אסיאתיים ואפריקאים. מנת הבסיס הברזילאית הנפוצה ביותר היא אורז ושעועית, אך המנה המייצגת ביותר במדינה היא פייחואדה (שעועית שחורה עם בשר בקר או חזיר). הרגלי האכילה משתנים מאזור לאזור. בצפון מזרח ברזיל יש השפעה אפריקאית רבה על המטבח, בצפון יש השפעה ילידית. בדרום הארץ יש השפעה חזקה של המטבח האיטלקי וגם של המטבח הגרמני. הברביקיו אופייני לריו גרנדה דו סול.
הפסל אנטוניו פרנסיסקו ליסבואה נחשב לנציג הגדול ביותר של סגנון הבארוק באמריקה. כרמן מירנדה נודעה ברחבי העולם בזכות המקוריות של עבודתה והמראה האקזוטי שלה. ציירים כמו קנדידו פורטינרי והליו אוטיסיקה זכו להכרה בזכות סגנון הציור הברזילאי. הארכיטקטורה של ברזיל פורסמה על ידי אוסקר נימאייר, שפיתח פרויקטים במספר מדינות בעולם. יצירות של סופרי הארץ תורגמו למספר שפות. ספרים של סופרים כמו דיאס גומס, פאולו קואלו,ז'ורז' אמאדו, מאשאדו די-אסיס ועוד מוכרים ברחבי העולם.
המדינה יצרה ז'אנרים מוזיקליים נערצים ברחבי העולם. המוזיקה של ברזיל כוללת ז'אנרים כמו סמבה, בוסה נובה וצ'וריניו. הגיטריסט האקוסטי לורינדו אלמיידה הלחין את שיר הנושא לסדרת הטלוויזיה Bonanza. הודות לקרלוס גומס, המוזיקה הקלאסית הברזילאית זכתה לכבוד ולהערצה. האופרה שלו "O Guarani", שהולחן באיטליה והוצגה לראשונה בסקאלה במילאנו ב-19 במרץ 1870, זכתה להצלחה רבה.
הקולנוע הברזילאי זוכה להכרה בינלאומית כבר עשרות שנים. בשנת 1962, הסרט "O Pagador de Promessas", מאת אנסלמו דוארטה, זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. בשנה שלאחר מכן, הוא היה מועמד לאוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר. כיום וולטר סאלס, חוסה פדילה, קרלוס סלדנהה וברונו בארטו הם יוצרי קולנוע ידועים. אופרות סבון ברזילאיות מיוצאות לעולם, ומקדמות את ההיבטים התרבותיים של המדינה.
הברזילאים המציאו כמה ענפי ספורט. ברזיל אירחה את גביע העולם 2014 ואת אולימפיאדת 2016 בריו דה ז'ניירו. המדינה היא אלופת עולם חמש פעמים בכדורגל, ספורט שנחשב לפופולרי ביותר במדינה. נבחרת ברזיל בכדורגל היא היחידה שהתחרתה בכל המונדיאלים. פלה נחשב לספורטאי של המאה ה-20. היצירה של כדורגל מקורה משותפת לארוגוואיים ולברזילאים. לברזיל יש תארים במספר תחרויות.
הכדורעף הברזילאי מנצח: נבחרת הגברים מחזיקה בין השאר בארבעה תארים פאן-אמריקאים, תשע אליפויות עולמיות, שתי מדליות זהב אולימפיות. נבחרת הנשים הייתה אלופה ארבע פעמים במשחקים הפאן אמריקאים ויש לה שתי מדליות זהב במשחקים האולימפיים (2008 ו-2012). ג'קלין סילבה וסנדרה פירס הפכו לאלופות ב-1996, בהופעת הבכורה של כדורעף חופים באולימפיאדת אטלנטה.
הברזילאים יצרו את אמנויות הלחימה של קפוארה, ג'יו-ג'יטסו ברזילאי, היאבקות מראג'וארה ואחרים. משפחת גרייסי ולואיס פרנסה, לאחר תלמידם אוסוולדו פאדה, הולידו את שני הענפים העיקריים של הג'יו-ג'יטסו הברזילאי. נכון לעכשיו, אמנות הלחימה הברזילאית הזו מתורגלת בכל רחבי העולם.
למדינה יש מעמד בולט בספורט הקרב. אדר ג'ופרה נחשב, על ידי מועצת האיגרוף העולמית, כמשקל הבנטאם הטוב ביותר בכל הזמנים. MMA, שצמח בארץ, היה העובר של אמנויות לחימה מעורבות מודרניות (באנגלית: MMA). אנדרסון סילבה, אנטוניו רודריגו "מינוטאורו" נוגיירה, ליוטו מצ'ידה, חוסה אלדו וג'וניור "צ'יגאנו" דוס סנטוס הם מהלוחמים החשובים ביותר בשיטה זו. הג'ודוקאות אורליו מיגל ושרה מנזס היו הברזילאים הראשונים שזכו במדליות זהב בג'ודו ברזילאי בהתאמה בקטגוריות הגברים והנשים באולימפיאדת סיאול (1988) ולונדון (2012).
הברזילאים כיום הם צאצאים של: מתיישבים פורטוגזים, של קבוצות מהגרים פוסט-קולוניאליות, של אפריקאים משועבדים ושל שבטי הילידים בברזיל. גלי ההגירה ההיסטוריים העיקריים לברזיל התרחשו משנות ה-20 עד שנות ה-70 של המאה ה-20 כאשר רוב המתיישבים היו פורטוגלים, איטלקים, גרמנים וספרדים, עם מיעוטים משמעותיים של יפנים, פולנים, אוקראינים וערבים מזרח תיכוניים.[8]
התושבים הראשונים של מה שתהפוך למדינת ברזיל היו אנשים שהגיעו מאזור אסיה וחצו את מצר ברינג, משם עברו לסיביר וליבשת אמריקה, בהתחלה לצפונה (היכן שאלסקה של היום) ובהמשך לדרומה.[9][10][11][12] ישנן אינדיקציות לנוכחותם של עמים ילידים בטריטוריה הברזילאית הנוכחית החל משנת 16,000 לפנה"ס בלגוה סנטה, משנת 14,200 לפנה"ס בריו קלארו ומ-12,770 לפנה"ס באיביקווי (ריו גראנדה דו סול). ההערכות של מספר הילידים שחיו בברזיל של ימינו, נכון לשנת 1500 אז הגיע האדם הלבן, נעות בין 1 ל-5 מיליון.[13][14][15] השבטים הילידים התחלקו לשתי משפחות שפות עיקריות: מאקרו-ג'ה (אנ') ושפות טופי. עם הגעתם של הפורטוגזים לברזיל של היום, בשנת 1500, נספה חלק ניכר מהאוכלוסייה הילידית, בעיקר עקב זיהום במחלות אירו-אסייתיות שלא הייתה לילידים חסינות ביולוגית אליהן כגון אבעבועות שחורות, חצבת, קדחת צהובה או שפעת.[13] למרות זאת, למיליוני ברזילאים החיים כיום יש מוצא ילידי. אחת הסיבות היא כי בהיסטוריה הברזילאית, הנוהג של "קונהדיסמו" היה נפוץ מאוד. היה זה מנהג ילידי עתיק יומין של שילוב זרים בקהילה שלהם, באמצעות מסירת בנות לנשים. בעקבות המנהג הזה, מתיישבים פורטוגלים רבים ניהלו קשרים עם נשים ילידות, שצאצאיהן מהווים כיום חלק גדול מהאוכלוסייה הברזילאית.[16][17][18]
מוצאם האירופי של הברזילאים הוא בעיקר פורטוגזי. בין 1500 ל-1822, ברזיל הייתה מושבה פורטוגזית ומספר הפורטוגזים שהיגרו לברזיל, בתקופה זו, מוערך בין 500,000 ל-700,000.[19][20] באותה תקופה, ברזיל הייתה יצרנית הסוכר הגדולה בעולם, וצמיחה כלכלית זו משכה מהגרים פורטוגזים רבים.[21] עם זאת, במאה ה-18 הגיע המספר הגדול ביותר של פורטוגלים לברזיל הקולוניאלית. לפי הערכות של מפקד האוכלוסין הברזיאלאי היגרו 600,000 פורטוגלים לברזיל, בין השנים 1701 ל-1760.[19] בהתחשב בעובדה שבפורטוגל היו אז רק 2 מיליון תושבים בשנת 1700, מדובר היה על הגירה המונית.[22] הסיבה להגירה המונית זו נעוצה בגילוי הזהב במינאס ז'ראיס, שהוביל לתקופה של שגשוג כלכלי לא רק באזור מינאס ז'ראיס, אלא גם באזור החוף הברזילאי.[23]
כתוצאה מסחר העבדים האטלנטי, מאמצע המאה ה-16 ועד 1855, הובאו לברזיל כ-5 מיליון עבדים אפריקאים. 40% מכלל העבדים שהובאו ליבשת אמריקה נחתו בברזיל. אבותיהם האפריקאים של הברזילאים הובאו בעיקר ממערב-מרכז אפריקה. מתוך כלל העבדים, הובאו מאזור זה 3,396,910. האזור נודע בעבר כקונגו אנגולה, המקביל בערך לשטחים של אנגולה, הרפובליקה של קונגו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וגבון של ימינו.[24][25] האזור השני בחשיבותו היה מפרץ בנין, ממנו הגיעו 877,033 אפריקאים. אזור זה מתאים לדרום מזרח גאנה, טוגו, בנין ודרום מערב ניגריה של ימינו.[26][24]
כשברזיל הייתה מושבה פורטוגזית, מספר האפריקאים שנכנסו לברזיל היה גדול בהרבה מזה של האירופים. לפי ההיסטוריונים ג'יימס הורן ופיליפ ד' מורגן, בין השנים 1500 ל-1820, 605,000 פורטוגלים היגרו לברזיל, לעומת 3.2 מיליון אפריקאים שהובאו, מספר גדול פי 5.[20] עם זאת, אין זה אומר שלאורך זמן האוכלוסייה ממוצא אפריקאי נותרה גדולה מזו שממוצא פורטוגלי, בהתחשב בהבדלים בשיעור הילודה. בנוסף, שיעור התמותה היה גבוה בהרבה בקרב עבדים מאשר בקרב בני חורין, תמותת התינוקות של ילדי העבדים הייתה גבוהה מאוד, עקב תת-תזונה ותנאים לא הגיניים. במהלך רוב ההיסטוריה של ברזיל, קצב הגידול הטבעי של אוכלוסיית העבדים היה שלילי, כלומר היו יותר מקרי מוות מאשר לידות.[27][28][16][29][30]
ברזילאים רבים הם גם צאצאים של מהגרים שהגיעו במאתיים השנים האחרונות. לברזיל הגיעו יותר מ-5 מיליון מהגרים לאחר עצמאותה מפורטוגל ב-1822, רובם הגיעו בין 1880 ל-1920. האירופים הלטיניים היוו 80% מהאוכלוסייה שהגיעה לברזיל (1.8 מיליון פורטוגלים, 1.5 מיליון איטלקים ו-700,000 ספרדים). שאר ה-20% הגיעו בעיקר מגרמניה, מזרח אירופה, יפן והמזרח התיכון.[31] במפקד הברזילאי של 1920, יותר מ-90% מהזרים התרכזו במדינות הדרום-מזרח והדרום ויותר מ-70% היו בשני אזורים בלבד: סאו פאולו וריו דה ז'ניירו.[32] חלק גדול מההגירה הזו עודד על ידי ממשלת ברזיל והיה קשור לייצור קפה. בסוף המאה ה-19 הייתה ברזיל יצרנית הקפה הגדולה בעולם וחלק ניכר מחוסנה הפיננסי של ממשלת ברזיל היה תלוי בייצוא קפה. לאחר ביטול העבדות בשנות ה-80 של המאה ה-19 וחשש ממחסור בעובדים בענף גידול הקפה, החלה מדינת סאו פאולו לסבסד הגירה של עובדים אירופאים. ממשלת ברזיל שילמה עבור הגעת ספינות של משפחות מהגרים שלמות לעבודה במטעי קפה במהלך תקופה של כחמש שנים, ולאחר מכן הן היו חופשיות לעבוד במקומות אחרים.[33][34][35][36]
משנת 1500 עד 1972, מכלל האנשים שנכנסו לברזיל, 58% הגיעו מאירופה, 40% מאפריקה ו-2% מאסיה.[37]
מ-2011 עד 2019 הגיעו לברזיל 1,085,673 מהגרים, רובם מוונצואלה (142,250), פרגוואי (97,316), בוליביה (57,765), האיטי (54,182) וקולומביה (32,562).[38]
בשנת 2021, ברזיל הייתה ביתם של 1.3 מיליון אנשים ילידי חוץ.[39]
בשנת 2021 היו בברזיל 60,011 אנשים שהוכרו כפליטים.[40]
בין 2011 ל-2020, ההכרות במעמד פליט בברזיל על ידי הוועד הלאומי לפליטים (קונארה) היו בעיקר לתושבי ונצואלה (46,412 הכרות), לסורים (3,594) ולקונגולזים (1,050).[39]
במפקד הברזילאי, על המשיבים לבחור את צבעם או גזעם מתוך 5 קטגוריות: "ברנקה" (לבן), "פרטה" (שחור), "אמארלה" (צהוב), "פרדה" (חום, מעורב לבן ושחור) או אינדאדג'נה (ילידי), התשובות מבוססות על הצהרה עצמית.[41]
בברזיל יש את האוכלוסייה הלבנה השנייה בגודלה ביבשת אמריקה, אחרי ארצות הברית, עם כ-91,051,646 נפשות,[42] והברזילאים הלבנים מהווים את האוכלוסייה הלבנה השלישית בגודלה בעולם, אחרי ארצות הברית ורוסיה.[42][43][44]
ברזילאים מבני תערובת מהווים את הקבוצה השנייה בגודלה בברזיל, עם כ-84.7 מיליון איש.
השחורים מהווים את הקבוצה האתנית השלישית בגודלה בברזיל עם כ-14.5 מיליון אזרחים או 7.6% מהאוכלוסייה.
בברזיל, המונח אמרלה (צהוב) מתייחס למזרח אסיה. לפי מדריך המפקד, הקטגוריה הצהובה היא "לאדם ממוצא: יפני, סיני, קוריאני וכו'". הקבוצה הגדולה ביותר של אנשים מוצא זה במדינה היא הקהילה היפנית. מספר הברזילאים היפנים הוא כשני מיליון והקהילה היפנית כוללת גם כ-50 אלף אזרחים יפנים.[45][46] רוב התושבים ממוצא מזרח אסיאתי, במיוחד הברזילאים היפנים, מתגוררים בסאו פאולו ובפרנה.[47][48]
הילידים מהווים את הקבוצה האתנית החמישית בגודלה בברזיל, עם כ-800,000 פרטים. זוהי הקטגוריה היחידה של הסיווג ה"גזעי" הברזילאי שאינה מבוססת על צבע עור, אלא על שייכות תרבותית ואתנית.
מחקרים גנטיים הראו שלאוכלוסיית ברזיל בכללותה יש רכיבים אירופאים, אפריקאים ואינדיאנים.
מחקר גנטי אוטוזומלי משנת 2015, שניתח גם נתונים של 25 מחקרים של 38 אוכלוסיות ברזילאיות שונות הגיע למסקנה כי: מוצא אירופאי מהווה 62% מהמורשת של האוכלוסייה, ואחריו האפריקאים (21%) והילידים האמריקאים (17%). התרומה האירופית היא הגבוהה ביותר בדרום ברזיל (77%), האפריקאית הגבוהה ביותר בצפון מזרח ברזיל (27%) והילידית היא הגבוהה ביותר בצפון ברזיל (32%).[49]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
