האלפבית הלטיני התפתח במאה ה-7 לפנה"ס מהאלפבית האטרוסקי, ממנו הוא שאל 21 אותיות. מקור האלפבית האטרוסקי באלפבית היווני.
תחילה ייצגה האות C את הצליל G ואת הצליל K, אך מאוחר יותר הוכנסה האות G לשימוש כפיתוח של האות C, על ידי הוספת קו אופקי בקצה האות. אות זו החליפה את מקומה בסדר האלפבית של Z, שצלילהּ עבר לאות R, לפיכך יצאה משימוש. משנכבשה יוון על ידי הרומאים, הוחזרה האות Z לשימוש כשאילה מהאלפבית היווני, יחד עם האות Y, על מנת לכתוב מילים יווניות. עם הזמן נוספו לאלפבית הלטיני אותיות רבות נוספות.
האותיות Z ו-Y שימשו אך ורק לכתיבת מילים שאולות מיוונית. האות K שימשה במילים ספורות בלבד, ממוצא אטרוסקי.
האלפבית הלטיני לא כלל את שלוש האותיות: J ,U ו-W, שצורפו רק בימי הביניים.
J – היא צורה מורחבת של האות I, שנועדה להבדיל בין י' העיצורית (J) לי' התנועה (I), שהרי לפני ההוספה שימשה האות I בשני התפקידים.
U – היא צורה מורחבת של V, לפני ההוספה שימשה האות V בשני התפקידים.
W – היא הכפלה של V; בשפה הלטינית נהגתה האות V כמו W באנגלית כיום, אך בשפות אחרות שאימצו את האלפבית הלטיני היה צורך להבדיל בין שני הצלילים.
באלפבית הלטיני ה"מקורי" לא היו אותיות קטנות, אך בשימוש יומיומי קיבלו האותיות הסטנדרטיות צורה מפושטת. בתקופת השושלת הקרולינגית של ממלכת הפרנקים, הוסדרה צורת כתיב זו באופן רשמי, והתפשטה ברחבי אירופה. בתקופה ההיא שולבו בפעם הראשונה אותיות גדולות וקטנות יחדיו באותו טקסט, אך מערכות כללים לקפיטליזציה (אנ') הוסדרו רק במאה ה-18.
בימינו, האלפבית הלטיני מגוון מאוד, שכן כל אחת מהשפות השונות הוסיפה לו סימנים דיאקריטיים, על מנת להתאימן למבנה ולאופן ההגייה הייחודיים של כל שפה ושפה. במילים אחרות, המשותף לכל אחת מהשפות הוא השימוש באלפבית הלטיני, בעוד שהן נבדלות זו מזו בסימנים הדיאקריטיים הייחודיים של כל שפה ושפה.
אף שיש דמיון באופן הגיית האותיות בשפות השונות, אין זהות בכך, ולעיתים ההבדלים ניכרים.
דוגמה: השם הספרדי "Jorge", למשל, נהגה "חורחה", בגרמנית מבוטא כ"יוֹרְגֶּה", ובצרפתית – "ז'וֹרְז'". זהו הבדל ניכר מהגייתו האנגלית של שם זה.
באלפבית הלטיני כיום, לכל אות שתי צורות: אות גדולה ואות קטנה, כאשר בכל שפה נקבעים כללים שונים לשילוב שתי הצורות בטקסט אחד.
דוגמה לשוני בקפיטליזציה: בגרמנית, כל שמות העצם נכתבים באות ראשונה גדולה, לעומת האנגלית, בה אות גדולה מופיעה בארבעה מקרים ייחודיים בלבד: בתחילת משפט, לציון שמות פרטיים (שמות משפחה ומקומות), לסימון המילה I ("אני") ולהאדרת אלוהים ("God" או "Lord").
האלפבית הלטיני המודרני מכיל 52 אותיות בסיסיות: 26 מהן אותיות גדולות, ו-26 מהן אותיות קטנות. על אותיות בסיסיות אלו מתווספים, כאמור, בכל שפה ושפה, סימנים נוספים והתאמות ייחודיות.
Ə, ə – שווא. Æ, æ – צירוף של A ו-E. Œ, œ – צירוף של O ו-E. ſ – הגרסה המוארכת של האות S. ß – במקור, צירוף של ſ עם Z. Ð, ð – אות מיוחדת שהיה לה שימוש בכתיבת השפה האנגלו סקסונית. כיום היא בשימוש באיסלנדית ובפארוזית. אות דומה משמשת בקרואטית. Þ, þ – אות שהיה לה שימוש בשפה האנגלו-סקסונית, וכיום קיימת רק בשפה האיסלנדית.
רומנית – שפתה הרשמית של רומניה. מדוברת גם ברפובליקת מולדובה. עד שנות ה-60 של המאה ה-19 נכתבה באמצעות האלפבית הקירילי, ובתקופת המעבר לאלפבית הלטיני, נכתבה באמצעות מערכת כתב מעורבת, אשר כללה את שני האלפביתים. בתקופת השלטון הסובייטי במולדובה, כונתה השפה "מולדבית", ונכתבה באמצעות האלפבית הקירילי. (כך היא נכתבת עד ימינו אלה ברפובליקה הבדלנית טרנסניסטריה).
קטלאנית – שפתה הרשמית של מחוז קטאלוניה, השוכן במזרח וצפון מזרח ספרד.
גליסית – שפה המדוברת במחוז גליסיה, השוכן בחוף הצפון מערבי של ספרד.
ככלל, שפות סלאביות במדינות שדתן העיקרית הייתה נצרות אורתודוקסית – נכתבו בעיקר באמצעות האלפבית הקירילי, ובמדינות שדתן העיקרית הייתה נצרות קתולית או פרוטסטנטית – נכתבו באמצעות האלפבית הלטיני.
בלארוסית – שפתה הרשמית של בלארוס. נכתבה לאורך ההיסטוריה בעיקר באמצעות האלפבית הקירילי, כמו רוב השפות הסלאביות המזרחיות. בשפה זו נעשה שימוש באלפבית הלטיני בידי מספר קבוצות, במהלך תקופות שונות לאורך ההיסטוריה:
טרם התקופה הקומוניסטית, השתמשו בו בעיקר אנשים שקידמו קירוב תרבותי בין בלארוס ומערב אירופה[דרוש מקור].
בתחילת התקופה הקומוניסטית, ניסו מספר בלשנים בלארוסים לקדם את הכתב הלטיני, מאחר שסברו כי הוא "מתקדם" יותר[דרוש מקור].
בתקופת הכיבוש הנאצי, השתמשו השלטונות הנאציים בכתב לטיני לכתיבת בלארוסית.
טורקמנית – שפתה הרשמית של טורקמניסטן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך מחוץ לגבולות טורקמניסטן (בקרב הפזורה הטורקמנית). בין השנים 1928–1940 נכתבה השפה באמצעות האלפבית הלטיני, ולאחר כיבוש ברית המועצות את המדינה – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות ושחרורה של המדינה משליטת ברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני.
אזרית – שפתה הרשמית של אזרבייג'ן. מדוברת גם בצפון איראן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך בידי המיעוט האזרי באיראן. באזרבייג'ן הסובייטית, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות מברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני, המבוסס בעיקר על כללי הכתיב של השפה הטורקית.
אוזבקית – שפתה הרשמית של אוזבקיסטן. מדוברת גם באפגניסטן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך בידי האוזבקים באפגניסטן. באוזבקיסטן הסובייטית, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות מברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני.
טטרית – שפתה הרשמית של טטרסטן. נכתבה בעבר באמצעות האלפבית הערבי, טרם התקופה הקומוניסטית. בתקופה זו, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר התקופה הקומוניסטית, יזמו שלטונות טטרסטן מעבר לכתב הלטיני. הדבר עורר מחלוקת בקרב חלק מאנשי רוח טטריים, ועורר התנגדות בקרב שלטונות רוסיה. התנגדות זו הובילה לחקיקת חוק, הדורש שכל שפות המיעוטים של רוסיה תכתבנה באמצעות הכתב הקירילי. נכון לתחילת שנות האלפיים, שני האלפביתים (לטיני וקירילי) נמצאים בשימוש.
אויגורית – שפה טורקית, המדוברת בחבל טורקסטן שבמערב סין. נכתבת הן באמצעות הכתב הערבי והן באמצעות הכתב הלטיני.
גגאוזית – שפה המדוברת באזור אוטונומי במולדובה. בהשפעת הטורקית והרומנית, עברה להיכתב באמצעות הכתב הלטיני, לאחר שבמקור נכתבה באמצעות הכתב הקירילי.