מכון איילון
מפעל מחתרתי לייצור קליעים וסליק של ארגון ההגנה בגבעת הקיבוצים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מכון איילון היה מפעל מחתרתי תת-קרקעי לייצור קליעים וסליק של ארגון ההגנה בגבעת הקיבוצים, השוכנת במבואותיה הצפוניים של העיר רחובות. המכון החל לפעול בתקופת המנדט הבריטי. עד הכרזת המדינה יוצרו בו 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ. תחמושת זו הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות. המפעל, בו עבדו 45 צעירים וצעירות, פעל בסודיות גמורה מ-1945 ועד תום מלחמת העצמאות, ובתקופה זו יוצרו בו מעל 4 מיליון כדורי תחמושת.[דרוש מקור]
 | |
| המכונות ששימשו לייצור הכדורים במפעל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | היסטוריה |
| כתובת |
ישראל  |
| מיקום |
רחובות |
| מדינה |
ישראל |
| בעלים |
המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל |
| מייסדים |
שלמה הלל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1945 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1945 |
| קואורדינטות | 31°54′58″N 34°48′35″E |
| אתר רשמי | |
|
(למפת גוש דן רגילה)   מכון איילון  מצפון וממזרח: __ מועצה אזורית גזר מדרום: __ קריית עקרון, __ מועצה אזורית ברנר ממערב: __ מועצה אזורית גן רווה ממערב ומצפון: __ נס ציונה | |
  | |
.JPG)
האתר הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.[1] מבנה המכון הוכרז כמבנה לשימור, וכיום פועל בו מוזיאון.
המכון, שהוקם ביוזמת יוסף אבידר מנהל תעש מ-1945, נוסד ב־1945 והיה פעיל עד קום המדינה ב-1948. המכון היה מפעל תת-קרקעי לייצור כדורי אקדח 9×19 מ"מ פרבלום שבה השתמשו בתת המקלע סטן וכן סליק, מתחת למבנה אזרחי, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים וללא ידיעת האזרחים ששהו במבנה. מנהל המכון היה פסח איילון (אברמוביץ).
ארגון ההגנה פנה בבקשה לחברי קבוצת הצופים א' שישבו בהכשרה בפרדס חנה, לבוא ולעבוד במפעל סודי. קבוצה זו, שבה היה חבר גם שלמה הלל הקימה מאוחר יותר את מעגן מיכאל. החברים, לאחר התלבטויות קשות, הגיעו לגבעת הקיבוצים, שהייתה מקום הכשרה לגרעיני התיישבות לפני עלייתם לקרקע בשנים שלפני כן, והקימו את המכון.
עבודות החפירה והיציקה נמשכו 22 יום. מבנה המכון תוכנן בידי המהנדס יוסף אידלמן והוקם בתוך בור בעומק 8 מטר ושטחו היה 264 מטר רבוע (אורך 33 מטר, רוחב 8 מטר, גובה 3.5 מטר, עובי קירות 0.5 מטר). מערך ההסוואה של המכון תוכנן על ידי יצחק נבו - המבנה כולו כוסה בעפר. כדי לספק אוויר לארבעים וחמישה עובדים היה צורך בשתי ארובות. כדי שהארובות לא יעוררו את חשדם של הבריטים נבנתה בצד אחד של המפעל התת-קרקעי מכבסה ששירתה את האזור והופעלה בידי חברות הקיבוץ. בצד השני נבנתה מאפייה שהופעלה בידי חברי הקיבוץ, אשר שיווקו את הלחם לכל הסביבה. פתח הארובה של המאפייה התמזג עם פתח האוורור של המפעל. דרך פתח מתחת לאחת ממכונות הכביסה היו נכנסים ויוצאים העובדים בכל יום. גם במאפייה היה פתח, גדול יותר, מתחת לתנור. מכיוון שהתנור שקל כ־10 טון, ונדרשה שעה וחצי כדי להזיזו, הפתח הזה נפתח 3 פעמים בלבד בשנות פעילות המפעל: פעם אחת כדי להכניס את המכונות לייצור התחמושת, עם הקמת המפעל, פעם נוספת לתיקונים במכונות ופעם נוספת כדי להוציא אותן לאחר שלא היה יותר צורך להחביא את המפעל. כיום התנור מקובע במצב הפתוח, ובפתח שאותו כיסה הותקנו גרם מדרגות ומעלית, בהם נכנסות ויוצאות קבוצות הסיור במקום. רעש הקיטור של מכונות הכביסה, רעש המאפייה ושכבת מזרנים שהוצמדה לתחתית התנור השתיקו את קולות המפעל.
את מכונות יצור כדורי 9 מ"מ קנה שיפץ ושלח למפעל איש ה'הגנה' יהודה ארזי במבצע נועז.
העובדים הראשונים היו עובדי התעש ואליהם צורפה קבוצה מתנועת הצופים. בקיץ 1947 תוגבר כוח העבודה בקבוצת חברי פלמ"ח מחפציבה, שהשתייכו להכשרת הנוער העובד "רגבים". בתקופת מלחמת העצמאות גויסו חלק מהעובדים ובמקומם הובאו שמונה חברים מגרעין של תנועת "הבונים".[3]
עובדי המכון הסתירו את עבודתם גם מפני שאר חברי הקיבוץ (שכונו הג'ירפות[4]), כשהם מספרים שיצאו לעבוד בשדה. רק פעם אחת התגלה הסליק בידי אחת מחברות הקיבוץ שעבדה במכבסה, והיא נתבקשה לשמור עליו בסוד. על מנת לא לעורר את חשד שאר חברי הקיבוץ הוקם מעין חדרון עם מנורת שיזוף שבה השתזפו עובדי המכון, שעבדו מתחת לפני האדמה ולא היו חשופים לאור השמש.
בפיצוץ הרכבת הצבאית הבריטית סמוך למכון, ב-29 בפברואר 1948, נהרגו 28 חיילים בריטים ונפצעו 32. בעקבות הפיגוע שבוצע על ידי לח"י, עלה חשש גדול שהבריטים יבצעו סריקות באזור וימצאו את הסליק. העובדים במפעל חשו לעזור לנפגעים הבריטים וכך מנעו מהבריטים לחשוד בהם ולא נעשו במקום חיפושים.
המכון לא התגלה עד קום המדינה והוא סייע רבות ללחימת הכוחות היהודיים במלחמת העצמאות. אזור זה היה מהיחידים בהם לא היה מחסור בתחמושת. הייצור נפסק עם תום מלחמת העצמאות אבל הגבעה המשיכה לשמש גורמים שונים של התעשייה הביטחונית של מדינת ישראל עד 1963 ולאחר מכן ננטשה.
במשך שנים רבות לא נודע לציבור הסיפור של מכון איילון. משנת 1975 החלו גופים שונים לפעול למען שיקום ושימור האתר.[6] ב-1986 הוקם ועד ציבורי, ביוזמת שלמה הלל, במטרה לשקם את האתר. בוועד היו נציגים מן התעשייה הצבאית, ארגון חברי ההגנה, קיבוץ מעגן מיכאל, עיריית רחובות, מכון ויצמן למדע, קק"ל, החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, אשר קיבלה על עצמה את משימת השיקום. ב-1987 נחנך במקום מוזיאון.
מוזיאון מכון איילון מופעל על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, הדרכה על החיים הכפולים בקיבוץ ופעילות המכון.
- ישראלה קומפטון, "מכון איילון" - סודה של "גבעת הקיבוצים", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, עמ' 221–224
אתר האינטרנט הרשמי של מכון איילון- תמר הירדני, עוצמה תת-קרקעית, סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה וידיעת הארץ, סיון תש"ף, יוני 2020
- מכון איילון באתר המועצה לשימור אתרי מורשת
- סודות קבורים באדמה – מפעל הנשק מכון איילון סיור מצולם במכון איילון
- רונית סבירסקי, המערה הסודית של מכון איילון, באתר ynet, 14 בנובמבר 2004
עופר אדרת, להקים מדינה מתחת לאפו של האויב, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2014- סיור ווירטואלי במכון איילון, הוכן על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל - המעבדה לחדשנות.
- סוד כמוס: מה הסתתר מתחת לגבעת הקיבוצים?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, נובמבר 2021
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
