Loading AI tools
עיתונאי ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נדב אשר אֱיָל (נולד ב-6 במרץ 1979) הוא עיתונאי, פרשן חדשות וסופר ישראלי, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ובעל טור בכיר בקבוצת ידיעות אחרונות; בין מרץ 2010 לנובמבר 2020 היה עורך חדשות החוץ ב"חדשות 13".
לידה |
6 במרץ 1979 (בן 45) אנגליה, הממלכה המאוחדת |
---|---|
מדינה | ישראל |
השכלה | |
תקופת הפעילות | מ-1997 |
מעסיק | ידיעות אחרונות |
בן או בת זוג | תמר איש-שלום |
מספר צאצאים | 3 |
קישורים חיצוניים | |
פייסבוק | NadavEyalDesk |
טוויטר | Nadav_Eyal |
איל נולד באנגליה וגדל בפרדס חנה ולו אח תאום. בצעירותו היה מדריך בשבט הצופים "אלון".
בשנת 1997 התגייס איל לגלי צה"ל ושירת ככתב בשטחים ובהמשך ככתב לענייני מפלגות ועורך יומני בוקר.
איל סיים לימודי משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים.
איל הצטרף לערוץ 10 עם הקמתו ב-2002, ושימש ככתב מדיני ופוליטי ב"חדשות ישראל", אשר סיפקה את החדשות לערוץ החדש. כאשר מונה, ציין העיתון "הארץ" כי איל הוא "הכתב המדיני הצעיר ביותר שהטלוויזיה הישראלית ידעה"[1].
בשנת 2003 הצטרף ל"מעריב" ושימש כתב פוליטי, ובשנת 2005 התמנה לפרשן הפוליטי של העיתון. סיקר את מערכות הבחירות הכלליות ב-1999, 2001, 2003 ו-2006 בשלושת כלי התקשורת בהם עבד. הגיש בגלי צה"ל עם ליעד מודריק את "תוכניות לשבת" כשנתיים (2005–2007). איל שימש כאחד משני המנחים של קורס העיתונות של גלי צה"ל המועבר כל שנה למתגייסים החדשים (במשותף עם עו"ד יוסי עבאדי וחיליק שריר), אותם החליפו מתן חודורוב וישי הולנדר.
בשנת 2007 עבר איל ללונדון לצורך לימודים ולאחר שקיבל מלגה ממשרד החוץ הבריטי[2]. בתקופה זאת, סיים את לימודיו לתואר שני בפוליטיקה גלובלית מבית הספר לכלכלה של לונדון.
משנת 2008 שימש כשליחו של העיתון "מעריב" באירופה וככתב למשימות מיוחדות. במסגרת זו סיקר בין היתר את מתקפת הטרור במומבאי ב-2008, את הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, ואת משפטו של דמיאניוק בגרמניה. בנוסף, שימש כפובליציסט קבוע במדור הדעות של העיתון.
במרץ 2010 מונה לעורך חדשות החוץ של ערוץ 10 במקומו של ניצן הורוביץ[3]. בתפקיד זה עמד איל בראש דסק החוץ של חדשות 10, כשלצידו היו כתב חדשות החוץ יונתן רגב וכתבי חדשות 10 ברחבי העולם אילן גורן בברלין, אריאל מרגלית בשאנגחאי, יעל ויסנר-לוי בלונדון, גיל תמרי בוושינגטון, ונועה קולפ בניו יורק.
בפברואר 2011, כחצי שנה לפני תחילת מחאת האוהלים, החל לפרסם סדרה של מאמרים רחבי היקף ב"מעריב" שעסקו במעמד הביניים, המערכת הפוליטית בישראל והריכוזיות במשק הישראלי ("מאמרי המובארקים"). המאמרים העריכו כי מעמד הביניים הישראלי לא יוכל לעמוד במעמסה המוטלת עליו וצפויה תגובת-נגד משמעותית. המאמרים זכו לתהודה ופורסמו בעמוד הראשון של העיתון "מעריב".
איל פוטר מ"מעריב" באוגוסט 2012. נטען כי השתלטותו של נוחי דנקנר על העיתון הובילה להצרת צעדיו בכתיבה בתחום החברתי, וכי העורך הראשי ניר חפץ הוביל להפסקת העסקתו על רקע האג'נדה שהציג[4]. פחות משנה לאחר מכן, נרכש "מעריב" על ידי שלמה בן צבי ואיל שב לכתוב בעיתון במוסף השבת ובעמודי החדשות[5].
באוקטובר 2014 שודרה בערוץ 10 סדרת כתבות דוקומנטריות מאת נדב איל בשם "שנאה: מסע ללב האנטישמיות"[6]המתעדת את עליית האנטישמיות באירופה בתקופה האחרונה.
ממאי 2014 כותב איל מדור פרשנות חודשי במגזין "ליברל".
מאוגוסט 2016 מפרסם איל מאמרים בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות". באותה שנה שידר את סדרת כתבות ההרחבה "טראמפלנד" שסיקרה קווי שבר בחברה האמריקנית ובחנה את האפשרות לניצחון אפשרי של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.
ב-2017 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות "על הישגים בולטים בתחום כתבות העומק בתקשורת האלקטרונית. על סדרת כתבות בולטות בשנתיים האחרונות בנושאים הקשורים בהשפעות הגלובליזציה, וביניהן סדרת הכתבות אודות גל הפליטים באירופה במסגרתן גם ליווה משפחות סוריות לאורך מסען. במסגרת כתבות אלה חידש איל את אופן סיקור חדשות החוץ בכך שיצא מהאולפן לשטח"[7].
ספרו "המרד נגד הגלובליזציה" יצא לאור בישראל בשנת 2018 ותורגם ל־12 שפות נוספות[8].
בזמן מגפת הקורונה בלט איל בתשומת הלב שהקדיש למגפה מתחילתה ובהיקף ובשיטתיות של המידע על הפעילות הממשלתית והמחקרית בנושא שפרסם בטוויטר ובמסגרת עבודתו בחדשות ערוץ 13.
בנובמבר 2020 הודיע שיעזוב את תפקידו כעורך חדשות החוץ בחדשות 13 ויחל לשמש כפרשן ובעל טור בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות", כשבמקביל ימשיך לשמש כפרשן בחדשות 13[9]. בפברואר 2023 בחר לסיים את עבודתו כפרשן בחדשות 13[10].
משנת 2020 מכהן איל כיושב ראש בהתנדבות של "התנועה לחופש המידע".
בדצמבר 2022 חשף איל כי מפלגת נעם הכינה "רשימות שחורות" של ארגונים ואנשי ציבור הפועלים או מחזיקים עמדות הנוגדות, לדעת המפלגה, את עמדותיה: רשימת נשים הקשורות לקידום השירות המשותף בצה"ל; חברי הקהילה הגאה בתחום התקשורת; ארגונים שהוגדרו כ"שמאל קיצוני" הפועלים במערכת החינוך; ועובדי משרד המשפטים ומערכת המשפט שעברו השתלמויות בגופים שמזוהים עם השמאל, לטענת המפלגה[11][12]. חשיפת הרשימות עוררה סערה ציבורית ופוליטית והייתה בין המניעים להצתת המחאה נגד הממשלה ימים ספורים לאחר הפרסום[13][14].
במאי 2023 פורסם כי איל עתיד להגיש תוכנית אקטואליה שבועית לצד העיתונאי אוהד חמו[15].
ב-2023 יצא ספרו "איך הדמוקרטיה תנצח". בספר הוא מסקר את המחאה נגד הרפורמה המשפטית וסוקר את הניסיונות בעולם למוטט את הדמוקרטיה, ומה על המחנה הדמוקרטי בישראל ובעולם לעשות[16].
באפריל 2024 החל להגיש את התוכנית "עינב ונדב", לצד העיתונאית עינב גלילי, בערוץ 12.[17]
ביוני 2024 הודיע כי הוא עוזב את ישראל לשנה עם משפחתו לטובת משרת הוראה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.[18]
איל נשוי לעיתונאית ומגישת החדשות תמר איש-שלום. לזוג שתי בנות ובן והם מתגוררים בגני תקווה. בן דודו הוא במאי הקולנוע אסף פולונסקי[19].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.