אבי פרבולוצקי

פרופסור אבי (אברהם) פֵּרְבוֹלוֹצְקִי (נולד ב-11 באוקטובר 1947) הוא פרופסור לביולוגיה והיה חוקר במִנהל המחקר החקלאי במכון וולקני. פרופסור פרבולוצקי יצא לגמלאות בשנת 2018.

אבי פרבולוצקי

אין תמונה חופשית
לידה	11 באוקטובר 1947 (בן 77) כ"ז בתשרי ה'תש"ז קריית עמל-טבעון, ישראל
מדינה	ישראל
ענף מדעי	אקולוגיה, ביולוגיה,
השכלה	תיכון חדש תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס
מעסיק	מכון וולקני
בת זוג	רותי פרבולוצקי
מספר ילדים	3
תרומות עיקריות
חקר מערכות רעייה והשימוש הממשקי ברעייה; ניהול סוגיות בשמירת טבע; ניהול שטחים פתוחים; מניעת שריפות בשטחים פתוחים; ממשק אזורי חיץ למניעת שריפות;[1] ממשק המערכת האקולוגית הים תיכונית והיער הנטוע (ממשק אקטיבי ואדפטיבי); חקר המדבר.[2]

ביוגרפיה

פרבולוצקי נולד בקריית עמל. בילדותו היה מסתובב בחורש שליד ביתו ובפינת החי של סמינר אורנים, שמשם הגיע אהבתו הראשונה לביולוגיה.^[3] לאחר שעבר עם משפחתו לתל אביב, למד בתיכון חדש, ובמקביל הצטרף לחוג צפרות במעגן מיכאל בהדרכת שלום זוארץ.

פרבולוצקי למד לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אותו סיים ב-1971, והמשיך לתואר שני במחלקה לזואולוגיה. במקביל התחיל להדריך במחלקת טיולי סיני של החברה להגנת הטבע. ב-1972, כאשר הוחלט להקים בית ספר שדה למרגלות הר סיני, התמנה למנהלו הראשון. ב-1975 חזר לאוניברסיטה וסיים את עבודת המאסטר. הוא התמנה לרכז אזור סיני ואילת של החברה להגנת הטבע, והתגורר בבית ספר שדה "צוקי דוד" שבדרום סיני. ב-1979 יצא ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, בארצות הברית. את עבודת המחקר לצורך הדוקטורט ביצע על גידול עיזים בצפון פרו, פרויקט בו השתתף כשנה וחצי.^[4]

בסיום לימודיו חזר לישראל, וכיהן כשנתיים בסמנכ"ל החברה להגנת הטבע (בין השנים 1984–1987) שם פעל גם להכשרת מדריכי טבע.^[5][6]. ב-1986 החל בעבודתו כחוקר במכון למדעי הצמח, במנהל המחקר החקלאי-מכון וולקני. בין השנים 1998–2003 כיהן כמדען הראשי של רשות הטבע והגנים. הוא היה מנהל המחלקה למשאבי טבע במשך שתי קדנציות (2004–2010), וחוקר מלווה של בנק הגנים (2004–2019).

פעילותו

לאחר שחרורו מצה"ל (שם שירת בשתי מלחמות, מלחמת ששת הימים ולאחר מכן, במילואים, במלחמת יום הכיפורים .(בתחילת שנות ה-70, נקרא להקים בית ספר שדה שנקרא "צוקי דוד" סמוך למנזר סנטה קטרינה למרגלות ג'בל מוסא, שיש אשר מזהים אותו כהר סיני, ושימש כמנהל בית הספר בין השנים 1972–1975.

המוסד התמקד בחינוך אקולוגי וסביבתי במדבר הגבוה (בית הספר היה ברום של 1600 מ' והפסגות של ההרים הסובבים אותו הן מעל 2000 מ'). הדגש בתוכניות ההדרכה של בית ספר זה היה על הבנה מערכתית של אזור ההר הגבוה של דרום סיני. מדובר בחיבור ויחסי הגומלין שבין התשתית הפיזית (אקלים, מסלע וקרקע), הצומח הטבעי, הפוטנציאל החקלאי לקיום, והאדם שחי באזור לתקופותיו (נזירות סיני, הבדואים). בתקופה זו ערך פרבולוצקי מחקרים בתחומי האקולוגיה והתרבות הבדואית בסיני, ופרסם מאמרים וחוברות בנושאים אלו.

בשנת 1984 היה חבר בוועדה שפיתחה את פארק הטבע ברמת הנדיב כנציג החברה להגנת הטבע, והיה אחראי על הפעילות המחקרית במקום כבסיס לפיתוח ממשק אקטיבי (התערבותי). הוא המשיך לשמש כיועץ בנושאי אקולוגיה, ממשק ומחקר עד 2024. פרבולוצקי פעל רבות לפיתוח המקום כפארק אקולוגי, בשיטות בנות קיימא, ואף ביצע במקום מספר מחקרים.^[7][8]

לאחר השרפה בכרמל שהייתה בשנת 1989, היה חבר בוועדה שהוקמה להנחיית הפעולות לשיקום הכרמל מטעם משרד החקלאות. בהקשר זה הוא "ייבא" מדרום צרפת את השיטה של אזורי חיץ בין היערות ליישובים תוך שימוש ברעיה לתחזוקת האזור .הקים אזור חיץ ראשון בישראל בין רמת הנדיב ןזיכרון יעקב וייסד שני אזורי חיץ בלב הכרמל שלא תוחזקו בהמשך. ובמקביל חקר את השפעת רעיית בעלי חיים באזורי חיץ, המחסלת את העשבייה שמתייבשת בקיץ ומשמשת כפתיל המצית שריפות. שימש גם חבר בוועדת השיקום אחרי שריפת שער הגיא ב-1995 ויו"ר ועדה דומה אחרי שריפת הכרמל הקטלנית ב-2010. בעקבות המלצות ועדה זו הוקמו אזורי חיץ ראויים בכרמל ובמקומות נוספים בארץ בעיקר על ידי רשות הטבע והגנים והקרן הקיימת. היה מעורב גם בגיבוש תוכנית לשיקום השטח שנשרף בנחל כסלון ב-2022.

פרופסור פרבולוצקי היה יו"ר הוועדה שניהלה את תוכנית נקודת ח"ן (חקלאות סביבתית) מטעם יד הנדיב מ-2000 ועד 2020.

פרבולוצקי פרסם בעיתונות המדעית מעל 130 מאמרים מדעיים; כ-20 פרקים בספרים מקצועיים בנושאי אקולוגיה, רעיה וייעור, ממשק שטחים פתוחים ושמירת טבע, וגם מאמרים רבים בשפה העברית. הוא שימש כמרצה בפקולטה לחקלאות (קורס ברעייה) ובאוניברסיטת תל אביב (בי"ס פורטר – קורס בניהול משאבי טבע), וכן מוזמן להרצות במוסדות אקדמיים רבים ובכנסים בינלאומיים בנושאי אקולוגיה וניהול משאבי טבע.

ב-2012 קיבל פרס מפעל חיים מטעם מנהל המחקר החקלאי.

ב-2025 זכה בפרס מפעל חיים של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה.

היה ממייסדי תוכנית המארג – התכנית לניטור מצב הטבע בישראל.

הדריך 16 תלמידים לתואר שני, 14 לתואר שלישי ו-3 לפוסט דוקטורט.

הוציא לאור 4 ספרים מקצועיים: ב-2001 יחד עם ד"ר גד פולק ז"ל ספר בסיס באקולוגיה "אקולוגיה: התיאוריה והמציאות הישראלית". הספר משמש עד היום כספר בסיסי באקולוגיה בעברית. ב-2013 ערך את הספר "ממשק ושימור האקוסיסטמה הים תיכונית: רמת הנדיב כמשל", וכתב בו גם מספר פרקים. הספר סיכם 25 שנות מחקר בפארק רמת הנדיב. ב-2016 כתב וערך יחד עם עמיתיו למחלקה למשאבי טבע במכון וולקני את הספר "על צומח, בעלי חיים ואנשים: תורת ניהול המרעה בישראל". ב-2019 הוציא לאור את ספרו "חקלאות ואקולוגיה – איך ילכו השתיים יחדיו?" בנושא חקלאות בת קיימא.^[9]

חיים אישיים

נישא לאיילת (ארזי) פרבולוצקי, ילידת בית אלפא, אותה הכיר בתקופת שהותו ב"צוקי דוד". ב-1984 נולד בנו הבכור, ולאחר מכן נולדו לו בת ובן נוספים. לאחר גירושיו מאיילת, נישא לרותי פרבולוצקי (יחזקאלי), שהייתה ממונה על ההכשרה המקצועית של מורי הדרך במשרד התיירות, ולפני כן מנהלת בית ספר שדה בירושלים ומנהלת מח' הדרכה בחברה להגנת הטבע.

מתגורר עם משפחתו בשואבה.

ספרים

• חקלאות ואקולוגיה – איך ילכו השתיים יחדיו? מבט מעשי על אגרו-אקולוגיה בעולם ובישראל^[9]
• הספר האדום של החולייתנים בישראל – הוצאת רשות הטבע והגנים 2002.^[10]
• אל מדבר התועים (1977).
• אקולוגיה, התיאוריה והמציאות הישראלית. בהוצאת כרטא ירושלים 2001
• פרקים בחוק ובמשפט הבדוי בדרום סיני. (בעריכת עמוס בר) יצא לאור על ידי משרד החינוך והתרבות, תש"מ 1979.
• התפיסה המערכתית של הנוף. בהוצאת החברה להגנת הטבע, ירושלים, תשנ"ז 1997.
• חקלאות הבוסתנים ועדר הצאן: מקורות קיום מסורתיים של שבט הג'בליה. בהוצאת משרד החינוך והתרבות 1979.