שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

אטיין דבל

שחקן, במאי, מעצב במה, תפאורן ומתרגם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אטיין דבל
Remove ads

אטיין דבל (Etienne Debel; איזגם (Izegem), בלגיה, 21 בנובמבר 1931 – ישראל, 19 במאי 1993) היה שחקן, במאי תיאטרון, טלוויזיה וסרטים, מעצב במה, תפאורן, מתרגם ובעל גלריה דבל בירושלים.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

ביוגרפיה

סכם
פרספקטיבה

נעוריו ותחילת דרכו

נולד בעיר איזגם, בחלק הפלמי של בלגיה. למד בבית ספר קתולי והוריו ייעדו אותו להיות כומר. בגיל 16, בתמיכת כומר-מורה שהבין לרוחו ושכנע את הוריו, עבר ללמוד תיאטרון בעיר גנט וסיים את לימודיו באקדמיה לתיאטרון באנטוורפן בהצטיינות יתרה. שיחק שם זמן מה בתיאטרון בתפקידים ראשיים[1].

בגיל 23 יסד בבריסל תיאטרון משלו, Het Vlaamse Schouwtoneel. את התיאטרון מימן מכספו הפרטי. אטיין דבל הושפע מאוד מרעיונותיו של ז'אן וילאר שיסד אז בצרפת את "התיאטרון הלאומי העממי" (TNPׁ) וכמוהו דגל בהבאת התיאטרון אל מחוץ לעיר הגדולה. בטנדר עבר עם שחקניו ממקום למקום בפלנדריה. לקראת כל הצגה הוציא לאור חוברת בשם "דיאלוג" (Dialoog). אחרי ההצגות התקיימו דיונים עם הקהל. הרפרטואר שלו כלל מחזות קלסיים מיוון ועד שייקספיר וקלייסט אך גם מחזות בני זמנו שנכתבו על ידי סופרים בלגיים או אחרים. הוא נאלץ לסגור את התיאטרון בשנת 1962 מטעמים כלכליים ועבר לעבוד כבמאי בטלוויזיה הבלגית בשפה הפלמית.

המעבר לישראל

ב-1958 הכיר בבריסל את רות קופל כאשר עבדה בשגרירות ישראל שם, הם התחילו בקשר אך היא חזרה לישראל. לאחר התכתבות של מספר שנים החליט לבוא לישראל, התגייר והתחתן עם רות ב-1964[1].

ב-1963, לאחר שעבר לישראל הוזמן על ידי "הבימה" לביים את "כל אדם והאמת שלו" של פירנדלו עם חנה רובינא[2]. באותה שנה ביים שם גם את "המלך נוטה למות" של אז'ן יונסקו עם נחום בוכמן[3]. דליה רביקוביץ', אז מבקרת התיאטרון של "למרחב", כתבה: "הבמאי אטיין דבל, גילה בעבודתו תפיסה מיוחדת במינה..המצטיינת בתבונה ובדקות הבחנה, ההופכות את בימויו ליצירת־מופת עצמאית. כשירד המסך האחרון, הצטערתי שלא צמחו לי עוד שני זוגות ידיים להריע לבמאי כערכו"[4].

ב-1964 קיים הזוג דבל מגעים עם ראש עיריית באר שבע, אליהו נאווי, על הקמת תיאטרון בעיר[5]. על אף שהצליחו לגייס תרומות מיהלומן בלגי, ועל אף טקס השקה שבו השתתפה חנה רובינא, התוכנית לא יצאה אל הפועל. באותו שנה גם עבד עם דן אלמגור על תרגום "קומדיה של טעויות" של שייקספיר בשביל "הבימה", לציון מאתיים שנה למות המחזאי[6]. ההצגה רצה יותר ממאתיים פעמים. הוא ביים גם שני מחזות בתיאטרון תיאטרון אהל ("שווייק במלחמת העולם השנייה" מאת ברטולט ברכט, עם מאיר מרגלית בתפקיד שווייק, ו״אמנדה" מאת יונסקו)[7]. כמו כן ביים בשנות ה-60 של המאה ה-20 סרטים למרכז ההסברה הישראלי: "צפת" ו"תכשיטים בישראל"[8].

היה במאי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, ביים תכסיתים בקול ישראל[9], והקים תיאטרון אוניברסיטאי ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים (1966-7)[6].

ב-1970, לאחר שקיבל אזרחות ישראלית, התגייס לשירות חובה מקוצר בצה"ל ושירת ביחידת נ"מ[6]. ב-1971 ביים ב"הבימה" את המחזה "קליגולה" מאת אלבר קאמי[10], אולם אחר כך פרש מעיסוק בתיאטרון ויחד עם אשתו רות ייסד וניהל את "גלריה דבל" בעין כרם (1973-1990)[1][11].

ב-1989 חזר לתיאטרון וביים את המחזה "לורנצ׳אצ׳יו" מאת אלפרד דה־מיסה, עם תלמידי שנה ג׳ של סטודיו למשחק ניסן נתיב[12].

ב-1993 הלך לעולמו ונקבר בהר המנוחות בירושלים. השאיר אחריו שני בנים, גיורא ויונתן ושני נכדים, עדי וליאור.

בעשר השנים האחרונות לחייו חקר את דמותה של הנסיכה החשמונאית ברניקי שהציתה את דמיונו. קרא בשמה לפרקי זכרונות שכתב וגם למחזה שכלל בתוכו קטעים של סופרים אנגליים וצרפתיים. המחזה תורגם לעברית בידי רות דבל. ביוזמתו של פרופ' יהודה מוראלי, המחזה "ברניקי" (עוזרת- במאי: לי עברון) הועלה בפסטיבל התיאטרון של האוניברסיטה העברית ב-1993, מיד לאחר מותו של אטיין דבל.

לאחר מותו

ארכיון אטיין דבל נתרם על ידי משפחתו למוזיאון וארכיון התיאטרון על שם גור באוניברסיטה העברית בירושלים. הספרייה שלו, שבה היו יותר מאלף ספרים חשובים (רובם בלועזית) על תיאטרון, פילוסופיה, סוציולוגיה ועוד נתרמה על ידי המשפחה, על פי בקשתו המפורשת של אטיין דבל, לבית-ספר לתיאטרון. באמצעות הקרן לירושלים הועברו הספרים לבית-הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. הארכיון על פעילותו בבלגיה נתרם למוזיאון לתרבות פלמית באנטוורפן.

Remove ads

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads