שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
דמוקרטיה ליברלית
צורת ממשל המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית, ובה הגבלת כוחם הפוליטי של נבחרי הרוב, תוך הכפפתו לשלטון החוק ולערכי יסוד, כדי להגן על זכויות האזרח מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
דמוקרטיה ליברלית[א] (באנגלית: Liberal democracy) היא צורת ממשל דמוקרטית המדגישה חופש ושוויון לכל הפרטים, ומאופיינת בשלטון החוק, בזכות בחירה אוניברסלית ובהגנה על זכויות אזרח.
היא מגבילה את כוחם הפוליטי של הנציגים הנבחרים בה באמצעות שלטון החוק וערכי יסוד, כדי להגן על זכויות האזרח.
בדמוקרטיות ליברליות מובטחות זכויות כגון הליך הוגן, פרטיות, קניין, שוויון בפני החוק, חופש דיבור, התארגנות ודת, זכויות אלו מובטחות לרוב באמצעות חוקה וכן באמצעות חוקי יסוד ופסיקה.[1][2]
הדמוקרטיה הליברלית מדגישה את עקרון הפרדת הרשויות, מערכת משפט עצמאית ומנגנון של בלמים ואיזונים, כאשר התקשורת ממלאת תפקיד מרכזי בפיקוח על השלטון. כך נמנע מצב של ריכוז כוח רב מדי בידי רשות שלטונית אחת.
ערכיה הם הגנה על זכויות הפרט, חופש ביטוי, שלטון החוק, אחריותיות שלטונית, פלורליזם, וסובלנות.[3]
בדמוקרטיה הליברלית הרוב אינו רשאי לפגוע בזכויותיו המוגנות של היחיד.
דמוקרטיה ליברלית מבוססת על דמוקרטיה ייצוגית ומאופיינת בבחירות וריבוי מפלגות המאפשרות ייצוג לקבוצות פוליטיות שונות. הבחירות מתקיימות באופן תקופתי והן מאפשרות לקבוצות עם השקפות פוליטיות שונות הזדמנות להגיע לשלטון.[4] בניגוד לדמוקרטיה אלקטורלית, קיומן של בחירות אינו תנאי מספיק להגדרת ממשל כדמוקרטיה ליברלית. דמוקרטיה ליברלית נבדלת מדמוקרטיה אלקטורלית בכך שהיא כוללת, בנוסף לבחירות, גם שלטון חוק איתן, ריסונים מוסדיים על הרשות המבצעת, חופש ביטוי, חופש עיתונות וחברה אזרחית פעילה.[5]
החוקה בדמוקרטיה ליברלית נועדה להגדיר ולהגביל את סמכויות השלטון תוך הדגשת הפרדת הרשויות, קיומה של רשות שופטת עצמאית ומערכת של בלמים ואיזונים בין גופי הממשל. דמוקרטיות ליברליות רבות משתמשות בפדרליזם ככלי לביזור סמכויות אנכי ובחלוקת סמכויות המדינה בין סמכויות עירוניות, מדינתיות ופדרליות, בכדי למנוע שימוש לרעה בכוחו של הממשל המרכזי.
מאפיין נפוץ בדמוקרטיות ליברליות הוא קיומה של כלכלת שוק חופשית עם קניין פרטי.[1][6][7]
מושגי ה"ליברליזם" וה"דמוקרטיה" התפתחו בנפרד והתמזגו בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19.[8]"דמוקרטיה" משמעותה "שלטון העם", שבו האזרחים קובעים באופן קולקטיבי מי ישלוט בהם, לרוב באמצעות נציגים נבחרים.[9] "ליברליזם" מדגיש זכויות פרט, חופש ושוויון שלטון החוק והגנה על חירויות יסוד.[2] המאפיין המגדיר דמוקרטיה ליברלית הוא הגנתה המפורשת על זכויות אזרח כך שחירות הפרט מוגנת גם מפני רצון הרוב. המרכיב ה"ליברלי", המדגיש את חירות הפרט והגנה מפני סמכות שרירותית ומפני הדחף של הרוב לממש את רצונו, הטבוע ב"דמוקרטיה". היחס בין שני המושגים, מדגיש כי דמוקרטיה ליברלית אינה רק שלטון עממי, אלא שלטון עממי הפועל בתוך גבולות מוגדרים, שתוכננו במיוחד למנוע את "עריצות הרוב" ולהגן על זכויות הפרט והמיעוט.[10]
נכון לשנת 2024 רמת הדמוקרטיה הליברלית הממוצעת בעולם נמצאת בירידה מזה 25 שנים. מתוך 179 מדינות שנבדקו 29 מדינות הוגדרו כדמוקרטיות ליברליות, המספר הנמוך ביותר מאז 1990. ב-14 מתוך 29 המדינות נרשמה עלייה משמעותית בקיטוב הפוליטי.[5]
Remove ads
עקרונות יסוד
סכם
פרספקטיבה
שלטון החוק
עקרון יסוד הקובע כי סמכות ממשלתית מופעלת באופן לגיטימי רק בהתאם לחוקים כתובים, גלויים לציבור, שאומצו ונאכפו בהתאם לנוהל מבוסס. על פי עיקרון זה אף אדם או ישות, כולל הממשלה עצמה, אינם מעל החוק.[11]
זכות בחירה אוניברסלית
הדמוקרטיה הליברלית מאופיינת בזכות הצבעה, המעניקה לכל אזרח בוגר את הזכות להצביע, ללא קשר למוצא אתני, מגדר, בעלות על רכוש, גזע, נטייה מינית, הכנסה או מעמד חברתי. עיקרון זה חיוני להבטחת השתתפות פוליטית רחבה ושוויון פוליטי מהותי.[11]
עם זאת, במדינות שהפכו לדמוקרטיות ליברליות, זכות ההצבעה הוגבלה לעיתים בעבר לנשים, חסרי רכוש או מיעוטים אחרים, טרם היותן דמוקרטיות ליברליות.
הבחירות בדמוקרטיה ליברלית חייבות להיות הוגנות וחופשיות, והמערכת הפוליטית מעודדת פלורליזם ותחרות בין מפלגות ודעות.
זכויות אזרח וחירויות
מאפיין מרכזי של הדמוקרטיה הליברלית הוא ההגנה על זכויות האזרח וחירויותיו. זכויות אלו נועדו להבטיח שוויון בפני החוק ואי-אפליה[7] ולהגן על הפרט מפני התערבות שרירותית של המדינה בתחומים פרטיים. הדמוקרטיה הליברלית מגנה על זכויות יסוד כגון חיים, ביטחון אישי וחירות.
רוברט א. דאהל[12] הגדיר שמונה מאפיינים מרכזיים לדמוקרטיה, המכונים "פוליארכיה", אשר רבים רואים בהם תנאי הכרחי לדמוקרטיה ליברלית.:
- חופש ההתאגדות
- חופש הביטוי
- זכות הצבעה
- הזכות לשאת במשרה ציבורית
- זכותם של המנהיגים הפוליטיים להתחרות על תמיכת הציבור
- הזכות לקבלת מקורות מידע חלופיים
- קיומן של בחירות הוגנות וחופשיות
- מוסדות המביאים לכך שפעולת הממשלה תהיה תלויה בתוצאות הבחירות
בנוסף למאפיינים אלה, קיימת חשיבות גם לזכויות יסוד כמו חיים, ביטחון וקניין.
ג'ון רולס, מההוגים החשובים של הדמוקרטיה הליברלית, מנה חירויות בסיסיות כגון חופש מחשבה, דיבור, עיתונות, דת, החזקת קניין, חופש ממאסר שרירותי, וזכות הצבעה וכהונה ציבורית.[13]
דמוקרטיות ליברליות מגבילות לעיתים זכויות מסוימות, במיוחד כאשר הן מתנגשות, לדוגמה בהגבלת חופש הביטוי כדי להגן על ביטחון הציבור או על עצם קיום המשטר הדמוקרטי.
תנאים מוקדמים
בורגנות וחברה אזרחית משגשגת נחשבות תנאים חשובים לקיומה של דמוקרטיה ליברלית, ויש הרואים גם בכלכלת השוק החופשי תנאי נחוץ, אך תנאים אלה לבדם אינם מבטיחים דמוקרטיה ליברלית. הניסיון שנצבר בעשורים האחרונים של המאה ה-20 מראה כי מדינות שעברו ממשטר אוטוקרטי לכלכלת שוק ולמשטר דמוקרטי, לא תמיד הפכו לדמוקרטיות ליברליות; חלקן התייצבו, אחרות הפכו לדמוקרטיות לא ליברליות, או חזרו לאוטוקרטיה.
במדינות שאימצו משטר דמוקרטי ללא מסורת דמוקרטית ארוכה, עצם קיום בחירות לא הבטיח דמוקרטיה ליברלית; לשם כך נדרש שינוי עמוק בתרבות הפוליטית.
אחד המאפיינים הקשים לתפיסה למי שלא הורגל בחשיבה של הדמוקרטיה הליברלית הוא התפיסה של "אופוזיציה נאמנה"- מחויבות לעקרונות הדמוקרטיים מצד כל השחקנים במגרש הפוליטי. מרכיב זה קשה ליישום בחברות שבהן חילופי משטר התרחשו באלימות ולא בהליך דמוקרטי מסודר.
Remove ads
מקורותיה ההיסטוריים של הדמוקרטיה הליברלית
סכם
פרספקטיבה
(c).jpg)
הדמוקרטיה הליברלית נשענת על שלוש מסורות עיקריות: הליברלית, הדמוקרטית והרפובליקנית. עם המאה ה-18, בעידן האורות, היו רובן הגדול של מדינות אירופה מונרכיות אבסולוטיות. הוגים ליברלים ורפובליקנים חיפשו דרכים לתיקון המשטרים האבסולוטיים, ולהתאמתם לרעיונות הנאורים של תקופתם. הדמוקרטיה הישירה המוכרת מאתונה העתיקה נראתה כבלתי יציבה, וכנתונה לגחמותיו של ההמון. יש שהאמינו שהיא מנוגדת לטבע האדם. תומאס הובס למשל, ראה בטבע האדם אנוכי מיסודו ולכן דורש מנהיג חזק, "לוויתן", שירסן ויגן על האדם מפני מלחמת הכול בכול המהווה לטענתו את המצב הקדם פוליטי, המצב ה"טבעי". ז'אן-ז'אק רוסו ראה בדמוקרטיה את שיטת הממשל היציבה פחות, וטען כי היא ניתנת ליישום רק אם בני אדם ינהגו כאלים. מחוץ למעגל ההוגים הליברלים והרפובליקנים של עידן האורות, משלו המשטרים המלוכניים שטיפחו את ההנחה כי זכותם של המלכים לשלוט ניתנה ישירות מן האל. הוגי עידן האורות תמכו ברציונליזם ובתבונה, וקידשו את החירות ואת השוויון. טענתם הבסיסית היא כי כל בני האדם נולדו שווים, ולכן לא ניתן להצדיק את ריבונות המלכים על בסיס הזכות האלוהית המולדת, אלא על בסיס מורכב יותר, שבסיסו בעם. כך, ז'אן-ז'אק רוסו, בספרו האמנה החברתית טוען כי האדם ויתר על החירות הנתונה לו במצבו הטבעי, והעניק אותה לריבון, אך ריבון זה אינו השליט האבסולוטי, הלוויתן של הובס, אלא העם, הממנה את הרשות המבצעת, וביכולתו גם לפטרה, אם אינה מבטאת את הרצון הכללי. הרעיון הבסיסי הוא כי הממשלה נועדה על מנת לשרת את האזרחים ולבטא את רצונם, ולא להפך, וכי החוקים צריכים לחול על כולם בצורה שווה. ג'ון לוק טען שהממשל שואב סמכותו מהסכמת הנשלטים ולאנשים יש זכויות טבעיות לחיים, חירות וקניין. גם עמנואל קאנט השפיע בפועלו הפילוסופי על התפתחות המחשבה הדמוקרטית הליברלית.[14]
הוגי המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית השתמשו ברעיונות דמוקרטיים, רפובליקניים וליברליים אלו ליצירת משטרים חדשניים. אך בעוד שהמהפכה הצרפתית הידרדרה בתחילה לשלטון טרור, ולאחר מכן לשלטון יחיד קיסרי, הוסיפו אבות האומה האמריקנית את רעיון הדמוקרטיה הייצוגית, שבו אין העם מבטא עצמו ישירות, כי אם באמצעות בחירת נציגים. אף אחד מהמשטרים הללו, הצרפתי או האמריקני, לא היה מה שאנו יכולים לכנות כיום "דמוקרטיה ליברלית", במיוחד בכל הנוגע לזכות ההצבעה, המוגבלת מאוד, אך ניתן לראות בניסיון הצרפתי קצר הימים, ובמיוחד בדמוקרטיה האמריקנית הצעירה, את אבות הדמוקרטיה הליברלית בת ימינו. הגותם של כותבי "הפדרליסט" – ג'ון ג'יי, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון – ושל מנסחי חוקת ארצות הברית, הביאה לעולם את הדמוקרטיה הליברלית בנוסח הקרוב לזמננו, שמרכיב הייצוגיות שבה אפשר לה לתפקד גם במדינות בעלות שטח גדול ואוכלוסייה גדולה, שרעיונות הדמוקרטיה הישירה לא נראו אז כישימים לגביהם.
בין המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית לבין אביב העמים האירופאי קמו בדרום אמריקה ובמרכזה כמעט 20 מדינות בעלות משטרים ייצוגיים וחוקות שניסו ליישם רעיונות דומים בצורה שונה. למעשה, אחד המאפיינים של שיטות משטר ראשוניות אלו הוא האמונה בכוחה של החוקה לעצב את האומה ומכאן הניסוחים הבלתי פוסקים של חוקות במרבית המדינות הללו. בספרד נערך ניסיון ליברלי לאחר הדחתו של המלך קרלוס הרביעי בידי נפוליאון. הליברלים הספרדים השליטו לזמן קצר ליברליזם בספרד, והיו גם הראשונים שנקראו "ליברלים".
תגובת הנגד של המלוכנים ראתה בליברלים קבוצה קיצונית ומסוכנת המערערת את הבסיס המוצק של הסדר המקובל, ושל ערכי הבסיס שעליהם נשענה החברה. במהלך המאה ה-19 הפכו הרעיונות למקובלים יותר, והמהפכות הליברליות שהביא עמו אביב העמים סייעו לקידום רעיונות הדמוקרטיה הליברלית. הליברליזם חדל להיחשב כדעה קיצונית, ונראה כצורת מחשבה השייכת לזרם המרכזי, במיוחד משקמו זרמי חשיבה קיצוניים עוד יותר ביחסם למשטרים הקיימים – הסוציאליזם, הקומוניזם והאנרכיזם. בתהליך של רפורמה איטית קיבלו מדינות אירופה את עקרונות הליברליזם והדמוקרטיה. בסוף המאה ה-19 לא שויכה עוד הדמוקרטיה הליברלית ל"ליברלים" בלבד, אלא הייתה מקובלת על מגוון של צורות מחשבה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, השיגה שיטת ממשל זו דומיננטיות במערב, ולאחר סיום המלחמה הקרה הנתפסת לעיתים כעימות ישיר בין הדמוקרטיה הליברלית לשיטה הקומוניסטית האוטוקרטית, קיבלה הדמוקרטיה הליברלית מעמד בכורה בין-לאומי, אם כי זה הועם במקצת על ידי התפתחויות מאוחרות יותר, הקשורות לעלייתם של התאגידים הרב לאומיים, ולגלובליזציה.
Remove ads
תפוצת הדמוקרטיה הליברלית בעולם
סכם
פרספקטיבה
| מדינות חופשיות | בהן נהנה האזרח מרמה גבוהה של חירות פוליטית ואזרחית |
| מדינות חופשיות למחצה | מאופיינות בכמה מגבלות על הזכויות הפוליטיות והאזרחיות, לרוב בהקשר לשחיתות, חולשתו של שלטון החוק, מאבק אתני או מלחמת אזרחים |
| מדינות לא חופשיות | בהן ההליך הפוליטי מבוקר באופן הדוק על ידי השלטון, ומן האזרח נמנעות זכויות בסיסיות |
מדדים
קיימים מספר מדדים להערכת רמת הדמוקרטיה:
ה-V‑Dem- מפרסם מסמך מתודולוגי המתעדכן כל הזמן ומאות מאמרים אקדמיים, קיימת ביקורת עמיתים.[15]
בדו"ח החירות בעולם של מכון המחקר האמריקני "Freedom House" – דו"ח המקובל בקרב העוסקים במחקר האקדמי בתחום.[16][17][18]
ה-Economist Intelligence Unit, ארגון עסקי מבית האקונומיסט, מפרסם אף הוא מדד שנקרא מדד הדמוקרטיה. המדרג את מדינות העולם על פי מידת הדמוקרטיות שלהן – מדד הדמוקרטיה. אחד המדדים הידועים אך אינו עובר ביקורת עמיתים פורמלית.[19]
מגמות- גלים וגלים נגדיים
ההתפשטות והנסיגה של הדמוקרטיה הליברלית עברה שלושה גלים מרכזיים ושלוש גלים נגדיים בהם חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. הגל הראשון (1828–1926) החל בארצות הברית, ומשם התפשט לאירופה המערבית. הסתיים עם נסיגה בעקבות עליית הפשיזם בשנות ה-30. הגל השני (1945–1962) התרחש לאחר מלחמת העולם השנייה וכלל דה-קולוניזציה באפריקה ובאסיה. הנסיגה שלאחריו הייתה בתקופת המלחמה הקרה עם עליית משטרים אוטוריטריים באסיה ובאמריקה הלטינית. הגל השלישי (1974–2005) החל בפורטוגל, התפשט למזרח אירופה, אסיה ואמריקה הלטינית. מאז קיים גל נגדי שלישי.[20] הגל הנגדי הנוכחי מתאפיין בשחיקה של נורמות דמוקרטיות בתוך דמוקרטיות מבוססות. הוא מתמקד בהעצמת כוחה של הרשות המבצעת, כאשר מנהיגים נבחרים מחלישים את מנגנוני הפיקוח על כוחם. הדבר מתרחש לרוב באופן הדרגתי ובלתי בולט. במקום לבטל מוסדות דמוקרטיים באופן גורף, משטרים הנסוגים מדמוקרטיה בגל נגדי זה, נוטים להשתמש באמצעים חוקיים ולתמרן מוסדות קיימים.[21][22][23]
השחיקה הדמוקרטית הנוכחית מתרחשת לעיתים קרובות לא באמצעות קריסה פתאומית ודרמטית, אלא באמצעות תהליך הדרגתי ואיטי שבו רכיבים של הסדר הדמוקרטי מותקפים בזה אחר זה.[24]
מדינות רבות באירופה, יפן, קוריאה הדרומית, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד, מוגדרות כדמוקרטיות ליברליות.
מכון "פרידום האוס" רואה בחלק מהמדינות שעל פי חוקתן מהוות באופן רשמי דמוקרטיות ליברליות, ובחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר, כמדינות שאינן דמוקרטיות בפועל, לרוב בשל כך שלממשלה ישנה השפעה חזקה על תוצאות הבחירות. חלק ממדינות אלו נמצאות בתהליכי שינוי פוליטי, חלקן בתהליך דמוקרטיזציה וחלקן ברגרסיה דמוקרטית.
מדינות שאינן דמוקרטיות באופן רשמי, כגון מדינות ששולטת בהן מפלגה אחת, ודיקטטורות מסוגים שונים, נפוצות במזרח אסיה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה וכן בחלקים מאפריקה שמדרום לסהרה ובמדינות מסוימות באמריקה הלטינית ובמזרח אירופה.
ישראל כדמוקרטיה ליברלית
משנת 1966 עד שנת 2024 הוגדרה ישראל במדד הדמוקרטיה של V-dem כדמוקרטיה ליברלית. משנת 2024 הורדה במדד והוגדרה כדמוקרטיה אלקטורלית. הורדת בדרוג נבעה מהתערבות הממשלה בסמכויות בית המשפט העליון לפסול חוקים במסגרת המהפכה המשפטית ובכלל זה החוק לצמצום עילת הסבירות, השימוש במעצרים מנהליים ובעינויים של עצורים, ישראל הריבונית (כלומר ללא יהודה ושומרון ורצועת עזה) הורדה במדד והוגדרה כדמוקרטיה אלקטורלית.[25][26]
על פי פרופסור דסיביליה סיינה, ישראל הייתה דמוקרטיה שברירית עוד טרם שינויים אלה בשל מספר גורמים: בניגוד לדמוקרטיות ליברליות אחרות, בישראל אין הפרדה בין דת למדינה והדבר הופך את בדמוקרטיה בישראל לפגיעה במצבים בהם אופייה הדמוקרטי והיהודי מתנגשים. בהיעדר חוקה ובשל הגבלות מועטות ממוסדות בינלאומיים, עצמאות מערכת המשפט והכרזת העצמאות מספקות את ההגנה היחידה על הדמוקרטיה הישראלית.[27]
נכון לשנת 2018, לפי ארגון זכויות האדם "עדאלה", יש כ-30 חוקים המפלים לרעה ערבים. יש הסבורים כי מדינת לאום, שאינו פוליטי-אזרחי אלא אתני-דתי (יהודי), אינה יכולה שלא להיות מפלה. על כן, היא בהכרח "דמוקרטיה אתנית" (אנ') או אתנוקרטיה.[28]
פרופסור פניה עוז-זלצברגר, חוקרת בחירה למחשבה פוליטית, מציינת כי הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" פוגמת בהגדרתה כדמוקרטיה ליברלית בשל ההעדפה המובנית שהיא מעניקה ליהדות.[29] מיכאל ספרד, עורך דין ישראלי המתמחה במשפט בינלאומי של זכויות האדם ובדיני מלחמה, סבור כי ישראל אינה יכולה להיחשב למדינה דמוקרטית בגלל הכיבוש הישראלי.[30] בספרו "כיבוש מבית", ספרד טען כי המשטר הישראלי אינו חוקי על פי הדין הבינלאומי, קרא לפירוק מדינת ישראל כמדינה אתנוקרטית ולכינון משטר דמוקרטי אמיתי בישראל.[31] לדברי סטיבן לויצקי, פרופסור למדעי המדינה מהמובילים בעולם, ישראל היא "מדינה אתנו-לאומנית" בעלת משטר אתנוקרטי או "דמוקרטיה ליהודים בלבד", וזאת מכיוון שלפלסטינים אין שוויון זכויות והם חיים תחת כיבוש.[32]
יש הטוענים כי חוק הלאום, אשר מעניק את הזכות להגדרה עצמית ליהודים בלבד, מוכיח שישראל אינה מדינה דמוקרטית. לפי ארגון "עדאלה", "אין היום אף מדינה בעולם, המוגדרת כמדינה דמוקרטית, שהזהות החוקתית בה נקבעת בהתאם לשיוך אתני, הגובר על עקרון האזרחות השווה. [...] מטרתו הדומיננטית של החוק היא הפליית הערבים ועיגון עליונותם האתנית של היהודים במדינה".[33]
Remove ads
יתרונות וחוזקות
סכם
פרספקטיבה
הגנה מקיפה על זכויות
דמוקרטיה ליברלית מספקת הגנה מקיפה על זכויות אזרח, שמטרתן למנוע אפליה במתן שירותים ציבוריים חיוניים, כמו צדק, ביטחון, חינוך ובריאות. עקרון אי-האפליה הוא עיקרון יסוד בדמוקרטיה ליברלית, המבקש להבטיח יחס שווה לכלל האזרחים, כולל קבוצות מיעוט פגיעות. הגנה על זכויות אזרח יכולה ליצור לתרום ליציבות כלכלית.[7] לפרטים בחברה יש חופש לחשוב, להאמין, להביע את עצמם ולבחור את דרכם, מבלי לחשוש מסנקציות ממשלתיות או חברתיות.[34]
שליטה עממית, אחריותיות ושקיפות מידע
יתרונות הדמוקרטיה הליברלית טמונים בדגש חזק הקיים בה על השתתפות, ייצוג שוויוני ומגוון, נגישות למידע, ושקיפות, כמו גם שאיפתה לשפר את רווחת האזרחים דרך פעולה ממשלתית:[35]
השתתפות - יחסית לצורות ממשל אחרות, בצורת ממשל זו קיימת עבור הציבור אפשרות להיות מעורב בקבלת החלטות פוליטיות, לבחור את מנהיגיו, ולהבטיח שהם אכן ממלאים את רצון הרוב.
אחריותיות מתייחסת ליכולת של הציבור לפקח, לבקר ואף להחליף את נבחריו, כדי לוודא שהם משרתים את טובת הכלל. היא מובטחת באמצעות מנגנונים כמו בחירות חופשיות והוגנות, שקיפות פעולות הממשל, וחלוקה מוסדית של סמכויות שמאפשרת פיקוח הדדי.
ייצוג - בשל האתגרים המעשיים של השתתפות ישירה עבור מיליונים, קיום ייצוג פוליטי הוא חיוני. דמוקרטיה ליברלית שואפת שכל הקבוצות החברתיות יהיו מיוצגות כראוי בגופים מחוקקים, ובכך להבטיח שמוסדות ציבוריים ישקפו את ההרכב החברתי של ציבור הבוחרים.
שוויון פוליטי- ממשלות נחשבות לדמוקרטיות יותר כאשר מתקיימות בחירות הוגנות, קיים שוויון בגישה לתקשורת, קיימת בעלות מגוונת על כלי תקשורת, והמערכת המשפטית אוכפת באופן עצמאי את זכויות האזרחים. גישה למקורות מידע מגוונים חיונית כדי לאפשר לאזרחים לבחון חלופות, לפקח על הממשל ולהטיל עליו אחריות.
יכולת לתיקון עצמי
ההכרה בכך שכוח עלול להיות מנוצל לרעה הביאה לעיצוב מוסדות דמוקרטיים שנועדו למנוע ריכוזיות והפרת זכויות. בדמוקרטיה ליברלית קיימת יכולת לזהות עוולות, לקדם רפורמות מוסדיות, ולהתאים את המדיניות הציבורית כך שתשקף טוב יותר את ערכי זכויות האדם והשוויון.[36]
Remove ads
אתגרים מרכזיים
סכם
פרספקטיבה
במאה ה-21 הדמוקרטיה הליברלית מתמודדת עם אתגרים:[14]
העלייה באי השוויוןמגבירה טינה כלפי ממשלות ופוליטיקאים, פוגעת באמון ברעיון הדמוקרטי, ויוצרת "קרקע פורייה" להצלחת מנהיגים פופוליסטיים.מנהיגים פופוליסטיים נוהגים לעיתים לעורר פחד וקיטוב, למשל באמצעות דימויים הפחדה או הקמת "אויבים", כדי לחזק את כוחם הפוליטי. רבים מהם מבטיחים לייצג את "הרצון האמיתי" של העם בדרכים המערערות את נורמות הדמוקרטיה הליברלית. רבים משתמשים בשפה דמוקרטית כמו "ריבונות העם", אך למעשה פועלים להחליש את מוסדותיה. הרטוריקה שלהם מעוררת כעס ויוצרת קרקע פורייה לסנטימנטים אנטי-דמוקרטיים. כך עלולים להישחק נורמות ומוסדות דמוקרטיים וחירויות הפרט עלולות להיפגע. שלטון החוק מתערער ונפגעים מוסדות החיוניים לממשל תקין, כמו עיתונות חופשית, מערכת משפט עצמאית ומערכת אכיפת חוק חסרת פניות. עלייה במגוון האתני, המונעת בחלקה על ידי הגירה, עוררה תגובת נגד פופוליסטית ימנית בולטת והחריפה את הקיטוב הפוליטי.[37][34]
הקיטוב הפוליטי, המאופיין בכך שיריבים פוליטיים ותומכיהם תופסים זה את זה כאויבים הוא גורם משמעותי להתדרדרות הדמוקרטיה. אם אזרחים נשארים נאמנים למפלגה פוליטית גם כשהיא פוגעת בזכויות אדם, עצמאות מערכת החוק או שקיפות, הדבר פוגע בשלטון החוק ובאחריותיות דמוקרטית.[37][38] הקיטוב מחזק תפיסה של ניהול לפי אינטרסים מפלגתיים, במקום קידום האינטרס הציבורי הכללי, ובכך פועל לרוב על חשבון מוסדות דמוקרטיים. הקיטוב מערער את עצמאות הרשות השופטת, משחית תהליכי חקיקה בסיסיים ומצמצם את הרשות המחוקקת למצב של קיפאון או חותמת גומי. הקיטוב גם מוביל לשימוש לרעה בכוח של ראש הממשלה או הנשיא וקידום התפיסה הרעילה שהוא מייצג רק את תומכיו. דבר זה עלול להוביל לשחיקה של עקרונות דמוקרטיים כגון פשרה, סובלנות, מתינות, אחריותיות ושלטון החוק. הקיטוב עלול לכרסם באמון במוסדות דמוקרטיים, פוגע בארגוני החברה האזרחית ועלול להוביל לדמוניזציה של פעילים.[39][40][41]
השפעה גוברת של כסף בפוליטיקה, כמו תרומות, לובי או מימון בחירות, עלולה ליצור עירוב של אינטרסים פרטיים במוסדות ציבוריים ולפגוע בפיקוח ובשקיפות הממשלתית.
דמוקרטיה ליברלית מבוססת על סובלנות גם כלפי דעות קיצוניות או לא סובלניות. הדבר יוצר פרדוקס סובלנות בו עקרון היסוד של סובלנות בדמוקרטיה ליברלית עלול להוביל למיטוטה.[42][43]
גורם משמעותי המשפיע על עתיד הדמוקרטיה הליברלית הוא תפקידן של המעצמות הגדולות, כגון ארצות הברית, סין, רוסיה והאיחוד האירופי, כאשר הודו היא שחקן רלוונטי. עלו טענות כי ארצות הברית תחת הנשיא טראמפ ויתרה על תפקידה כמקדמת הדמוקרטיה העיקרית, תפקיד שעבר לאיחוד האירופי ולמעצמות אחרות. עליית כוחן של מדינות אוטוריטריות כמו רוסיה וסין, המקדמות תפיסה ריבונית של הסדר הבינלאומי ואינן תומכות במודל הליברלי היוו גורם לשחיקה הדמוקרטית העכשווית. משטרים אוטוריטריים מקימים ארגונים בינלאומיים משלהם לשיתוף פעולה חוצה גבולות ומפתחים נורמות חדשות לקידום סדר ויציבות. ארגונים אלו מרחיבים את יכולתם להחליש נורמות דמוקרטיות.[24]
שינויים טכנולוגיים, ובפרט עליית המדיה החברתית, ערערו את תפקידה המסורתי של התקשורת כשומרת סף מהימנה על המידע. הדבר מאפשר לגורמים אנטי-דמוקרטיים להציף את סביבת המידע בדיסאינפורמציה, ובכך לאיים על היציבות והאיכות של דמוקרטיות ליברליות.[44] הפצת דיסאינפורמציה ומניפולציית דעת הקהל באמצעות מדיה חברתית הן אתגר מרכזי לדמוקרטיה הליברלית בעידן הדיגיטלי.[10]
Remove ads
סוגים של דמוקרטיה ליברלית, ומשתנים שלטוניים בדמוקרטיה הליברלית
סכם
פרספקטיבה
דמוקרטיות ליברליות דה-פקטו
_(3).jpg)
לעיתים הדמוקרטיה הליברלית פועלת במסגרת שיטת ממשל שאינה מוגדרת כדמוקרטיה באופן פורמלי (דה יורה). כך למשל בריטניה שנחשבת מונרכיה חוקתית. לבית המלוכה תפקיד ייצוגי בעיקרו ובפועל היא מתנהלת כדמוקרטיה ליברלית שבה שולט פרלמנט שנבחר על ידי הציבור. בבריטניה, בקנדה ובמדינות אחרות, השליט להלכה הוא המונרך השושלתי, אך בפועל עיקר הכוח השלטוני מצוי בידי הפרלמנט הנבחר.
ייצוג יחסי אל מול שיטת הרוב
ישנן דמוקרטיות ליברליות שבהן נציגים נבחרים על פי מחוזות בחירה המחולקים לפי מפתח גאוגרפי, אתני[45] או אחר. בשיטה זו, המועמד שזוכה לרוב הקולות במחוז בחירה, בדרך כלל רוב פשוט, הוא זה שמייצג את המחוז בפרלמנט. במדינות אחרות, בהן מדינת ישראל, נהוגה שיטה שמתבססת כולה על ייצוג יחסי, כאשר כל המדינה נחשבת לאזור בחירה אחד, והמושבים בפרלמנט מחולקים על פי אחוז הקולות שקיבלה המפלגה בבחירות הכלליות במדינה.
חלוקת המדינה לאזורי בחירה, וחלוקת המושבים על פי השיטה הרובית בה כל אזור בחירה בוחר חבר פרלמנט אחד, הם מרכיבים חשובים של הזן של הדמוקרטיה הליברלית המכונה מודל וסטמינסטר, הנהוג באנגליה ובמדינות המושפעות משיטת הממשל באנגליה. מבין מאפייני מודל זה, שיטת המחוזות והרוב היא אחת הבולטות והמרכזיות.
אחת המחלוקות העיקריות בין תומכי שתי השיטות היא האם עדיף שייבחרו נציגים שיוכלו לייצג באופן יעיל אזורים ספציפיים במדינה, או שעדיף לספור את כל הקולות ביחד בלי להתחשב במחוזות, וכך לאפשר ייצוג גם למיעוטים קטנים שקולותיהם מפוזרים בין מחוזות.
מדינות מסוימות, כמו גרמניה וניו זילנד, משלבות בין ייצוג אזורי ליחסי במטרה לאזן בין ייצוג גאוגרפי לבין ייצוג כולל של כלל הקולות.
משטר נשיאותי ומשטר פרלמנטרי
במשטר נשיאותי הרשות המבצעת נבחרת באופן נפרד מן הרשות המחוקקת, ואינה תלויה בה או שהיא תלויה בה במידה מועטה ביותר לביצוע תפקידיה. במשטר פרלמנטרי הרשות המבצעת נבחרת על ידי הרשות המחוקקת, ולרוב תלויה בה על מנת לשמור את תפקידה ולעיתים אף כפופה להצבעת אי אמון של הפרלמנט. שתי השיטות תואמות את הדמוקרטיה הליברלית. דוגמה בולטת לדמוקרטיה ליברלית בעלת משטר נשיאותי היא ארצות הברית. דמוקרטיות ליברליות בעלות משטר פרלמנטרי רווחות באיחוד האירופי.
Remove ads
עריצות הרוב
סכם
פרספקטיבה
ערך מורחב – עריצות הרוב
עריצות הרוב הוא מונח המתאר איום אפשרי במשטר דמוקרטי, שבו הכרעת הרוב עלולה לפגוע בזכויות יסוד של מיעוטים.[46][47] בדמוקרטיה, בשונה מעריצות או רודנות במשטר שלטון יחיד, קיימת הגבלת השלטון, אולם נותרת סכנה שהרוב יכפה את רצונו על היחיד או המיעוט ובפועל ישלול את חירותם. בדמוקרטיה מהותית קיימים מנגנונים שונים למניעת עריצות הרוב, כשהכלי המרכזי הוא חוקה המבטיחה את זכויות האדם, ובה מוגדרים כללים המגבילים את סמכויות הרשות המחוקקת ומגדירים כללים להפרדת רשויות ולביקורת שיפוטית.[48]
הדמוקרטיה הליברלית מכירה בכך שלעיתים הרוב עלול לרצות לפגוע בזכויות האדם והמיעוט, ולכן היא מפתחת מנגנונים שימנעו זאת. המדובר לרוב בקיומה של חוקה המגינה על המיעוטים מפעולה שרירותית של הממשלה. שינוי בחוקה דורש לרוב הליך מיוחד, ורוב מיוחס, וכך מובטח כי המיעוט לא יהיה פגיע לפעולה שרירותית של רוב מקרי שהתקבל בבחירות.
מרכיבים נוספים בדמוקרטיה הליברלית המבטיחים מפני עריצות הרוב הם הפרדת הרשויות הנהוגה במשטרים אלו כחלק מהותי מעצם המשטר, המקשה על רוב מקרי שהתקבל בבחירות לכפות את רצונו.
דמוקרטיות ליברליות שונות פיתחו מנגנונים שונים להתמודדות עם סכנת עריצות הרוב. בחברות דמוקרטיות ליברליות הומוגניות יחסית, כמו בריטניה, שבהן מתקיימים חילופי שלטון סדירים בין מפלגות מתונות, ישנה הבנה בקרב הרוב והמיעוט כי תפקידיהם עשויים להתחלף בבחירות הקרובות, מצב שמפחית את הסיכון לפגיעה בזכויות המיעוט. עניין זה מקטין את רמת הסיכון לצדדים מקיום ההליך הדמוקרטי, ויוצר מחסומים של מסורת פרלמנטרית וחוקתית המונעת שימוש בכוחו של הרוב לרעה, גם כאשר המיעוט, שהפסיד בבחירות, נותר באופוזיציה ואינו שותף בקבלת ההחלטות. לעומת זאת, בחברות מפולגות לפי קווים אתניים, דתיים, מעמדיים או אידאולוגיים שבהן קיימות תתי-חברות עם מפלגות ייעודיות המייצגות אותן, עשוי הרוב להישאר יציב מבחירות לבחירות, בשל קשיחות בהעדפות הבוחרים. במצב כזה, שואפים מקבלי ההחלטות בדמוקרטיות ליברליות לעצב מנגנונים מוסדיים, כמו קואליציות רחבות, שיטות ייצוג יחסיות או הסדרים פדרליים המקדמים את שילוב המיעוטים בקבלת ההחלטות. כך למשל שיטת הממשל בבלגיה המכונה "דמוקרטיה קונסנזואלית".[49][דרושה הבהרה]
Remove ads
הקשר בין דמוקרטיה ליברלית וכלכלה
סכם
פרספקטיבה
קיימת זיקה רווחת בין דמוקרטיה ליברלית לבין כלכלת שוק, אולם היא אינה הכרחית: מדינות כמו סינגפור מציגות כלכלת שוק לצד משטר שאינו דמוקרטי, בעוד שמדינות סקנדינביה משלבות בין דמוקרטיה ליברלית לבין מדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית מובהקת.
ניתוח אמפירי מצביע על מגמה מובהקת של קשר חיובי בין דמוקרטיה לבין צמיחה כלכלית, הנמדדת בין השאר, בעלייה בתמ"ג לנפש. מחקרים מצביעים על כך שמעבר למשטר דמוקרטי מוביל לעלייה של כ-20% עד 25% בתמ"ג לנפש בטווח הארוך (במהלך 25 שנה), ממצא שנצפה במגוון מדינות וברמות פיתוח שונות. השוואות בין מדדי דמוקרטיה לבין נתוני תמ"ג לנפש מצביעות לרוב על קשר חיובי, אם כי אין מדובר בקשר סיבתי חד-משמעי.[50][51]
הקשר בין דמוקרטיה וצמיחה כלכלית נחקר רבות.[52][53][54][55][56] חתן פרס נובל לכלכלה דרון אג'מולו, אחד החוקרים המרכזיים בתחום הכלכלה הפוליטית, מצא במחקריו שהמפתח לשגשוג כלכלי הוא מוסדות פוליטיים וכלכליים המאפשרים השתתפות רחבה של האוכלוסייה בקבלת החלטות, מגנים על זכויות קניין, מבטיחים שלטון חוק ומעודדים תחרות. דמוקרטיה ליברלית, לפי אג'מולו, נוטה ליצור מוסדות כאלה ולכן היא תורמת לצמיחה כלכלית בטווח הארוך. לעומת זאת, מוסדות שמרכזים כוח בידי קבוצה קטנה פוגעים בצמיחה לטווח ארוך, גם אם לעיתים מופיעה בהם צמיחה מהירה לטווח קצר. אג'מולו מדגיש כי המעבר לדמוקרטיה אינו מבטיח שגשוג מיידי, שכן התמריצים לחדשנות, יזמות והשקעה מתפתחים בהדרגה מתוך תהליך מוסדי עמוק הדורש זמן, יציבות ואמון הציבור. הוא טוען כי דמוקרטיה ליברלית מגבירה יציבות, מפחיתה שחיתות, ומאפשרת חלוקת עושר הוגנת יותר וכל אלו תורמים לצמיחה בת-קיימא.[57][58]
מאמר משנת 2007 מסיק כי מסיק כי השוק תומך בדמוקרטיה ומערער אותה בו זמנית. מסקנתו היא שהשאלה החשובה אינה אם לכלכלת השוק יש מקום במסגרת החברה האזרחית או לא, אלא כיצד ניתן להסדיר, לרסן ולהשלים את כוחות השוק – כדי להגן על המרקם החברתי התקין במשטר דמוקרטי ואף לחזקו.[59]
מרטין וולף, מהפרשנים הכלכליים החשובים בעולם, סבור כי כאשר הממשלה מציבה את עצמה מעל החוק, הכלכלה קורסת. וולף טוען כי במשטרים אוטוקרטיים מתפתח לעיתים קרובות "קפיטליזם של מקורבים", מצב שבו הצלחה כלכלית תלויה בקרבה לשלטון ולא בכללי שוק תחרותיים. הוא מציין את רוסיה תחת שלטון פוטין כדוגמה לכך, ומסייג כי מדינות כמו סין וסינגפור מהוות חריגים.[60]
דה מסקיטה ווו. דאונס מטילים ספק בתפיסה המקובלת שצמיחה כלכלית מובילה לדמוקרטיה. הם מציינים את סין ורוסיה כדוגמאות לכך שיכולה להיות אפשרות שמדינות אוטוריטריות יתחזקו כלכלית מבלי לאפשר חירויות פוליטיות.[61]
מחקרים עדכניים מצביעים על קשר מעגלי בין אי-שוויון כלכלי לבין שחיקה דמוקרטית: ככל שהפערים החברתיים גדלים, כך גוברת הפגיעה באמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים. אי-שוויון זה מזוהה כאחד המנבאים החזקים ביותר להיחלשות הדמוקרטיה הליברלית בעשורים האחרונים. התגברות האי-שוויון הכלכלי משמש כזרז לעליית תנועות פופוליסטיות המנצלות את הקיפוח הכלכלי בקרב הציבור כדי לערער על הסדרים הדמוקרטיים הקיימים. במקרים רבים, עלייתם של מנהיגים פופוליסטים לשלטון מלווה בערעור מוסדות הליבה של הדמוקרטיה הליברלית תוך כדי טענה לייצוג "הרצון האותנטי של העם. הפופוליזם גם עלול להרתיע הגירה של עובדים מיומנים ובמקרים מסוימים לזרז בריחת מוחות של אוכלוסייה משכילה. מחקרים מראים כי קיימת מתאם מובהק בין ירידה במדדים דמוקרטיים לבין ירידה בדירוג האשראי של מדינות, תופעה המוסברת בירידה באמון הגלובלי ביציבות המוסדית של המשטרים הללו. ירידת דירוג האשראי מקשה על המדינה לגייס מימון בינלאומי, מייקרת את הריבית על הלוואות ומעמיקה את הקשיים הכלכליים, מה שתורם להחמרת מעגל השחיקה הדמוקרטית והכלכלית. תופעות אלו יוצרות מעגל משוב שלילי שבו פגיעה באמון הדמוקרטי פוגעת בכלכלה, והידרדרות כלכלית מעמיקה את אי-האמון במוסדות, מה שעלול להוביל לדינמיקה מתמשכת של שחיקה מוסדית וצמיחה מואטת.[62][63][64][65][66][67]
Remove ads
ביקורת
סכם
פרספקטיבה
דמוקרטיה רדיקלית
- ערכים מורחבים – דמוקרטיה השתתפותית, דמוקרטיה דיונית, דמוקרטיה ישירה
ביקורת על הדמוקרטיה הליברלית נשמעת מצד תומכי שיטות דמוקרטיות רדיקליות יותר כדמוקרטיה השתתפותית, דמוקרטיה דיונית ודמוקרטיה ישירה הטוענים כי הדמוקרטיה הייצוגית אינה מאפשרת מימוש מלא של עקרון ריבונות העם והשתתפות אזרחית רחבה ומשמעותית. ליבת הביקורת היא שהשיטה הייצוגית מתווכת את רצון העם באמצעות נציגים, חוקים ומוסדות, דבר שפוגע באותנטיות של הביטוי הדמוקרטי וביכולתו של הציבור להשפיע ישירות על המדיניות. לפי גישות רדיקליות אלו, בדמוקרטיה הליברלית הכוח הפוליטי מרוכז בפועל בידי אליטה מצומצמת. הציבור אמנם מצביע בבחירות אחת למספר שנים, אך שיעור ההשתתפות נמוך, ותהליכי קבלת ההחלטות נתונים להשפעת מוסדות שאינם נבחרים, מצב המוביל לריכוז הכוח ולשחיקה עקרונית בריבונות העם. גישות פוסט-מודרניסטיות מסוימות טוענות כי הדמוקרטיה הליברלית משמשת כמנגנון לשימור הסדר החברתי הקיים ולשמירת עליונותן של קבוצות הכוח. נטען כי צורות ישירות והשתתפותיות של דמוקרטיה יבטאו בצורה נאמנה יותר את "הרצון הכללי" ויממשו בפועל את ריבונות העם.[דרוש מקור]
טענה זו מבוססת בין היתר על תפיסתו של ז'אן-ז'אק רוסו, שכתב ב"על האמנה החברתית", כי "הריבונות אי אפשר שתהא מיוצגת, מאותו הטעם עצמו שאי אפשר למסרה לידי אחר. עצמותה היא הרצון הכללי, והרצון אין לו נציגים",[68] אמירה המציגה התנגדות עקרונית לרעיון של ייצוג פוליטי כתחליף לריבונות ישירה של העם.
ניסוח רדיקלי עכשווי של ביקורת זו ניתן למצוא אצל קלוד אקה, שטוען כי הדמוקרטיה הליברלית החליפה את הדמוקרטיה האמיתית, כשהיא שמה את הדגש על היחיד במקום על הקולקטיב, על שלטון החוק במקום על ריבונות העם, ועל שוני במקום אוניברסליות – ובכך מרוקנת את הדמוקרטיה ממשמעותה המהותית.[69]
מדען המדינה הארגנטיני, גיירמו או'דונל, הגה את המושג דמוקרטיה דלגטיבית – "Delegative Democracy" המתאר משטרים לטינו-אמריקאיים בשנות ה-90 שבהם השליטים שנבחרו בבחירות חופשיות נהגו כאילו קיבלו מנדט לפעול לפי שיקול דעתם, ללא פיקוח מתמשך מצד הציבור או מוסדות הבלימה.[דרוש מקור]
התפתחויות טכנולוגיות, ובעיקר עליית האינטרנט והרשתות החברתיות, הביאו הוגים מסוימים להעלות מחדש את האפשרות של דמוקרטיה ישירה באמצעות פלטפורמות מקוונות – תצורה המכונה "דמוקרטיה אלקטרונית" (E-democracy). אחרים טוענים כי דמוקרטיה אלקטרונית עלולה להחליש את עקרון ההשתתפות, מאחר שהצבעה בודדת מרחוק עלולה להיות מושפעת ממניפולציות תקשורתיות, ולהחמיץ את המרכיבים הדיוניים והקהילתיים של תהליך דמוקרטי מעמיק.
לטענות כנגד הדמוקרטיה הליברלית המועלות על ידי תומכי השיטות הרדיקליות, משיבים תומכי הדמוקרטיה הליברלית כי הדמוקרטיה הייצוגית בכלל, והדמוקרטיה הליברלית בפרט, מהוות את ההגנה הטובה ביותר למיעוטים מפני עריצות הרוב. דמוקרטיה שאינה משתמשת בתיווכם של הנציגים תיצור רוב מזדמן, מתחלף ונתון למניפולציות, ולא תאפשר מדיניות ארוכת טווח. נטען כי לאזרח מן השורה אין את הידע והכישורים להחליט בכל מגוון הנושאים העומדים על הפרק במדינה המודרנית, ולשם כך הוא בוחר בנציגים, המשקיעים את המאמץ בהשגת המידע ובדיוני מדיניות, מאמץ שאזרח מן השורה אינו יכול להשקיע. נטען כי מדינה המתנהלת כך שכל החלטה מתקבלת על ידי כלל הציבור תידרדר עד מהרה לדיקטטורה של הרוב, לדיכוי של המיעוטים ולתוהו ובוהו.
באדג' מתייחס לטענות כנגד דמוקרטיה ישירה, כגון קשיי יישום, חוסר עקביות בהחלטות רוב, כשירות אזרחים, הצורך באיזון עם מומחיות, והבעיה האפשרית של תוצאות שרירותיות. הוא טוען שרבות מהביקורות תקפות גם לדמוקרטיה ייצוגית או שהן מופנות נגד צורות לא מתווכות של דמוקרטיה ישירה. לדעתו דמוקרטיה ישירה, במיוחד בפורמט מתווך על ידי מפלגות, אינה בהכרח בלתי מעשית או פחות יעילה מדמוקרטיה ייצוגית.[70]
במקצת הדמוקרטיות הליברליות נהוג השימוש בכלי של משאל עם. שווייץ ואורוגוואי הם דוגמה לכך. מספר מדינות בארצות הברית משתמשות אף הן בכלי זה. בדמוקרטיות ליברליות רבות נערכו משאלי עם, במיוחד בנושאים בין-לאומיים, ככניסה לאיחוד האירופי. אך השימוש בפנייה ישירה אל העם בדמוקרטיה הליברלית מן השורה אינו תכוף, והוא נעשה רק במקרים של צעד כקבלת חוקה, מתן אוטונומיה לחבל ארץ פורש, או הצטרפות לאיחוד מדיני. בישראל לא נערך עד כה משאל עם ארצי מחייב. הדוגמה הקרובה ביותר לכך הייתה משאל פנים שנערך בקרב מתפקדי מפלגת הליכוד בשנת 2004 בנוגע לתוכנית ההתנתקות, אך משאל זה לא נשא תוקף חוקי מחייב ולא התקיים בכלל הציבור.
תאוריית הבחירה הציבורית
תאוריית הבחירה הציבורית משתמשת בכלים מתורת המשחקים והכלכלה כדי לנתח התנהגות פוליטית בתוך מערכות דמוקרטיות. התאוריה בוחנת כיצד מתקבלות החלטות פוליטיות במערכות דמוקרטיות, בהנחה ששחקנים (בוחרים ונבחרים) פועלים מתוך אינטרס אישי רציונלי, ולא תמיד מתוך דאגה לטובת הציבור. היא מתמקדת באופן שבו מבנים מוסדיים ומערכת התמריצים הפוליטית משפיעים על קבלת ההחלטות, לעיתים באופן שגורם ל"כשל ממשלתי". התאוריה מסבירה ששיעורי ההצבעה הנמוכים נובעים מתופעה המכונה "בורות רציונלית" (rational ignorance): האזרח הרציונלי מוותר על לימוד נרחב של מידע פוליטי, כי העלות (זמן ומאמץ) עולה על ההטבה הצפויה מקולו היחיד. תוצאה מכך היא שקבוצות לחץ מאורגנות היטב, עם אינטרסים כלכליים חזקים, עשויות להפעיל השפעה ניכרת על קבלת ההחלטות, אף שהן מייצגות רוב זעום. בנסיבות אלו, המדיניות הציבורית עלולה לשרת בעיקר אינטרסים של מיעוט מאורגן, ולהזניח את טובת הרוב הלא-מאורגן, תופעה המכונה "כשל ממשלתי" במונחים של תורת הבחירה הציבורית. הכלכלן מנסור אולסון פיתח את המושג "בעיית הטרמפיסט" (Free Rider Problem)- הנטייה של פרטים ליהנות מהישגי פעילות פוליטית או אזרחית של אחרים מבלי להשתתף בה בעצמם, בשל העדר תמריץ אישי.
על תאוריה זו נמתחה ביקורת רבה, מכיוונים שונים. אחת הביקורות המרכזיות טוענת שהתיאוריה מיישמת מודלים מהתחום הכלכלי (שבהם רווח והפסד נמדדים באופן ברור) על תחום הפוליטיקה, שבו קיימים ממדים מוסריים, זהותיים וקהילתיים שאין להם תמיד מדידה רציונלית. בכך, נטען, היא מפשטת יתר על המידה את המציאות הפוליטית האנושית. הוגי התיאוריה עצמם אינם שואפים לדמוקרטיה ישירה או להשתתפות אזרחית עמוקה יותר. להפך, רבים מהם משתייכים לזרמים שמרניים וליברטריאניים, ונטען שהיא משמשת להצדקת צמצום התערבות ממשלתית.
פלוטוקרטיה
פלוטוקרטיה היא שליטה מעשית או פורמלית של בעלי ההון. מרקסיסטים, אנרכיסטים וזרמים מסוימים בשמאל הרדיקלי טוענים שהדמוקרטיה הליברלית בהיותה משולבת במערכת הקפיטליסטית, משמרת למעשה את הפערים המעמדיים ומשרתת את האינטרסים של בעלי ההון. לטענתם, הדמוקרטיה הליברלית מספקת מראית עין של שותפות פוליטית, אך בפועל אינה מאפשרת השתתפות שוויונית, שכן הכוח מרוכז בידי בעלי ההון. לטענתם דמוקרטיה זו אינה שוויונית, מקדמת את הפערים בחברה ומנצלת את העובדים.[דרוש מקור] כן מצביעה ביקורת זו על המנגנונים הבאים להנצחת שליטת בעלי ההון בממשל:
- ההוצאות הגבוהות הכרוכות בניהול קמפיינים פוליטיים מחייבות מועמדים לגייס סכומי כסף גדולים, לעיתים קרובות מבעלי הון פרטיים, דבר היוצר תלות הדדית. הדינמיקה הזו מגבירה את השפעתם של בעלי ההון על תהליך קבלת ההחלטות הפוליטי, באופן המעורר חשש לפגיעה בעקרון השוויון הפוליטי.
- במדינות רבות, במיוחד אלו שבהן קיימת כלכלת שוק חופשית ורגולציה מועטה, אמצעי התקשורת נשלטים בידי גופים פרטיים. הדבר מעורר חששות מפני ריכוז מידע והשפעה לא מאוזנת על דעת הקהל. ישנם בעלי הון הרוכשים אמצעי תקשורת מתוך אינטרס עסקי, פוליטי או אידאולוגי, דבר שעלול להשפיע על אופן סיקור האירועים והדיון הציבורי. אם נוצר מצב בו מרבית אמצעי התקשורת נמצאים בידי בעלי הון, קיימת סכנה לעיוות השיח הציבורי ועיצוב דעת הקהל באופן המשרת אינטרסים כלכליים, מה שעלול לפגוע בפעולה התקינה של הדמוקרטיה. יש הטוענים כי חלק מאמצעי התקשורת פועלים לקידום סדר יום המצמצם דיון ביקורתי בנושאים מבניים, ובכך שומרים על סטטוס קוו פוליטי-כלכלי התואם את האינטרסים של בעלייהם.
על פי אדוארד גרין, פלוטוקרטיה היא בעיה מהותית ובלתי נמנעת בדמוקרטיה ליברלית. הוא סבור כי מוסדות הקניין הפרטי והמשפחה יוצרים מתח מובנה עם עקרונות הליברליזם, כמו שוויון הזדמנויות, ובכך תורמים לקיום הפלוטוקרטיה. עם זאת, עוצמת ההשפעה הפלוטוקרטית עשויה להשתנות באופן משמעותי בין דמוקרטיות ליברליות שונות, בהתאם למנגנוני איזון, רפורמות, ומאפיינים חברתיים ומוסדיים אחרים. הוא סבור כי גם במדינות בעלות מנגנוני בלימה טובים יותר, הבעיה קיימת, אך במידה פחותה.[71]
Remove ads
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
יואב פלד, דמוקרטיה ליברלית, באתר הערוץ האקדמי.- יאן-ורנר מולר, דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה, הזמן הזה, נובמבר 2018.
- דמוקרטיה מהותית או חלולה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 7 במאי 2018
ביאורים
- ליברלית במובן הרחב של חירות האדם ולא רק במובן הצר של ליברליזם.
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads