ישיבת וולוז'ין

ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וידועה גם בכינויה אם הישיבות) הייתה ישיבה שפעלה בליטא במאה ה-19, והעמידה מאות ואלפי תלמידים. מבין בוגריה יצאו גדולי תורה והוראה, שהשפעתם התפשטה והעמיקה בקהילות ישראל. הישיבה הייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית, ושימשה אב־טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה.

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ישיבת "עץ חיים", ישיבת וולוז'ין

תצלום של בנין הישיבה
ישיבה
השתייכות	אם הישיבות המודרניות, זרם תלמידי הגר"א
תקופת הפעילות	תקס"ב – ה' בשבט ה'תרנ"ב
מייסדים	רבי חיים מוולוז'ין
בעלי תפקידים
ראש הישיבה	הרב חיים מוולוז'ין הרב יצחק מוולוז'ין הרב אליעזר יצחק פריד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) הרב רפאל שפירא הרב יעקב שפירא הרב חיים וואלקין
מיקום
מיקום	וולוז'ין, מינסק, בלארוס
מדינה	בלארוס בלארוס
קואורדינטות	54°05′28″N 26°31′40″E

הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, ב-תקס"ג (1803) בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). היא הגיעה לשיא פריחתה בתקופת הנהגתו של הנצי"ב, אז נהרו אליה תלמידים מכל רחבי העולם. הישיבה התקיימה עד תרנ"ב (1892), ונפתחה מחדש בשנת תרנ"ה (1895) בידי הרב רפאל שפירא. היא המשיכה לפעול – אף שכבר לא הייתה מרכזית – עד לכיבוש וילנה במלחמת העולם השנייה.^[1]

תולדות הישיבה

רקע לייסודה

בליטא של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 חלה ירידה בלימוד התורה המסודר. בבתי מדרש רבים ניכרה התרופפות במסגרות הלימוד, ולרוב לא היה בנמצא סט שלם של ספרי ש"ס (גמרא)^[2]. בחורי ישיבה מעטים שהמשיכו בלימודם נזקקו לתמיכה מקהילותיהם, ולעיתים נחשבו ל"בטלנים", ויחס החברה אליהם היה של זלזול או חוסר הערכה. במקביל, גבר העיסוק בספרי מוסר, בעקבות השפעתה של תנועת החסידות וגורמים נוספים, בעוד שעיסוק בלימוד עיוני הלך ופחת^[3].

בתגובה למצב זה, חיפשו מנהיגי הדור דרך לארגן מחדש מסגרת לימודית סדירה, שתכונן מחדש את מעמד לימוד התורה בקרב הציבור. רבי חיים מוולוז'ין, מתלמידיו הבולטים של הגר"א, נבחר להוביל את היוזמה. תחילה הקים ישיבה קטנה בעירו וולוז'ין, שבה למדו עשרה תלמידים מקומיים, ומימן את פעילותה מכספו הפרטי. עם הזמן התרחבה הישיבה, ועם גידול מספר התלמידים פנה הרב חיים לציבור הרחב בבקשה לסיוע כלכלי להמשך קיומה.

יסוד הישיבה על ידי רבי חיים מוולוז'ין

בעשרת ימי תשובה בשנת ה'תקס"ג (1803), פרסם רבי חיים מוולוז'ין מכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, שבו קרא לייסד ישיבות ברחבי המדינה ולעודד תמיכה כלכלית בתלמידי חכמים. באותו מכתב הכריז על ייסוד ישיבה בעירו וולוז'ין.^[4]

למכתב זה הצטרפו גם רבני וילנה, ובהם רבי אברהם בן הגר"א, ורבי אברהם אבלי פאסוועלער, אב"ד העיר, אשר קראו לתמוך במוסד החדש.^[5]

תוך זמן קצר גדל מספר תלמידי הישיבה לכמאה, ורבי חיים ייסד עבורם מבנה ייעודי. הוא גם דאג לרווחת התלמידים, בין היתר באמצעות העסקת טבחית שסיפקה מזון חם, והמימון הגיע מתרומות ציבור. לפי עיתוני התקופה, לא התקבלו לישיבה תלמידים שלא שלטו בלימוד עצמאי של דף גמרא עם רש"י ותוספות (המכונה "גפ"ת").

רבי חיים הנהיג שיטת לימוד שהתמקדה בגמרא בעיון ובהבנה מעמיקה, בהתאם לדרכו של רבו, הגר"א. הוא התנגד ללימוד הלכה מבלי יסוד גמרא, ואמר: "העולם אומר שלימוד פוסקים בלי גמרא הוא כדגים בלי פלפלין, ואני אומר - כפלפלין בלי דגים".^[2] לצורך קבלה לישיבה נדרש כל מועמד לעבור בחינה, וההנהגה שאפה לקלוט את מיטב הכישרונות שבדור.

בין תלמידי הדור הראשון של הישיבה נמנו: רבי יעקב מקרלין, רבי דוד טביל ממינסק, רבי יוסף מסלוצק, רבי יוסף זונדל מסלנט, רבי אליהו מקאליש, ורבים נוספים.

אחד מחידושי הישיבה היה קביעת משמרות לימוד גם בלילות, לרבות שבתות וחגים, כמוסכמה קבועה. יוזמה זו עוררה עניין בציבור, וסוחרים רבים נהרו לעיר וולוז'ין להתרשם מהישיבה. בעקבות הצלחתה, נוסדו ישיבות נוספות בערים אחרות בליטא, חלקן במימון נדבנים. הדרישה ללימוד גברה, ובעקבות כך הודפסו סטים חדשים של ש"ס.

הישיבה לא התמקדה רק בידיעות הלכתיות אלא גם בטיפוח יראת שמים, השקפת עולם מוסרית ודרך ארץ. רבי חיים היה מוסר שיעור יומי, ומקפיד על קשר אישי עם תלמידיו. את המצטיינים היה מזמין לשולחנו בשבת, ובערב פסח היה מזמין את כל תלמידי הישיבה לסדר ציבורי בביתו.^[2]

בתקופה זו הפכה וולוז'ין למוקד משיכה מרכזי ללימוד תורה, וביטוי נפוץ בליטא היה: "שלח אותו וולוז'ינה - ויחכם". בני הישיבה נודעו לא רק בלמדנותם, אלא גם בהקפדתם על דרך ארץ.

הרב מאיר בר-אילן תיאר את הישיבה כך:

"כל שיעור שנשמע בוולוז'ין, וכל חידוש הלכה שיצא משם – חותם האמת והשכל העמוק טבוע עליהם. על כן הייתה ישיבת וולוז'ין אור המאיר לכל היהדות".^[6]

תקופת רבי איצלה מוולוז'ין

רבי יצחק מוולוז'ין (הידוע בשם "איצלה וולוז'ינר"), בנו וממשיך דרכו של רבי חיים מוולוז'ין, עמד בראש הישיבה לאחר פטירת אביו. בתקופתו התרחבה מערכת גיוס התרומות לישיבה באמצעות קופות צדקה שפעלו בערים שונות.

בשנת תקפ"ז (1827) נשרף מבנה הישיבה שהיה עשוי עץ, ובמקומו הוקם מבנה חדש מאבן. הישיבה המשיכה לפעול באופן סדיר, והשיעורים היומיים נמסרו בשעות אחר הצהריים, לפי סדר הש"ס. השיעורים התחלקו בין ראשי הישיבה.

בתחילת כל זמן בחר כל תלמיד את המסכת שברצונו ללמוד, וקיבל את הכרך המתאים מהממונה על הספרים. אף שלמדו מסכתות שונות, כל התלמידים ישבו יחד באותו אולם. המשגיח פיקח על ההתמדה בלימוד, וראש הישיבה עצמו עבר בין התלמידים פעמים רבות ביום ובלילה, והשיב לשאלות הלומדים או הדריך את הנזקקים לכך.^[7]

תקופת הנצי"ב

הנצי"ב, כראש ישיבת וולוז'ין, הצליח להגדיל את תקציבה, ומספר התלמידים עלה לארבע-מאות, כשתלמידים מכל הארצות באו ללמוד תורה בישיבה. הנצי"ב הקים מבנה מפואר לישיבה בן שלוש קומות, שכלל אולם רחב ידיים ששימש בית תלמוד, וספרייה גדולה. בני הישיבה היו בחורים מצוינים מסוגים רבים: עניים, עשירים, עילויים גדולים בעלי שכל חד, בקיאים ומופלגים בכוח הזיכרון, יראים ושלמים שלא טעמו טעם השכלה, חכמים, סופרים; כמעט כולם היו בקיאים בהוויות עולם, וכולם הוקירו את הזמן^[8]. הם קיבלו מהישיבה חלוקה חודשית, כפי הצטיינותם בתלמודם, ששימשה אותם לשכור חדר באכסניה, בו ניתן לכל אחד מיטה וספסל ושולחן, גם הוכן לו מזון ככל אשר ירצה. בצירוף לתנאים החומריים הטובים, התנאים הרוחניים היו מעולים, שהנצי"ב ומשניו היו גדולי תורה, וכאמור התלמידים היו ממיטב הכישרונות.

להלן סדר היום בישיבה בתקופת הנצי"ב ורבי חיים סולובייצ'יק:^[8]

הזמן	הפעולה
8:00	תפילת שחרית - חובה
	רבים שבים לאכסניות לאכול פת שחרית, ורבים נשארים לשמוע פרשת השבוע מבוארת מפי הנצי"ב
13:00-10:00	כל הלומדים חייבים ללמוד - איש איש המסכת אשר בחר בה
13:00 ואילך	בימי א', ב', ג', שיעור ערוך בדרכי העיון וההגיון מפי רבי חיים מבריסק; ובימי ד', ה', ו', שיעור בדרכי החריפות והבקיאות מפי הנצי"ב, אשר הרשות בידי כל שואל להקשות, והוא יענה לכולם
	ארוחת צהריים באכסניות
22:00-16:00	תפילת מנחה, ולימוד (חובה)
24:00-22:00	תפילת ערבית, ארוחת ערב בבתים, ורבים תיכף שבים לישיבה ללמוד
3:00-24:00	מעטים נשארים ללמוד (בנוסף למשמרות)
3:00 ואילך	רבים באים ללמוד עד הבוקר

לפיכך, היו אומרים שבוולוז'ין אוכלים טוב וישנים טוב, כלומר שמלבד אכילה ושינה הזמן כולו מוקדש לתלמוד תורה (ולתפילה). בישיבת וולוז'ין התפתחו כישרונותיהם של התלמידים, שכלם הבשיל, והם קנו בקיאות בתלמוד ומושגים ברורים אודות ענייני העולם והמציאות הכללית. על אנשי ישיבת וולוז'ין (התלמידים) בתקופת הנצי"ב, כתב הסופר זלמן אפשטיין:

תלמיד ולזין, בהיותו איש מן הישוב, מנומס, מלובש בכבוד, אינו מצפה לשולחן אחרים, חושב והוגה דעות, הלך תמיד קוממיות, ידע להגן על זכויותיו, הוקיר את ערך עצמו וערך שמו ולימודו, אולי לא פחות מסטודנט אירופי.

— זלמן אפשטיין, יובל נשכח (הצפירה, 21 באוגוסט, 1903)

הישיבה הגיעה לשיא הצלחתה בתקופת הנצי"ב ורבי חיים סולובייצ'יק. האחד מנהיג שהיה כאב רחום לבני הישיבה ההולך בדרכים שסלל הגר"א, והשני כחבר להם הסולל נתיבות חדשים. הנצי"ב, בדרך בקיאות וחריפות (בשיעוריו ובפיקוחו על שקידת התלמידים), ולצדו רבי חיים מבריסק, בדרך עיון והגיון (בשיעוריו ובשיחותיו עם התלמידים היותר מצוינים מדי שבת בביתו), העמידו יחדו גדולי תורה מפורסמים, לעתיד לבוא ראשי ישיבות ומנחילי התורה לדורות הבאים, בהם הרב שמעון שקופ, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב זליג ראובן בנגיס, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב ברוך בער ליבוביץ, הרב איסר זלמן מלצר, הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב שלמה פוליצ'ק, ורבים אחרים. לפיכך, לא בכדי כתב על ישיבת וולוז'ין רבי יוסף מקריניק: "כי באמת היא אם ומקור לכל הישיבות והתלמוד-תורה-דרבים שבעולם, כי הם המה כמו צינורות הנובעים מן המקור".^[9]

בקיץ 1886 נשרף מבנה הישיבה בשריפה הגדולה שפקדה את העיירה וכילתה את חציה.^[10] בסוף ימיו ביקש הנצי"ב שהרגיש כי כוחותיו פוחתים, לעלות לארץ-ישראל, ודאג לממלא מקום בעודו בחייו. הוא התפטר מראשות הישיבה וקבע את בנו הרב חיים ברלין כיורשו. חלק מהתלמידים לא רצו לקבל את ר' חיים כר"מ (ראש מתיבתא), אם כי הודו בגדלותו, אבל טענו שלא כל רב גדול בתורה מסוגל להיות ראש ישיבת וולוז'ין; וגם רוב הבחורים לא רצו שרבם האהוב עליהם יעזבם, וניסו בכל כוחם להשפיע שיחזור בו מהתפטרותו. סיבה נוספת להתנגדות בני הישיבה היא, רבי חיים סולובייצ'יק (שנישא לנכדתו של הנצי"ב) ששימש כרב בישיבה, והיה מפורסם כחריף שבחריפים, והיו בחורים בישיבה שהיו כרוכים אחריו, דבר שגרם לבסוף לכך שר' חיים ברלין נעשה לרבה של וולוז'ין ולא שימש יותר בישיבה.

השערורייה שהתחוללה בישיבה יצאה אל מחוץ לכתליה ושימשה נושא לדיון ציבורי. הוויכוחים בין ראשי הישיבה לתלמידיה גרמו לחיכוכים פנימיים ויחסים מתוחים בין בחורי הישיבה. הנצי"ב היה כבר תשוש כח, וכאשר ביקשו ממנו שייקח שוב את המנהיגות התקיפה בידיו, ענה ואמר "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". כאמור, בני הישיבה בוולוז'ין לא היו שבעי רצון מראש הישיבה החדש ונהלו איתו מלחמה "בכלי זיינה של תורה", הקיפוהו בשאלות ובקושיות באמצע השיעור כדי להביא אותו במבוכה.

שקיעת הישיבה

לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, דבר שהביא לסגירתה של הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).

הסיבה המכרעת שגרמה לסגירת הישיבה הייתה ההוראה להכניס לימודי חול בסדרי הלימודים בישיבה. באספת רבנים שנערכה בעיר וילנה בה השתתפו גדולי הרבנים באותה תקופה, הוחלט, בניגוד לדעתו של הרב מאיר שמחה הכהן, לא להסכים לגזירת המלכות, ולסגור את הישיבה.^[11] בחודש שבט תרנ"ב (1892) נסגרה הישיבה בוולוז'ין בגזירת הממשלה, וכל התלמידים נשלחו לבתיהם. ראשי הישיבה, ר' חיים ברלין, ר' חיים סולובייצ'יק והנצי"ב, נצטוו לעזוב את וולוז'ין. מכיוון שהישיבה נשארה עמוסה בחובות, נדד ר' חיים ברלין באירופה לאסוף כסף ולפרוע את חובותיה.

הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. גרסה זו אף הפכה למיתוס בעולם הישיבות החרדי על חשיבות ההתנגדות ללימודי חול בישיבות. תימוכין לטענה זו יש המוצאים^[12] בדברי בנו, הרב חיים ברלין במכתב שכתב לעסקני ירושלים ובו הורה להם להתנגד להכנסת לימודי חול בכל צורה אל תוך המסגרת הישיבתית:

"לזכרון, מה שהזהירני וציוה עלי מר אבא הגאון זצלה"ה הכ"מ (הנצי"ב) קודם פטירתו. על דבר שמסר נפשו על ענין ישיבה דוואלוז'ין, שלא להכניס לתוכה שום לימוד חול. ולסיבה זו נסגרה הישיבה ומזה נחלה בחוליו אשר לא עמד ממנה. וציוה עלי באזהרה שלא להסכים לענין זה בשום אופן בלא שום הוראת היתר בעולם.

עם זאת, הרב מאיר בר-אילן, בנו הצעיר של הנצי"ב, מצביע^[13] על כך שהנצי"ב דווקא אישר מתחילה לימוד חלקי של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שנעשה, וכפי שהוא כותב בשו"ת "משיב דבר"^[14]: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוהים", אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הישיבה האחרים. לימוד הרוסית שנעשה באופן רשלני, לא סיפק את שר ההשכלה הרוסי, שהכביד בתגובה את דרישותיו ודרש בנוסף:

1. להקדיש יותר ממחצית הלימוד ללימודי חול, משעה 9 ועד שעה 3,
2. שלא יהיו לימודים בערב,
3. שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום,
4. שכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות רשמיות.

תביעות אלו סתמו את הגולל על הישיבה.^[15]

מבנה הישיבה כיום

גרסה נוספת היא שבעקבות המחלוקת בין הרב חיים סולובייצ'יק לסבו הנצי"ב התפתחה מחלוקת בין התלמידים, עד שזה הגיע שאחד הבחורים שהיה בצד של רבי חיים דקר עם סכין בחור שהיה שייך לנצי"ב והרג אותו, ובעקבות כך הישיבה נסגרה.^[16]

שלוש שנים לאחר סגירת הישיבה, בשנת תרנ"ה (1895), היא נפתחה שוב. אך לא הייתה זו ישיבה ברמה ובמעמד של "ישיבת וולוז'ין" המקורית. במהדורתה החדשה נוהלה הישיבה על ידי חתנו של הנצי"ב הרב רפאל שפירא, מחבר "תורת רפאל", אשר נפטר במינסק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אחריו כיהן בראשות הישיבה בנו הרב יעקב שפירא, מחבר "גאון יעקב", ולאחר פטירתו כיהן חתנו הרב חיים וואלקין בראשות הישיבה. יד הכורת בשואה שמה קץ מוחלט לישיבת וולוז'ין. לאחר השואה, הקים הרב שמעון לנגבורט, חתן נוסף של הרב יעקב שפירא, את ישיבת "גאוני וולוז'ין", בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק.

עם השנים נעשו במבנה הישיבה שימושים שונים (למשל, קונדיטוריה). נכון לחורף 2015, הרשויות המקומיות העבירו את מבנה הישיבה לאיחוד הקהילות היהודיות הדתיות ברפובליקת בלארוס (ИРО).

סדר הלימוד בישיבה

הלימוד בישיבת וולוז'ין היה מבוסס על שלושה כללים:^[8]

• רשות ביד כל לומד ללמוד מה (המסכת בתלמוד) שלבו חפץ^[17]
• הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שסדר נזיקין מועיל וינעם לתלמיד^[18]
• אין כלי מחזיק ברכה יותר מן הבקיאות

פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, ולפיהם שילבה הישיבה לימודי בקיאות ועיון ברמה גבוהה. כל תלמיד היה חופשי לבוא אל השעורים של ראש־הישיבה או לא לבוא. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס כסדרו. השיעורים ניתנו כסדר על כל דף גמרא, בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעמים בממוצע.^[19] בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים היו יסודות טובים לתלמוד: רבים מהם ידעו את הש"ס כולו עוד לפני שהגיעו לישיבה, חלקם ידעו מסכתות ישר והפוך, וחלקם היו לומדים בישיבה עצמה לצד המסכת הנוכחית את המסכת הבאה כולה כדי להתכונן לשיעור הראשון עליה (שאצל רבי חיים מוולוז'ין היה מקיף אותה ואת מפרשיה אגב לימוד המשנה ודף הגמרא הראשון). על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.

רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר בספרו "מקור ברוך" שראש הישיבה (הנצי"ב-דודו) לא הרשה לתלמידים ללמוד מעבר לגפ"ת כלימוד ראשוני. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א התנגדו בישיבה זו לחסידות.

ערך מורחב – אגודות סתר ציוניות בישיבת וולוז'ין

בתקופת כהונתו של הנצי"ב, שרחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת "חובבי ציון", הוקמו אגודות סתרים של "חיבת ציון" בישיבה. הראשונה נוסדה בשנת תרמ"ה בשם "נס ציונה" (שהרוח החיה שבה היה הרב איסר זלמן מלצר), שלא בידיעת הנצי"ב, ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה את פעולתה, והשנייה בשם "נצח ישראל" נוסדה בשנת תר"ן בידיעתו.

כולל בראדסקי

ערך מורחב – כולל ברודסקי

מסגרת לימודים שהתקיימה בוולוז'ין החל משנת תרמ"ו התקיימה בזכות תרומתו של הנדיב הידוע ישראל ברודסקי, בעל בית חרושת לסוכר בקייב. במסגרת זו למדו עשרה מהמובחרים בתלמידי ישיבת וולוז'ין שנקראו "הברודסקאים" לתקופה של חמש שנים, תלמידים אלה התחייבו לכללים תובעניים יותר משאר תלמידי הישיבה. לרוב לא נשארו ברודסקאים למשך כל חמש השנים ולפני סיום מסלול הכולל נתמנו לרבני ערים.

ראשי הישיבה

• ר' חיים מוולוז'ין - ראש הישיבה הראשון ומייסדה (תקס"ג-תקפ"א, 1821-1803).
• ר' יצחק מוולוז'ין - בנו של רבי חיים (תקפ"א-תר"ט, 1849-1821).^[20]
• ר' אליעזר יצחק פריד - בנו של ר' הלל וחתנו של ר' יצחק (תר"ט-תרי"ג, 1853-1849).
• הנצי"ב - חתנו של ר' יצחק (תרי"ג-תרנ"ב, 1892-1853).

המשנים לראשי הישיבה

• ר' יחיאל מיכל ממינסק, מחבר הספר לזכר לישראל (ה'תקס"ג-ה'תק"ע, 1810-1803).^[21]
• ר' הלל פריד - חתנו של ר' חיים (תקע"א-תקפ"א, 1821-1811).^[22]
• ר' אברהם שמחה מאמצ'יסלב - בן אחיו של ר' חיים (תקפ"א-תקפ"ז, 1827-1821).
• ר' אליעזר יצחק פריד - נכדו של ר' חיים (תקפ"ז-תר"ט, 1849-1827).
• הנצי"ב - חתנו של ר' יצחק (תר"ט-תרי"ג, 1853-1849).
• ר' יוסף דב (יושע בער) סולובייצ'יק - בן נכדתו של ר' חיים (תרי"ג-תרכ"ה, 1865-1853).
• ר' חיים הלל פריד - בנו של ר' אליעזר יצחק (תרכ"ה-תרכ"ז, 1867-1865).
• ר' רפאל שפירא - חתנו של הנצי"ב (תר"ל-תרמ"א, 1881-1870).
• ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק - חתנו של ר' רפאל (תרמ"א-תרנ"ב, 1892-1881).
• ר' חיים ברלין - בנו של הנצי"ב (תר"ן-תרנ"ב, 1892-1890).

ראשי הישיבה בתקופה החדשה

• ר' רפאל שפירא - חתנו של הנצי"ב (תרנ"ה-תרע"ה, 1915-1895).
• ר' יעקב שפירא - בנו של ר' רפאל (תרפ"ב-תרצ"ו, 1936-1922).
• ר' חיים וואלקין - חתנו של ר' יעקב (תרצ"ו-ת"ש, 1940-1936).

תלמידים בולטים

בישיבת וולוז'ין למדו הרבה תלמידי חכמים שהתפרסמו אחר כך, ובהם:

בתקופת רבי חיים מוולוז'ין

• הרב יוסף זונדל מסלנט - רבו של הרב ישראל ליפקין מסלנט, מייסד תנועת המוסר, באחרית ימיו שימש כמורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים.
• הרב אליהו גולדברג - רבה של בוברויסק.
• הרב יעקב ברוכין בעל "משכנות יעקב".
• הרב יצחק מינקובסקי. בעל "קרן אורה". אחיו הצעיר של בעל "משכנות יעקב".
• הרב דוד טביל ממינסק בעל "נחלת דוד".
• הרב דוד מנובהרדוק בעל "גליא מסכת".
• הרב יוסף מסלוצק.
• הרב דוב בר יפה מטורץ - חותנו של הרב נחום הכהן קוק (שינה מכ"ץ בגלל החשש מגיוס לצבא הרוסי), שהיה סבו של הרב קוק (אבי אביו, הרב שלמה זלמן הכהן קוק).
• הרב מנחם מנדל - ר"מ בישיבת מינסק
• הרב יוסף מקריניק
• הרב שמואל סלנט - רבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך כ-44 שנים, ואב"ד של הקהילה האשכנזית בירושלים במשך כ-70 שנים.
• הרב אליהו מקאליש בעל "יד אליהו" שהתפרסם כ"רבי אליהו רגולר".
• הרב מרדכי מינסקר עמד בראש ישיבה (קלויז) בעיר מינסק ועלה לירושלים בשנת תקצ"ו (1836).

בתקופת רבי יצחק מוולוז'ין

• הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין - רב בנובוזיבקוב ונבהרדק, בעל ערוך השולחן.
• הרב יעקב יוסף (חריף) רבה הראשי של ניו-יורק.
• הרב שמואל מוהליבר - ממייסדי תנועת "חיבת ציון", מאבות הציונות הדתית. הקים את בני ציון - אחד הארגונים הראשונים של חיבת ציון ואת קבוצת חובבי ציון הראשונה בוורשה.
• הרב מרדכי גימפל יפה - רבה של רוז'נוי וראש ישיבה ביהוד.
• הרב אליהו חיים מייזל - רבה של לודז'.
• הרב מרדכי אליאשברג- רבה של בויסק.
• הרב יצחק יעקב ריינס - רבה של לידא וראש ישיבת לידא, מייסד המזרחי.
• הרב ישראל איסר שפירא - רב באוגוסטוב ובמזריטש.
• הרב מאיר פיימר מסלוצק.

בתקופת הנצי"ב ורבי חיים מבריסק

• הרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק - שימש גם כר"מ ומגיד השיעור המרכזי לצד הנצי"ב, וחיבר חידושים על ספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה".
• הרב אהרן וולקין - בעל שו"ת זקן אהרן וספרים נוספים.
• הרב שמעון שקופ - מחבר "שערי יושר" וראש ישיבה.
• הרב חנוך אייגש מווילנה - מחבר ה"מרחשת". נספה בשואה.
• הרב יעקב קנטורוביץ - רבה של טימקאוויץ ומחבר ספרי ״צילותא דשמעתתא״ על הש״ש, ״חדושי הגר״י״ (ב״ח) על הש״ס, ״הגיונות הגר״י״ על החומש, שו"ת "אגרות מלכים״, קונטרס ״גליונות הגר״י״ ועוד.
• הרב מלכיאל צבי טננבוים - רבה של לומז'ה ומחבר שו"ת "דברי מלכיאל".
• הרב זליג ראובן בנגיס - רב במזרח אירופה. עלה לארץ ישראל בתרצ"ח לכהן כראב"ד העדה החרדית בירושלים, ולאחר פטירת הרב יוסף צבי דושינסקי כיהן כגאב"ד "העדה החרדית". מחבר "לפלגות ראובן".
• הרב אברהם יצחק הכהן קוק - למד בישיבת וולוז'ין כשנה ושלושה חודשים עד חתונתו. לאחר עלותו לארץ ישראל בכ"ח באייר תרס"ד שימש כרב יפו והמושבות עד תרע"ד, ובתפקידיו האחרונים כיהן כרבה של ירושלים (טבת תר"ף-ג' באלול תרצ"ה), הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל (מתרפ"א) וראש ישיבת מרכז הרב (מתרפ"ד).
• הרב חיים עוזר גרודזנסקי - מחבר שו"ת אחיעזר.
• הרב ברוך דוב ליבוביץ - ראש ישיבת "כנסת בית יצחק" (שבמקורה מסלבודקה והתפרסמה כישיבת קמניץ).
• הרב איסר זלמן מלצר - ראש ישיבת עץ חיים בירושלים ומחבר ספרי "אבן האזל" על "משנה תורה" של הרמב"ם.
• הרב משה מרדכי אפשטיין - ראש ישיבת חברון (שמקורה בישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה, שעלתה כולה לחברון, ואחרי פרעות תרפ"ט, עברה לירושלים), ומגדולי ראשי הישיבות. גיסו של הרב מלצר.
• הרב שלמה פוליצ'ק - שנודע בכינויו "העילוי ממייצ'יט". כיהן כראש ישיבה בישיבת "תורה ודעת" הידועה בשמה ישיבת לידא לצד הרב יצחק יעקב ריינס שהקימה, ואחר כך כראש ישיבה בישיבת רבנו יצחק אלחנן שבמסגרת ישיבה-אוניברסיטה בניו יורק שבארצות הברית.
• הרב אליהו דב ברקובסקי - משגיח בישיבת נובהרדוק, ישיבת לידא וישיבת תל אביב.
• הרב יוסף זונדל הוטנר - רבה של איישישוק.
• הרב ברוך הלוי אפשטיין - מחבר ה"תורה תמימה" ו"מקור ברוך", בנו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן".
• הרב אהרן הימן - רב בלונדון, מחבר "תולדות תנאים ואמוראים".
• הרב מאיר בר-אילן (ברלין) - בנו של הנצי"ב, ממנהיגי תנועת המזרחי.
• הרב מנחם נחום קפלן (רבי נחומק'ה מהורודנא) - רבו של החפץ חיים.
• הרב יצחק ניסנבוים - מרבני הציונות הדתית ונשיא המזרחי בפולין.
• הרב אהרן שמואל תמרת - רבה של מילייציץ והוגה-דעות.
• הרב שלום רקובסקי - מגדולי התלמידי חכמים בירושלים, ואחר כך ראש ישיבה ב"ישיבת רבנו יצחק אלחנן".
• הרב אברהם דוב כהנא שפירא - רבה האחרון של קובנה.
• הרב יעקב שמחה ריטוב - רב העיר וראש עדת יהודי אוסיפוביץ שבחבל מינסק. בנו הבכור ישראל ריטוב היה ממנהיגי החלוץ בפולין ובהמשך יו"ר קרן היסוד.
• הרב יהודה ליב דון יחיא - מראשי תנועת המזרחי, ומרבני הציונות הדתית, שימש ברבנות תחת אביו בדריסה, ואחר כך בשקלוב ובצ'רגינוב.
• הרב נתן מיליקובסקי - רב ומחנך ופעיל ציוני. סבו של בנימין נתניהו.
• הרב שמואל יצחק הילמן - לימים רבה הראשי של גלאזגו - חותנו של הרב יצחק הלוי הרצוג.
• הרב בן ציון מיטבסקי - רבה של לבדובה, בעל 'בני ציון'.

כמו כן למדו בה גם כאלו שהתפרסמו בתחומים שונים (לא תורניים):

• זאב קלונימוס ויסוצקי - כונה "מלך התה של רוסיה". למד בוולוז'ין ארבע שנים והתפרסם בעסקנותו הציבורית ובחברת התה שהקים (ויסוצקי).
• המשורר חיים נחמן ביאליק - למד בוולוז'ין שנה וארבעה חודשים.^[23]
• אלתר דרויאנוב, מחבר "ספר הבדיחה והחידוד" ופעיל ציוני.
• הסופר אבא בלושר - למד בישיבה יחד עם ביאליק.
• הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי - למד בוולוזין כשנתיים.
• צבי בנימיני, מייסד רמת השרון ויושב הראש הראשון של מועצת רמת השרון.
• ראו גם רשימת בוגרים נוספים מישיבת וולוז'ין

ראו גם

• אגודות סתר ציוניות בישיבת וולוז'ין

לקריאה נוספת

• משה שמואל שפירא, ר' משה שמואל ודורו, ע' 94-39, ניו-יורק תשכ"ד.
• משה צבי נריה, פרקי ולוז'ין, ירושלים תשכ"ד.
• משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז'ין, תשל"ב
• שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2005
• בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2014
• ש. ל. ציטרון, מלחמת הדינסטיות בישיבת וולוזין, רשומות, א', אודסה תרע"ח, עמ' 123–135
• תנחום פרנק, תולדות בית ה' בוולוז'ין.
• דב אליאך, אבי הישיבות
• הגדה של פסח וולוז'ין

ספרי זכרונות של תלמידי הישיבה

• מקור ברוך - זכרונותיו של הרב ברוך אפשטיין מישיבת וולוז'ין ^{[דרושה הבהרה]}
• מאיר בר-אילן, מוולוז'ין עד ירושלים
• יצחק נוסנבוים, עלי חלדי, ע' 46-40.
• עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא- פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, 2004,
• כתבי פנחס טורברג, ניו יורק ה'תשי"ג
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, פרקי וולוז'ין תרמ"ח: עולם האצילות, צרור מכתבים מאת בר-בי-רב. חולון: בית דבורה ועמנואל, תשמ"ד 1984.
• ישראל קלוזנר, תולדות נס ציונה בוולוז'ין, ירושלים תשי"ד
• מנחם מנדל זלוטקין, ישיבת וולוז'ין בתקופת ביאליק, שביבים א, פריז תשט"ו (נדפס שנית בתוך: אטקס וטיקוצ'ינסקי, ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, עמ' 182–192)
• ישיבת וולוז'ין בתוך Bezalel Narkiss Index of Jewish Art, Center for Jewish Art, Hebrew University of Jerusalem

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ישיבת וולוז'ין בוויקישיתוף

• הרב פרופ' שמואל קלמן מירסקי, ישיבת וולוז'ין, מאמר מקיף באתר דעת (מתוך: "מוסדות התורה באירופה בבנינם ובחורבנם", "הוצאת עֹגֶן על יד ההסתדרות העברית באמריקה", ניו יורק תשט"ז, עמ' 1–86)
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, תולדות ישיבת עץ החיים, האסיף ג, תרמ"ז
• שושנה רייך, ישיבת וולוז'ין, על הישיבה בחיי הרב קוק, "מגד ירחים", גיליון 145, תשרי תשע"ב, עמ' 4
• זלמן עפשטיין, יובל נשכח: (לחברי הקונגרס, מתלמידי בימ"ד הישן–ישיבת ולוזין), הצפירה, 21 באוגוסט 1903, המשך, 21 באוגוסט 1903, המשך, 23 באוגוסט 1903, המשך, 24 באוגוסט 1903
• מ. צינוביץ, ראשית וולוז'ין: (מאה וחמישים שנה ליסוד הישיבה), הצופה, 13 בפברואר 1953
• הרב א. ב. שורין, 150 שנה לישיבת וולוז'ין, שערים, 5 באוקטובר 1953
• מדברי הרב מאיר ברלין, הצופה, 22 בדצמבר 1944
• ד"ר יצחק ריבקינד, ראש-ישיבה אלמוני בוולוזין - ר' יחיאל מיכל מנשויז, ספר טורוב, בוסטון מס. תרצ"ח, עמ' 232–239.
• ישיבת עץ חיים (וולוזי'ן), דף שער בספרייה הלאומית

• Jacob J Schachter, Haskalah, Secular Studies and the Close of the Yeshiva in Volozhin in 1892, Torah u-Madda Journal 2 (1990), pp. 76-133
• Genrich Agranovsky & Sid Z. Leiman, Three Lists of Students Studying at the Volozhin Yeshiva in 1879

• http://www.academia.edu/4433689/Thesis_The_Talmudic_Method_in_the_Lithuanian_Yeshivot_in_the_19th_Century_Methodological_and_Historical_Aspects_Hebrew_
• מ. צינוביץ, ישיבת וולוז'ין בתקופת רבי רפאל שפירא ז"ל, הצופה, 5 באפריל 1946
• הערך "ישיבת וולוז'ין", באתר המכלול