מפד"ל

המפלגה הדתית-לאומית (בראשי תיבות: מפד"ל) הייתה מפלגה ישראלית ציונית דתית. המפד"ל ייצגה את הציונות הדתית והציבור הדתי-לאומי. היא חרתה על דגלה את הציונות, יהדות, תורה, אהבת ישראל ובעשורים האחרונים גם את ארץ ישראל השלמה. היא שויכה לצד הימני של הקשת הפוליטית. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לצד השמאלי של המפה, והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך. המפד"ל הוקמה ב-1956 כאיחוד של מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" ובשנת 2008 התמזגה למפלגת הבית היהודי, מפלגה שהייתה אמורה לאגד מספר מפלגות ימין, אך האיחוד נכשל ועם פרישת שאר מרכיביה הפכו מוסדות המפד"ל למוסדות הבית היהודי, גוף שלא נרשם ברשם המפלגות. למעשה, הבית היהודי היא מפלגת המפד"ל בשינוי השם.

מפלגה דתית לאומית (מפד"ל)
המפלגה הדתית לאומית

מדינה	ישראל ישראל
שם רשמי	מפלגה דתית לאומית
מנהיגים	ראו מטה
תקופת הפעילות	1956–2008 (כ־52 שנים)
אפיון	מפלגה ציונית-דתית
אידאולוגיות	ציונות דתית ארץ ישראל השלמה
כנסות	3–17
ממשלות	7–24, 27–30
אותיות	ב
שיא כוחה	12 מנדטים (כנסות 4, 5, 7, 9)
שפל כוחה	3 מנדטים (הכנסת ה-17)
נוצרה מתוך	המזרחי והפועל המזרחי
התמזגה לתוך	הבית היהודי
סיעות שהתפצלו	אח"י, האיחוד הלאומי, תקומה
מטה	ירושלים
מיקום במפה הפוליטית	1956–1976 – מרכז-שמאל 1976–2008 – ימין
צבעים רשמיים	סגול,   תכלת
mafdal.org.il

מדיניות המפלגה

הקטע שפתח את מצע המפד"ל מעיד על עיקרי האידאולוגיה שלה:

מפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, נוסדה על בסיס נאמנות משולשת המתלכדת לאחדות אחת בלתי נפרדת:

• הנאמנות לתורת ישראל
• הנאמנות לעם ישראל
• והנאמנות לארץ ישראל

מפד"ל רואה בעצם קיומה של מדינת ישראל גילוי של אמונה וקדושה: הן בשל היותה שלב מכריע בתהליך צמיחת גאולתנו, והן בשל היותה כלי מחזיק ברכה לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ, ולייסוד חיים ממלכתיים לאור תורת ישראל. מפד"ל רואה במרכזיותה של מדינה ישראל את הבטחת אחדותו ושלמותו של העם היהודי, בארץ ישראל ובתפוצות הגולה.

במישור המדיני

המפד"ל הייתה ניצית בעמדותיה, תמכה במפעל התנחלויות והתנגדה למדינה פלסטינית. המפד"ל האמינה בארץ ישראל השלמה ובכך שאסור להקים ישות ערבית מדינית ממערב לירדן. למרות זאת, מפד"ל הייתה מוכנה להעניק אוטונומיה לפלסטינים, בתנאי שהשליטה המדינית-ביטחונית תישאר בידי ישראל והפלסטינים יחדלו מהטרור כנגד ישראל. לרוב המפד"ל גילתה התנגדות חריפה לפגיעה בהתיישבות ביש"ע; עם זאת, לדעתה היה צורך להשפיע על הממשלה מבפנים ולא לעשות פעולות אשר אינן בקונצנזוס (לדוגמה: סרוב פקודה וחסימות כבישים).

במישור דת-מדינה

אחת המטרות העיקריות של המפד"ל הייתה לשמור על הצביון היהודי של מדינת ישראל ועל מחויבותה לערכי הציונות והיהדות. כדי להשיג פעלה המפלגה במספר דרכים עיקריות:

1. שכנוע והדברות עם הציבור המסורתי והציבור החילוני.
2. חינוך יהודי.
3. חקיקה בכנסת.
4. הקמת מסגרות חינוך יהודיות (ישיבות, ישיבות הסדר, תנועות נוער, גרעיני התיישבות) שישתלבו בכל מערכות המדינה (צבא, שלטון, מנהל ציבורי, ארגונים התנדבותיים, מערכת החינוך) וניסו להשפיע מבפנים.

במישור החברתי-כלכלי

המפד"ל הגדירה את עצמה כמפלגה חברתית ולכן פעלה להגנה על החלשים בחברה, בעיקר באמצעות חקיקה. בלטו בתחום זה חברי כנסת דוגמת נחום לנגנטל, זבולון אורלב, שאול יהלום וגילה פינקלשטיין^[1][2][3]. למפד"ל לא הייתה אידאולוגיה כלכלית שלמה ומגובשת אם כי היא תמכה ברעיון של מדינת רווחה והייתה למפלגה נטייה לפעול בכיוון הסוציאל-דמוקרטי.

בהיותה בממשלה, התיקים המועדפים על המפד"ל היו משרד החינוך, משרד הפנים, משרד הרווחה, משרד הדתות ומשרד השיכון. מפד"ל ראתה במשרדים האלה את הכלים לקיים את היעדים ששמה לעצמה במצע.

יחס לצבא

בעשורים האחרונים לפעילותה, מפד"ל עודדה את בני הציונות הדתית להתגייס לשירות קרבי בצה"ל וראתה את השירות בו כחובה מוסרית ואף כמצווה. לשם כך הוקמו עשרות מכינות צבאיות וישיבות הסדר המשלבות שירות צבאי עם לימוד תורני, וכן הכשרה של דור המפקדים הבא עם פוטנציאל לקצונה. כיום יש ל"כיפות הסרוגות" נוכחות גבוהה ביחידות הקרביות של צה"ל ובשדרת הפיקוד הזוטר. למרות התנגדותה לתוכנית ההתנתקות המפד"ל כמפלגה התנגדה לסרבנות.

היסטוריה

1956–1977

המפד"ל הוקמה על ידי חיים משה שפירא כתוצאה מאיחוד תנועות המזרחי והפועל המזרחי. בבחירות לכנסת השלישית התמודדו המפלגות ברשימה משותפת תחת השם "חזית דתית לאומית", וב-1956 התאחדו סופית והקימו את המפד"ל.

עד 1967 הייתה המפד"ל מפלגת מרכז-שמאל וישבה בקואליציה עם מפא"י ולאחר מכן עם המערך. תנועת גוש אמונים השפיעה גם על המפד"ל שהחלה לנקוט בקו יותר דתי ויותר נצי, עקב ההתעוררות הלאומית במחנה הציונות הדתית. באותה תקופה החל לעלות כוחם של הצעירים, בראשות זבולון המר.

ב-1976 הגיעה השותפות עם המערך לקיצה עקב הימנעות חברי הכנסת שלה (למעט השר בורג) בהצבעת אי-אמון שהעלתה פועלי אגודת ישראל בעקבות הגעתם של מטוסי F-15 לארץ בשבת (הצבעה שלא זכתה לרוב) – מה שהוביל להוצאת שרי המפלגה מהממשלה ואחריה התפטרות ראש הממשלה יצחק רבין והקדמת הבחירות, ובעקבות התחזקות כוחם של הצעירים במפלגה, שהיו קרובים יותר ל"גוש אמונים" באמצעות "קשר אוסלו". אחרי הבחירות ב-1977 הצטרפה המפד"ל לממשלתו של מנחם בגין.

קשר אוסלו

קשר אוסלו, או תרגיל אוסלו הוא כינוי לתרגיל פוליטי שנרקם בבית הקפה "אוסלו", (שהיה סמוך לבית "קסטל" ששימש כמשרדיה של תנועת המפד"ל) במהלכו הדיחו צעירים בסיעת המפד"ל את הוותיקים שבה במהלך הבחירות הפנימיות בתנועה שהתרחשו בשנת 1977. מהלך זה היווה אחד החלקים המשמעותיים של חילופי הדורות במפד"ל.

"חוגי הצעירים", בראשותם של זבולון המר ויהודה בן מאיר שהיו מזוהים עם גוש אמונים, חברו לשני חברים צעירים בסיעת "ליכוד ותמורה" של מנהיג התנועה יצחק רפאל – דוד גלס ואהרן אבוחצירא וניצלו את המתח שהיה בין רפאל ובין סיעת "למפנה" בראשותו של יוסף בורג. תוצאות המהלך היו הדחתו של רפאל מהרשימה לכנסת, והחלשת כוחו של מנהיג ותיק נוסף – הרב זרח ורהפטיג. שינויים אלו בהרכב הרשימה גרמו לכך שהמפד"ל הפכה מלשון מאזניים אשר לה "ברית היסטורית" עם מפא"י ההיסטורית, למפלגה המזוהה עם גוש הימין בראשות "חירות".

זבולון המר במסיבת עיתונאים, 1980

פיצולים ופלגים (1981–2005)

הבחירות לכנסת העשירית, שנערכו בשנת 1981, היוו נקודת מפנה במעמדה של המפד"ל, משום שמבחירות אלה ואילך הפכה ממפלגה גדולה יחסית, בת 12 מנדטים, למפלגה קטנה, בת 6 מנדטים. תוצאה זו נובעת ממעבר של בוחרי המפד"ל לשלושה כיוונים:

• לכיוון העדתי, שיוצג תחילה על ידי תמ"י, ולאחר מכן על ידי ש"ס.
• לכיוון הלאומי, שיוצג על ידי "התחיה", אליה עבר ח"כ חנן פורת. הדבר הזה נתן מספיק הצדקה למצביעי מפד"ל רבים. עד לאותו פיצול, המפד"ל הייתה "דמוקרטיה זוטא", עם סיעות בתוך המפלגה פנימה, שניהלו ביניהן את כל המאבקים האידאולוגיים הללו. הפרישה של פורת הייתה זעזוע משמעותי, והחלה רצף של שינויים, פיצולים ואיחודים שהובילו את המפלגה לימין המפה הפוליטית.
• לכיוון החרדי, שהרי עד 1977 נהגו קבוצות קטנות של חרדים בעלי נטיות יותר לאומיות להצביע גם למפד"ל. אחרי הבחירות, משצורפה אגודת ישראל לקואליציה, נטו אותם חרדים לכיוון קיצוני יותר ונטשו את המפד"ל למען אגודת ישראל ובהמשך למען דגל התורה וש"ס.

בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה ה-20 חלו גלי פרישות ופיצולים במפד"ל, הבולטים שבהם:

• במאי 1981 פרש אהרן אבוחצירא והקים את סיעת תמ"י.
• ב-1983 הרב חיים דרוקמן ופעילים מהמפד"ל הקימו את תנועת מצ"ד, אשר בהמשך חברה לפא"י בהקמת סיעת מורשה, שהתפרקה ב-1986. (אנשי מצ"ד חזרו למפד"ל)
• ב-1999 פרשו חנן פורת וצבי הנדל מהמפד"ל והקימו את מפלגת תקומה, אשר היוותה את הבסיס למפלגת האיחוד הלאומי.
• ב-2005 פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת.

תמורות בהנהגה מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20

ב-1986 החליף זבולון המר את ד"ר יוסף בורג בהנהגת המפד"ל.

ב-1992 המפד"ל לראשונה ישבה באופוזיציה בעקבות הקו הניצי שלה שלא תאם את עמדות ממשלת רבין. ב-1996 חזרה לקואליציה, בממשלת בנימין נתניהו. מפד"ל ישבה בקואליציה גם במסגרת ממשלת אהוד ברק אך פרשה בעקבות פסגת קמפ דייוויד.

ב-1998 נפטר זבולון המר בעודו מכהן בתפקיד שר החינוך, החליף אותו בראשות המפלגה הרב יצחק לוי.

לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה העמידה לראשונה המפד"ל איש צבא בכיר לעמוד בראשה, עת נבחר אפי איתם לראשות המפלגה. איתם, תא"ל במילואים, לוחם מעוטר ונץ מדיני בדעותיו, נתפס כשינוי מרענן בקרב עסקנות המפלגה הוותיקה, שיוכל להפיח רוח חיים בשורותיה. ואולם מתנגדיו במפלגה ובציבור הכללי הצביעו על נטיות משיחיות לכאורה הטמונות בו, במיוחד על רקע ריאיון עמו ב"הארץ"^[4] שזכה להדים רבים. בבחירות עצמן זכתה המפלגה לשישה מנדטים, שהיוו אכזבה לעומת הציפיות המוקדמות ממנהיגותו של איתם, אך עדיין בישרו על עלייה בכוחה של המפלגה. לראשונה זה שנים רבות נכללה אישה בין נציגי המפלגה, עם היבחרה של גילה פינקלשטיין לכנסת.

המפד"ל בזמן ממשלת שרון ותוכנית ההתנתקות

המפד"ל הייתה חברה בממשלת שרון עד לחודש נובמבר 2004, והחזיקה בשני תיקים בממשלה: אפי איתם היה שר השיכון וזבולון אורלב היה שר הרווחה. הרב יצחק לוי היה סגן שר במשרד ראש הממשלה והיה אחראי בפועל לתיק משרד הדתות.

אפי איתם והרב יצחק לוי התפטרו מהממשלה ב-8 ביוני 2004 עקב אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה ומתוך הזדהות עם שרי האיחוד הלאומי אשר פוטרו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון^[5], אך שאר חברי המפלגה – בראשות זבולון אורלב – החליטו להישאר בנימוק שהחלטת הממשלה דורשת הצבעה נפרדת לפני פינוי בפועל של כל יישוב, והמפד"ל תוכל למנוע את תוכנית ההתנתקות מבפנים, ואילו אם תצא – תיכנס מפלגת העבודה. בספטמבר 2004 התכנס מרכז המפלגה והעדיף את עמדתו של אורלב, שגרס כי יש להישאר כל עוד אפשר למנוע את תוכנית ההתנתקות ובתנאי שיערך משאל עם, על עמדתו של איתם, שדרש לפרוש ברגע שתחל החקיקה על הפיצויים. ב-9 בנובמבר 2004 הגישה המפד"ל את התפטרותה מהממשלה, בגלל אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת ודחיית בקשתם לביצוע משאל עם על ידי ראש הממשלה^[6].

ב-14 בפברואר 2005 בעקבות המחלוקת האידאולוגית וקרע בין איתם לאורלב ומרכז המפלגה, ובעקבות החלטת בית הדין של המפד"ל להדיח את אפי איתם מתפקיד יושב ראש המפד"ל^[7], פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת שהתאחדה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 עם סיעת האיחוד הלאומי.

ב-12 בינואר 2006 בחרה המפד"ל את מועמדיה לקראת הבחירות לכנסת ה-17. כראש הרשימה נבחר יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב. שאול יהלום וגילה פינקלשטיין, מצטייני החקיקה של הכנסת ה-16, נדחקו למקומות לא ריאליים.

ב-9 בפברואר 2006 הכריזה המפד"ל על ריצה ברשימה משותפת לכנסת ה-17 ביחד עם סיעת האיחוד הלאומי. המפד"ל קיבלה 7 מתוך 15 המקומות הראשונים ברשימה המשותפת, ואולם לבסוף זכתה בשלושה מנדטים בלבד, עקב הישגיה המאכזבים של הרשימה המשותפת, שזכתה לתשעה מנדטים.

התמזגות לסיעת הבית היהודי

ערך מורחב – הבית היהודי

ב-18 בנובמבר 2008 לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה במגמה לחדש ולרענן את המפלגה ולנסות לבטא את מטרתה שלא להיות ולא להצטייר כמפלגה סקטוריאלית בלבד, ייסדה המפלגה את עצמה מחדש בשם "הבית היהודי". תוך כוונה למזג בה גם את סיעות מולדת ותקומה. בראש מפלגה זו הוצב הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ. לקראת התאריך האחרון להגשת הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת השמונה עשרה, התרחש פילוג בבית היהודי, שהיה אמור לאחד את כל פלגי הציונות הדתית. אורי אריאל, שהוצב במקום השלישי ברשימה המקורית, פרש מהרשימה יחד עם כמה מועמדים נוספים. הקמתה מחדש של מפלגת האיחוד הלאומי הביאה להרכבת רשימה שהייתה מבוססת רק על אנשי המפד"ל תחת הכותרת "הבית היהודי-המפד"ל החדשה". בבחירות לכנסת ה-18 זכה הבית היהודי ל-3 מנדטים, אחד פחות מרשימת האיחוד הלאומי, והמפלגה הצטרפה לממשלת נתניהו והרב הרשקוביץ התמנה לשר המדע והטכנולוגיה.

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת	חברי כנסת	הערות
הכנסת השלישית (1955)	11 מנדטים: הפועל המזרחי: חיים משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, משה אונא, אהרן-יעקב גרינברג, פריג'א זוארץ, משה קלמר, מיכאל חזני המזרחי: ישראל שלמה בן-מאיר, מרדכי נורוק	הרשימה התמודדה בבחירות תחת השם "חזית דתית לאומית", כרשימה מאוחדת למפלגות המזרחי והפועל המזרחי. ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית – המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת הרביעית (1959)	12 מנדטים: חיים משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, ישראל שלמה בן-מאיר, משה אונא, פריג'א זוארץ, בנימין שחור, מיכאל חזני, אהרן-יעקב גרינברג, טובה סנהדראי, מרדכי נורוק	לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת החמישית (1961)	12 מנדטים: חיים משה שפירא, יוסף בורג, יצחק רפאל, זרח ורהפטיג, ישראל שלמה בן-מאיר, משה אונא, פריג'א זוארץ, בנימין שחור, מיכאל חזני, אהרן-יעקב גרינברג, טובה סנהדראי, מרדכי נורוק, שלום אברהם שאקי, משה קלמר	ב-8 בנובמבר 1962 נפטר מרדכי נורוק. החליף אותו שלום אברהם שאקי. ב-2 באפריל 1963 נפטר אהרון יעקב גרינברג. החליף אותו משה קלמר. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת השישית (1965)	11 מנדטים: חיים משה שפירא, יוסף בורג, זרח ורהפטיג, יצחק רפאל, ישראל שלמה בן-מאיר, משה אונא, דניאל יצחק לוי, בנימין שחור, מיכאל חזני, טובה סנהדראי, שבתי דון-יחייא, פריג'א זוארץ	ב-1 בדצמבר 1965 פרש מהכנסת שבתאי דון יחיא. החליף אותו פריג'א זוארץ. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השביעית (1969)	12 מנדטים: חיים משה שפירא, יוסף בורג, זרח ורהפטיג, יצחק רפאל, ישראל שלמה בן-מאיר, משה צבי נריה, מיכאל חזני, דניאל יצחק לוי, זבולון המר, שמחה פרידמן, טובה סנהדראי, בנימין שחור, יוסף גולדשמידט, אברהם מלמד, אבנר חי שאקי, יהודה בן-מאיר	ב-15 בדצמבר 1969 פרש יוסף בורג מהכנסת. החליף אותו יוסף גולדשמידט. ב-15 בדצמבר 1969 פרש זרח ורהפטיג מהכנסת. החליף אותו אברהם מלמד. ב-16 ביולי 1970 נפטר חיים משה שפירא. החליף אותו אבנר חי שאקי. ב-4 באפריל 1971 נפטר שלמה ישראל בן מאיר. החליף אותו בנו, יהודה בן מאיר. ב-22 במאי 1973 פרש אבנר חי שאקי מהמפד"ל והקים סיעת יחיד.
הכנסת השמינית (1973)	10 מנדטים: יוסף בורג, זרח ורהפטיג, יצחק רפאל, מיכאל חזני, זבולון המר, אליעזר אבטבי, אהרן אבוחצירא, יהודה בן-מאיר, אברהם מלמד, פנחס שינמן, שמחה פרידמן	ב-2 ביולי 1975 נפטר יעקב מיכאל חזני. החליף אותו שמחה פרידמן.
הכנסת התשיעית (1977)	12 מנדטים: יוסף בורג, חיים דרוקמן, זבולון המר, אהרן אבוחצירא, אברהם מלמד, יהודה בן-מאיר, אליעזר אבטבי, דוד גלס, זרח ורהפטיג, בן-ציון רובין, שרה שטרן-קטן, פנחס שינמן
הכנסת העשירית (1981)	6 מנדטים: יוסף בורג, חיים דרוקמן, זבולון המר, אברהם מלמד, יהודה בן-מאיר, אליעזר אבטבי	חיים דרוקמן ב-10 באוקטובר 1983 פרש מהמפד"ל והקים סיעת יחיד (מצ"ד). יהודה בן-מאיר וזבולון המר פרשו מהמפד"ל ב-29 במאי 1984 והקימו את סיעת גשר - מרכז ציוני דתי. חזרו למפד"ל ב-12 ביוני 1984.
הכנסת ה-11 (1984)	4 מנדטים: יוסף בורג, זבולון המר, אבנר חי שאקי, דוד דנינו	חיים דרוקמן ב-29 ביולי 1986 עזב את סיעת מורשה והצטרף למפד"ל.
הכנסת ה-12 (1988)	5 מנדטים: אבנר חי שאקי, זבולון המר, חנן פורת, יגאל ביבי, יצחק לוי
הכנסת ה-13 (1992)	6 מנדטים: זבולון המר, אבנר חי שאקי, יגאל ביבי, יצחק לוי, חנן פורת, שאול יהלום
הכנסת ה-14 (1996)	9 מנדטים: זבולון המר, שאול יהלום, יצחק לוי, יגאל ביבי, צבי הנדל, חנן פורת, שמריהו בן-צור, אברהם יצחק שטרן, אבנר חי שאקי, ניסן סלומינסקי, אליהו גבאי	ב-12 במאי 1997 נפטר אברהם שטרן. החליף אותו ניסן סלומינסקי. ב-20 בינואר 1998 נפטר זבולון המר. החליף אותו אליהו גבאי. צבי הנדל וחנן פורת פרשו מהמפד"ל ב-4 במרץ 1999 והקימו את סיעת אמונים (תקומה).
הכנסת ה-15 (1999)	5 מנדטים: יצחק לוי, חיים דרוקמן, שאול יהלום, יגאל ביבי, זבולון אורלב, נחום לנגנטל	מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: ניסן סלומיאנסקי, גילה פינקלשטיין, אליהו גבאי, שמריהו בן-צור (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן). ב-15 ביולי 1999 פרש יצחק לוי מהכנסת בעקבות מינויו לשר השיכון והבינוי. החליף אותו נחום לנגנטל.
הכנסת ה-16 (2003)	6 מנדטים: אפי איתם, זבולון אורלב, שאול יהלום, יצחק לוי, גילה פינקלשטיין, ניסן סלומינסקי	מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: אליהו גבאי, יגאל ביבי, שמריהו בן-צור (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן). אפי איתם ויצחק לוי פרשו מהסיעה ב-21 במרץ 2005 והקימו את סיעת התחברות (ציונות דתית לאומית מתחדשת).
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת האיחוד הלאומי והמפד"ל	3 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): זבולון אורלב, ניסן סלומינסקי, אליהו גבאי	מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: גילה פינקלשטיין, שאול יהלום, מרדכי יוגב, שמריהו בן-צור (רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את מועמדי האיחוד הלאומי, ראו כאן). ב-3 בדצמבר 2008 לקראת הבחירות לכנסת ה-18 שינתה הסיעה את שמה ל"הבית היהודי מיסודם של המפד”ל והאיחוד הלאומי". ב-23 בדצמבר התפלגה הסיעה החדשה ל-3 סיעות נפרדות: האיחוד הלאומי, הבית היהודי ואח"י.
הכנסת ה-18 (2009) תחת השם הבית היהודי	מנדט אחד (מתוך 3 לרשימה כולה): זבולון אורלב	זבולון אורלב עדיין ראה את עצמו כיו"ר המפד"ל ואף כינס את מרכז המפלגה, אך שני חברי הרשימה האחרים התנגדו לכך וראו את עצמם כשייכים לבית היהודי בראשות הרב דניאל הרשקוביץ ולא למפד"ל[8].

מנהיגים

מס.	מנהיג		תחילת כהונה	סיום כהונה
1		חיים משה שפירא (1902–1970)	1955	1970
2		יוסף בורג (1909–1999)	1973	1988
3		אבנר חי שאקי (1926–2005)	1988	1996
4		זבולון המר (1936–1998)	1996	1998
5		יצחק לוי (1947–)	1998	2002
6		אפי איתם (1952–)	2002	2005
7		זבולון אורלב (1945–)	2005	2008

בשנת 2008 שינתה המפד"ל את שמה למפלגת הבית היהודי.

ראו גם

• גופים הקשורים למפד"ל:
  • תנועות הנוער בני עקיבא, עזרא ואריאל
  • עיתון הצופה
  • הסתדרות הפועלים הדתית-לאומית הפועל המזרחי
  • ארגון נשים אמונה
  • רשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל לכנסת ה-17
  • ישיבות ההסדר
• סיעות שהתפצלו ממפד"ל:
  • גשר - מרכז ציוני דתי (זבולון המר ויהודה בן-מאיר)
  • תמ"י (אהרן אבוחצירא)
  • מצ"ד (הרב חיים דרוקמן, יוסקה שפירא)
  • תקומה (חנן פורת, צבי הנדל)
  • מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת (אפי איתם, הרב יצחק לוי)
• ציונות דתית
• האיחוד הלאומי
• פוליטיקה בישראל
• ארגוני ימין בישראל

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מפד"ל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מפד"ל

• אתר האינטרנט הרשמי של הבית היהודי
• אתר המפד"ל בארכיון האינטרנט
• סיעת מפלגה דתית לאומית בכנסת השישית, באתר הכנסת
• המפד"ל – תעודת זהות, באתר "פוליטיקה עכשיו"
• ארכיון אוסף המפד"ל, בספרייה הלאומית
• דובי קננגיסר, המפד"ל: תעלומה אלקטורלית
• יהודה בן מאיר, עלייתה ונפילתה של המפד"ל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 9 בדצמבר 2008
• עופר קניג, פרדה מן המפד"ל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 18 בנובמבר 2008
• כרזת בחירות מטעם המפד"ל, 1965, אתר חינוך בספרייה הלאומית.
• מפד"ל – המפלגה הדתית לאומית, דף שער בספרייה הלאומית
• ריאיון למוזיאון הכנסת עם חכ"ל גילה פינקלשטיין המספרת על המפד"ל – מפלגה ציונית דתית לאומית
• אהרון (רוני) קמפינסקי, "חיבוק דב ליכודי": יחסי הליכוד והמפד"ל בין השנים 1992-1977, תרבות דמוקרטית (21), 2023, עמ' 209-175.