פרשת איראן-קונטראס

פרשת איראן-קונטראס (באנגלית: Iran–Contra affair) או "איראנגייט" הייתה שערורייה פוליטית במהלך כהונתו השנייה של ממשל רונלד רייגן. במסגרת הפרשה, מכרה ארצות הברית נשק למשטר האייתולות באיראן, בעסקה סיבובית שתווכה על ידי ישראל. בתמורה שחרר ארגון חזבאללה בני ערובה אמריקאים שהחזיק בלבנון. התשלום שהתקבל מאיראן – למרות אמברגו נשק שהטילה ארצות הברית – הועבר לממשל האמריקאי מבלי שנרשם בספרי החשבונות הרשמיים. כך התאפשר לממשל לעשות שימוש בכספים אלו ללא ידיעת הקונגרס וללא פיקוחו, לצורך מימון כוחות הקונטראס – המורדים נגד המשטר הסנדיניסטי בניקרגואה, אשר הואשמו בתמיכה במרידות קומוניסטיות במרכז אמריקה^[1]. מהלך זה הפר את האיסור שהטיל הקונגרס על מימון קבוצות מורדים בניקרגואה.

רקע

דוקטרינת רייגן, מדיניות נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, כללה סיוע לכוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים ברחבי העולם. היא יושמה באפגניסטן, אנגולה, קמבודיה, אל סלוודור, גואטמלה וניקרגואה, לצורך פגיעה בהישגים להם זכתה ברית המועצות בעולם השלישי במהלך שנות ה-70^[2][3]. באותן שנים איראן נלחמה בעיראק ונזקקה לחידוש מלאי הנשק. איראן ששלטה אז בארגון חזבאללה הלבנוני, מינפה את מלחמת האזרחים בלבנון ללקיחת בני ערובה אמריקאים בשבי למטרות סחיטה ומינוף יכולת מיקוח מול ארצות הברית עד אישור עסקאות נשק. הקונגרס האמריקאי התנגד באותה עת לתמיכה או סיוע כלשהו בשלטון האיראני או במורדים בניקרגואה.^[4][5] הוא אף העביר בסוף 1985 את "תיקון בולאנד" (אנ'), שאסר להעניק סיוע למורדים אלה.

מראשית משבר בני הערובה באיראן הואשמה איראן בקיום דיפלומטיית חטופים(אנ'), אסטרטגיה לפיה הרפובליקה האסלאמית חוטפת במכוון אזרחים זרים לעיתים בעלי אזרחויות כפולות (איראנית ומערבית), כקלף מיקוח במשא ומתן דיפלומטי, וכקלף לבחינת הלך הרוח והערבות ההדדית בדאגה לאחר ושמירת זכויות אדם בהנהגת המדינה מקבילה. כשבאמצעי זה הם שואפים להקל בסנקציות, השיג ויתורים פוליטיים, כלכליים, או שחרור אזרחים איראנים הכלואים במדינות אחרות. כשהמעצרים לרוב מאופיינים במעצר על בסיס האשמות מעורפלות.^[6]

בעקבות העסקה מול איראן, בו חויבו האיראנים בשחרור החטופים האמריקאים כמו במחיר מופקע על הנשק. מדינת ישראל העבירה נשק לראשונה לבקשת ה-CIA לשימוש מחתרת הקונטראס ב-1983 וב-1984 במבצע שכינויו היה "קומקום עקום". הנשק היה נשק שלל שצה"ל לכד במלחמת לבנון הראשונה. בפעם הראשונה הועבר הנשק בלא תשלום בהוראת שר הביטחון דאז משה ארנס. בפעם השנייה תבעו היחידה לסיוע ביטחוני (סיב"ט) ומחלקת קשרי חוץ בצה"ל פיצוי כספי עבור הנשק^[7].

השתלשלות האירועים

המגעים בין הצדדים החלו בחודש מרץ 1985^[8], ונמשכו בחודשים שלאחר מכן. באוגוסט פנתה ממשלת ישראל לממשל רייגן בהצעה לתווך בעסקה לשחרור הכומר האמריקאי בנג'מין ויר, שהוחזק בלבנון. לפי העסקה, ישראל הייתה אמורה למכור לאיראנים 508 טילי טאו נגד טנקים ובתמורה לקבל טילים חלופיים מארצות הברית. העסקה יצאה לפועל בחודשיים שלאחר מכן. בנובמבר אותה שנה התבצע השלב השני בו הייתה אמורה ישראל, בסיוע המתווך עדנאן ח'אשוקג'י, להעביר 500 טילי הוק נגד מטוסים לאיראנים, בתמורה לשחרור שאר בני הערובה האמריקאים. כבר בשלב זה הסתבך הממשל בהסתרת העסקה מהקונגרס בניגוד לחוק. שלב זה נכשל לאחר שאיראן לא הייתה מרוצה מ־18 הטילים הראשונים שנשלחו אליה, וטענה כי הוטעתה על ידי ישראל. בינואר 1986 התבצע שלב נוסף, במעורבות ישראלית מצומצמת יותר, במסגרתו העבירו האמריקאים 1,000 טילי טאו נוספים לאיראן. בין החודשים מאי ונובמבר הועברו נשק וחלקי חילוף נוספים בערוץ זה.

הכספים שזרמו מעסקאות אלו הועברו לקולונל אוליבר נורת', שהיה פקיד במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSC). נורת' השתמש בכספים הללו כדי לממן קבוצות של מורדים ניקרגואים שכונו ה"קונטראס" (קיצור בספרדית של Contrarevolucionarios, "מתנגדי המהפכה"). קבוצות אלו התנגדו למשטר הסנדיניסטי ששלט אז בניקרגואה. באותם ימים האשימה ארצות הברית את השלטון בניקרגואה בכך שהוא נתמך על ידי קובה וברית המועצות, וכי הוא תומך בקבוצות מורדים קומוניסטים שניסו להפיל את המשטר באל סלוודור שנתמך על ידי ארצות הברית. ה-CIA אימן את המורדים החל מינואר 1982 וסיפק להם תחמושת, יחד עם מחלקת ההגנה של ארצות הברית.

חשיפת הפרשה

הנשיא רונלד רייגן (במרכז) מקבל את דו"ח ועדת החקירה, (1987)

ב־3 בנובמבר 1986 פרסם לראשונה העיתון הלבנוני "א-שראע" ידיעה על כך שארצות הברית מוכרת נשק לאיראן תמורת שחרור בני ערובה. הפרשה החלה להיחשף במלואה רק שלושה שבועות מאוחר יותר, כאשר נודע שהופל מטוס בניקרגואה שהכיל משלוחי נשק לקונטראס, והניצול היחיד מהמטוס סיפר לשוביו שהוא נשלח על ידי ה-CIA. ב-26 בנובמבר 1986, לאחר ששר המשפטים של ארצות הברית האשים את ישראל במכירת נשק לאיראן, פרסמה ישראל הודעה רשמית שהיא העבירה נשק לאיראן לבקשת ארצות הברית, אך שהכסף הועבר על ידי האיראנים ישירות לארצות הברית^[9].

לאחר לחץ ציבורי, הסנאט של ארצות הברית החליט למנות ועדת חקירה^[10]. הוועדה עסקה בין השאר גם בשאלה האם רייגן וסגנו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, ידעו על העסקה. רייגן ובוש הכחישו שידעו אבל עדויות אחרות רמזו כי היו מודעים לפחות לחלק מהמאורעות^[11]. הוועדה נזפה בהם וטענה כי הייתה להם אחריות ניהולית על הפרשה.

כתוצאה מעבודת הוועדה הועמדו מספר אנשים לדין. חלקם זוכו וחלקם קיבלו חנינה מג'ורג' הרברט ווקר בוש בשלהי כהונתו כנשיא. נורת' ופוינדקסטר הועמדו למשפט והורשעו בקשירת קשר, מרמה, עדות שקר לקונגרס, שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיות. לבסוף זוכו שניהם בערעור מסיבות טכניות - הפרה אפשרית של התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית (המקנה לאזרח את הזכות להליך הוגן) עקב שימוש בעדות החוסה תחת חסינות, ובשל הסבר לקוי שניתן על ידי השופט למושבעים. נגד מזכיר ההגנה של ארצות הברית באותה התקופה, קספר ויינברגר, הוגש כתב אישום בעבירת עדות שקר ושיבוש מהלכי חקירה ביוני 1992, אך הוא קיבל חנינה מבוש ב-24 בדצמבר באותה שנה, בערב חג המולד. עוזר מזכיר המדינה לענייני מדינות אמריקה, אליוט אברמס, הורשע בעבירות של הלנת מידע מהקונגרס ונידון למאסר על תנאי, וגם הוא קיבל חנינה מבוש^[12]. יועץ הנשיא לביטחון לאומי, רוברט מקפרלן, נידון לשנה מאסר על תנאי, קנס ועבודה בשירות הקהילה על דיווח שקר לקונגרס^[13].

דמות מרכזית נוספת בפרשה היה אלברט חכים, יהודי שנולד בביירות להורים איראנים. בשנות השבעים סחר בנשק עבור איראן, אך לאחר המהפכה האיראנית עבר לארצות הברית, שם הקים חברה ליצוא נשק עם גנרל משוחרר מחיל האוויר האמריקאי, חכים סייע במימון העסקה ויצירת הקשרים עם גורמי ממשל באיראן^[14][15].

האישים הישראלים שהיו מעורבים בעסקה

העסקה בוצעה בידיעתה ובעידודה של הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. ראשי הממשלה באותה תקופה, שמעון פרס ויצחק שמיר, וכן שר הביטחון יצחק רבין, היו מעורבים וידעו את כל פרטי העסקה. בשלב הראשון, שימשו כמתווכים ישראליים סוחרי הנשק הפרטיים יעקב נמרודי ואל שווימר. כעבור שבעה חודשים, הוחלפו השניים על ידי הדרג המדיני. נסיבות ההחלפה עוררו ויכוח שנמשך שנים רבות. נטען כי נמרודי ושווימר הטעו את האיראנים בנוגע לטילי ההוק, דבר שכמעט הוביל לכישלון העסקה. נמרודי הכחיש טענות אלה, וטען כי הטעו אותו בכך שסיפקו לו טילים מדגם שגוי. בנוסף, טען נמרודי בראיון לעיתונות ובספרו "התקווה והמחדל – פרשת איראנגייט", כי בעת שהותו בשווייץ נאלץ, תחת איומי נשק מצד סוכני מודיעין איראנים, לגשת לסניף בנק ולהחזיר כספים שנגבו ממנו מבלי שסופקו התמורות המובטחות^[16]. לאחר סיום שלב זה, החליפו את נמרודי ושווימר עמירם ניר, ששימש יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור.

שנים רבות לאחר חשיפת הפרשה, המשיכו להתנהל ויכוחים על פרטיה. מחלוקות אלה עמדו ברקע למאבק בין העיתון "מעריב", שנרכש על ידי יעקב נמרודי, לבין "ידיעות אחרונות" שבבעלות משפחת מוזס. עמירם ניר היה נשוי באותה תקופה לג'ודי שלום ניר מוזס, בת משפחת מוזס. מאבק זה כלל שלוש פרשיות בולטות: פרשת האזנות הסתר, חשדות לרצח (שהועלו על ידי רפי פרידן), ופרשת השיבוש, שבה היו מעורבים יעקב נמרודי והסופר אריה קרישק.

ראו גם

• משבר בני הערובה באיראן
• מלחמת איראן–עיראק

לקריאה נוספת

• רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009
• רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007, עמ' 121–133
• יעקב נמרודי, התקווה והמחדל, פרשת איראנגייט, ספרית מעריב, 2004
• רן אדליסט, האיש שרכב על הנמר, זמורה ביתן, 1995.
• שמואל שגב, הקשר האיראני : מכירות הנשק של ישראל וארצות-הברית לאיראן, הוצאת דומינו, 1989
• רונן ברגמן, בעקבות התיק הנעלם, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 10 בספטמבר 2008

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרשת איראן-קונטראס בוויקישיתוף

• ההונאה הגדולה, מעריב, 30 בינואר 1987
• מואב ורדי, פרשת מותו של עמירם ניר: עדת המפתח יוצאת מהצללים, המקור, 2 באוגוסט 2009
• הצצה: למה מת עמירם ניר?, תוכנית המקור, ערוץ 10, 2/8/2009
• עדותו של אוליבר נורת' בשימוע בעקבות התפוצצות הפרשה משנת 1987 (באנגלית)
• פרשת איראן-קונטראס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• איראן-קונטרה, שערוריה, 1985-1990, דף שער בספרייה הלאומית